שנים שהוא לא התפלל. יונה יישר את רגליו החוצה מתוך תנוחת בייגלה והחל להתמתח ולפוקק חוליות ושאר מפרקים שצמאו ל'קנאק'. כבר לא רכן מעל מקלדת לפטופ בזוקת קשקשים. הוא קרא ברשת שקשקשים הם חלק מסממני דיכאון. זה היה הרגע בו נפלה ההחלטה שלא להשתמש עוד ב'הד-אנד-שולדרז'.

על רצפת חדר הילדות שלו שכב שלד מיטה מעץ אורן חשוף ועליו מזרן שהיה מעמיד פני צף. את מעונו הקודם שהשכיר למשך שלוש שנים ושישה דיירים, נאלץ לפנות עם תום החוזה, וכעת חזר לגור בבית שבו נולד. חצי מהארון הכיל צברי דברים של סיבי, אחותו הגדולה, שעזבה לגור צפונה ממנו כשהקימה משפחה. תחת המיטה נחו ארגזים סגורים למחצה מיום חזרתו לפני שמונה חודשים.

***

"אין משהו שהוא 'אני', מישהו. יש ג'לי כזה שלא מצליח להתקרש."

היא נאנחה.

"נשמע מתיש. מה עם אנשים אחרים? איך הם בהקשר הזה?"

"יש זומבים כמוני, אבל יש גם אנשים שחיים תחת איזה סיכון או מתח שמכריח ושמעניין אותם להישאר בו."

"מי אתה מכיר מהסביבה שלך?"

יונה נסוג לשקט ומיכל הפסיכולוגית שלו המתינה עד שהושיטה לו מילה.

"עבודה אתה יודע לעשות. אתה מגיע לכאן כבר שלוש שנים? שמש, גשם, קורונה."

"זה לא עבודה בשבילי להגיע לכאן. זה סוג של נווה מדבר."

הוא הרים את עיניו אליה. יפה כמו תכלת קיץ אך משום מה לא הפעילה בו את הטורף.

"הטענה שלך שרוב הקשרים בחיים שלך הם של 'ספקי שירות'. גם אני חלק מהספקים?"

"כולם. כואב לי בגלל אני לא יודע מה. מאז שאני זוכר נתקעתי בעודף נרקוטי של הגנה עצמית. לא? תגידי לי את, את האשת מקצוע."

"אפשר להמשיך לדבר באופן כללי אבל מנקודה מסוימת זה תוקע את הטיפול, אפרופו 'נתקעתי'."

"שום דבר שאני יכול לתפוס בידיים לא מתמשך מספיק בשביל"

"מי אתה מכיר שהוא לא זומבי?"

צחי הופיע לנגד עיניו, כובע המצחייה, הפרצוף עם הזיפים הקצרים.

"מי זה צחי?"

הסתבר שהוא אמר את זה בקול. אצבעות היד האחת שלו עצרו וכבר לא פכרו את כף היד השנייה בעיסוי כוחני מספיק לפיסול בחמר.

"צחי? לא מישהו שעל פניו יש לו יותר מידי על מה לשמוח או לסמוך."

"ומה מתחת לפני השטח? מה הוא עושה לעומתך?"

"הוא מתאבד על הפחדים שלו. דוך."

יונה יצא מהקליניקה שבקומת הקרקע עם שיעורי-בית לפגישה הבאה – להמתין במיני תורים עמוסים במזללות רחוב לבחירתו מבלי להחליט מראש מה הוא רוצה, אלא לקחת את הזמן וליצור 'סמול טוק' ורק אז להזמין או אפילו לא להזמין, רק לדבר. בתחנת האוטובוס צפירה אלימה של רכב חולף זרקה את החזה שלו לזיכרון בן 20 שנה.

"אתן מפחדות שהוא ייצא הומו?"

שאר האירוע נמחק מהזיכרון שלו. הצעקות הגסות חילקו את הבית מיידית לשלושה מחנות. הנקבות שהתגוננו וניסו לשלוט על האש, הזכר האב שתקף ראשון והזכר הנוסף, הבן, קפא. יונה הבין איך נוצרה התיאוריה הזו. הוא אימץ את הדיבור של אחותו הגדולה כשהייתה מעירה על שחקן כלשהו שהציץ מהטלוויזיה – היה לו קל יותר להחמיא ליופי הגברי מאשר לבטא את חשקיו אל המין הנשי שהיווה רוב בבית.  

יוסי, אבא שלו, היה חייט אוטודידקט. הייתה לו מתפרה בתקופת תור הזהב של יפו בשנות השבעים. בהמשך ההתפרצות יוסי האשים בכל את אשתו, שרה, עקרת הבית שיצאה בלית ברירה לשוק העבודה אחרי גיל ארבעים במקום יוסי שכבר לא היה יכול להכניס כסף לבית. שרה הואשמה שביקשה לפתות את השכן בחלון ממול, שהתכופפה נמוך מידי כשתלתה את הכביסה. הם אף פעם לא התנשקו ההורים של יונה. נשיקה אחת בלחי בחג לפני שהחלה שנה וברכותיה.

אבא שלו היה עיוור. יונה נולד אל המצב הזה שאבא שלו תמיד בסביבה. תמיד עם משקפי שמש טייסים בתוך הבית, תמיד בפינת האוכל ליד החלון, עם הטרנזיסטור והברודווי, תמיד לפני ההתפרצות. היו לאבא שלו חיבוקים חמימים, בדיחות, ושיניים תותבות וורדרדות. יונה עלה לקבר שלו בימי השנה עם שרה וסיבי רק בשביל לא לעשות מזה עניין.

נהמת האוטובוס שעצר בתחנה שלפה את יונה מהסצנה. במקום לנסוע הביתה יונה ירד ושוטט בשוק הכרמל עד שכמעט פספס את האוטובוס האחרון חזרה. מעמד הפועלים הקרין כהרגלו יופי מינימלי על גבול הכיעור. היצור הקיבוצי המותש שסיים משמרת קצרה יותר של יום שישי או פרק עול שופינג בשביל לרומם את רוחו.

באוטובוס יונה נתלה בידיות הקשיחות הצהובות במפרץ העמידה ודי מהר החליף מבטי תאווה עם חיית מין שישבה בצמוד לספסל האחורי. בוגרת ממנו בעשור, ספק נשואה, ספק למי אכפת. בינתיים, נוסעת אחרת עלתה מהרחוב, מעדה פנימה עם היסגרן של צמד הדלתות והפילה את המשקפיים שלה. יונה הסכים בשמחה למינוי החירום כשומר העגלה המתרוצצת שעזר לה להעלות לאוטובוס בזמן שהיא ניסתה למצוא אותם. התחנה הבאה התקרבה וגם סכנת הדריכה הפוטנציאלית של אחד מהנוסעים.

"חברים תעשו טובה, נפלו לה המשקפיים, 'סתכלו ברצפה אם אתם רואים משהו."

ערק האתרוגים מחנות המיצים בשוק שיכך את החשש שלו להשמיע את עצמו בציבור כשאין ממש צורך ביומיום. בהלה קלה עברה בו כשרוב הנוסעים נכונו כאחד לכופף את הראש שלהם. האבדה נמצאה ואחרי תחנה אחת כבר נוצרו קרחות ישיבה. יונה סרב בנימוס להצעה של בעלת המשקפיים להתיישב לצידה. הוא הבהב מבט אל הקליאופטרה הבוגרת שהתפנה גם לידה מקום, הרכיב אוזניות וביטל כל סיכוי לחוויה מחשמלת בעולמות הפוש-אפ. לו היה מתקרב לפחות למושבים שסמוכים אליה.

יונה ירד מהאוטובוס בתחנה שאחרי התחנה הרגילה שלו, קרוב יותר אל הקניון. רווק דיכאוני חובב קריאה, הוא כתב בפרופיל שלו ביישומון דייטינג ואז מחק. הוא העלה שתי תמונות שליקט מתקופת חיים לא מאוד רחוקה. פתאום הופיעה מולו קריאה של מעוניינת. הוא מיד חסם אותה. לא היה בה סקסאפיל, ולאף שלה לא היה פילטר להצלה. בזמן שהסיט אותה שמאלה המעוניינת הלא מעניינת דמתה לשבריר שנייה לרונית.

"הקול שלך עושה לי צמרמורת באוזן."

במהלך השירות שלו בשלישות ברמת-גן יונה, רונית ועוד שני נספחים תואמי הליכות הפכו לחבורה. ההתגבשות נוצרה אחרי שבוע של אבטחת ישובים בשומרון. הרביעייה הסתובבו כמעט כל ערב בעיר הגדולה, בעיקר בבתי קפה בגלל מגבלות תלוש משכורת של שלוש מאות שקלים לחודש. הוא לא הבין אז שאם לקחת מישהי איתך בראש לכל המקומות זו כנראה התאהבות. הוא רצה אותה, את גוון המוקה של העור, הלחיים הוורדרדות, פני גור הפאג, וזיגזג הצלוליטיס על הירכיים הנדיבות. הוא פספס באותו ערב בתחילת ההיכרות שלהם את ההזדמנות שהיא לחשה לתוכו ומשם הוכתבה בין השניים ידידות גרידא.

-מה קורה אח'שלי? איך אימא? סיבי שלחה הודעה.

יונה וסיבי היו מתכתבים פעם בשבוע אם היא לא הייתה מגיעה לארוחת שישי עם המשפחה שהיא בנתה. אחותו שנולדה ארבע שנים לפניו והוא הפכו מאחים לחברים טובים במהלך שיחה אחת, הכי ארוכה שניהלו, בבית קפה בשם "סוס-עץ". סיבי מבחינתו ניצחה. היא הצליחה להתרומם ממצב עציץ שבוהה בטלוויזיה מסביב לשעון לאישה, אימא, אשת איש, בעלת מקצוע, מישהי ששייכת לעולם הזה.

-בסדר, איך את, אתם?

יונה קימץ במילים והרבה בפיסוק בתשובה שלו לסיבי. איתות מצוקה שהיה עלום מידי. בדרך כלל הוא לא השתמש בפיסוק בהודעות. יכלו לעבור כמה שניות או שעות עד לתשובה, שעות שהוא בילה בחניון הגג של המרכז המסחרי. הוא דיבר אל הטלפון המושתק שלו כדי להימנע מתהיות של עוברי האורח.

זו הייתה הפעם השנייה ששהה שם באריכות. הפעם הראשונה, שבה גם פגש את צחי, הייתה עם תחילת התיכון. במהלך סיור במשמרת שלו צחי הבחין ביונה בחניון, בהליכה הכופפת וניגש אליו, בטוח שלא מדובר בדג רקק. המפגש קטע את רצף הבידוד של יונה. הוא וצחי חלקו סיגריה שצחי הציע לו בנוסף לשלוק מפחית של 'בירה נשר' שיונה הושיט לו בתמורה.

-אימא שואלת מתי לשים לכם את האוכל, לא ענית לה.

שתי שיחות שלא נענו מחצי השעה האחרונה.

-הייתי על שקט. היא יכולה להכניס לתנור, תודה.

יונה ירד במדרגות החירום הצידיות אל אחורי הבניין הגבוה והתחיל חמש דקות של הליכה לבית שלו.

לא הייתה לו שינה טובה לצחי, בכלל. בעיות בעמוד השדרה. מספיק בשביל להפוך כל אדם לעשירית ממה שהוא, אבל גישה בריאה של ייאוש קיומי שמצא את פורקנו במנצ'סטר יונייטד המפסידנית האדומה, הייתה גם הייתה. צחי עבד עדיין במרכז המסחרי אך במשרה חלקית.  לצחי היו אישה, שתי ילדות, כלב, וים חובות, לאורך הקריירה שלו כבן אנוש.

“אם תשאל אותי מה הדבר הכי אמיץ שעשיתי בחיים, יש אנשים יגידו אישה, בית, משפחה, אני אגיד שזה היה במסיבה, בפעם הראשונה שקמתי לרקוד."

להבדיל משנים קודמות, נשדדה מיונה חדוות הריקוד, בזמן שפיית אנוש אלטרנטיבית נדדה אל תוך שדה הראייה שלו והזכירה לו שהוא חי. יונה נשא איתו חוב. חוב שבמקרה הטוב יכול היה אולי לשלם מתוכו את הריבית היומית. מידי בוקר הופיעה הריבית דיומא והחוב נשאר על קנו, בלתי נזיל. העבודה שלו כמקרין בבית הקולנוע הקטן בחמש השנים האחרונות סיפקה את צרכיו הכלכליים ואף יותר מאז חזר לגור בבית שגדל בו, והצליח לחסוך במידה.

הצטבר ליונה חופש של שבועיים שאיים להתפוגג אם לא ינוצל.

"מי תרצה מישהו כמוני?"

הוא שוחח עם צחי בחוף הים על צלחת צ'יפס ובירה גדולה. יונה יזם את הפגישה הזו. צחי נשמע מופתע, ובאותה המידה גם לא, כשקיבל ממנו את ההודעה. הדיבור ביניהם המשיך מאותה נקודה קרובה כאילו לא עברו שנתיים וחצי מהבירה האחרונה.

"מה אתה יודע על מי שתרצה או לא תרצה? צר לי להגיד לך ילד, אבל אתה לא מיוחד. יש עוד כמוך."

"מה יש לי להציע חוץ מלסחוב קדימה את הזמן ולספור אחורה שהוא ייגמר? ואולי בכלל אני לא רוצה זוגיות? אולי זה נטו חרמנות?"

"ומה יש לה להציע לך? אתה לא יכול לדעת. אתה לא יכול לדעת אם זה יזיז אצלה משהו. אולי היא בקטע של שרוטים."

"לא. אני לא יכול לדעת. שלום, אני יונה. בא לך לגסוס איתי לאט?"

"אתה נבלה גדולה אתה."

"גם אני אוהב אותך. מה היא אמורה לעשות? להציל אותי מעצמי? זה לא אמור להחזיק מעמד ככה, לא? זה מה שהסרטים הרגישים אומרים."

"אה, אתה מסתמך על דרמות טלוויזיה. למה לא אמרת? הייתי שותק. הנה אני מטריד אותך מהניסיון שלי מהחיים. מחילה."

ביום השביעי לחופש יונה פקח את עיניו ביקיצה טבעית אחרי עשר שעות של שינה. דומם במיטה שלו החל לדבר.

"אז מה? אתה יודע שאני פונה אליך אני מניח. האמת היא שאני לא יודע מה להגיד. רק הכללות מטומטמות. חשבתי אולי תוכל להראות לי איזה משהו קטן ככה, משהו שיוכל לעזור לי עם כל האפור הזה. אולי התבאסת שרציתי לקפוץ. אולי לא, אולי אתה יודע למה ומבין. אולי היית עושה את זה גם במקומי. הייתי אמור לתקן אותי אני יודע. הייתי אמור להתמסר לאיזו פגיעות ולהפוך אותה לכוח, שסקרן, שדרכו אני… אני לא מצליח. אולי לא ניסיתי מספיק. לא מצליח לתקן. זה מפחיד כנראה, להרגיש. זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו בתור סיבה – פחד. יש עוד סיבות ללא לעשות דברים?"

שרה, אמא של יונה, הפיקה באותו בוקר כהרגלה רעשי תחזוקה מהמטבח, מהסלון, מהמחסן הרחוק. הבית שקק אנחות וטריקות. עם צאתה לפנסיה הברירה שלה הייתה בטלה גמורה לצד טלנובלות בטורקית, שהרכיבו בדרך כלל את המחצית השנייה של היום שלה. אוכל תמיד היה נוכח בעודפות. זה לא היה אירוע נדיר מידי שסיר מרק אפונה מלא עד החצי התחיל לתסוס וסיים בפח. יונה הפר את החוזה הלא כתוב כשמצא לעצמו מידי פעם  משהו לאכול בחוץ. בשביל לא להתעצבן מידי מהטון המאשים הוא הכניס את שרה למבנה של דמות. דמות עם אתנחתות קומיות ומשפטי מחץ.

"אכלת בחוץ? מה אכלת? חומוס? שווארמה? תגיד לי, אני אכין לך. בשביל מה? יש לך פה חומוס במקרר, של 'אחלה'."

בתגובה למונולוג השאלות יונה השתדל להפעיל את שריר ההומור.

"הגזמת." היא אמרה כשנכנעה בדרך כלל.

יונה לקח את אימא שלו ברגל לטיילת, לקפה ג'ו. בזמנו, שרה, יונה וסיבי היו צועדים אחרי הסעודה שמתחילה את צום כיפור. צועדים בניחותא בשורה קטנה על הכביש. זה היה הזמן היחיד בשנה שהיו שלושתם כחבורה. גם בשנים שיוסי היה בחיים העביר את השעות בתפילה וחברותא בבית הכנסת הספרדי. יוסי לא היה נראה עד לתום הצום. פריסת העוגיות והתה המהביל הייתה תחת אחריותו של יונה שהעדיף את התפקיד הנשי על השהות בבית הכנסת.

"למה אין לך איזה מישהי?"

"שרה שרה, מה אני אגיד לך?"

"נו למה? אתה כל כך בחור טוב."

"זה קצת בעיה סך הכול."

"נו מה לא בעיה תגיד לי? תנסה, אתה צריך לנסות. ילך ילך, לא ילך לא ילך."

"מה אני אגיד לך? לא יודע איך."

"אין לך איזה מישהו, חבר שיכול להכיר לך? ככה מכירים. יש גם באינטרנט. ככה עמיר ואשתו הכירו. זה לא טוב?"

"אנשים עושים את זה. אני לא! לא יכול לעשות את זה."

"טוב בסדר, אל תצעק."

"אני לא צועק. גם ככה זה בדרך כלל כאב שהופך לצעקה. זה את כבר יודעת ואל תדאגי, אני לא הומו. סתם לא יודע לחיות."

"יונה."

"שרה."

"קוראים לי אימא."

"קוראים לי סימה."

"אויש יונה. אתה רואה שאתה יכול עם הצחוקים שלך? בחורות אוהבות מאוד לצחוק שתדע לך."

"את מתבלבלת גברת. לי קוראים סימה."

"שיקראו לך פוקולולו, אתה הבן שלי. אתה יודע שאני אימא שלך?"

"הכול מתועד. אל דאגה."

"מהכול אתה עושה צחוק."

"זה טוב לבחורות."

"זה מהבירה אתה ככה?"

"קרוב. זה מהבית."

"מה לא טוב בבית שגדלת בו?"

"מה לא טוב? מי לא טוב? מאיפה זה? מהבירה?"

"די. אתה חושב שזה היה לי קל להתרוצץ איתו לבתי חולים? כל יום הייתי נוסעת הלוך חזור עד לתל-השומר. אני לא יודעת איך היו לי כוחות."

"אני אי פעם באתי אלייך בתלונות?"

"לא. לא באת אליי לכלום."

"הסתדרתי. זה בגלל שחזרתי לגור פה? תגידי ואני אמצא לי איזה משהו."

"לי זה טוב שאתה בבית. אני הרבה פעמים לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך עם איך שאתה עוזר לי."

"היית מסתדרת. ככה או ככה."

"אם היה לך אבא רגיל אז אולי היית כבר"

"בשבילי זה רגיל. אני נולדתי לזה. אתן הייתן צריכות להתרגל."

"קשה לי לראות אותך ככה, בלי חברה חמודה, הולך וחוזר. זה לא קל לבד."

"גם לא נראה שקל ביחד."

יונה סימן למלצר ומיד בעקבותיו יצאו עוד שניים מלובשים בסינר שחור ולוגו צהוב של 'חוף צ'אצ'ו' מבצבץ מעל המכפלת התחתונה.

" היום יום הולדת היום יום הולדת לשרה..חג לה..וזר לה.."

"יונה." העיניים שלה נפקחו אל מול שלו "זה לא היומולדת שלי. תבטל את זה."

יונה הצטרף למקהלה הממלצרת עד שכבה הזיקוק במרכז עוגת השוקולד החמה והלבה המוקצפת שבלעה אותה. הוא הקים אותה מהשולחן הנמוך שחנה ביניהם. השיירה עם הסינר עפה חזרה לקן והתפצלה לשולחנות האחרים.

"בחינם? יונה. אסור כזה דבר. אם הם יבקשו תעודת זהות? בכלל אתה יודע שכשעלינו רשמו לי שם תאריך לידה של 1/1/43 כי ככה בא להם."

יונה כבר גמע כף גדושה מהמעדן המפעפע והעביר את הצלחת לשרה שסירבה תחילה להחזיק אותה כשותפה פעילה במבצע העוקץ.

"בתיאבון אימא שלי."

יונה ושרה חזרו הביתה. שרה מיהרה ללכת באופן הטבעי לה ויונה צעד מאחוריה.

עד חצות צברי הדברים של סיבי החליפו את דבריו שלו בארגזים תחת המיטה.