*הסיפור זמין להאזנה ללא עלות במסגרת 10 סיפורים בהמלצת משרד החינוך לחטיבה עליונה*

סיפורנו קרה בערבו של יום. משרת אחד חיכה מתחת לראשומון (שער העיר קיוטו, במאה ה-12 כשהיתה בירתה של יפן) להפסקת הגשם. מתחת לשער רחב הידיים לא היה איש מלבדו. רק חגב יחידי עצר על עמוד העץ הענק, ששכבת הצבע האדום מתקלפת ממנו פה ושם. בימים כתיקונם, אפשר היה לראות בשדֵרת סוגיקו עליה ניצב הראשומון, שניים שלושה אנשים – נשים בכובעי קש רחבים נגד הגשם וגברים בכובעי שרד, אך היום אין איש מלבדו.

מדוע כה שומם כאן? מזה שנתיים-שלוש פוקדים את קיוטו בזה אחר זה רעידות אדמה, סופות הרסניות, שריפות, בצורת ושאר אסונות. קיוטו לא ננטשה במחי יד. על פי דברי הימים נפוצו פסלי בודהה ותשמישי הקדושה ובולי עץ, צבועים אדום ומצופים זהב וכסף, נערמו בצדי הדרכים ונמכרו כעצי בעירה. מכיוון שכך עלה בגורלה של העיר, אין איש מעלה בדעתו להקים את הראשומון. את ההרס ניצלו השועלים והגיריות הדרים כאן. גם גזלנים דרים כאן. ולימים, אפילו נפוץ המנהג להביא לשער גוויות שאין איש דורשן ולהשליכן שם. לכן, כשנעלמת עין השמש, אופפת את השער אווירת רפאים, ואנשים נוהגים להדיר משם את רגליהם.

במקום אנשים, התאספו ובאו לכאן המוני עורבים. בצהרי היום מציירים העורבים מעגל בשמיים, מצווחים וחגים סביב קורת השער העליונה הגבוהה. בשעת דמדומים, כשפיסת השמיים מעל השער מאדימה, הם נראים כגרגרים שחורים הזרועים ברקיע. העורבים באים לנקר פיסות מבשר הגוויות שבמעלה השער. היום, מפאת השעה המאוחרת, לא נראה ולו עוף אחד, רק לַשְׁלֶשֶׁת עורבים לבנה המנמרת כתמים-כתמים את מדרגות האבן שהתמוטטו פה ושם, ועשבים שוטים שצמחו בינות להריסות. המשרת, לבוש גלימה כחולה מהוהה, קבע את ישבנו הרטוב על העליונה שבשבע המדרגות, והתבונן בוהה בגשם תוך שהוא מטפל בפצעון גדול שבקע על לחיו הימנית.

קודם כתבתי "המשרת חיכה להפסקת הגשם". אלא שלא היתה לו שום תוכנית מיוחדת מה יעשה אילו נפסק. בימים כתיקונם, אין ספק שהיה עליו לחזור לבית אדונו. אבל אדונו פיטרוֹ לפני ארבעה-חמישה ימים. כפי שכתבתי קודם, קיוטו לא נהרסה לחלוטין, היא הלכה ושקעה. גם פיטוריו משירות אדונו, לאחר שנים ארוכות, לא היו אלא תוצאה של גל שקיעה זה. לכן, יותר מאשר "המשרת חיכה להפסקת הגשם", מתאים היה לומר "המשרת שנעצר על-ידי הגשם לא ידע אנה יפנה, ומה יעשה, ונותר אבוד במבוכתו".

גם מזג האוויר הקודר השפיע לא מעט על מצב רוחו הסנטימנטלי של משרת זה מתקופת היאן צ'ו. לא נראה היה שהגשם שהחל יורד מהשעה ארבע אחר הצהריים, ייפסק. המשרת שהיה הופך חזור והפוך במבוך מחשבותיו הטורדות, ניסה לטכס עצה כיצד יתפרנס מחר. ליתר דיוק, חשב מה ניתן לעשות במצב חסר מוצא שכזה. הוא הקשיב לקולות הגשם היורד על שדֵרת סוגיקו כאינו שומע.

הגשם עטף את הראשומון, קולותיו הלכו וגברו והפכו לקול רועם. חשכת הליל הנמיכה את השמיים, וכשנשא עיניו כלפי מעלה, ראה והנה קצות הרעפים שהיו נטויים ובולטים מגג השער כלפי חוץ, תומכים ענן כבד ואפל.

המצב היה חסר מוצא, אך אם ברצונו להמשיך לחיות אין לו פנאי לבחול באמצעים. אם יעמוד ויתחיל לברור את אמצעי הקיום, יגווע ברעב מתחת לגג הרעפים או בצידי הדרך. אחר-כך ישאו אותו אל מעלה הראשומון וישליכוהו שם ככלב. ואם לא יבחל בשום אמצעי… מחשבותיו חזרו שוב ושוב אל רעיון זה. הוא ניסה להימלט ממנו, אך זה חזר אליו בלית ברירה. "אם לא יבחל בשום אמצעי" – הוא התעקש להגות רעיון זה במונחים של "אם", וזאת למרות שכבר הגיע למסקנה כי אין באפשרותו לבחול בשום אמצעי. לא היה לו אומץ להכיר במסקנה המתבקשת שעליו להפוך לגנב.

המשרת התעטש בקול רם, אחר-כך קם ונעמד בטקסיות. צינת הליל של קיוטו חדרה לעצמותיו ועוררה בו תשוקה עזה לחוּמן של גחלים. בחשכת הליל מנשבות הרוחות דרך עמודי השער. החגב שעצר על העמוד האדום נעלם בינתיים.

המשרת שיקע צווארו, הגביה את כתפי הגלימה הכחולה והקיף את השער במבטו. אילו נמצא לו מקום ללון בו רק לילה אחד, מקום מוגן מהרוח והגשם, מקום בו לא ישיגוהו עיני הבריות, בוודאי היה מבלה שם את הלילה, חשב לעצמו. לשמחתו צדה עינו סולם רחב, צבוע אדום, המטפס אל המגדל שבמעלה השער. אם יש למעלה בני אדם, הרי מתים הם. המשרת הניח את כף רגלו הנעולה בסנדל קש על השלב הראשון של הסולם, כשהוא נזהר לא להפיל את חרבו מתוך הנדן שהיה תלוי על אגן ירכיו.

כעבור כמה דקות, על שלבו האמצעי של הסולם הרחב שהוביל אל המגדל שבמעלה הראשומון, נראתה דמות גבר המכווץ את גופו כחתול, ומציץ למעלה כשהוא בולע את קול נשימתו. אור של אש בקע מלמעלה, ולחיו הימנית של הגבר טבלה בו קלושות. זו היא הלחי עליה התנוסס פצעון מוגלתי מבין זיפי זקנו הקצרים. המשרת הקל ראש, כשחשב בתחילה כי רק מתים נמצאים במעלה הראשומון. משטיפס עוד שניים-שלושה שלבים בסולם, הציץ וראה כי מישהו הבעיר אש ועתה היא מרצדת לכאן ולשם. האור הצהוב והמלוכלך ריצד על כל פינות הגג שהיה טווּי בקורי עכבישים. איזה מין אדם מבעיר אש בליל גשם כזה, במעלה הראשומון?

המשרת התגנב בחשאי כלטאה, ולבסוף זחל עד המדרגה העליונה ביותר. אחר-כך, כשהוא משטח את גופו ומשלח את צווארו קדימה ככל יכולתו, הציץ רועד מפחד אל תוך המגדל.

בתוך המגדל, ממש כפי שסיפרו השמועות, זרוקות כמה גוויות באי סדר. אך, ככל שיכול לראות באורה של האש, המקום נראה צר משחשב, וקשה היה לו להעריך כמה גוויות שׂרועות שם. באור הקלוש יכול היה רק להבחין כי כמה מהן עירומות, וחלקן לבושות בקימונו. נראה כי גברים ונשים שכבו שם בערבוביה. כל הגופות היו שׂרועות בפיות פעורים, בידיים פרושות על הרצפה, כאילו היו בובות שמישהו לש מחימר, עד כי קשה היה להאמין שפעם היו אנשים חיים. הכתפיים, החזה וחלקי גוף שהזדקרו כלפי מעלה, קיבלו את אורה של האש העצלה, וצלליהם של חלקי הגוף השקועים, הפכו שקועים ואפלים עוד יותר. כך החרישו המתים כמו היו לכודים באילמות נצח.

המשרת כיסה בבלי דעת את אפו מפני צחנת הרקב של הגוויות, אלא שברגע הבא שכחה ידו לכסות את אפו, משום שרגש חזק מאוד גזל ממנו את חוש הריח לחלוטין.

זו היתה הפעם הראשונה בה הבחינה עינו בדמות אדם חי רוכנת על הגוויות. היתה זו ישישה כחושה, נמוכת קומה, לבנת שיער ודומה לקוף, לבושה קימונו צהוב. בידה הימנית אחזה ענף אורן בוער, והתבוננה בעיון בפניה של אחת הגוויות. שׂער ראשה הארוך של הגוויה העיד כי כנראה אשה היא.

המשרת, שאימה וסקרנות שימשו בו בערבוביה, שכח לנשום לרגע. אם אשתמש במלותיו של סופר דברי הימים, אומר כי המשרת חש ששׂערותיו סומרות מכף רגל ועד ראש. אחר-כך תקעה הישישה את הענף הבוער בין קורות הרצפה, אחזה בשתי ידיה בצוואר הגוויה בה התבוננה עד כה, והחלה לתלוש את שׂערותיה הארוכות אחת אחת, ממש כפי שפולה הקופה את הכינים מתוך פרוותו של בנה. השׂיער נמתח אחר תנועת היד ונתלש בקלות.

עם כל שׂערה שנתלשה מהקרקפת, הלכה האימה והתנדפה מלבו של המשרת. במקום אימה החל לחוש במשׂטמה אלימה, צומחת ועולה, כלפי הישישה. לא. "כלפי הישישה" הוא אולי ביטוי מטעה. מתאים יותר לומר: עוצמת רגשות הסלידה שחש כלפי הרוע באשר הוא, הלכה וגברה. אילו היה מעלה מישהו בפניו מחדש את ההתלבטות שחש מתחת לשער בין גוויעה ברעב לבין הפיכה לגנב, אין ספק שללא היסוס היה בוחר בגוויעה ברעב. שנאת הרוע בערה בו כל-כך, כמו בעֵרת אוּד האורן אותו תקעה הישישה ברצפה.

כמובן שלא הבין מדוע תולשת הישישה את שׂערות הגוויה. הוא אף לא ידע כיצד יש לסווג את מעשה הישישה מבחינה מוסרית, אם טוב הוא או רע. אבל עבורו, תלישת שׂערותיה של גוויה בליל גשם כזה, במעלה הראשומון, היה מעשה של רוע שלא יסולח. כמובן ששכח לגמרי, כי הוא עצמו שקל להיהפך לגנב אך זמן קצר לפני כן.

המשרת אזר כוח בשתי רגליו, וקפץ ועלה בפתאומיות מן הסולם למעלה. כשידו על חרבו פסע צעד גדול, והתייצב לפני הזקנה. מיותר לציין כי הישישה נבהלה. כשהבחינה במשרת, נמתחה כקשת, זינקה ונעמדה.

"היי את, חלאה, לאן את הולכת?" נבח המשרת לעברה, חוסם את דרכה של הישישה שכשלה בין הגוויות בבהלה, בניסיון לנוס על נפשה. הזקנה ניסתה להדוף אותו ולברוח, אבל המשרת דחף אותה בחזרה למקומה. זמן מה עמדו כך שניהם בין הגופות, כשהם הודפים ואוחזים זה בזה ללא אומר ודברים. מלכתחילה היה ברור מי ינצח ומי יפסיד. לבסוף עיקם המשרת את זרועה של הישישה, והפיל אותה. זרועה היתה עשויה עור ועצמות, כמו רגלה של תרנגולת.

"מה עשית?! אמרי מיד! אם לא תאמרי זה סופך!!!"

המשרת הדף את הזקנה ולפתע שלף את חרבו מהנדן, ודחף את בוהק המתכת הלבנה לפני עיניה. אך הזקנה בשתיקתה. ידיה רעדו בחוזקה, נשימתה נעצרה בכתפיה המכווצות, עיניה נפתחו לרווחה כאילו עמדו לצאת מחוריהן והיא החרישה כאילמת. כשראה זאת המשרת, הבין לראשונה בבירור, שחייה ומותה תלויים אך ורק ברצונו שלו. כשהבין זאת, הצטננה בין רגע המשׂטמה שבערה בלבו עד כה בעוצמה. נותרו רק הסיפוק והניצחון שבעקבות הישג שהושלם לאחר עמל. המשרת השפיל מבטו כלפי הישישה, ריכך מעט את קולו ואמר:

"אינני איש משטרה או נציג של החוק. אני רק עובר אורח שחלף לפני זמן מועט על פני השער הזה. לכן אין לי כל כוונה לכרוך חבל סביבך. די לי אם תאמרי לי מה עשית כאן במעלה השער."

עיניה של הישישה הקרועות לרווחה התרחבו עוד יותר, מבטה לא מש מפניו של המשרת. עיני הזקנה היו מוקפות עפעפיים אדומים, והיא התבוננה בו במבט חד כשל ציפור טרף. אחר כך הניעה את שפתיה הקמוטות, המחוברות כמעט לחוטמה, כאילו היתה לועסת משהו. תנועת הגרגרת החדה נראתה בגרונה הדקיק. ואז יצא מגרון זה קול חורק כקריאת עורב, וחדר לאוזני המשרת.

"אני תולשת שׂערות… אני תולשת שׂערות… כדי לעשות מהן פיאות."

למרות שתשובתה הבלתי צפויה של הישישה היתה פשוטה בתכלית, המשרת התאכזב. ומשהתאכזב, התגנבה ללבו המשׂטמה שחש קודם לכן, מעורבת בבוז קר. מן הסתם, חשה גם הישישה במשׂטמה שחש כלפיה. היא עדיין החזיקה את השׂערות הארוכות ששדדה מראש הגוויה, ומלמלה כך:

"מעניין, הא? אולי לתלוש שׂערות מתים זה מעשה רע. אבל המתים שמונחים כאן, הם אנשים שמגיע להם שיעשו בהם מעשים כאלה. האשה שתלשתי עכשיו את שׂערותיה? היא היתה חותכת נחשים לאורך של ארבעה סון כל אחד, מייבשת אותם, ומוכרת אותם לחיילי הלִגיון בתור דגים מיובשים. אילו לא חלתה במגֵפה היתה עדיין מוכרת אותם כך. ועוד אמרו שהדגים היבשים שלה טעימים, והחיילים היו קונים אותם לבישולי הירקות בלי לחשוד בדבר. אני לא חושבת שמה שעשתה אשה זו הוא מעשה רע. הוא נעשה מחוסר ברירה. אם לא היתה עושה כך, היתה גוועת ברעב. וגם אינני חושבת כי מה שאני עושה עכשיו הוא רע. אם לא אעשה זאת אמות ברעב, זהו מעשה של חוסר ברירה. אשה זו שידעה היטב כי אין ברירה, היתה בוודאי רואה בעין טובה את מעשיי."

כך, בערך, אמרה הישישה.

המשרת הניח את חרבו בנדן והקשיב לה בקרירות, תוך שהוא מהדק את ניצב החרב בשמאלו. כמובן שבימינו הוא מטפל בפצעון הגדול, האדום והמוגלתי שעל לחיו הימנית. תוך כדי האזנה הלך ונולד עוז רוח בלבו של המשרת. היה זה האומץ שחסר לו קודם לכן מתחת לשער. אלא ששונה הוא לחלוטין מן האומץ שנדרש ממנו כדי להגיע אל מעלה השער, ולתפוס את הזקנה. לא רק שלא התלבט עוד בין אפשרות של מוות ברעב לבין הפיכה לגנב, המחשבה על מוות ברעב זחלה אל מחוץ ללבו, עד שכלל לא היה מסוגל להעלותה על דעתו.

"ככה, הא?" – אמר המשרת בנימה לעגנית, כשסיימה הישישה את דבריה. הוא שחרר לפתע את ידו מהפצעון, תפש את הזקנה בשׂערות ראשה ונבח לעברה:

"אם כך, לא תחשבי עלי רעות אם אשדוד אותך, הא? גם אני אמות ברעב אם לא אעשה כך."

המשרת קרע במהירות את הקימונו מעל הזקנה, ומשניסתה להיתלות ברגליו בעט בה בגסות והשליכהּ אל הגוויות. רק חמישה צעדים הפרידו בינו ובין ראש הסולם, זה הכל. הוא הידק את הקימונו הצהוב שתלש מן הזקנה תחת בית שחיו וירד בסולם במיומנות אל מעמקי חשכת הליל.

במשך זמן-מה שכבה הזקנה מעולפת כמתה, ואז הקימה את גופה העירום מבין הגוויות. היא זחלה אל ראש הסולם, לאור האש שעדיין בערה, בהשמיעה קולות אנחה, כממלמלת לעצמה. אחר כך הרכינה ראשה כששׂערות השׂיבה הקצרות תולות ממנו כלפי מטה, והסתכלה אל מורדות השער. בחוץ שררה אפֵלה. אין יודע לאן נעלם המשרת.

*מתוך "ראשומון", הוצאת גוונים, 2002.