מצאתי כבר כל כך הרבה דברים בכובע שלי, שכבר הפסקתי לספור. סנדוויצ׳ים, אוכל מקולקל, אבנים, אשפה, פעם אחת אפילו צואת כלבים. יותר זבל מאשר שטרות. אם כי מטבעות מצאתי הכי הרבה, אבל בשווי כל כך נמוך, שאפילו מכונת הקפה לא מקבלת אותם. אני לא מסתכל על האנשים, אבל אני מניח שהם יודעים שאני לא באמת עיוור. הם מצפים לזה – אני כורע על הברכיים על המדרכה בעיניים עצומות. משקפיים שחורים היו הולמים אותי יותר, אבל איך אני יכול לשלם עליהם? אני בקושי מקבץ מספיק בשביל לאכול. לפעמים אני מרגיש שהרעב נכנס לי לקיבה לכל החיים, אפילו שאני עובד רק בשביל עצמי, אבל המיקום שלי הכי גרוע. רק פועלים והומלסים מסתובבים כאן. קרקורי הבטן מעירים אותי בבוקר ומרדימים אותי בערב.

לפעמים אני בכל זאת מציץ, פוקח חצי עין, ורואה במטושטש את היד שמושטת לכובע. לפעמים אני שומע את צלצול המתכות, לפעמים רק קול נחיתה רפה, ואז אני מתקרב כדי להריח, אם זה מסריח. אם לא, אולי זה אכיל. 

הקול שאני פחות אוהב הוא בדיוק הקול הזה שאני שומע עכשיו: בליל חשוד משתלשל בקול חרישי על המטבעות שבתוך הכובע. אני מתחיל להריח בזעם. האם מישהו יכול להיות נבזי מספיק ללכלך בצואה את כל האוצר שלי. אבל מעל הכובע אני מריח ריח של דגים, לא מקולקלים, אלא טריים למדי, עם ריח לוואי כלשהו שאני מתקשה להגדיר. אני מכניס את כף ידי השמאלית אל תוך תוכן הכובע. זה לא אותה דייסה מבחילה שחששתי ממנה, אלא מרקם חלקלק בעל מגע דייסתי. אני מזיז את אצבעותיי בתוך המרקם הזה, כאילו היו משוטים, ומרגיש שפנינים עדינות עגולות מתחככות בכף ידי הפתוחה. אני מוציא את ידי ומריח אותה. שוב, רק ריח של דג וריח לוואי כלשהו. אני מנסה להציץ אל עבר הכובע, ורואה שהוא מלא עד לשוליו בכדורים נוצצים ורודים. כמה מהם נדבקו לי לאצבעות, ואני מלקק אותם. הטעם נעים, קצת מלוח, קצת דגי, קצת שומני. הפנינים מחליקות על לשוני כשאני נוגס בהן, מתפצחות ותכולתן נשפכת אל חיכי. לא צריך להסביר לי מה זה קוויאר. כבר שמעתי מספיק. הרמתי את הכובע, הוא שקל כמעט חצי קילו, חשבתי שבבת אחת נהייתי אדם עשיר. שוב הכנסתי את היד, אבל ליתר ביטחון המשכתי לעצום עיניים. חופן קוויאר ניצב בכף ידי הפתוחה. כיוונתי את הזרם אל תוך פי בזהירות, כאילו שתיתי מים. אני לועס לאט, הטעם כמו נמס בתוך הרוק. אני כורע על ברכי על המדרכה המאובקת ובולע קוויאר. בכל זאת הגעתי לאנשהו, מי היה מאמין איזה אדון נעשה ממני!

אני מרים את הכובע, מחזיק אותו בקצה, שלא ייפול או תבלוט תכולתו. אגיע הביתה גם בעיניים עצומות, אני מכיר את הדרך, יש לי גם מקל לבן שמבריח את העוברים והשבים שמתקדמים מולי. התרגלתי לא לפקוח עיניים, אלא אם כן אני סמוך ובטוח שאיש לא רואה אותי. כשהתחלתי לעבוד, זה היה הדבר הקשה ביותר, אבל היום זה דווקא מרגיע אותי. העפעפיים שלי כבר לא נפתחים כל הזמן מעצמם, כמו בימים הראשונים. בבית, בגומחה שלי, בקושי יש קצת אור. הגג עשוי אמנם פלסטיק שקוף למחצה, אבל הוא מטונף, והצבע הוורוד של הקוויאר מסרב לנצוץ, כאילו התכסה באבק. אני יורק עליו קצת, מורח באצבע את הרוק על הכדורים, והם מתעוררים לחיים. בהתחלה אני מנסה לאכול טיפין טיפין, אולי זה יחזיק מעמד עד הבוקר, אבל אחר כך אני מגביר את הקצב, הרי זה עשוי להתקלקל עד אז, הלילות כבר לא קרים כל כך. בסוף, אני מסיע לפי את הקוויאר בכפות ידיי, כמו בכפיות, אבל נזהר מאוד, שלא לנפץ את הביצים הקטנטנות, הרגישות. לפני הביס האחרון אני יוצא אל החצר לשטוף את ארוחת הערב שלי באור הירח. מזון רך ופושר ממלא את בטני, אני מרגיש כאילו ריפדו אותי בפרווה יוקרתית. אני מוזג את שארית הקוויאר מהכובע ישירות אל פי, מטבעות הכסף הקטן מצטלצלות לי בשיניים. הייתי צריך לקנות קצת לחם, כדי לא לקבל קלקול קיבה. אבל אני מרגיש טוב, ישן היטב, כמו דג בקרקעית האגם הבוצית.

למחרת אני חוזר למקומי. השמש קודחת על קדקודי, ואני עוצם את עיניי. תנו נדבה לעני האומלל, אני אומר כשאני שומע כמה צעדים. אם אני שומע מטבעות מצלצלים אני צריך לומר, אלוהים יברך אותך. הרבה זמן נמנעתי מהניסוח הזה, למען הטעם הטוב, העדפתי לומר תודה, אבל היום מצפים ממני למשהו אחר, אין מספיק ענווה בתודה פשוטה, ולי באמת אסור לאבד את הלקוחות שלי. אחר כך אני שוב שומע את קולות הרשרוש ששמעתי אתמול והכובע מתמלא בדייסה. אני כבר לא צריך לרחרח, חם היום, אני מרגיש את ריח הדגים. אני זהיר, כמובן, אי אפשר לדעת, אולי זו בדיחה גרועה, יום אחד קוויאר ולמחרת צואה, ככה זה עם רוב האנשים, אין להם סגנון, ואין מעשה שפל מדי עבורם. אני מרגיש שכמה בייצי קוויאר מתגלגלות אל כף ידי, אני מלטף אותן, הן החברות שלי, ככלות הכל, כבר היו לנו עסקים משותפים בעבר. בערב אני שוב אוכל ושבע, כמעט שותה את הנוזלים מחיי הנפשות שזלגו מהביצים.

ואז, כמה ימים, האיש עם הקוויאר ממאן לבוא. אני מחכה לו בסתר, לשווא, אבל אז הוא חוזר ומבקר אצלי מדי יום ביומו, במשך כמה שבועות. אני כבר מזהה את הצעדים שלו. אני עדיין חושש לפקוח את עיניי כשהוא נותן את הנדבה שלו, אבל מיד כשהוא מסתובב, אני מציץ אחריו במבט אחד חפוז. הוא נועל נעלי עור שחורות, בדיוק כמו שציפיתי, אם כי אני לא יכול להיות בטוח במאת האחוזים שזה הוא. הוא עובר האורח היחיד שעבר מולי באותו רגע, ובלי קשר, תמיד דמיינתי אותו בנעליים מבריקות, נוצצות. הייתי יכול לקנות נעלים כאלה אילו מכרתי את כל הקוויאר הזה. מדי פעם אני מבטיח לעצמי לחסוך, להשתמש רק בכסף הקטן שזורקים לי ולמכור את הקוויאר, אבל אני לא מסוגל, ואומר לעצמי שאף אחד לא יקנה מעדן כזה מכובע מרופט של קבצן. וגם הכסף הקטן הולך ומצטמצם, אולי בגלל הכובע הרטוב, אולי כי  גידלתי כרס קטנה, שאני לא ממש מצליח להסתיר תוך כדי עבודה, ואולי כי חזרתי לומר תודה. אני לא מתרגז על המטבעות, בימים האחרונים הצלחתי להתאושש קצת, הקוויאר עשה ממני אדם טוב יותר. כל עוד הייתי רעב, כל הרעב שהצטבר לי בבטן הפך לרוע, הייתי מלא בזעם מרושע ועוקצני, כלפי הכול וכלפי כולם. מאז שאני אוכל בערבים, כבר אין מקום לרוע. קודם הוא היה בין הוושט לקיבה, ואז הוא נעלם גם משם, מפנה את מקומו לשובע ולאהבה, שמכה שורש בבטן מלאה. מדי פעם מתחשק לי לנשק את היד הנדיבה המושטת לעברי.

קצת מדאיג אותי שלאחרונה אני לא מסוגל לישון. הלילות ללא שינה ספוגים בשתיקה המרגיעה של קרקעית המים. מבין שכבות הניילון שמגיעות עד לרצפה, אני רואה עד השמים, שם הירח, שקטֵן וגדֵל לסירוגין, פוער פה אל העננים כמו פיו הגמיש של הדג. הכוכבים כבר לא מזכירים לי כינים שנצמדים לעור, אלא ביצי דגים שמפיצות אור רך. חוסר השינה הוא לא מאבק למען השינה, אלא בשר דגים ריחני, המתקרר לאיטו. אני מסתובב לתוכו, אני מרגיש בבית בתוכו, בזמן שבטני, שהתנפחה והתקשחה מארוחת הערב הכבדה, מתוחה כמו שלפוחית של דג. הוא דואג לשמור אותי מעל פני המים כשאני שוחה אל עברו השני של הלילה. אפילו צעדיהם של החתולים, שמריחים את ריח הדגים, מזכירים לי את קול זרימתם של המים. שלדיהם הקעורים זורמים בגמישות, מלטפים את האפלה. רק קולות הנחיתה שלהם על גג הניילון קוטעים את הדממה, ויללותיהם הצרודות של הזכרים כשהם מגנים על משהו, אין לדעת מה, כי לא השארתי להם אפילו טיפת קוויאר.

היום שוב נדמה היה שאני שומע את הצעדים הכבדים, הגבריים של מושיעי, הם יוצרים על הבטון שלוליות ובהן מערבולות קטנות, כמו בתסרוקת של נערים. עלי השלכת דואים מעליהן במעגלים. מעולם לא הייתי צמא כל כך, אני מרגיש ששפתיי סדוקות, נחיריי רוטטים מצמא. אני מושיט את הכובע, שימו את הנדבה שלכם, וכבר מוכן לשתות את הטיפות הנימוחות. אבל אני לא שומע את קול שפיכתן של ביצי הקוויאר אל הכובע.

האיש עם הקוויאר נעצר לימיני, ואיש נוסף, כנראה חבר שלו, מגיח משמאלי. הם תופסים אותי בבית השחי ומניפים אותי, גוערים בי, נו, קדימה, מטונף אחד, תרים את הרגלים. אני לא פוקח את העיניים, נתקל בדברים, אבל הם ממשיכים להחזיק אותי. יש להם כוח. פחד ובלבול משתלטים עלי, אבל במקום כלשהו, בעמקי נפשי, על פני הקיבה, היכן שהרוע שבי נרגע בשבועות האחרונים, אני חושד שכך מסתיים הסיפור הזה. רק שלא אפול על הבטן, אני אומר לעצמי, כי לא אוכל לעמוד בהשפלה הזאת. ליתר דיוק, אוכל לעמוד בה, אבל אני מעדיף שלא לנסות. אני מנסה לגעת במדרכה בקצות נעליי.

לפתע אנחנו פונים ימינה, נכנסים לדירה. ריח ישן וקריר של חדר בעל קירות עבים נישא אלי. תפתח את העיניים, אומר אחד מהם, ובועט בי. אני מאבד את שיווי המשקל. מרוב הפתעה, אני פוקח את עיניי, מסתכל מסביב, הרי זה כבר לא ישנה דבר. אין רהיטים בחדר, הטחב קילף את הטיח מהקירות. שני הגברים שהביאו אותי הנה חובשים משקפיים שחורים, אבל ברור שהם רואים היטב. אחד מהם מכוון אלי ובועט באשך השמאלי שלי. גם הם לא בדיוק עיוורים, אני חושב בזמן שאני קורס. למה שיהיו עיוורים, הרי הם אלה שלקחו אותי לכאן. אני מקרב את ראשי אל נעלי הלָכה המבריקות, הן קרות, נעימות, וגם השלולית שנקוותה סביבן. אני מלקק אותה וגופי מצטמרר משמחה.

הם מקימים אותי, אחד מהם מחזיק אותי בזמן שהשני מכה אותי. אחר כך הם מתחלפים, ואני ממשיך לספוג מהלומות. אחר כך אחד מהם נושך אותי, ואוזן אחת שלי נתלשת מהראש. אני מיילל מרוב כאב, המום, איך מישהו יכול להיות אכזרי עד כדי כך שיתלוש לי בנשיכה את האוזן, אבל הגבר השני, המתורבת יותר ככל הנראה, מעיר לי, אל תעשה הצגה, סתום את הפה, יא חרא.

אגרופים ניתכים בזה אחר זה. אחד מהם מחזיק אותי, בזמן שהשני בועט ברגליי, ואז הם מתחלפים. לפעמים אף אחד מהם לא מחזיק בי, הם נותנים לי ליפול על הרצפה, אני מטרה נוחה עוד יותר. כשעיניים שלי נעצמות, הם מעירים ואומרים לי לפקוח אותן. תמות, יא תולעת, תמות, חתיכת רמאי שטני. אחר כך הם דוקרים אותי במקל, מכוונים לחזה, כאילו עדיין נותרו בי חיים. מזמן שמנו עליך עין, יא בן כלב, עלינו לא הצלחת לעבוד! בהמות סדיסטיות, אני לוחש לרצפה המאובקת, ואז עוצם את עיניי ולא פוקח אותן יותר.

הוא גמור, אומר אחד מהם. כמה כוח היה לו, אומר השני. תמיד יש להם כוח, אומר הראשון. אחר כך, אני נוסע בתא מטען של מכונית, היישר אל החוף המשופע בעצי ערבה, היכן שהנהר כרה לעצמו בריכה רדודה. הם מטביעים אותי בבריכה, כאילו טמנו אבן בכיס מכנסיים.

אני פוקח את עיניי בהפתעה ורואה מלמטה איך ענפי הערבה מכרסמים בפני המים, כאילו גם הם היו רוצים לטבוע איתי. הדגים שישנו בקרקעית הבוצית קופצים בבהלה, בוהים בחוסר הבנה בצלליות הירוקות השועטות מעליהם. הם פוחדים, הם משתינים על עצמם מרוב פחד, כך הסגיר מבטם המבויש, אבל זה לא בטוח, הרי הכול סביבנו מים. אני טובע בקרקעית הבוצית כאילו שקעתי במזרן גמיש, והדגים מתרוממים בבת אחת, מסתובבים מעלי חרדים, לבסוף שוחים בחזרה אל הקרקעית, נעצרים במקומם ומביטים בי בעיניי הדג הגדולות שלהם. לבסוף אחד מהם מתחיל לצבוט אותי. הוא מוציא חוטים מהאפודה שלי, וזולל חופן של צמר. הוא מסובב אותו בפיו בסקרנות, ומגלגל אותו לכדי כדור. הוא לא נושך אותו, רק מוצץ אותו, כמו שילד קטן מוצץ את אגודלו לפני השינה. יתר הדגים הולכים בעקבותיו, ומתחילים לפרום את האפודה שלי. הם מגששים בעדינות ובוחרים חלק זה או אחר, דוחפים אותו לפה. הם כבר לא מפחדים, הם סתם ישנוניים. אני נזכר שאני אמור להיות עיוור ועוצם את עיניי. אני מרגיש את הדגים מתחככים בי. אנחנו נצמדים זה לזה, ושלווה שחורה כמו מים עוטפת אותנו.