אנשים נבחנים כאן בעיניים של משמר המוסר, ובהן בלבד. בניית החומה של עכו והמגדלור המשקיף על הים שבמערב טרם נשלמה. האבנים נשטפות בזעת הבנאים הלוהטת ביום, ובלילה מצננים אותן גלי הים.
אחרי שהמשפחה עולה על יצועה יוצאת לַיְלָא בחסות החשכה, חומקת בין ערמות האבנים המסותתות הגדולות המונחות זו לצד זו ממזרח לים ובין גליו הבאים ממערב. איש אינו מעלה בדעתו שלמשמר המוסר יש כאן עיניים בין גל לגל ובמבוכי החללים שבין האבנים.
אהבה אסורה היתה אהבתם – עאזֶם היה חייל במשמרו של אחמד אל-ג'זאר, והנישואין היו אסורים עליו, ולַיְלָא היתה בתו של סוחר עשיר. הם היו נפגשים שם בחשאי, בצילו של הירח, במקום שבו עכו פוגשת את גלֶיה.
"הבט, עאזם, בחול שעל החוף המתענג על הגלים שמתנפצים אליו."
"אוהַב אותך, לילא, עד יום מותי. נשב כאן לבדנו ונשקיף על החול שלנו."
"אבל חולות עכו אינם מסתפקים בגל אחד המתנפץ אליהם."
***
כשהשחר מפציע עולה המולת הבנאים, וקוביות האבן הגדולות נעות תחת זרועותיהם ומסתדרות בתוך החומה האדירה המתגבהת מיום ליום. איש אינו מעלה בדעתו שעל אחת האבנים יש כתם לח שטרם יבש – זרעו של עאזם, ואין הוא הכתם היחיד שעל האבנים.
"עיני המשמר אינן נעצמות", לחש שותפו של עאזם במחנה באוזני חברו.
בבוקר ההוא של העשרים ושלושה באוקטובר שנת 1784, לא היתה המולת הבנאים כתמול שלשום. הלמות האזמלים נפסקה לכמה דקות, ולא ניתן היה לשמוע אלא זעקות.
במקום המיועד לבניית המגדלור של עכו לא היה איש מלבד הגברים ואישה אחת שהובאה למשפט על בגידתה בבעלה עם אהובה מן הכפר הסמוך שהיה, כך אמרו, קדר אֻמָן ואָמָּן יוצר, ובתיהם של עשירי עכו ואמידיה היו מלאים ביצירות המופת שלו. ואילו היא – איש לא ידע מיהי ומהי, ואמרו רק שבעלה היה קצב שחלה לפני איזה זמן ועורו נתמלא פצעונים. הוא נשא לפניה ארבע נשים, ולא היו לו ילדים.
באותו בוקר נקברו השניים חיים תחת אבני המסד של המגדלור, וטיט הבנאים כיסה את גופם עד שנחנקו.
ההמולה במקום לא שככה, אבל היא השתנתה כמו גווני המוסיקה המשתנים בסימפוניה סוערת. אחרי הזעקות והתחנונים וצעקות החיילים וקללות הבעל הזועם הגיע תורם של האזמלים ופקודות החיילים המבקשים להשיב את העבודה לסדרה.
עד שקיעת החמה שבו החיים למסלולם.
***
עאזם יצא מהמחנה וצעד מערבה. לילא תצפה לו שם כבכל לילה. אילו ראה אותו מישהו בחשכה הזו, לא היה חשדו נסתר מעיניו. אפילו המחשבות המתרוצצות בראשו כמעט נשמעות מאחורי החלונות המוגפים הנמים את שנתם. "עיני המשמר אינן נעצמות" – המשפט הזה הדהד בראשו ללא הרף. לפתע חייך בינו לבינו: "אבל אני מכיר את כולם, האם הם ילשינו עלי ועל לילא אם יראה אותי מישהו מהם?" הוא שב לחייך והניד את ראשו. "לא, לא ייתכן… ובכל מקרה אדע איך להגן על עצמי ולהגן עליה מפני הלשנות… אני אלך אל לילא ואקטוף את פִּריה לאחר עמל היום הזה". זאת אמר עאזם לעצמו בלכתו אל לילא.
היא חיכתה לו, יושבת על שורת האבנים שהונחו באותו יום וכל החרכים שביניהן נאטמו בטיט רך. עאזם הגיע. הוא היה כהר געש העומד להתפרץ מרוב תשוקתו אליה, והלבה שבתוכה החלה ניתזת בראותה אותו. הם התחבקו, התנשקו בתאווה כדרכם של פולשים המפעילים את כל הנשק שבפיותיהם והפשיטו זה את זה ברִגשה קצרת-רוח. הוא מעך את שדיה בידיו המחוספסות, והיא התירה את קישורי מכנסיו בידיה הרועדות ותרה אחר איברו. היא אחזה בו מלמטה, מן האשכים, והגביהה אותו אל פיה הרעב. היא אהבה להתענג על חמימותו בתוך פיה, ונהנתה מתפיחתו ההדרגתית, מתפארת בינה לבינה ביכולתה להביאו לזקפה. היא נתנה בו מבט וראתה שהוא זקוף למלוא אורכו. היא צחקה ואמרה: "הבנאים לא צריכים לקום מחר, הנה המגדלור מוכן ומאיר".
סהר הירח השקיף על האדמה בגנבה. עיני המשמר אינן נעצמות.
***
אני חייב לחזור עכשיו למחנה לפני שיבחינו בהעדרי. הוא ניגב את קצה איברו בחזָהּ. פיה היה מלא עדיין, והיא הנהנה בהסכמה, ובלעה את רוקה על תכולתו. אמרה: "לך אתה ראשון, ואני אלך אחריך עוד מעט". כך נהגו לעשות לבל ייראו ביחד.
עאזם שב למחנה ושקע בשינה עמוקה וארוכה.
***
ליד החוף המערבי הגלים התנפצו אל החולות בזה אחר זה.
לילא כרעה על ברכיה על האבנים הקרות המחוספסות והחלה למצוץ את איברי המשמר בזה אחר זה.
