ישבתי מול המקלדת השחורה בחדר המנויים וצפיתי בסרטון; הסרטון הראה לווייתנים שוחים באוקיינוס האטלנטי, קרני אור שחדרו את האפלולית מרצדות על עורם החזק והכהה, שהזכיר צמיג. צפיתי בהם ללא ניע קרוב לרבע שעה, עד שבדלת הפתוחה ניצב לפתע מנוי פוטנציאלי חדש: היה זה גבר גבוה המתקרב לגיל שישים, בעל גולגולת בֵּיצתית ולָבוש סריג בגון האזמרגד. הייתי רגילה להפרעות כאלה. השהיתי את הסרטון והזמנתי אותו להיכנס.

הגבר הזר נכנס לחדר והתיישב מולי בצדו השני של השולחן, ארשת פניו החמוּרה צופנת נכונוּת עיקשת להתבדח. הוא התעניין במנוי לסינמטק. לאחר שבירר מהן שעות ההקרנה היומיות, סיפר לי כי לאחרונה נפטרה אשתו מסרטן הלבלב וכי כעת הוא מחפש מה לעשות בזמנו הפנוי. הבל פיו נישא אלי כשדיבר; ריח כבד ומחניק שהעיד על בעיות עיכול. הוא דחה אותי. אמרתי לו שאני מצטערת לשמוע על אשתו ושקעתי בהזיה ובה אני מושיטה את ידי אל מתחת לשולחן ומלטפת ברוך את חלציו, בעודו מדבר אלי, מניעה את כף ידי על גבי הבד במתינות אך בביטחון, עד שהוא מתקשח, ואחר קמה מהכיסא, ניגשת אליו ומתמסרת לו לחלוטין, בעוד הוא נענה למעשיי, משותק מחמת הפליאה. פרטתי בפניו את האפשרויות שהסינמטק מציע ולאחר שהתלבט מעט, החליט לעשות לעצמו מנוי. שאלתי לפרטיו האישיים והוא מיהר להכתיב: קובי גיסין, ארבע-עשר באפריל אלף תשע-מאות שישים ואחת, דיזינגוף מאתיים ושש, תל-אביב, אפס חמש ארבע, אחת שבע ארבע… תחת כריות אצבעותיי הבהיקו מקשי המקלדת השמנוניים, פאותיהם הגבוהות מכוסות שכבת אבק צמרירית וביניהם נחים פירורי אוכל שנצטברו זה זמן רב; אנשים נוספים עבדו בעמדת המחשב הזאת מלבדי. בין חדר המנויים למסדרון הגדול הפריד חלון זכוכית מאורך ומבעד לו נראו מדי פעם עוברים ושבים. בכל פעם שחלף שם מישהו, הצצנו הזר ואני אל החלון ודעתנו הוסחה. האורחים שפקדו את הסינמטק בשעות הערב ופסעו במסדרון המוביל אל האולמות, נהגו להאט את צעדם כשהבחינו בחלון המאורך – מיקומו החריג הפתיע אותם, עורר את סקרנותם – והתעכבו במבט חקרני על החדר הצר שמאחוריו, המואר באור לבן וקשה, בו ראו אותי; שקועה בענייני.

"אני אצטרך גם לצלם אותך", התרעתי בפני הגבר הזר והוצאתי מצלמה קטנה וכסופה מאחת המגירות.

"טוב", הפטיר, "תעשי שאני אצא יפה."

מבעד לעדשה הבטתי בו משפשף את עיניו, אצבעותיו העבות כמו בוטשות בעפעפיו הבשרניים, שוורידים זעירים השתרגו בהם. לבסוף פקח אותן במצמוץ לח והמתין. הראיתי לו את התמונה שצילמתי, והוא נפנף בידו בפיזור דעת כדי לסמן שהיא בסדר, ותוך רגעים אחדים הגשתי לו כרטיס מנוי חדש, שנשא כעת את פניו ואת שמו. הוא הודה לי תוך קימה מהכיסא ויצא מהחדר בצעדיו הרחבים. כשהייתי שוב לבדי בחדר, הפעלתי מחדש את הסרטון והלוויתן חזר להתנועע בפני; בהיתי בו מתנהל בכבדות במים הצלולים, בצבירי אלמוגים שנצמדו לחלקים שונים של גופו, שבוודאי היה חלקלק וחם. התאמצתי למקד את מחשבותיי בנוכחותו המוחשית באוקיינוס ברגע הזה; הרי הוא נמצא עכשיו איפשהו. עובדת קיומו הגשמי, המקביל לשלי, היתה עבורי כמעט בלתי נתפשת. הוספתי להביט בסנפיר זנבו הרחב עולה וצונח מול עיני כמניפה כבדה, עד שתשומת לבי נגרפה אל דמות שחלפה על פני החלון: הספקתי להבחין רק בכתם ירוק שנעלם בחטף. זכרתי את צבע הבגד העז, היה זה הגבר שישב בחדרי עד לפני כמה דקות; קובי, נזכרתי בנקל. אך הפעם הוא רץ בכיוון ההפוך. כאילו שכח אצלי משהו. שמעתי את צעדיו נחפזים במורד המדרגות הספורות שהובילו אל חדרי, ואז הוא הופיע שוב על המפתן ונעצר, על פניו קשוי חיוך דק, שכמו מיאן להתבקע.

"תברחי", אמר כעבור רגע קצר.

"מה?"

"יש יריות. צריך לברוח – תברחי!"

החדר היה שקט, גם המסדרון. תהיתי בלבי אם הוא אחד מאותם תימהוניים תשושי נפש שנמשכים אל הסינמטק, ונזכרתי באחת המנויות הוותיקות, פנסיונרית שקטה וסתורת-שיער המגיעה הנה מדי יום, שנכנסה יום אחד לשירותים בקומת הלובי, הסתגרה באחד התאים וצרחה: "אני אוהבת שנשים מזיינות אותי!", היא חזרה על אותו המשפט שוב ושוב, בכל הקומה שמעו אותה, לאחר מכן יצאה, התיישבה לאחד השולחנות המתכתיים של אַרקָפֶה והתעמקה בגיליון מרופט של "ישראל היום". לא הבנתי על אילו יריות מדבר הגבר הזר שעמד מולי, אך כעת עלו מבחוץ רעשים חדשים ומעברו השני של החלון נראו אנשים מתרוצצים באי-שקט; דומה היה שהם נסים מין הרחבה שבחוץ אל תוך המבנה, כאילו דבר מה הבהיל אותם פנימה. בעודי מתבוננת בהתרקמות המהומה מבעד לחלון, הבזיק בזיכרוני הפיגוע שהיה בתיאטרון "בטקלאן" בפריז וננעץ בבִּיצת מחשבותיי כיתד: ארבעה לוחמי דאע"ש התפרצו אל הופעה של להקת "איגֶלז אוֹף דֶת' מֶטאל" וריססו את הקהל בקלצ'ניקובים ורימוני יד. נשימתי הלכה והתרדדה ככל שראשי השלים לבדו את החלקים החסרים של תמונת מצבנו, כמתוך הרגל: שיערתי מיד כי חוליית מחבלים ניצבת כעת בנשקים שלופים בכניסה לסינמטק ומבריחה את הרובצים בלובי אל תוך הבניין. בוודאי נראה אותם עוד רגע דרך החלון רצים לכיוון האולמות, חשבתי בלבי, ודמיינתי את המנויים שצופים כעת בסרט מסתתרים מאחורי משענות המושבים, מכוּוצים באימה וראשיהם טמונים בין כפות ידיהם… באותו הרגע נשמע לראשונה קול ירי. הגבר הזר עוד עמד מולי בפתח הדלת; במשך כמה שניות רק הסתכלנו זה על זה. עזבתי הכול והלכתי אתו.

***

מיהרנו לצאת מהחדר ולא לקחתי איתי דבר מלבד הטלפון. גם לא נעלתי מאחורי את הדלת, לא היה זמן. מהחדר הסמוך, שדלתו היתה פתוחה כדי סדק, הציצו בחורה ובחור; לבחורה היה שיער שחור עד הכתפיים ופנים מרובעות, יפהפיות, שצפנו אפשרויות של שררה. פני הבחור שעמד לצדה היו ירקרקות וסקרניות. החדר שעמדו בו הוקצה בחודשים האחרונים למפיקי פסטיבל הסטודנטים השנתי: עבדו בו חבורת סטודנטים נלהבים לקולנוע, שנסחפו בלהט התכנון ורגשי האחווה שעוררו ההכנות לפסטיבל. מבעד לסדק שָאלו אותנו השניים אם ידוע לנו מה מתרחש בחוץ, ומשהשבנו רק כי "יש יריות", האיצו בנו להיכנס ולהתחבא ביחד איתם. נדחקנו מהר פנימה, חיוכים רפויים תלויים על שפתינו, והסטודנטית טרקה מאחורינו את הדלת.

החדר התגלה כרחב ידיים וחסר חלונות. תחת תקרתו הנמוכה עמד ריח חריף של חומרי גלם חדשים: ניילון, קַנווס זול, נייר חם מהדפוס. על הרצפה נחו ארגזים מלאים בקבוקי מים מינרליים וביניהם היו מוטלים בתפזורת תיקי בד שנשאו את סמל הפסטיבל. כעת היינו שם רק ארבעתנו. הסטודנטית לא הרפתה מידית הדלת, משכה אותה פנימה כדי להבטיח את סגירתה ותוך כדי כך צעקה על הסטודנט שיביא כבר את המפתחות. הוא מיהר אל ירכתי החדר וחזר אליה בכמה ניתורים, כמעט מועד, ובידו צרור עמוס שכל המפתחות בו דומים זה לזה; מצעקותיה הבנתי שקוראים לו סְטַס. הוא נעצר עם הצרור מול הדלת וניסה לאתר בו את המפתח המתאים, זרועותיו אחוזות רעד בלתי נשלט… בהיתי בצרור המתכתי מרקד בין אצבעותיו הכושלות ונדמה היה לי שהמתח התוסס בחזי נעשה כעת לחומר ממש, כזה שניתן לשקול כנגד יתר החומרים המרכיבים את מצבנו.

"נו, תנעל כבר!" התחננה הסטודנטית והביטה בו בדאגה גוברת; בעיניה שייֵט צל שהעיד על כך ששורר ביניהם תיאום עמוק מהנראה לעין, ולרגע קצר חשתי כי אני בידיים טובות.

ירייה נוספת נשמעה בעוד סטס מנסה לתחוב עוד ועוד מפתחות לתוך חור המנעול, עווית קלה ריצדה בלחיו. לבסוף נעץ את אחד המפתחות בחריץ המתכת, הצליח לסובב אותו שמאלה ונעל אותנו מבפנים.

***

להרף עין פשטה הקלה בחדר; חולפת כאד על עורנו ומרפה את השרירים הקפוצים, אך זו התפוגגה כלעומת שפשטה, נספגת ונעלמת אל תוך סביבותינו… בחדר היו אמנם כמה כיסאות, אך לבסוף נותרנו עומדים ליד הדלת; בלי משים נעמדנו במעגל, ראשינו מורכנים מעט, ורק בין פנינו חמקו מדי פעם מבטים זריזים שלֶהַבה עכורה נזדעזעה בהם. דומה היה שאנחנו מחכים למחבלים שימצאו אותנו. דופק לבי האיץ וידעתי כי כך הולם גם ליבם של האחרים. עמדנו במרווחים זה מזה, אך האוויר בחדר כמו התעבה ולפת אותנו יחד, מצמיד אותנו אלה לאלה מבפנים, מכּלי הדם. כעת קול ירייה נוספת נשמע והדהד באוויר הערב הכהה; תליתי בסטס מבט מתחנן. קיוויתי שינסה לנחם אותי, אך עיניו לא התרככו. בעודי מחפשת קרבה בפניו החשדניות החלה סירנת הניידות והאמבולנסים חודרת את קירות חדרנו כשד… האזנו ליללתה השורקנית עולה מרחוב קפלן ואבן גבירול, שבכְהוֹת היום נצבעו באורם האדום וכתום של פנסי המכוניות, נוסקת בצריחה עצובה אל מעל לגגות הבניינים המוכתמים זפת וצונחת אל הכביש. משמילאה גם את חדרנו הבחנתי בכך שאיבדתי תחושה בזרועות ובכפות הידיים; היה בכך סימן רע ומשמעותו היתה ידועה לי היטב. ביקשתי לפכור את אצבעותיי ולנסות להזרים כך את הדם, אך בו ברגע נוכחתי כי הסטודנטית ואני לובשות בדיוק את אותה השמלה; לגופה היתה שמלת קיץ קצרה בגזרת A, עשויה בד בדוגמת פסים ובעלת צווארון גולף נמוך, זהה לשמלה שלבשתי אני העומדת מולה. מבטי נתקע על רצועת הגולף הקטנה שלפתה את צווארה האדמומי וחיוך סקרן נזל על פניי; זאת עלולה להיות ההתרחשות האחרונה בחיים שלי, התחוור לי אז. המראֶה האחרון שאראה. והדבר שטף את מחשבותיי כמשב רוח קריר… בחלומות שבהם אני מוצאת את מותי, המוות לעולם אינו מכֶּה בי במהלומה אחת המזניקה מין השינה, אלא מזדחל לתוכי ופורש עלי את ממשלתו על פני משך מסוים, בדומה לדהייה, או להתמוססות אל תוך מעַמק שחור. בחלום, כשאני מבחינה בהתפשטותו הרכה של המוות באיברי, מתדפקת על פְּנים גופי התנגדות נוראה כשנפשי משתוללת במאבק נואש שלא להיעלם… את חלום המוות האחרון חלמתי לקראת סוֹפה של חופשה בפינלנד: בחלום השתתפתי במארב, והאחראים לו ביקשו ממני להישאר עם הנשק בתנוחה מסוימת בלי לזוז ולאט לאט להפסיק לנשום, כך שאמות בלי שאף אחד יבחין בכך וגם לא אשאיר אחרי סימן.

עוד עמדנו ארבעתנו במעגל. למשמע טריקת דלת מבחוץ התנחשל מקרקעית מוחי חיזיון ובו דלת חדרנו נפרצת בבעיטה ושלושה מחבלים שועטים אלינו בפנים מכורכמות… הֵבהקים רותחים שטפו את עורפי ובמורד כתפיי. דַמי תסס. כבר הכרתי את הגיהינום הזה. אך הפעם רִיתְחַת הבשר והנפש הבהילו אותי עשרות מונים; מעולם, עד הרגע הזה, לא הייתי בסכנת מוות ממשית. ניסינו לגלגל בינינו שיחה על הקושי שבאי הידיעה מה מתרחש בחוץ, העלינו השערות. באופן מתמיה עבר זמן רב עד שעלה בדעתנו להשתמש בטלפונים שלנו.

"אני מתקשר לנתן", הכריז סטס בנטילת אחריות שלא היתה בה תנופה, הושיט ידו לטלפון שהיה מונח כל העת בסמוך אליו וחייג אל אחראי המשמרת.

הסטודנטית עשתה כמוהו ושלפה גם היא מכשיר מגוּדל מתיק שהיה זרוק מאחוריה. בהיתי בה כשסרקה את חלקת המבזקים של וַיינֶט, אישוניה תזזיתיים. וברגע מסוים נזכרתי ביומן שלי: השארתי אותו על השולחן בחדר המנויים הפתוח. גם חשבונות הג'ימֵייל והדְרוֹפּבּוֹקס שלי היו פתוחים שם על המסך ונחרדתי ממה שעלול לקרות אם מישהו ימצא אותם לפני שאחזור. אם אחזור בכלל.

"טוב, נתן לא עונה", סיכם סטס בקול עֶצי, כמו מכין אותנו בבלי דעת למה שכנראה קרה לנתן.

באותו רגע בקע זמזום טלפון מושקט מכיסו של קובי והסיח את דעתנו. קובי שלף את המכשיר, התרחק אתו אל צדו השני של החדר, ובעודו תוחב אוזניה לבנה לתוך אוזנו ענה:

"כ-ן אמא. כן, ראיתי… עכשיו ראיתי. אני פה בבית… רואה טלוויזיה", שיקר ועיניו בולעות את קירות החדר הריקים.

"היה פיגוע בשרונה – ", הודיעה לנו לפתע הסטודנטית בטון כמעט נלהב.

סטס ואני הסתכלנו עליה.

"היה פיגוע ירי במקס ברנר. כתוב שיש שני מחבלים ועכשיו רודפים אחריהם."

במרחק מה מאתנו סיים קובי את שיחתו בכמה מלמולי חיבה ואחר חזר ונעמד דווקא לידי, חובר אלי להתבוננות שקטה בסטודנטית; צפינו בה נוברת באתרי החדשות, מרימה את ידה ומסיטה קווצת שיער חלקה אל מאחורי האוזן, חלקה כל-כך עד שבוודאי אי אפשר לעשות לה צמה.

"לא רציתי להדאיג אותה", לחש לי קובי לפתע והוא רוכן קרוב לאוזני.

הפניתי אליו את פני; זקנו כבר החל להצמיח את מה שגילח הבוקר.

"זו היתה אמא שלי", הוסיף.

חזרנו להתבונן בסטודנטית בשתיקה. בעודנו עומדים זה לצד זה, חשתי את נוכחותו הפיזית כמו קורנת בעוצמה על עורי; את החום המזמין שהפיצו גובהו וגופו הגדול.

"בשביל מה היא צריכה עכשיו…", המשיך כמו לעצמו ובלי להביט בי, "סתם עוד לדאוג."

"כן."

שתקנו מעט.

"אתה בן טוב", אמרתי.

צרור יריות נשמע; הפעם קרוב בהרבה.

"זה נשמע מתוך הבניין", אמר סטס ותלה מבט סחוף בדלת הנעולה.

הסטודנטית הפנתה לנו את גבה כדי להתקשר למישהו, לא ידענו למי. היא חיכתה למענה כשהיא מכסה על אוזנה הפנויה בכף ידה, וכשהחלה לדבר, רווח לי מעצם כך שענו לה; שכעת יש לנו קשר עם החוץ. היא סיימה את השיחה וכשהסתובבה שוב, עמדנו מולה שלושתנו, חסרי מעש.

"זה היה נתן", בישרה לנו כמוכת תימהון, "הוא אומר שזה נגמר בחוץ. שאפשר לצאת."

נדמה היה שבעצמה לא הבינה את שאמרה. הוספנו לעמוד כך; רגעים ארוכים חלפו. לבסוף ניגש סטס אל הדלת וסובב ימינה את המפתח, שהיה נעוץ כל העת בחור המנעול, סיבוב אחד ואחריו שוב, בעוד אנחנו מתאספים לאט מאחוריו, וכשנפתחה הדלת פסענו החוצה, מתקדמים במין טור מרושל.

***

כשעמדנו במסדרון הגדול הלמו בנו הקולות ביתר צלילות; פסיעות האורחים אל מחוץ לאולמות בהם הוחזקו עד לפני זמן קצר, נקישות עקביהם הרכות על רצפת השיש בגון הבז', מלמוליהם המגששים בהתפעמות סביב מה שאירע… באוויר הלובי הדחוס נמסך כעת ריח קינמון שעלה מהקפטריה, ולא רחוק מאתנו, ליד אחד משולחנות המתכת, ישבה אישה גוצה, מצחה נתון בכף ידה המיוזעת ועיניה עצומות כמו כדי להדוף כאב ראש ממית. מולה עמדה אישה אסופת שיער ולבושה במכנסיים נפוחים כשל ליצן, רוכנת אליה ומגישה לה חופן פיסות נייר-טואלט אפור וגס, מגובבות יחד למין רפידה דלה, מוכתמת מים, לצנן בהם את פניה הלוהטות מבכי. בלי להיפרד לשלום נטמעו סטס והסטודנטית בקהל הזורם לאיטו לכיוון הלובי ופנו בחזרה לעיסוקיהם. קובי הוסיף להתעכב ליד חדר המנויים ודשדש במבוכה במקומו. כשאיתר אותי שוב בין האנשים התקדם לעברי והודה לי בחביבות על המנוי שרכש.

"על לא דבר", השבתי בנימוס ומבטינו כמו נישאו יחד אל שלושה סדרנים שחלפו מול הקוּפות והם אוחזים מכשירי קשר.

"עכשיו אני אראה יותר סרטים", הכריז קובי באנחה רוויית תקווה בעודנו מביטים בהם.

נפניתי להתבונן שוב בפניו; כעת אחז בהן חיוך רחב, חזק מדי, שחשף את חניכיו עד לשורשיהם. לאחר שתיקה קצרה הנהַנו זה אל זה לפרידה והוא פנה אל היציאה הראשית. נותרתי במקומי וצפיתי בו מתרחק בצעדיו הרחבים אל דלתות ההזזה הנפתחות, עובר ביניהן ונבלע באוויר הערב הסמיך, שהבל פירות פיקוס רמוסים תסס בו. בינתיים, בחוץ, ברחבת הסינמטק החשוכה, הסתחררו פנסי הניידות בתושבותיהם והטילו על מרצפות האבן, על תחנת התל-אופן, המלאה זוגות אופניים ועל ספסלי העץ הארוכים, את הבהובם הכחול, המסנוור.

תל אביב

סתיו, 2018

2011 (Image: The Ear II – oil on canvas -(105,0 x 80,0 cm*
Borremans Michaël
photographer: Ron Amstutz
courtesy Zeno X Gallery, Antwerp and David Zwirner, New York/London