אבא שלי מת בשש בערב.

אחרי ששמענו את הבשורה מהרופא נסענו הביתה. אריאן נהגה אני ישבתי לידה. שנינו שתקנו. הטעם של הקפה מהמכונה בבית החולים עדיין עמד לי בפה. הסתכלתי על הכביש באור של הפנסים של המכונית ועל האורות של המכוניות שעברו ממול. היו מעט. זה היה ביום שישי בערב.

כשהגענו הילדים כבר ישנו. אריאן שילמה לבייבי סיטר וליוותה אותה החוצה. נכנסתי והתיישבתי במטבח. שמעתי אותה נפרדת ממנה ואת הדלת נסגרת. היא כיבתה את האורות בסלון, נכנסה למטבח והעמידה מים. אחר כך היא שאלה אם אני רוצה קפה.

אמרתי שכן. הקשבתי לשיקשוק של הכפית בספלים כשהיא מזגה את המים החמים.

"זה יותר טוב ככה," היא אמרה. "הוא כבר רק סבל. בשבועיים האחרונים הוא רק סבל. תאמין לי," היא אמרה. "זה יותר טוב ככה. לכולנו." אחר כך היא אמרה, "זה לא רק בשבועות האחרונים. זה כבר כמה חודשים. הוא אף פעם לא היה יושב ככה במרפסת."

"אני לא יודע," אמרתי. חשבתי על זה רגע.

היא שמה את הקפה על השולחן, לידי, ועמדה רגע נשענת עם הידיים על המשענת של הכיסא. היא העבירה יד על הפנים. "אני הרוגה," היא אמה. "אני גם רעבה. אתה רוצה לאכול משהו?"

אמרתי שלא. "אבל תאכלי משהו אם את רוצה," אמרתי. "תעשי לך משהו."

"כן," היא אמרה. "אני הרוגה." היא עמדה רגע עם כפות הידיים מסביב לצוואר ואחר כך הדליקה סיגריה והוציאה דברים מהמקרר. בזמן שהיא הכינה לעצמה אוכל שתיתי את הקפה שלי וניסיתי לחשוב על מה שקרה ועל מה שאני מרגיש. חשבתי על הימים האחרונים.

"אני אתקשר לאמא שלי," אריאן אמרה. "כמעט שכחתי. אני אתקשר אליה עכשיו." היא לקחה את המאפרה לטלפון. הדברים שהיא הוציאה נשארו על השיש. 

היה צריך לעשות עוד הרבה דברים לפני ההלוויה ולא היה לי מושג מה ואיך. מודעת אבל למשל. כשאמא שלי מתה אבא שלי טיפל בכל זה. זאת הפעם הראשונה שאני צריך לדאוג לכל הדברים האלה בעצמי. שמעתי את אריאן מדברת עם אמא שלה מהמסדרון. הדלקתי סיגריה וזרקתי את הגפרור לכיור. חשבתי על אבא שלי.

בערך שנה אחרי שהתחתנו הוא התחיל לנדנד לי בקשר לדירה. הוא לא אהב את זה שגרנו עם ההורים של אריאן. בעיקר אחרי שהילד נולד. הוא תמיד אמר לי שזה לא טוב בשבילו וזה לא טוב בשבילנו. אבל באותו זמן לא היתה לנו ברירה. לא היה לנו כסף. הוא אמר שהוא מוכן לעזור, אבל אני לא שאלתי אותו בכמה. לא היה לו הרבה. את זה ידעתי. אפילו לא מספיק בשביל התחלה.

זה לקח בערך עוד שנה עד שקיבלתי הלוואה למשכנתא וקניתי את הדירה הזאת. נכנסנו לגור בה בקיץ, עוד לפני שהעבודות בבניין נגמרו. בפנים עוד התקנתי דברים. מראות, ארון קיר, מדפים באמבטיה, דברים כאלה. אריאן והתינוק ישנו בחדר הקטן ואני בסלון שעדיין היה ריק.

ביום שבו התקינו את הארונות במטבח, והם עוד היו ריקים, עוד לא הספקתי אפילו לנקות את השאריות של הנסורת מבפנים, אבא שלי בא לבקר.

עמדנו במטבח החדש. הוא כל כך שמח שהוא חייך לעצמו כל פעם שהפסקנו לדבר. הוא הוריד אבק מהשיש ואני הסתכלתי על היד שלו. היד עם הטבעת. ככה זכרתי את היד שלו תמיד. עוד מאז שהייתי ילד קטן. יד עם טבעת נישואין.

אחרי כמה דקות אריאן חזרה והדליקה עוד סיגריה. היא התיישבה ליד השולחן ושמה את המאפרה בינינו. היא הסתכלה על התחתית של הפמוט שהשתמשתי בה בתור מאפרה. "זה בסדר," היא אמרה. "זו לא בעיה. אפשר לעשות הכל בטלפון. אבל זה לא דחוף. מחר שבת," היא אמרה, "לא יוצאים עיתונים. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר בינתיים."

הקפה שלה היה קר והיא קמה ושפכה אותו לכיור. ראיתי לפי השיער שלה שהיא השעינה את המצח על היד כשהיא דיברה בטלפון.

זה שהכל נגמר, זה היה גם הקלה, אני לא אומר שלא. לפחות אני לא צריך לחזור לבית החולים. אני לא יודע כמה שעות ישבתי על הספסל והסתכלתי על הדלתות של המחלקה. כמעט עשרה ימים. כמעט כל הזמן. נסעתי הביתה רק להתקלח ולפעמים לישון, אבל רוב הלילות נשארתי שם. לפעמים אריאן החליפה אותי. לפעמים ישבנו שם ביחד.

אריאן העמידה עוד מים. "אתה רוצה עוד קפה?" היא אמרה.

אמרתי שלא. אחר כך היא התחילה להכניס את הדברים למקרר. היא לא אכלה כלום.

שיפשפתי את הפנים בידיים. הרגשתי עייף ומלוכלך. הרגשתי את העייפות בעצמות. אבל לא היה לי חשק לישון. בזמן שאריאן הכינה לעצמה קפה הסתכלתי על השולחן וניסיתי לחשוב מה אני מרגיש.

"אתה רוצה להתקלח ראשון?" היא אמרה. היא זרקה את הכפית לכיור. "או שאתה רוצה עוד קפה ואז אני אתקלח." הסתכלתי על הקפה. היא החזיקה אותו באוויר, בינינו. הוא עוד הסתובב במערבולת קטנה, מהבחישה. אחד מאיתנו היה צריך לשתות אותו והשני היה צריך להתקלח. ככה זה עמד. עצמתי את העיניים. ניסיתי להירגע.

"אתה רוצה אותו או לא?" אריאן אמרה.

"אני לא רוצה קפה," אמרתי, "בסדר? שאלת אותי כבר ואמרתי לך שאני לא רוצה. תפסיקי לתת לי קפה. לכי להתקלח."

היא משכה בכתפיים ושמה את הקפה על השיש. אחר כך היא אמרה, "אז אני הולכת להתקלח. אני נרדמת בעמידה. אני ממש הרוגה." היא שמה את הידיים על הכתפיים שלי. "אני נופלת מהרגליים," היא אמרה. "תתקלח לפני שאתה בא לישון. בסדר? תתקלח. תרגיש יותר טוב אחרי מקלחת."

"בסדר," אמרתי. הסתכלתי על הגב שלה כשהיא יצאה מהמטבח.

רק כמה שנים לפני שאמא שלי מתה שמתי לב פתאום שאבא שלי זקן. קודם לא חשבתי על זה. אבל יום אחד, בפסח נדמה לי, או אולי בראש השנה, פתאום הבנתי את זה. זה היה כמה חודשים אחרי שהתחתנתי. הבאתי להם מתנה לחג טוסטר אובן. כבר מזמן אמרתי לאמא שלי שזה משהו שהיא צריכה לקנות, אבל היא לא רצתה. זה הרגיז אותי. היא לא אוהבת חידושים, אמא שלי. תמיד היו לנו ויכוחים על זה. אבל ידעתי כמה זה עוזר, אז קניתי להם אחד כזה בכל זאת, מתנה לחג. זה היה טוסטר גדול ומשוכלל. הוצאנו אותו מהקופסה ואבא שלי ואני ניגשנו להפעיל אותו במטבח. אבל הוא לא פעל. כלום. הוא אפילו לא התחיל.

אבא שלי הוציא את חוברת ההוראות ועברנו שוב על הכל. אחר כך הוא פרש עיתון על הרצפה והניח עליו את הטוסטר, הפוך. היה לו לא נעים שזה לא עובד. ירדנו על ארבע ופתחנו את הברגים ואחר כך הורדנו את התחתית. ואז הסתכלתי על אבא שלי. הוא הוריד את המשקפיים שלו והניח אותם בצד, על העיתון. הוא נראה משונה בלעדיהם. כאילו הוא היה ערום. הוא הסתכל לתוך הטוסטר אבל ראיתי שהוא לא יודע אפילו מה לחפש.

זה היה באותו רגע שפתאום קפצה לי המחשבה הזאת. חשבתי שיש לו מזל מחורבן כל החיים. שכל החיים דפקו אותו והוא אף פעם לא החזיר. חשבתי פתאום שמה שלא הייתי מביא לו מתנה, זה לא היה עובד. זה היה מקולקל מהתחלה. אם הייתי מביא לו טלוויזיה או סטריאו או מכסחת דשא, או לא משנה מה, זה לא היה עובד. אבל הכי גרוע היה שהוא הרגיש שהוא צריך להתנצל. הסתכלתי עליו מתכופף שם בלי משקפיים ומתנצל על זה שהבאתי לו משהו שלא עובד. באותו יום פתאום ראיתי שהוא זקן. בערב כשהלכתי לישון לא יכולתי להוציא מהראש את התמונה הזאת. אבא שלי, בלי משקפיים, מתכופף מעל טוסטר.

המשכתי לשבת במטבח והקשבתי למים במקלחת. שמעתי אותם זורמים ואחר כך נפסקים. חשבתי על הרופא הצעיר הזה שיצא ואמר לנו שאבא שלי מת. ואז הרגשתי שאני רוצה להכות אותו. אני לא יודע. אולי בגלל הצורה שבה הוא דיבר. לא שמתי לב לזה בזמן שהוא דיבר איתנו בבית החולים, אבל עכשיו נזכרתי. מייד כשהוא התחיל לדבר ידעתי. לא הייתי צריך להקשיב להמשך. הוא דיבר כאילו הוא יודע לעשות את זה כמו שצריך. להקל על המשפחה. הוא היה מרוצה מאיך שהוא אומר את זה. מאיך שהוא אומר לי שאבא שלי מת. באותו רגע, כשנזכרתי בזה, הייתי יכול להרוג אותו. הייתי יכול לעשות את זה בידיים.