פרק מתוך הרומן "קצף שחור"

(7)

הוא הניח בזריזות את המזוודה במכונת הבידוק ומיהר הלאה לקחת אותה בצד האחר, ואולם החייל שמולו סימן לו לחזור ובחן את המסך שלפניו. המסילה נעה בכיוון ההפוך והמזוודה יצאה מהמכשיר, וכל האנשים הסתכלו בבעליה בחשד. ושוב היא נעה ונעלמה במכונת הבידוק. האיש עבר אל הצד האחר וחיכה לה שם, אבל החייל החזיר אותה שוב למקום שממנו באה. האיש רצה לשאול אבל ראה שחייל כבר פנה בדברים אל עמיתו. הוא התקדם קצת אבל סימנו לו בתקיפות להישאר במקומו. הוא נפנה אל אשתו וראה שהיא כבר עברה את הבידוק והיא עומדת ומחכה לו בדאגה.

התור שמאחוריו כבר התארך והקולות של האנשים המתעצבנים גברו. החייל הורה לו לעמוד בצד כדי למסור את המזוודה שלו לבדיקה ידנית. האיש הביט שוב אל אשתו העומדת ועוקבת אחרי מה שקורה ורואָה אותו מושפל לפני הנוסעים שסביבו בזמן ששני חיילים מפזרים לעין כול, בזהירות רבה, את החפצים שהיו ארוזים במזוודה ונותנים בו מבטים חשדניים.

"תתקדם בבקשה."

דָאוִויט, שדעתו היתה נתונה למה שקורה לערבי במסלול השכן, התעורר לשמע קולו של החייל. הוא חשש שגורלו יהיה כשלו והניח בהיסוס את המזוודה שלו במכונת הבידוק והזדקף וחיכה בדריכות שהמזוודה תעבור לאיטה וסקר בעיון את תווי פניו של איש הביטחון: הם היו רגועים. הוא תפס את המזוודה שלו ונפנה אל החייל והמתין להחלטתו, וראה שחייל כבר מסמן לנוסע אחר לעבור.

הוא שב והביט אל הערבי. הלה עדיין עמד במקומו, מתוח ומכרסם את אצבעותיו וצופה בחפציו המתפזרים, עד שיסמנו לו לבסוף לאסוף אותם, בזמן שלידו עברו הנוסעים זה אחר זה, ולא החייל ולא המכונה לא עיכבו אותם.

דאוִויט  חש אהדה כלפי האיש. אולי מפני שהוא מכיר מצוין את טעם ההשפלה. הוא טעם אותו לראשונה בארצו לפני שהתרגל אליו במחנה אנדגאבּונה, שבבואו לשם קיפץ מרוב אושר למרות תשישותו מהמסע הארוך שעשה בבריחתו מעמק הנילוס הכחול שבצפון אתיופיה.   

זה היה מסע נואש שלא היה יכול להסתיים אלא בשתי דרכים: או שיגיע ליעד הסופי או שייהרג בידי אנשי הביטחון. ובכל זאת דאוד יצא למסע הזה כי במחנה הגיוס הכפוי לא היה אכפת לו אם ימות או יחיה. לכן, כשחצה את הגבול עם עוד עשרות אנשים, הוא נעצר להביט לאחור, בניגוד גמור להם. הוא ביקש לחוש את האמת של ההצלה, לחוש לנצח את האמת של האבסורד של ההשפּלה. שם, מאחורי ההרים הרחוקים ההם, שכילה בהם את כוחותיו כשעל מקצתם טיפס ואת מקצתם עקף, שוכנת אריתריאה. אין בלבו שום געגועים. הגעגועים נשרו מנשמתו עם כל פסיעה שפסע בכיוון ההפוך. הוא היטהר ככל שהתרחק מעמק הנילוס הכחול, הוא רוקן את הדיכוי שהצטבר בו בניסיון לשוב אל נשמתו לפני שידבקו בה הנפיחויות והצלקות.

"קדימה… מהר… מכאן!"

בכניסה לאנדגאבונה שוב היה צורך להינצל, הפעם מידי חייל אתיופי שכיוון בשוטו את הבאים להסתדר בשורה ישרה. השוט החטיא את דאוד אבל פגע באישה שהיתה מאחוריו ומגודל ההפתעה לא הצליחה להרחיק לברוח. האנשים הסתדרו בשוּרה לוליינית, שאפשרה למספר גדול מהם לעמוד בתור למשרד הרישום, בעוד החייל מוסיף להתענג על יישור השורות או על פיזורן אם הן התיישרו רחוק ממנו, והתמחה בשרטוט סדיסטי של פיתוליהן בשוטו הכבד.       

משרד הרישום שימש שער למחנה רחב הידיים. מאחוריו היו פזורים אוהלים בגדלים שונים, רובם בלויים כל כך שלא קל עוד להכיר את הסמל הכחול המוטבע בחזיתם, סמלה של הסוכנות לפליטים של האו"ם.

הזמן עובר ותורו של דאוד לא מגיע: המונים מצטופפים לפניו בשורה ומשרד הרישום עובד לאט, והשמש עומדת בדיוק מעל לראשים. הוא ישב על הארץ והתעסק בשרטוט מעגלים שרירותיים על החול, הוא העביר את ידו על הצמיד מצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור, על פרק כף ידו האחרת, הוא עצם את עיניו, ראה שחור, פתח אותן, והשמש שחיכתה לו באישונים הכאיבה לו. הוא חפן את ראשו בין ברכיו, הרים אותו, חפן אותו שוב, ושום דבר לא השתנה, עדיין הוא רחוק ממשרד הרישום.

"אל תגיד להם שאתה מוסלמי."

דאוד נאבק בסקרנותו כדי לא להסתובב אל מקור הקול החרישי. אמנם הוא רצה מאוד לעקוב אחרי השיחה בין שני הצעירים שמאחוריו אבל חשש שתשומת לבו תרתיע אותם מלהמשיך.

"ארגוני ההגירה לא ישימו לב לתיק שלך. שמעתי את זה הרבה. הם ימציאו תירוצים ולא יגידו לך את הסיבה האמיתית."

דאוד ידע שאנדגאבונה הוא רק מחנה קליטה ורק למעטים יש סיכוי לזכות ביישוב מחדש בארצות אירופה, ואילו את השאר יפזרו בין מחנות קבע בתוך אתיופיה. משום כך הוא היה רוצה להשתתף בשיחה, לבקש עוד הסברים, אבל ההתלחשות היתה סימן שהשיחה סודית, ודאוד חשש שבהמשך לא יגיעו צליליה הנמוכים אל אוזניו.

"אז מה לעשות?"

השאלה של הצעיר השני הצילה אותו, הוא הפעיל את חושיו ותיקן את ישיבתו, וניצל זאת כדי להרוויח כמה סנטימטרים ולזוז לאחור, ועכשיו היה מוכן לשמוע את התשובה שהתמהמהה קצת ואז באה:

"תעשה כמוני. התפטרתי מהמסמכים המזהים שלי ובחרתי לי שם נוצרי."

זמן קצר לפני השקיעה  עמד דאוד לפני אשנב הרישום. הוא ניער את בגדיו ממה שדבק בהם והקשיב לשאלה שהופנתה אליו. הוא השפיל את עיניו והתבונן בדף הנייר הריק ובעט הכחול שמעליו, הרים קצת את מבטו אל היד השחומה שעורקיה בולטים, וממנה אל הפנים הכועסים המחכים לתשובתו. הפקיד חזר על שאלתו בזעם, ודייוויד העביר שוב את ידו על צמיד הצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור לפני שהפקיד מילא את המשבצת המיועדת לשם לפי מה ששמע:

"דיוויד."

"בואו נלך."

הקבוצה שבאה מגונדר הלכה בעקבות הסימן שעשתה להם צעירה במדים כחולים ובידה שלט שכתוב עליו "ביתא ישראל" בעברית ובאמהרית. גוש האדם ההמום השחור הזה נראה כאילו הוא בא מעידן קדום, ומשך את תשומת לבם של העוברים ושבים, שנעמדו משני עבריו כדי להתבונן בו. אחדים מהם צילמו.

דאוויט היה בתווך, מכסה היטב את ראשו כדי להסתיר ככל האפשר את תווי פניו. הוא עוד לא נפטר מן התחושה שהוא נחשף, עדיין נדמה לו שתווי פניו מושכים אליו את המבטים, קוראים לעוברים ושבים כדי שידעו שהגנב פה וכל הראיות לפשעו נמצאות עליו. הקבוצה הלכה במסלול חצי עגול שהסתיים בדלת זכוכית. הדלת נפתחה אוטומטית ומיד גברו צעקות והשתררה מהומה. דאוויט לא הבין מה מתרחש. הקבוצה הייתה מבולבלת, אחדים רצו לחזור פנימה, אבל המארגנים ציוו עליהם ללכת הלאה.

"למה באתם?" צרחה  צעירה לבנה. דאוויט נפנה אליה וראה שהיא נועצת בו את עיניה, דווקא בו היא בחרה להיות מטרה למבטי הזעם שלה. הוא כבר לא שמע את צרחותיה, הוא עקב אחרי עורקי צווארה הירוקים הנפוחים, המתפקעים מאיבה. כשהגיע למקום הכי קרוב אליה הסב את מבטו ומיהר לעבור על פניה ולהתרחק מצרחותיה הרודפות אחריו ומנסות להשיגו.

אחרי שהתרחק מעט הסתובב לראות את מה שקורה מאחוריו ונתקל במזוודה והפיל אותה מידו של בעליה, שמיד דחף וקילל אותו ופנה אל גברת שעל ידו ורטן: "העבדים האלה הציפו את הארץ!"

בלי לומר מילה הרים דאוויט את ידיו אל קרבת ראשו בהתנצלות ומיהר להתרחק עד שעיכבוהו תווי פניו של האיש, והוא עצמו היה אותו ערבי שהחייל בדק אותו בדרך משפילה. כשהסתובב להמשיך בדרכו כדי להשיג את הקבוצה, פגע מבטו בשלט כחול שהאיר באותיות עבריות בולטות:

"ברוכים הבאים לישראל."   

*דימוי: מהדר תספיי