אינני יודע אם הדבר הזה הוא סיפור שנדמה למעשייה או מעשייה שנדמית לסיפור; אני רק יכול לומר שבליבו עומדת אמת, אמת עצובה מאוד שאני כנראה אהיה אחד האחרונים להפיק ממנה תועלת, אם ניקח בחשבון את יכולות הדמיון שלי.

              אדם אחר, עם הרעיון הזה, אולי היה מחבר כרך פילוסופיה המביא לידי דמעות; אני כתבתי את האגדה הזאת, שאת אלה שלא ימצאו בה דבר היא לפחות תוכל לבדר לרגע.

I

הוא היה אציל; הוא נולד בין המולת הצבאות, ותרועתה מחרישת האוזניים של חצוצרת מלחמה לא הייתה גורמת לו להרים את ראשו לרגע, או להתיק את עיניו במעט מהקלף הכהה שבו קרא את השיר האחרון של אחד הטרובדורים.

              לאלה שרצו למצוא אותו לא הועיל לחפשו בחצר רחבת הידיים של טירתו, שם הסייסים אילפו את הסייחים, המשרתים לימדו את הבזים לעוף, והחיילים העבירו את ימי המנוחה בהשחזת להב חניתם כנגד האבן.

              "היכן נמצא מַנְרִיקֶה? היכן הוא אדונכם?" הייתה שואלת לא פעם אימו.

              "איננו יודעים", ענו המשרתים; אולי הוא נמצא בחצר של מנזר הצוק, יושב לצד קבר, מאזין כדי לראות אם הוא תופס איזו מילה משיחתם של המתים; או בגשר, מביט בגלי הנהר שחולפים זה אחר זה מתחת לקשתות; או צנוף בנקיק הסלע ומעביר את זמנו בספירת כוכבי השמיים, עוקב בעיניו אחרי ענן או מתבונן באורות הרפאים שעוברים במהירות על פני האגמים. בכל מקום שלא יהיה הוא יימצא, חוץ מאשר במקום שבו נמצאים כל השאר.

              למעשה, מנריקה אהב את הבדידות, והוא אהב אותה כל כך, שפעמים אחדות פילל להיות חסר צל, כדי שצילו לא ילווה אותו בכל אשר ילך.

              הוא אהב את הבדידות משום שבחיקה, בעודו קורא דרור לדמיון, ברא עולם מופלא ובו בריות מוזרות, בנות הזיותיו וחלומותיו של משורר, כי מנריקה היה משורר; עד כדי כך, שהכלים שבהם יכול לאצור את מחשבותיו מעולם לא סיפקו אותו, והוא מעולם לא קיבע את הגיגיו במילים.

              הוא האמין שבגחלים האדומות הרוחשות באח דרו רוחות של אש באלפי צבעים, שהיו חולפות כחרקי זהב על גזרי העץ הבוערים, או מפזזות במעגל זוהר של גיצים בקצות הלהבות, והוא העביר את השעות המתות בעודו ישוב ללא ניע על שרפרף, לצד הארובה הגותית הגבוהה, ועיניו נעוצות בגחלת.   

הוא האמין שבעומק גלי הנהר, בין טחב העלים של הגשר ומעל לאדי האגם, חיו נשים מסתוריות, פיות, סִילְפִידֹות או אוֹנְדִּינוֹת, שהיו מתייפחות ונאנחות או שרות וצוחקות ברחשם החד־קולי של המים, רחש שהוא שמע בדממה וניסה לתרגם לעצמו.

בעננים, באוויר, בעומק היערות ובנקיקי הצוקים, הוא דמיין שהוא מזהה צורות או שומע צלילים מסתוריים, צורות של ישויות על־טבעיות, מילים עמומות שלא הצליח לרדת לפשרן.

לאהוב! הוא נולד כדי לחלום על האהבה, לא כדי לחוש אותה. הוא אהב את כל הנשים לרגע: את זאת כי הייתה בהירת שיער, את האחרת כי שפתיה היו אדומות, את השלישית משום שכשהלכה גופה התנודד כצמח הקנה.

היו זמנים שהזיותיו גרמו לו להביט לאורך כל הלילה בירח, ששט בשמיים בין אדים של כסף, או בכוכבים, שרעדו מרחוק כנצנוץ אבני חן. באותם לילות ארוכים של נדודי שינה שירִיים, הוא קרא:

"אם אמת הדבר, כפי שאב המנזר אמר לי, שנקודות האור הללו הן אמנם עולמות; אם אמת הדבר שבכדור הזה, העשוי אם הפנינה וסובב מעל לעננים, דרים אנשים, כמה יפהפיות תהיינה הנשים של אותם מחוזות זוהרים! ואני לא אוכל לראותן, ואני לא אוכל לאהוב אותן… איך יהיה היופי שלהן?.. איך תהיה אהבתן?..".    

מנריקה עדיין לא היה מטורף דיו כדי שישתרכו אחריו ילדים, אבל מספיק מטורף בשביל לדבר ולהחוות בידיו בינו לבין עצמו, וככה זה מתחיל.  

 

II

 

על גדות נהר הדּוּאֵרוֹ, הלוחך את האבנים הכהות והשחוקות של חומות סוֹרְיָה, יש גשר שמוביל מהעיר אל המנזר העתיק של הטמפלרים, שאדמותיהם השתרעו לאורך הגדה האחרת של הנהר.

              בתקופה שבה עסקינן, אבירי המסדר כבר נטשו את המצודות ההיסטוריות; אך עוד נותרו על תילם הצריחים הרחבים של שרידי חומותיהן; עדיין נראו, כפי שחלקן נראות היום, הקשתות המוצקות של חצר המנזר, מכוסות בקיסוס ובפעמוניות לבנות; המסדרונות הארוכים, שלהם קימרונות מחודדים, המקיפים את הרחבה הפתוחה, ובה הרוח נאנחת בהניעה את העשבים הגבוהים.

              במטעים ובגנים, שכפות רגליהם של הנזירים לא דרכו בשביליהם שנים רבות, הצמחייה, שננטשה לחסדי האל, התפרשה במלוא פארה ובלא פחד מיד האדם, המבקשת להטיל בה מום באמונה שכך היא תהיה יפה יותר.

              הצמחים המטפסים עלו ונכרכו בגזעים העתיקים של העצים; הדרכים המוצלות בין שורות עצי הצפצפה, שצמרותיהם נגעו אלה באלה והתערבבו ביניהן, התכסו דשא; קוצי הבר והסרפדים בצבצו לאורך שבילי החול; ועל חלקי המבנים המטים לנפול, המצליבים, הצפים ברוח כנוצות המעטרות קסדה, והפעמוניות הלבנות והכחולות, המתנועעות בנדנדת גבעוליהן הארוכים והגמישים, בישרו את ניצחון ההרס והחורבה.

              הייתה זו שעת לילה; ליל קיץ נעים, עתיר בשמים ורחשים ערבים לאוזן, שבמרכז שמיו הכחולים, הזוהרים והשקופים, שט ירח לבן ושליו.

              מנריקה, שדמיונו נשבה בסחרחורת של שירה, חצה את הגשר, התבונן לרגע בצללית השחורה של העיר, שהתבלטה על רקע כמה עננים לבנבנים וקלים שנכרכו באופק, ונכנס לחורבות הנטושות של הטמפלרים.

              השעה הייתה חצות. הירח, שעלה לאיטו, כבר ניצב בנקודה הגבוהה ביותר בשמיים, וכשנכנס לחורשה אפלה שהובילה מחצר המנזר ההרוסה לגדת הדוארו, מנריקה פלט צעקה. צעקה קלה, חנוקה, שילוב מוזר של הפתעה, פחד וחדווה.

              בעומק החורשה האפלה הוא ראה דבר לבן ורועד שצף לרגע ונעלם בחשכה. קצות מלבושיה של אישה, אישה שחצתה את השביל ונעלמה בין העלים בדיוק ברגע שבו המטורף החולם על בדיות ודברים בלתי אפשריים חדר לעובי הגנים.

              "אישה עלומה!.. במקום הזה!.. בשעה הזאת!.. זאת, זאת האישה שאני מחפש", קרא מנריקה; ודלק אחריה, מהיר כמו חץ.

 

III

 

הוא הגיע למקום שבו חזה בהסתלקותה של האישה המסתורית בין צפיפות הענפים. היא נעלמה. לאן? שם במרחק, רחוק מאוד, נדמָה לו שהוא מבחין בין גזעי העצים המוצלבים במעין בהירות או צורה לבנה שזזה. 

              "זאת היא, זאת היא, הבורחת כצל עם כנפיים לרגליה!" אמר ומיהר אחריה, מפריד בידיו את רשתות הקיסוס שנפרשו כשטיח קיר בין עצי הצפצפה. הוא הגיע, תוך קריעת העשבייה והצמחים המטפסים, למין מישור שהאיר את בוהק השמיים… "אף אחד!". "אה!.. לכאן, לכאן היא הולכת", קרא. "אני שומע את צעדיה על העלים היבשים, ואת הרשרוש של שמלתה הנשרכת על הקרקע ומתחככת בשיחים". והוא רץ ורץ כמטורף, מכאן לשם, ולא ראה אותה. "אבל צעדיה ממשיכים להישמע", שב ומלמל; "נדמה לי שדיברה; אין ספק בכך, היא דיברה… הרוח, הנאנחת בין הענפים; העלים, שכמו מתפללים בקול נמוך, מנעו ממני לשמוע את שאמרה; אבל אין ספק: היא הולכת שם, היא דיברה… היא דיברה… באיזו שפה? איני יודע; אבל זאת שפה זרה…".

              והוא התחיל לרוץ אחריה. מאמץ חסר טעם. פעמים אחדות האמין שהוא רואה אותה, פעמים אחרות חשב ששמע אותה; הוא שם לב שהענפים שדרכם נעלמה זעו, ועדיין האמין שהוא יכול לזהות בחול את טביעות רגליה הקלות; אחר כך, היה משוכנע לחלוטין שבושם מיוחד, ששאף לרגעים, היה בושמה של אותה אישה, שלעגה לו ושנהנתה לחמוק מפניו באותה צמחייה עבותה.  

נסער, הוא שוטט במשך שעות אחדות מכאן לשם, רגע אחד עוצר כדי להאזין, רגע אחר מחליק בזהירות מופתית על העשב, ואז פותח בריצה זועמת ונואשת.

              מתקדם, מתקדם תמיד דרך הגנים העצומים שגובלים בגדת הנהר, הגיע לבסוף לרגלי הסלעים שמעליהם מתנשא המנזר של סָן סָטוּרְיוֹ.

              "אולי מהגובה הזה אוכל להתמצא בסביבה ולהמשיך את חקירותיי במבוך המסועף הזה", קרא, וטיפס מסלע לסלע בעזרת פגיונו.

              הוא הגיע לפסגה; ממנה מתגלים מרחוק העיר וחלק נכבד מהדוארו, המתפתל למרגלותיה וסוחב זרם גועש ואפל בין הגדות המתפתלות שכולאות אותו.

              מנריקה השקיף ממרומי הצוקים, ולאחר שמיקד את מבטו בנקודה אחת, קללה נמלטה משפתיו.

              אור הירח השתקף בניצוצות בשובל שהותירה מאחוריה סירה ששטה במלוא המהירות לגדה הנגדית.  

              על אותה סירה הוא האמין שהוא מזהה צורה לבנה ונאה, אישה ללא ספק, האישה שהוא ראה במנזר הטמפלרים, אשת חלומותיו, התגשמות תקוותיו הטרופות ביותר. הוא ניתק מהצוקים בזריזות של יחמור, השליך ארצה את מגבעתו, שנוצתה הארוכה והעגולה הייתה עלולה להפריע לו לרוץ, ובהסירו את גלימת הקטיפה הרחבה הוא פתח בריצה מטורפת לגשר.

              הוא חשב שיוכל לחצות אותו ולהגיע לעיר לפני שהסירה תיגע בגדה האחרת. טירוף! כשמנריקה הגיע, כולו מתנשף ושטוף זיעה, לכניסה, אלה שחצו את הדוארו ממנזר סן סטוריו כבר נכנסו לסוריה דרך אחד השערים בחומה, שבאותה תקופה הגיעה עד לגדות הנהר שבמימיו הצטיירו שינותיה האפרפרות.

 

IV

 

על אף שתקוותיו להשיג את אלה שנכנסו בשער סן סטוריו נכזבו, גיבורנו לא איבד את התקווה לגלות את הבית שבו הם לנו. בעוד רעיון זה קודח בראשו, הוא חדר אל העיר, פנה לשכונת סָן חוּאָן, והחל לשוטט באקראי ברחובות. 

              רחובותיה של סוריה היו אז, ועודם כיום, צרים, חשוכים ומפותלים. דממה עמוקה מלכה בהם, דממה שקטעו רק לעיתים נביחה רחוקה של כלב, רעש של דלת נטרקת או צהלה של סוס, שרקע ברגליו והקים רעש בשלשלות שכבלו אותו לאבוסו באורוות התת־קרקעיות.

              מנריקה, באוזניים כרויות לאותם רחשים של לילה, שלעיתים נדמו לו כצעדי אדם שכבר פנה בפינה האחרונה של סמטה שוממה, ולעיתים כקולות עמומים של אנשים שדיברו מאחורי גבו ושבכל רגע ציפה לראות לצידו, הלך באקראי במשך כמה שעות ממקום למקום.

              לבסוף נעצר מול בית אבן גדול, אפל ועתיק, וכשעצר עיניו הזדהרו בהבעה של שמחה בלתי ניתנת לתיאור. באחד החלונות הגבוהים והמחודדים של אותו בית, שנוכל לקרוא לו ארמון, ניתן היה לראות קרן אור עמומה ועדינה, שעברה בעד וילונות משי קלים וורודים, והשתקפה בקירו השחור והסדוק של הבית מנגד.

              "אין שום ספק; כאן גרה העלומה שלי", הצעיר מלמל בקול נמוך ובלי להתיק את עיניו מהחלון הגותי. "כאן היא גרה… היא נכנסה משער סן סטוריו… משער סן סטוריו מגיעים לשכונה הזאת… בשכונה הזאת יש בית שבו, לאחר חצות, עדיין יש אנשים ערים… ערים. מי אם לא היא, החוזרת מטיוליה הליליים, יכולה להיות ערה בשעה הזאת?.. בזאת הסתיים העניין; זהו ביתה".

בעודו משוכנע עמוקות בצדקתו, ובראשו חולפים הדמיונות המטורפים והמופלאים ביותר, הוא חיכה לעלות השחר מול החלון הגותי, שבו לא כבה האור לאורך כל הלילה, ושמבטו לא ניתק ממנו לרגע.

כשעלה היום, הדלתות העבות של קשת השער לבית הגדול, שעל אבן הראשה שלה הופיע השלט ההרלדי של אדוני המקום, סבבו בכבדות על ציריהן בחריקה חדה וממושכת. במפתן הופיע, בידו צרור מפתחות, משרת ששפשף את עיניו ופיהק בעודו חושף שורות שיניים שהיו יכולות לעורר קנאה בתנין.

מנריקה ראה אותו וזינק אל הדלת, הכול קרה כהרף עין.

"מי מתגוררת בבית הזה? מה שמה? מהיכן היא? לשם מה היא הגיעה לסוריה? היא נשואה? ענה, ענה לי, חיה רעה". זאת הייתה הברכה שבה בירך לשלום את המשרת המסכן בעודו מנער את זרועו באלימות, והמשרת, לאחר שהביט בו דקה ארוכה בעיניים מבועתות והלומות, ענה לו בקול משתנק ומופתע:

"בבית זה חי האדון הנכבד דּוֹן אָלוֹנְסוֹ דֶּה וַלְדֵּהקוּאֵיוֹס, הצייד הבכיר של אדוננו המלך, שנפצע במלחמה נגד המוּרים, ושמתגורר בעיר זו לשם התאוששות ממכאוביו".

"וביתו?" קטע אותו הצעיר בחוסר סבלנות, "מה עם ביתו, או אחותו, או אשתו, או מי שלא תהיה?".

"אין שום אישה איתו".

"שום אישה!.. אם כך, מי ישן שם, בחדר הזה שבו לאורך כל הלילה ראיתי אור דולק?".

"שם? שם ישן אדוני דון אלונסו. מאחר שהוא חולה, המנורה בחדרו דולקת עד עלות השחר".

אם ברק היה מכה פתאום מול עיניו, הדבר לא היה מעורר בו פליאה רבה יותר מזו שעוררו בו המילים האלה.

 

V

 

"אני חייב למצוא אותה, אני חייב למצוא אותה; ואם אראה אותה, אני כמעט בטוח שאזהה אותה… כיצד?.. זה דבר שלא אדע להגיד… אבל אהיה חייב לזהות אותה. הד פסיעותיה או מילה אחת שלה שאשוב לשמוע, קצה בגדיה, קצה בודד שאשוב לראות, יספיקו לי כדי לזהותה. יום וליל אני מביט באותם מלבושים של בד שקוף ולבן המרחפים לנגד עיניי; יום וליל מהדהדים בי כאן בפנים, בתוך ראשי, הרשרוש של שמלתה, הרחש העמום של מילותיה הבלתי מובנות. מה היא אמרה?.. מה היא אמרה?.. אה! אם הייתי יכול לדעת מה אמרה, אולי…; אבל אפילו בלי לדעת זאת, אני אמצא אותה…; אני אמצא אותה; ליבי כך אומר לי, וליבי אינו משטה בי לעולם. אמת הדבר, שכבר הלכתי ללא הועיל בכל חוצות סוריה; שהעברתי לילות רבים בחוץ בציפייה ללא שינה; שבזבזתי יותר מעשרים דובלוני זהב כדי לדובב סוכנות בית ומשרתים; שנתתי מים קדושים בכנסיית סָן נִיקוֹלָאס לזקנה אחת, שהייתה עטופה כל כך ברדיד הצמר שלה עד שנראתה בעיניי כאֵלָה; וכשיצאתי מכנסיית סָן פֶּדְרוֹ בזמן התפילה שלפני הנץ החמה, עקבתי כטיפש אחר האפריון של הארכידיקון, בחושבי שקצה גלימתו היה קצה בגדה של עלומתי; אבל זה לא משנה…; אני חייב למצוא אותה, והתהילה שבה אזכה כשתהיה שלי תעלה בוודאי על המאמצים הרבים שהשקעתי בחיפושה".

"איך יהיו עיניה?.. הן חייבות להיות כחולות, כחולות ומלוחלחות כשמי הלילה; אני כל כך אוהב את העיניים בצבע הזה; הן כל כך מלאות הבעה, כל כך מלנכוליות, כל כך… כן… אין כל ספק: כחולות הן צריכות להיות, כחולות הן בוודאי, ושערותיה, שחורות, שחורות מאוד וארוכות כדי שירחפו להן… נדמה לי שראיתי אותן מרחפות באותו לילה, לצד מלבושה, והן היו שחורות…; איני משלה את עצמי, לא; הן היו שחורות".

              "ועיניים כחולות, גדולות מאוד וחולמניות, ושערות פזורות, מרחפות ושחורות, כמה הן הולמות אישה גבוהה…; כי… היא גבוהה, גבוהה ונאה כמו המלאכים הללו, המסותתים בשערי הבזיליקות שלנו, שפניהם העגולות עוטפות בדמדומים מסתוריים את הצללים שמטילים עיטורי השחם!".

              "קולה!.. את קולה אני שמעתי…; קולה עדין כרחש הרוח בעלי הצפצפות, והילוכה קצבי ומלכותי כמקצב של מוזיקה".

              "והאישה הזאת, היפה כחלום היפה ביותר של נעוריי, שחושבת כמו שאני חושב, שאוהבת את מה שאני אוהב, ששונאת את מה שאני שונא, שהיא נפש תאומה של נפשי, שמשלימה את ישותי, האם היא לא תתרגש כשתפגוש בי? האם היא לא תאהב אותי כמו שאני אוהַב אותה, כמו שאני כבר אוהב אותה, עם כל כוחות חיי, במלוא נשמתי?".

              "קדימה, נלך למקום שבו ראיתי אותה בפעם הראשונה והיחידה… מי יודע אם, גחמנית כמותי, חברה לבדידות ולמסתורין, כמו כל הנפשות החולמניות, גם היא נהנית לשוטט בין ההריסות בדממת הליל".

 

*

 

חודשיים חלפו מאז שמשרתו של דון אלונסו דה ולדהקואיוס ניפץ את תקוות השווא של מנריקה; חודשיים שבהם, בכל שעה ושעה, הוא בנה באוויר מגדלים שהמציאות מחתה ברגע; חודשיים שבהם הוא חיפש לחינם את אותה אישה עלומה, שאהבתו המגוחכת אליה גדלה וגדלה בנשמתו הודות לדמיונותיו המגוחכים עוד יותר, ולאחר שחצה את הגשר המוביל למנזר הטמפלרים, והמחשבות הללו ממלאות את ראשו, הצעיר המאוהב אבד בשבילים המתפצלים של הגנים.   

 

VI

 

הלילה היה שליו ויפהפה; הירח זהר במלוא אורו בנקודה הגבוהה ביותר בשמיים, והרוח נאנחה ברחש כה מתוק בין עלי העצים.

              מנריקה הגיע אל חצר המנזר, סקר בעיניו את הסביבה והביט מבעד לעמודים המוצקים שתמכו בקשתות… לא היה שם איש.

              הוא יצא, וצעדיו הוליכו אותו לחורשה האפלה שמובילה אל הדוארו, ובטרם נכנס אליה, התמלטה משפתיו צעקת שמחה.

              הוא ראה, מרחף לרגע ונעלם, את קצה הבגד הלבן, הבגד הלבן של אשת חלומותיו, האישה שכבר אהב כמו מטורף.

              הוא רץ, הוא דולק אחריה; הוא מגיע למקום שבו ראה אותה נעלמת; אבל כשהוא מגיע לשם הוא נעצר, מביט בעיניים מבועתות בקרקע, נשאר לרגע קפוא במקומו; רעד עצבני קל מרטיט את איבריו, רעד שהולך ומתחזק, שמתחזק והולך, שמציג תסמינים של התקף פרכוסים אמיתי ושלבסוף הופך לפרץ צחוק; צחוק קולני, מחריש אוזניים, נוראי.

              אותו דבר לבן, קל ומרחף זהר בשנית לנגד עיניו; הוא זהר לרגליו לשנייה, לא יותר משנייה.

              הייתה זאת קרן ירח, קרן ירח שחדרה לרגעים מבעד לכיפה הירוקה של העצים כשהרוח נשבה בענפים.   

 

………………………………………………………………………………………………………….

 

חלפו כמה שנים. מנריקה, ישוב בכס לצד הארובה הגותית הגבוהה של טירתו, כמעט חסר תנועה, ומבטו סתום וחסר מנוחה כמבטו של אידיוט, בקושי שם לב לליטופים של אימו ולמילות הניחומים של משרתיו.

              "אתה צעיר, אתה יפה תואר", אמרה לו. "מדוע תכלה את עצמך בבדידות? מדוע אינך מחפש אישה שתאהב, ושאהבתה תוכל לעשות אותך שמח?".

              "האהבה!.. האהבה היא קרן ירח", מלמל הצעיר.

              "מדוע אדוני אינו מקיץ מהתרדמת הזאת?", אמר לו אחד ממשרתיו. "ילבש אדוני שריון מכף רגל ועד ראש; יפקוד להניף באוויר את דגלו, דגל אציל מהמעלה הראשונה, ונצעד למלחמה. במלחמה זוכים בתהילה".

              "התהילה!.. התהילה היא קרן ירח".

              "ירצה אדוני שאשיר לו שיר, השיר האחרון שחיבר מוֹסֵן אַרְנַלְדּוֹ, הטרובדור מפרובאנס?".

              "לא! לא!" קרא לבסוף הצעיר והזדקף בזעם בכיסאו. "איני רוצה דבר…; כלומר, דבר אחד אני רוצה: שתעזבוני לנפשי… שירים… נשים… תהילה… אושר… הכול שקרים, רוחות רפאים חלולות שאנו בוראים בדמיוננו ומלבישים כאוות נפשנו, ואוהבים אותן ודולקים אחריהן, בשביל מה? בשביל מה? בשביל למצוא קרן ירח".

              מנריקה היה משוגע; או לפחות כולם חשבו כך. אני, לעומתם, סבור שהוא שב לשפיות.