"הוא חי!" החברה מעיין נכנסה בריצה. "הוא בריא, שמעתי אותו בוכה. קרה לנו נס חג הקציר. לא ראיתם את ההודעות?" פניהם של חמשת חברי הוועד המכונסים באולם הישיבות זהרו אך בחלוף רגע עטו ארשת חידתית. הם הביטו אלה באלה בשתיקה. "יש תינוק חי", החברה מעיין חזרה ואמרה ושיער הקש שלה קפץ. "החברה רות ילדה תינוק בריא, איך אתם לא שמחים?"

אולם הישיבות הלך והתמלא. ארבעים כיסאות העץ הממוספרים היו מסודרים בחצי מעגל מול החלון הצפוני שממנו היה ניתן לראות את הקירות הירוקים המלבלבים, את הצינורות, המקררים הגדולים, הלוחות הסולאריים, חדר השרתים, המחסנים והחממות. היריעות הגדולות נצצו בשמש על אף האבק שכיסה אותן. אור חולני שטף את האולם, כמו ניילון עכור. החלון המערבי והחלון הדרומי, בגב הכיסאות, פנו אל החומה הגבוהה. החברים שנכנסו לאולם, מי מהדור הראשון ומי מהגל השני, תפסו את מקומותיהם בשתיקה כנהוג, למרות ההתרגשות הרבה, בבגדי עבודה מוכתמים. חלקם העז לחייך למרות ניסיון העבר. אחרים נראו מודאגים, אפילו מוטרדים. ודאי חשבו על כל המקרים הקודמים, אולי מנו אותם ממש. פניהם של כולם היו צהובים אך לא יותר מכרגיל. כל החברים והחברות ציפו בהתרגשות וחרדה לבואם של הנותרים. חברי הוועד ישבו בפנים חתומות.

ראשונה נכנסה בשקט החברה המיילדת עינת ועל פניה חיוך, ותפסה את מקומה. כשהחברה רות והחבר ארז נכנסו אל האולם עם עגלה כל הראשים הסתובבו, אבל איש לא קם. החברים שמרו על הפרוטוקול והמתינו למוצא פיו של הדובר. מדי חג קציר התחלף הדובר ועתה הגיע תורו של החבר אהוד למלא את התפקיד. הוא הביט בחברים המסובים ורוקן כוס מים אל פיו הגדול, ואז התרומם והלך אל מרכז האולם בצעד בוטח למרות הצליעה. "בואו בשלום שניים ובואו בשלום שלושה". קולו היה עמוק וצלול. כשהחברה רות, ידו של החבר ארז על מותנה, הגיעה אל מרכז הגורן, היא התכופפה אל העגלה והוציאה מתוכה גוף חי. ילוד. החברים הישובים מסביב בהו בציפייה עצורה. פניו של הילוד התכרכמו ואנחה קלה נפלטה מפיו. שקט מתוח שרר באולם. לאחר מספר רגעים תווי פניו התעוותו והוא החל לבכות. החברים קמו על רגליהם ומחאו כפיים, שרקו ושרו. החברה מעיין צהלה וקפצה במקומה. אחרים התחבקו אלה עם אלה והשמיעו קולות. ארז ורות הביטו זה בזו וחייכו בהתרגשות. מעטים הביטו בחבריהם בשתיקה. חברי הוועד המשיכו לשבת ופניהם לא הביעו כל רגש.

"חברים, חברים", קרא אהוד, והאולם התיישב. רות הרגיעה את הילוד והיא וארז תפסו את מקומותיהם. "נקבל בברכה את השניים ומי ייתן שיהפכו לשלושה. אמת, זה זמן רב שלא נכנס לאולם הזה זוג עם ילוד חי, אך אנו למודי ניסיון. עדיין אין אנו חוגגים. עדיין אין אנו נכנסים בטקס. נמשיך בעבודה וניתן לחברים ארז ורות את הזמן והפרטיות שלהם הם זקוקים. הילוד ישהה במרפאה עד היום השלושים. מי ייתן ונזכה להעניק לו שם. עד אז נמשיך את חיינו כרגיל. יודע אני כי מצבנו מעורר קושי מסוים בקרב חלק מהחברים", אמר, והמסובים הביטו לצדדים אך התחמקו מעיני חבריהם. "ובכל זאת עלינו לגלות קור רוח. כשם שהעץ אינו בוכה שעה שמנסרים את גזעו, כך גם אנחנו".    

רות הכניסה את ראשה מתחת לבית שחיו של ארז, והוא ליטף את שיערה הקשה. החבר אהוד עצר את דיבורו, הביט בחברי הוועד הישובים מאחוריו ואז חזר ופנה אל האולם. "כעת, לפני שנעבור לסבב, אבקש מהחבר עמיחי לעדכן אותנו בדבר מה".

הפנים נסובו אל החבר עמיחי האדמוני, שעוד נותרו מעט שיערות על ראשו. הוא נעמד במקומו וכיחכח בגרון. "חברים, הבוקר, כמדי בוקר, ביצעתי סריקה לצד החומה. כשחלפתי על פני מגדל השמירה ומתקן הירי, הצצתי בחרך הצופה החוצה אל החלקה הישנה. ראיתי מראה קשה מאוד". החבר עמיחי השתתק לרגע וכיסה את פיו בידו, ואז המשיך. "הקברים הם… בית קברות קטן, קברי הנפלים… האדמה חפורה. מישהו חפר את הקברים, הוציא, לא נשאר שם כלום. כלום…"

עיניים נפערו וקולות השתנקות נשמעו באולם. החברה מעיין צעקה, "התינוק שלי!" היא רצה לכיוון דלת היציאה אך החבר אהוד עצר אותה. הוא ביקש ממנה לחזור למקומה. "חברים, חברים, אני מבקש לשמור על הסדר". "איך לשמור על הסדר", זעקה החברה אירית המעושנת, "מי עשה את זה, מי עשה את זה, התינוקות שלנו…"

חבר הוועד רפאל התערב. הוא נעמד והרים את ידו הארוכה והרזה בעלת הכף המעוותת. פניו היו צהובים יותר מהממוצע. "חברים, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. לברר מי עשה את זה. אני מדבר בשם הוועד כשאני אומר שלא ננוח עד שלא נבין מה קרה. חיללו את הקבוצה שלנו. שנים אנחנו עמלים על תקומה, על חידוש ההתיישבות, על חידוש האוכלוסייה. שנים אנחנו הולכים בדרכי האדמה והחמה כי אנחנו יודעים שזו הדרך להתחדש סוף סוף, והנה – הוא הצביע על העגלה – אולי… ובכן, מה שנעשה בבית קברות קטן הוא דבר קשה ביותר. אני מבטיח שנטפל בזה".

החבר רפאל התיישב והחבר אהוד נעמד. הוא שאל את החבר עמיחי אם היו ראיות כלשהן, וזה הניד בראשו לשלילה. "ובכן, האם מי מהחברים ראה או שמע משהו?" "איך נשמע", אמר החבר רונן, אחד החברים המבוגרים יותר, "הרי זה מחוץ לחומה", והחברה אירית המעושנת אמרה, "כל ההבטחות, כל ההבטחות שלכם, שלנו! חיללו את ההיסטוריה שלנו, את המשפחות שלנו, את הכבוד שלנו, ובשביל מה, בשביל הקבוצה, מה שווה הקבוצה אם היא לא יכולה להגן על חבריה? גם כך אנחנו מתמעטים והולכים כי תינוקות אין, היחידים שיש מתחת לאדמה, וגם אותם לוקחים לנו". מישהו התפרץ, "זה לא רק אצלנו, בכל הארץ אין תינוקות", והוסיף בינו לבין עצמו, "ככה לפחות אומרים לנו", ואירית המעושנת אמרה, "אבל אנחנו הבטחנו שיהיה אחרת, עבדנו את האדמה ואת החמה, חתמנו על ברית החברים, הבטחנו…" היא פרצה בבכי. איתה בכתה החברה רות וגם הילוד.

החבר אהוד, שלו זו האספה הראשונה בניהולו, ניסה להשתלט על העניינים ברוגע. "חברים, חברים", אמר, "האם מישהו רוצה לומר דבר טעם באשר למבצע האפשרי של הפשע הזה?"

החבר בועז סינן, "אלה התאילנדים, לא היינו צריכים לאשר אותם, רק עבודה עברית, לאן התדרדרנו". החברה איילת אמרה, "בטח הילדים הזרים מהמושבים, כת השטן משתוללת שם, ככה זה כשמביאים ילודים מחו"ל", והחברה נטע לחשה, "אלה הערבים מחדר האוכל, תמיד ידעתי שאסור לסמוך עליהם, ואולי בכלל כן היינו צריכים להביא ילודים מחו"ל". מבטי חשדנות מילאו את האולם והרחש הלך וגבר עד שגופה הצנום של זקנת החברות, עמליה, נעמד ברעד. היא הביטה ימינה ושמאלה עד שכולם שקטו, ואז אמרה: "זה התן".

"תן! אין תנים בארץ הזאת עמליה", אמרה החברה נטע. החבר רונן אמר, "הם נכחדו לפני שנים, אחרי ההתייבשות וההרעלה הגדולה, הכל כתוב. ואלה שנשארו היגרו צפונה אל הגליל, אל לבנון וטורקיה. תנים!".

עמליה עמדה על שלה. "יש תן אחד שנותר. נֵרְגַל".

"שטויות. אלה אגדות, עמליה. נֵרְגַל לא קיים. בקושי עכברים נשארו בארץ הזאת".

"לא אגדות. אמת. כבר איבדנו ילוד אל התן לפני שנים".

"שוב עם השמועות הללו, את רק מכאיבה להורים ולקבוצה כולה עם דיבורים כאלה, הנושא נחקר ונסגר".

"נחקר ונסגר, מה," אמרה עמליה, "הפסקנו להביט סביבנו, אבל הוא כאן, מסתובב. היה אוכל מן הפחים אבל סגרנו אותם במנעול. היה אוכל מן החצרות אבל סגרנו אותם בחומה. לא נותר לו מה לאכול, לנרגל. חפר באדמה".

האספה התמרמרה. החברה איילת ביקשה מהחבר אהוד לסיים את הפארסה, אבל החברה מעיין ביקשה את רשות הדיבור וסיפרה שגם היא ראתה דמות כלבית לפני כמה שבועות באזור השדות שמחוץ לחומה. "מה חיפשת מחוץ לחומה בדיוק?" שאל החבר רונן על רקע ההתלחששויות. "לא עניינך", ענתה, "קיבלתי אישור וליווי". החבר אהוד ביקש שקט.

החברה עמליה פתחה את תיק הבד שלה והוציאה משם צרור קטן. החברים מתחו צוואר. היא פרשה את בד הפלנל הישן והגישה אותו לעיני האספה כולה. "פרווה", אמרה. "שן", אמרה. "נרגל עוד מבקר כאן. האדמה עדיין לא מרוצה מאיתנו".

החבר ארז ביקש את רשות הדיבור. "התפייסנו עם האדמה בשנה העשירית, עכשיו זה תלוי רק בנו. האדמה לא שולחת אלינו בעלי חיים".

"היא כן שולחת", התפרצה החברה מעיין, "היה גם העורבני לפני שנתיים". החבר אהוד הזכיר שאצלנו מבקשים את רשות הדיבור, אבל חברי הוועד סימנו שזה בסדר. החברה עמליה העבירה את צרור נרגל בין המסובים. עשרים כיסאות עברו השן והפרווה עד שהגיעו אל החבר ארז. הוא דחה את הצרור. "שלא יתקרב לבן שלי". החבר אהוד הזכיר לו שהוא עדיין לא הבן שלו. החמה והאדמה עדיין לא החליטו. הילוד השמיע קול צחוק. "תראו איך הילוד מגיב", אמר החבר רונן. "תראו איך הוא מגיב לנרגל, תינוק בן יומו צוחק". החברה רות חייכה אבל החבר ארז ניפח את נחיריו.

"זו הייתה נראית עבודה של תן?", שאלה החברה אירית את החבר עמיחי. "אולי", ענה. רחש עבר באולם.

"צריך לחסל אותו", קרא מישהו. תחילה נשמעו קולות גיחוך אבל משראו החברים שלא עולה אף הצעה אחרת, התחלפו הקולות בהמהומי הסכמה. "לחסל, לחסל", ענו. "לא ניתן שיבזו אותנו כך, אלה התינוקות שלנו, התינוקות". גל התפשט בין המסובים. "זה אנחנו, הקבוצה". החברה עמליה פשטה את ידיה ונענעה את ראשה מצד לצד. "לא, אינכם מבינים, הוא רוצה משהו. הוא אומר לנו משהו". היא הביטה בחברה מעיין, חיפשה בת ברית, אך זו חזרה על המנטרה עם האספה. "לחסל, לחסל". עיניים נפערו, פיות נפתחו, שיניים נקשו.

החבר אהוד הרגיע את המסובים וביקש מהם להצביע. גזר הדין עבר ברוב גדול. החבר רונן שאל, "אבל איך נמצא אותו, הוא לא יבוא אלינו סתם ככה".

"נשים מלכודת עם גבינה", אמרה החברה נטע. החבר בועז הציע להציב בובה בדמות תנה. "נפתה אותו עם קולות של עזים". בשר לא היה לתת לו. החברים דנו בנושא זמן רב עד שמישהו נתן מרפק לחברו. "הילוד". עיניים זועמות הופנו אליו. החבר רפאל שאל, "מה נאמר כאן?" שקט השתרר. "אמרו הילוד", אמרה החברה מעיין. קולות זעזוע עברו בין המסובים כמו גל. החברה רות ערסלה את הילוד קרוב לחזה. החבר ארז פנה לחברה מעיין. "מה אמרת, איך את מעזה". החבר רונן התערב. "נראה שיש לילוד חיבור אל התן, אל נרגל. הוא אוהב אותו". החבר ארז קם והתקרב אליו בחזה נפוח, אך נעצר כשהחבר אהוד הרים את שתי ידיו. "אני הוא הקול ואני הוא הכוח, מקציר עד קציר. איני מציע לך לעקוף את סמכותי". החבר ארז חזר למושבו, מתוסכל.

"איש לא יפגע בילוד", אמר החבר אהוד, "הילוד הוא מקור קדושתנו, הוא הזרע שממנו נצמח. כך כתוב בברית החברים. מה לנו כאן אם לא הילוד?"

"לא צריך לפגוע בו," אמרה החברה אירית, "הוא רק יקרא לתן. כשנרגל יתקרב, ניתן בו אחת כהוגן, וזהו. הילוד ירוויח עוד שן לשחק איתה". כמה חברים החביאו צחוק.

החבר ארז התפרץ, "אף אחד לא ישתמש בבן שלי, בילוד", תיקן את עצמו. "הוא חשוב יותר מבית קברות קטן". החברה רות בכתה בשקט.

"מי אתה בכלל", צעקה החברה מעיין, "האם הילוד הזה חשוב יותר מהתינוק שלי, התינוק שלי כבר בן ארבע, והוא חולל…" היא בכתה. החבר רונן הצטרף, "מעניין מאוד שביום שבו מגיע הילוד כל התינוקות נעלמים, אולי אתה קשור לזה בכלל".

"חברים, חברים", אמר החבר אהוד. האספה נרגעה מעט אבל המתח היה ניכר. חברי הוועד נועדו בינם לבין עצמם בזמן ששאר המסובים התלחששו. "אם כן הוסכם", אמר החבר רפאל, "שערה לא תיפול מראשו של הילוד. החברים ערבים לכך. אבל כדי לגדול, כדי לעבור את היום השלושים בשלום, חייב הילוד לשרוד את האיום. מוטלת עליו החובה המוסרית לסייע בלכידתו של נרגל. יש לכך תקדים, לפני י"א שנים הילוד של החברה אדל והחבר נמרוד סייע בהרגעת הפטרייה שאכלה את הגידולים". החברה רות הזדעקה, "אבל הוא מת!" החבר רפאל אמר, "אמת, אבל לא מזה. מת ככל הילודים. אם כן, בלילה ייעשה הדבר, ערב חג הקציר. מי בעד", שאל החבר אהוד. שלושים ושמונה ידיים הורמו.

הערב היה קריר מהרגיל אך לא הייתה רוח כלל. החג נכנס. הקפת השדות השנתית, היציאה מחוץ לחומות. בשיירה ארוכה ובשקט מופתי יצאו החברים מהפתח הצר בחומה לבושים בגדי חג לבנים. ראשונים צעדו חברי הוועד, החבר רפאל בראשם. החבר ארז והחברה רות, הילוד בזרועותיה, נצמדו מאחור. אחריהם דידה החבר אהוד. במרחק נצנצו אורות המושבים הסמוכים. כמה עצים בודדים עמדו בשולי הדרך, שורדים אחרונים, שרידים. החבר רונן היטה אוזן אבל דבר לא נשמע זולת טרטור מנועים במרחק. שובל עשן סיגריות נדף מאחורי החברה אירית. כמה מהחברות סחבו סלי קש. בקצה התהלוכה, במגפי עבודה, הלך חבר נושא רובה.

העשב היה מכוסה טל וליווה את התהלוכה בצליל רטוב. מלבדו לא נשמע אף קול עד שהגיעו החברים אל בית קברות קטן. למראה האדמה החפורה והמצבות המיותמות השתנקו החברות והחברים. לאחר רגע נשמעו קולות געייה, בכי, גם כמה זעקות. בשל קדושת החג החברים לא ניחמו אלה את אלה במגע. החברה מעיין נפלה על הארץ ואחזה את ראשה בידיה. היא ייבבה בלי קול ותלשה עלי עשב מהאדמה ואז התחילה לזחול לעבר המצבות. החבר אהוד עמד בדרכה. "שובי למקומך, החברה מעיין. היי חזקה, כבדי את החג ואת המעמד. תקבלי את נקמתך בקרוב".

בהנחיית חברי הוועד החברות פרשו על העשב שמיכות בצבעים תכלת ולילך שהוציאו מהסלים. לאחר מכן הוציאו צרורות עלים ופרחים שונים והקיפו את השמיכות במעגל מדויק: פרח, עלה, פרח. בחשיכה היה אפשר רק בקושי לראות את עלי הכותרת הורודים. החבר רפאל סימן בראשו לחברה רות. היא הביטה בחבר ארז ואז התקדמה אל מרכז המעגל, שם הניחה את הילוד, עטוף בבדים עבים, שליו, רק ראשו מציץ. הוא ישן.

עם הינתן הסימן מהחבר רפאל תפסתי את מקומי ליד עמדת הירי, סמוך לחומה. קת הרובה הייתה קרה אך הגוף שלי היה חם. התקשיתי לשמור על המרחק הנדרש בשלב זה. החברים המפונקים עמדו סביב הילוד ורעדו. כולם המתינו למשהו. איש לא ידע מה יבוא. הנחתי אצבע על ההדק. המתכת הייתה כמעט רכה למגע. ידי הייתה יציבה. 'התינוק שלי, התינוק שלי', בכיינים כאלה. אי אפשר היה כבר לשמוע את זה. שנים. לפחות היה להם תינוק. לא כולנו זכינו. מלב המעגל נשמע פתאום צפצוף, קול דק של נחת רוח. אפשר היה לראות את הדאגה על פניה של החברה רות. החבר אהוד אמר לה שהכל בסדר. הייתי מוכן. חיכיתי לסימן. מכאן הלילה היה נראה אינסופי. מרחוק נשמע פתאום קול. שנים לא שמענו קול כזה. השערות על ידי סמרו. הבטתי דרך הכוונת. אף תנועה בשדות. שוב הקול. יללה. החברה מעיין יבבה כמו תמיד והחבר אהוד השתיק אותה. כולם היו במתח. היללה התקרבה וצפצוף נוסף נשמע מהשמיכות. הילוד השמיע קול. הוא קרא לו. כולם להתכונן, אמר החבר רפאל. דרך כוונת ראיית הלילה ראשיהם של החברים היו נראים לא אמיתיים, כל אחד והעיוות שלו. הכל בלט. הייתה כאן הזדמנות. בין השמיכות הציץ חלק קטן מראשו של הילוד, מספיק בדיוק. אחר כך הפרחים, החשיכה, העצים הבודדים ואז, במרחק, העשב שהתחיל להישכב מתחת לצעדים זהירים.