הווילונות כאן מוגפים תמיד, פרט לחרך צר. קרני השמש גולשות אל החדר בנקודה אחת. היא אומרת שככה קל יותר לתפוס אותן.

יש לה במיטה ראי, קטן כזה של בחורות שבוחנות בו את קצה אפן.

היא מחזיקה אותו ביד לעתים קרובות ובשמחה. לפעמים הוא נופל לה מתחת לכרית או הולך לאיבוד בין השמיכות, לא משנה, איכשהו אנחנו תמיד חופרים ושולפים אותו החוצה.

אמא לא מסתכלת על עצמה. בכלל, זה לא שאי פעם היתה אופנתית מדי, היא גם לא התגנדרה סתם, היא לא בוחנת ולומדת את הקניונים שבפניה, מה פתאום. בעזרת הראי היא צדה חתיכות שמש, בהנחה שאלה קרני האור האחרונות שתִראה.

אף שמי יודע מה יהיה. אבל על זה לא דיברנו יותר מדי.

בשנתיים האחרונות היא התרגלה לשהות במיטה. לפני כן היינו אפילו יוצאים להליכות, לקצב טיפופו האיטי של ההליכון… אפילו עד הוולטבה, נגיד… בשמים התרוצצו שחפים, היו צבעים בכל מקום, היו רעש והמולה ואנשים.

אבל בערך לפני חצי שנה ההליכה לשירותים נעשתה המסע ההרפתקני ביותר שלה. היא מתארת לי את מסעותיה באֶסֶמֶסים, יש לה סלולארי של זקנים שקשור לה בחוט מתחת לבית השחי, כמו אשפת חיצים עמוסה שתלויה על גב של אינדיאני. אם בזמן המסע בְּג'ונגל הדירה היא עוצרת למנוחה הכרחית, או אפילו נופלת, היא שולחת חץ.

שידה, היא מודיעה… אני עוזב הכול בהזדמנות הראשונה ויוצא אליה, תופס אותה, סוחב אותה למיטה או לשירותים, מה שהיא רוצה באותו רגע. "שידה". יש לנו עוד סיסמאות מהסוג הזה.

ומה איתך, אימא?

אתה זוכר איך זה מפחיד, כשאתה ילד, ואתה צריך לעבור בלילה במסדרון? ההורים לא בבית או שהם יושנים ואתה מרגיש חרדה ואתה מפחד, אבל בסוף אתה עושה את זה.

היא מחייכת, או שהיא מנסה לחייך. פשוט כמה ניצחונות קטנים, היא מוסיפה.

אל תסנוורי אותי…

היא בדיוק צדה קרן שמש וזרקה לי אותה בעיניים.

מיד היא מניחה את הראי. היא בשום אופן לא רוצה לענות אותי. תמיד אהבנו זה את זה. טוב, כל ערב, או כמעט כל ערב, לפני שהייתי בן שש עשרה וסוף סוף התחפפתי, היא היתה הפוכה לגמרי. וכשהיא לא הייתה הפוכה אז היה לה האנגאובר, שזה עוד יותר גרוע. אבל בסביבות גיל חמישים – תודה לאל! – היא הפסיקה לשתות לחלוטין. היא התחילה ללכת לכנסיות, וכל יום היא פתחה וגמרה בתפילה. בסופו של דבר היא הרי גדלה בבית יתומים דתי. אבא שלה, סבא שלי, מת במלחמה. אימא שלה "נידתה אותה", ככה היא אומרת. כך שלמסדר הבתולות האנגליות היה תפקיד גדול בחינוכה. לפני שהקומוניסטים מעכו אותן. כשהיתה צעירה, מתודלקת מהבקבוק, היתה עושה צחוק לעתים קרובות מהשם של מסדר האחיות. היא לא חסכה ממני סיפורים משעשעים מבית היתומות. למרבה הצער לא ידעתי להעריך את זה בצעירותי. לא היה שום דבר מאולץ בחזרה שלה לדת. החיים שלה נהיו שלווים יותר. באמת יותר טוב להתפלל בבוקר מלהרביץ כוסית אחרי כוסית. ולא רק זה. אחרי שחזרה בתשובה היא לא ניסתה לכפות עלי כלום, היא לא התחילה לנופף מולי בספר תנ"ך ולהרצות לי אחרי ששתיתי. מכנסיות האבן היא הביאה בעיקר סיפורים על אודות הטמפלרים, ההוספיטלרים… פראג מלאה בכאלה… ונהניתי מזה.

הנה דבש בשבילך, אמא. מהגליל.

אמרתי את זה בכזאת נונשלנטיות… הכרזתי על הרכישה באגביות גמורה, בחצי פה, כאילו כלום. אבל הייתי גאה, בטח. כי איזה עוד בן מביא לאמו הגוססת דבש מארצו של ישוע?

חוץ מזה, בכל מה שקשור לקניות… סלים, אוכל, שתיה, מוצרי היגיינה, בידור, את כל זה סחבתי אליה, ואני עדיין סוחב, בקשר לזה אין מה לעשות. קצת אחרי שסידרנו מה שנקרא שירותים סוציאליים, תפסתי את אימא מורידה בשירותים את כל האוכל שהם הביאו, או מציעה אותו לציפורים. גם לרחוץ אותה או לסדר את המיטה שלה, את אותו קן עצום, מפלצתי, מלא ספרים, מגזינים, פירורים, תרופות וכל מיני בלגאנים אחרים שלפעמים כבר קשה לזהות, גם את זה אסור למישהו זר לעשות. ובתי חולים? היא שונאת אותם. את זה כבר ניסינו פעם.

מפריעים לי שמה האנשים האחרים, אתה מבין?

רק שבוע לא הייתי כאן. אמא בשום אופן לא נראית לי מלוכלכת, אבל היא שוכבת כל הזמן בין אותן שמיכות, נו… נטפל בזה עוד רגע.

היום השארתי בכניסה את הסל עם הקניות הרגילות. הבאתי לאמא למיטה רק כלי קטן של דבש ישראלי. צנצנת טרה-קוטה מסוגננת, חתומה בשעווה.

הנה הדבש הזה מישראל, אמא, כמו שרצית! הנחתי את הכלי על השולחן לצד המיטה. הוא חרק קצת.

הוא באמת מהגליל? וזה כתוב שם? ולמה זה בא בכזאת אריזה לתיירים?

כתוב פה… גליל! אבל בעברית, זה הגיוני!

ברור… אבל אני בכלל לא מתפלאת שהספרים שלך יוצאים בעברית, בכלל לא. אלה שמה חייבים שיהיה להם הכל! הספרים של אבא שלי יצאו רק בגרמנית, פולנית, הונגרית… וככה, זהו. רק בסביבה פה. עכשיו בטח יותר קל לתרגם, לא? עם כל המכשירים שיש.

כן, עכשיו זה קל. זה ממש לא עניין גדול.

יש בכלל עוד איזה ארץ ששם לא מפרסמים אותך?

ברוסיה.

אה! אבל זה מובן מאליו, זה ברור הרי. שמה אפילו אל תנסה לדחוף את עצמך. והבאת מארץ הקודש משהו גם בשביל לולֵק ובולֵק?

ככה אמא קוראת לבנים שלי. אלה שמות מאיזו סדרה פולנית.

מודלים של מטוסי קרב, קלצ'ניקובים-רובי-מים, חולצות עם כיתוב, תאנים ועוד כל מיני דברים. הילדים היו בעננים.

חולצות עם כתובות בעברית? השתגעת? הרי יכניסו להם שמה מכות…

אימא ממשיכה לדמיין את הפנימייה כמיתקן מלא פרחחים כמו בתקופה שאחרי המלחמה, נגיד. הזיכרונות שלה כנראה חריפים עוד יותר לעת זקנה. אבל התאומים שלי נמצאים במקום מודרני לחלוטין, הכי טוב שיכול להיות.

אמא, בחייך, אנחנו כבר לא בשנות החמישים. את רוצה לטעום את הדבש? ומה שלומך בכלל, איך הסתדרת?

הסתדרתי טוב. לא הייתי לבד אפילו רגע. הוא איתי כל הזמן. ואנחנו מדברים.

עם מי את מדברת?

עם ישוע מושיענו וקוננו.

באמת, אמא. זה רק בראש שלך.

נו אז מה? אפילו אם כן, הוא מדבר יפה.

את טועמת את הדבש או לא? ומה הוא אומר לך?

הדברים הרגילים ככה. שאני כאילו לא צריכה לפחד. ושאני צריכה להתכונן לדרך… טוב, זה נשמע רציני, כמו בסרט… אבל הוא גם מסביר לי למה הכול קורה.

מה זה הכול?

ככה, החיים והמוות. לא ידעתי שהוא יודע גם את זה.

אני חושב שכשהיא תמות אשרוף את הדירה הזאת. בסדר, אני לא אעשה את זה – אבל הייתי רוצה. בימי התנ"ך, זאת אומרת בין אנשים נורמלים… אף אחד לא היה מתפלא על זה – שאני רוצה שכל הדברים האלה מסביב, המיטה, הספרים שלה והתמונות, השמיכות, הכריות, הסירים שכבר מזמן לא משתמשים בהם, המחבתות… העציצים היבשים, כל הדברים האלה של הזקנים, כל הכלים והעזרים, הכול ספוג בריח הדירה החמצמץ, עטוף בו כמו בציפית… באמת שהייתי רוצה שכל זה ייעלם. כשכבר לא תהיה כאן, הדירה הזאת תיפול עלי כעול מפלצתי. אני לא רוצה את זה. אנעל אותה ואתחפף. אשמור לעצמי רק את הראי הזעיר שלה, אפשר להכניס אותו לכיס, זה כלום.

אמא! ולמה הכול קורה?

הוא אומר שזאת בדיוק השאלה. ושעוד נגלה הכול. עם הזמן. זאת אומרת, כשכבר לא יהיה זמן, כן? נגלה הכול בהדרגה, נו!

אהה.

אני פותח את הצנצנת ושנינו מנשנשים. הבאתי שתי כפיות מהמטבח. הן דביקות, אבל זה לא חשוב. זה לא משנה בכלל. אני אשטוף את הכלים אחר כך.

היא זוקפת את ראשה ואני מכניס לה בין שיניה את קצה כפית הדבש. היא מוצצת, וראשה שוב צונח על הכרית. היא מתענגת על הדבש בשלווה.

נראה לי שהיא שקעה לאיזה מקום בשבוע שלא הייתי כאן. למקום עמוק עוד יותר. היא נעלמת. פניה כבר באמת דומים לשלד. ומתי בפעם האחרונה חפפתי לה את השיער? היא באמת נראית עלובה כל כך? או שאני פשוט כבר לא רגיל, אחרי שבוע? אני חושב שכשמישהו עומד למות, מוטב כבר להיות איתו כל הזמן. ככה אתה לא מזדעזע מיד מכל שינוי.

היא אומרת: הממ, אבל הדבש הזה די רגיל בסך הכל!

בעצם כן, אני מסכים. הפעם האחרונה שאכלתי דבש הרי היתה לפני, לא יודע, עשר, חמש עשרה שנה.

אני מציע להסיט את הווילונות. תיכף אביב! אני אומר.

תשאיר ככה!

אני ניגש אל החלון ופתאום שומע את זה. הרעש שמשמיע הראי כשהוא מחליק לה מהיד, מקפץ על הרצפה ומתרסק למחטים קטנות, לרסיסים זערוריים ממש.

נו, עכשיו באמת הצלחתי!

זה בסדר, אני אנקה את זה. אני מטאטא בנעל רסיסים אל מתחת למיטה, אטפל  בזה מתישהו.

תן לי שוב לטעום, קוראת אמא לעוד טיפה של דבש.

אז גם אני אוכל. אבל לא הרבה. אף פעם לא הייתי טיפוס של מתוקים.

מה אכלתְ פה כל הזמן הזה?

אוי, מה זה חשוב בכלל. קרקרים ודברים כאלה שהבאת. זה היה טעים.

בכל זאת מסתובב לי הראש ממה שאני שומע פה. שישו מדבר אליה. אז אני שואל שוב, בתקיפות.

אמא! ומה הוא עוד אומר לך?

והנה, זה הרי לא ייאמן! אמא קורנת ממש. היא מחייכת עכשיו חיוך מטופש, אי אפשר לתאר את זה, חיוך כמעט קוקטי מתפשט על הפנים הזקנות, ההרוסות. היא אפילו מסמיקה עכשיו. כמו ילדונת!

טוב, לא הכול אני יכולה… לגלות, היא אומרת בקושי. אבל הוא אומר לי גם דברים יפים!

כמו מה?

נו, כל מיני דברים על שנינו. דברים כאלה… מאוד מאוד נעימים.

מה, עלי כאילו?

מה פתאום! תעשה לי טובה, היא מתחפרת במיטה. רק עלי ועליו הוא מדבר. אבל באמת, אני אשמור את זה לעצמי, כן?

ברור! שאספר לך משהו על ארץ הקודש? כן, הבנים בסדר גמור, הם מוסרים ד"ש והם ישלחו תמונות. את צריכה משהו?

לא. אולי אחר כך.

אני יושב על הכיסא, אמא שוכבת במיטה. אנחנו מסתכלים זה על זה. אין כאן איש מלבדנו, אני חושב שאין, ואיש אינו מדבר, אולי רק בראש שלה. אנחנו פשוט כאן. ושורר שקט. אבל אנחנו מחכים. כן, אנחנו מחכים לתשובה. עוד מעט יהיה אביב. אולי מצבה של אמא ישתפר, אולי היא תהיה בסדר? כן, היא בהחלט תהיה בסדר. זה ברור.