אורטל קצת יותר מנסערת. היא מקשיבה לקול הזך של סבתא שלה, הבוקע מתוך סרט דוקומנטרי שהיא עורכת כדי להציגו בברניאלה. היא מביטה בכוס התה השקופה, עם עלה ירוק של שִׁיבָּה, שסבתה מוציאה אחרי כמה דקות מהתה. היא זוכרת את המרירות של השִׁיבָּה. היא חיפשה את התבלין בברלין ולא מצאה.

אורטל הגיעה לברלין בלי מטרה. אך אחרי שלוש שנים, היא פגשה בחברה פסיכואנליטיקאית, בהירה, שנתנה לה מטרה: ובעזרת מלגה מקרן רוזה לוקסומבורג, היא נרשמה ללימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת הומבולדט. זה היה תואר אנתרופולוגי שעושה שימוש בקולנוע בכדי להביא למסך הגדול את הקהילות הנשכחות של ההיסטוריה. ובאמצעות הלימודים היצירתיים, הסמי-אקדמיים, היא מיד התחברה לעבר המרוקאי שממנו פחדה כל השנים. ובתוך כך, היא זכרה את הסיפור של אימא שלה, על האח שהיה לה ולא עלה לישראל. היא צילמה את סבתא שלה במשך שעות, מדברת על הוריה, גם בדירתה וגם בשכונה, כשהיא מושכת את רגליה העייפות לספסלים עם חברותיה, בגן ע"ש אלי כהן, בין מחטי האורנים ושיחי הרוזמרין העצומים עם הפרחים הסגולים. היא הקשיבה לקולה העמוס זיכרונות, בעודה שוזרת חומרים אמיתיים בחומרים שלא מצאה להם מקור. המציאות שעלתה מתוך דבריה המקוטעים נראתה לה כל כך מבולבלת. אבל היה לה דדליין לעריכת הסרט. למחרת בבוקר, היא צריכה להגיש את הראף קאט לנציגי הקרן שמממנת את המלגה שלה. 

השפה האימיגראנטית הרב-לשונית של סבתה התפשטה ברמקולים הגרועים של המחשב:

"איסמעי יא בינתי, יש עיתונאית אחת, שגילתה את הבן שלי במרוקו… הבן שלי, הצדיק, כפרה עליו, איך השארתי אותו מאחורי חצר הבית. אפילו לא הספקתי לומר למוסלמים לטפל בו. עד היום אני לא בטוחה אם הייתה לי, או לא הייתה לי ברירה. בסוכנות לא נתנו לי להעלות את הבן שלי, בשרי, חלבי ודמי, לתוך המשאית. אותו היום לא עוזב אותי, בחייאת אללה. לכל מקום שאני הולכת, בכל שמחה שאני חוגגת במשפחה. ככה פתאום קפא לי הזמן".  

אורטל עצרה את הסרט. הלכה להכין לעצמה תה עם ג'ינג'ר. חיכתה חמש דקות שהטמפרטורה תרד לשמונים מעלות והוסיפה לימון. היא רעדה כשחשבה על הדברים שסבתא שלה אמרה. הדמעות ירדו ללא הפסקה. למרות ששמעה את הדברים כל כך הרבה פעמים, עדיין כאב לה. ומה עושים עם הכאב הזה, איך נפטרים ממנו? היא הביטה החוצה מהחלון. לא היה איש. בישראל הטלפון שלה היה מצלצל הרבה יותר. היא הרגישה רצון לדבר עם מישהו. בן הזוג שלה, נעמן חלבי, עדיין לא התקשר לשיחה היומית. היא ידעה שהוא ישלח אות חיים, אבל לא רצתה להיות הראשונה ששולחת את ההודעה. רצתה לשמוע מתי ואיך הוא מתגעגע אליה. היא מצאה את עצמה מסדרת את ערמת התבלינים לפי צבע וגודל. הצחיק אותה שהיא עושה סדר בתבלינים של מישהי שעכשיו נמצאת בישראל עם מישהו אחר. "סַבְּלֵט" קראו לזה, והתביישה שבפעם הראשונה ששמעה את המילה הזאת, היא לא ידעה מה היא אומרת. אבל היא קיוותה שהם יישארו ביחד והיא תוכל להישאר בדירה הזאת כמה שיותר זמן. המחשב הפתוח בחדר הסמוך סימן כמו רוח רפאים שהיא צריכה להמשיך להביט במונולוגים של סבתה. היא חזרה לחדר, לא לפני שמחצה את הלימון לתוך התה והוסיפה גם דבש.

"יא בינתי, וואלה, אני מאשימה רק את עצמי. הייתי צריכה לנסוע לפְראנְס כי במרוקו לא יכולנו להישאר. האחים ואחיות שלנו לא קיבלו אותנו כיהודים, ואלו שקיבלו אותנו לא יכלו באמת להבין שאין לנו כלום עם אלו הסִיוֹנים, שעושים סלקסיה, אבל אחרי שלקחו לערבים את האדמה, לא יכולנו להישאר. ואחות שלי מרסלה שהתחתנה עם בן זינו, במרסיי, אוי איך שהיא מאושרת! ואפילו נסעה וקנתה את הבית של אימא שלנו ברבאט. אבל בחייאת אללה, גם היא לא מצאה את הבן שלי, חשבה הוא מת, השם ירחם. היה החורף הכי קר שהיה במרוקו. רציתי להגיד למרסלה שתחפש אחריו, אבל התביישתי באותו הלילה. לא יכולתי לחיות עם עצמי, רציתי שאלוהים ייקח אותי בשינה שלי. שאפסיק לדבר, שאשתוק, כי כל מילה היא בושה."

"איך השארתי את יקירי, הבן הכי צעיר שלי, בגלל הסלקסיה. מי בכלל הביא את הרעיון הרשע הזה לעולם? מה זה להביא רק את הבריאים? הרב אלבר סוויסה, סבא של שכנה שלי הנרייט, היה רב, שרשם את כל הילדים שלו לעלות לאֶרסיסְרָאל, אמר שהוא מקרב גאולה, שננשק את האדמה כשנגיע. וכשהגיעה המשאית, לא נתנו לו לעלות עליה."

אורטל קמה מהכיסא. היא הרגישה שהמילים מתקיפות אותה כמו צרעות. היא החליטה להירגע, אבל לא הצליחה. נמאס לה מכל הדיבור המבולבל של סבתה, אולי היא מגזימה, והיו פשוט דברים שהיו קשים לעיכול, אבל לקרוא למקימי המדינה גוייעס, זאת לא הגזמה. היא כעסה על עצמה. צדדים בתוכה רצו לקום ולעמוד על הצדק של סבתא. אבל הכול התנפץ לעובדה שהיא כבר חצי שנה מחוץ לישראל. והיא לא מרגישה קשר לפוליטיקה הזאת. ובכל זאת דווקא כאן, היא זאת שעורכת את הסרט על סבתא. הרי יש לכך משמעות, היא חשבה לעצמה. היא שתתה שלוק מהתה, וירקה את הג'ינג'ר שהתגנב לתוך פיה. לחלק הבא היא הקשיבה במהירות, כבר הכירה כל מילה ולא הייתה בטוחה. אבל היא מחקה את הקטע בלחיצת עכבר והלכה לשירותים. החליפה את הסבון של האסלה. ייאמר לזכותה, שהדבר הראשון שעשתה כשנכנסה לדירה, זה לבדוק את המצב של השירותים, כי השותפה שלה, דפני, נראתה לה מוזנחת, מסטולה כזאת ששוכחת את הראש שלה בעננים. בינינו, בניקיונה האובססיבי אורטל הפכה את השירותים למקדש-קבר שעליו משתטחות המאמינות.

עד שאורטל חזרה למחשב כבר היה 00:32 בלילה. היא הספיקה להכין סופגניות, להאזין לאיזה זוג שהזדיין ויכלה לשמוע אותו, גרמנייה וגבר זר. ובסביבות 02:03 היא חזרה למחשב כשהיא כוססת את הציפורניים וחשבה שאולי היא מחקה יותר מדי. אולי היא מתקפלת בפני העורכים של הקרן שמממנת את הסרט והוא יֵצא יותר לבן ומרוכך ולא מזרחי-פוליטי, כי היא הרגישה שסבתה שלה היא כמו ביוגרפיה מהלכת ואם היא מוחקת לה קטעים שמספרים את הנרטיב של יהודי-מרוקו, אז מה יישאר? רק אישה מסכנה שלקחו לה את הילד. ואף אחד לא יבין את ההקשר החברתי, האתני והפוליטי.

"הקדוש ברוך הוא עשה להם האק. את לא מאמינה איך שמחתי ביום שגילתה אותו העיתונאית הצדיקה הזאת. כמה תרמתי לבית כנסת, ונישקתי את הרב שלנו ואת ספר התורה… הגיע אלינו והוא היה רק ממלמל. ורציתי לשמוע מילה אחת, שתעזור לי, שאלוהים ייתן לי נס, כמו הזכות עלינו של ר' מאיר בעל הנס. ונסעתי לנתיבות, וקניתי שמן צדיקים, והתפללתי שזכותו של המר"ן תעמוד עליי. אבל לא יכול הוא לומר לי מילה. רק ממלמל. וראיתי בעיניו שמחה קטנה, מלאכים שהתעופפו ופתחו חלונות בצרור הנשמות, שנתנו לי מרגוע. אבל מסכן, איזה אימא הייתי לו, וואלה, יסלח לי השם, אני גנבתי ממנו את חייו, כמו ששדדו ממני את חיי. כי הוא היה ראוי לאימא שתהיה תמיד. אסְלנוּ, לא היו כמו אלו, שמים את הזקנים והזקנות בבית אבות, או זורקים אותם לכלבים. אסלנו כולם חיו איתנו. דאגנו לכולם. והם, בלי לב, הכריחו אותנו להיות כמוהם, להפריד בין אחד לשני. לא עברה שנה מאז שהעיתון החזיר אותו לָאַרֶס ממרוקו וכבר הוא נקבר בארץ הקודש. וכל החיים שלי אני אהיה קבורה אתו, יא בינתי, איפה אנחנו ואיפה אֶרסיסְרָאל! משמים ננוחם. אבל אין נחמה לאימא שקוברת הבן שלה המסכן. בלוויה אמרו לי התעלפתי. אבל הרגשתי את זה חזק ברחם שלי, הילד שלי חזר לרגע אחד להיות בתוכי."

אורטל כיסתה את הראש, כדי שיהיה חושך מוחלט. קצת מפחיד אותה לנמנם, היא עדיין לא מרגישה בבית. בחוץ נושבת רוח חזקה. היא חולמת שסבתה יוצאת בצעדים כבדים, עם השיער השחור שכבר התדלדל ולא נצבע, עם הקמטים שחוצים את המצח לארבעה חלקים שונים, עם החיוך המוצנע, העיניים השחורות-חומות. היא מביטה בקפלי רגליה הכבדות, כגזעי עצים עתיקים, ובוורידים והעורקים הבולטים כשורשים שעלו מעלה לפני האדמה והתמזגו בתוך הגזע, כמו בעץ הפיקוס של רחובות ילדותה. היא שוקעת בחיבוק עם סבתה; חיבוק שפותח לה את הלב, שהיה עד עכשיו סגור, חתום ונעול באינספור קשרים, בושות ושתיקות. היא מחבקת אותה וסבתה מחבקת אותה בחזרה. רגע חולף, ואורטל מוצאת את עצמה לבדה יושבת על המיטה, וכל מה שנשאר לה הוא מטפחת השיער שבה תפורים מטבעות הזהב שהיא נתנה לה במתנה. היא מתעוררת ורואה שאין לה דבר ביד. היא עדיין שומעת בראשה, כיצד סבתה קראה לה "יא בינתי" בקול מתוק-מריר שלא עוזב אותה. שתי המילים הללו נוסכות בה כוח, והיא עורכת את הסרט, מבלי לרחם על הקטעים שיוצאים החוצה מהראף קט. היא שולחת את הקובץ לנציגי הקרן, וחוזרת לארץ החלומות.