קראו ב:
בספטמבר הגעתי לליסבון ותוך זמן קצר התחלתי לשקר. אולי כי היה יום יפה. חבל היה לי לקלקל. בכל נסיעה ארוכה דיה, מוכה געגוע, הייתי עוצם עיניים, נשען אחורה ומדמיין שהיא עדיין איתי, מונחת עליי כמכסה. עד שיום אחד נגזלה ממני האפשרות להיזכר. בדיוק כשנתתי לעפעפיי להיטרק, האוטובוס בלם בכבדות במרכז מסחרי על אם הדרך. הנהג הבהיר שאנחנו צריכים לרדת, הוא חייב לתדלק. התכנסנו ליד חנות הכריכים. לפתע הכול הכה אותי בסנוורים. מראות המכוניות. חלונות הראווה. מכונות הקפה שמעבר לזגוגית. אפילו צמרות העצים הבהיקו בלובן. כל העצמים בעולם קיבלו על עצמם את הדין להיות סוכנים של השמש. מי מתוך כניעה, מי בתקווה לגמול. הראש שלי עוד היה שרוי בשאריות חלום ים תיכוני.
הגבוה, זה שדמה בעיניי לנסיך שייקספירי, ניגש אליי בכיפוף גמלוני וכחכח פעמיים בגרון, כאילו הוא עומד לפצוח במונולוג. הוא היה גבעולי ובהיר, עטוי בדים צבעוניים. סביב צווארו נכרכו שני צעיפים, כל אחד דק ממשנהו. הוא הביט לי ישר באישונים, באופן שכפה עליי להביט בשלו. אבל המונולוג לא בא. "אנחנו חושבים שאיבדת את זה," אמר. סליחה, עניתי מבולבל. "אנחנו די משוכנעים שאיבדת את זה," חזר ואמר, ומילותיו דהרו על גלי המבטא האנגלי. חבר שלו, שדמה לי במקצת, הושיט לעברי את היומן שלי, שנשמט כנראה מכיס החולצה. היא עמדה בידיים שלובות מאחוריהם, עם שיערה הבהיר, הלבן כמעט, ומשקפי שמש מלבניים, שחורים. שפת הגוף שלה סימנה שהיא מתכוונת להתבצר בגבולותיה, אבל פניה המחויכות אמרו דבר אחר, והפנים הן שקובעות.
"מאיפה אתה?" שאל אותי זה שפניו הזכירו את שלי. בלי סיבה, במקום להשיב שאני מישראל, עניתי – בעודי מדפדף ביומן, מוודא שכל השורות עומדות במקומן ואף מילה לא נזנחה על האספלט – "משום מקום מיוחד, אני סתם מטייל." "אז אין לך בסיס," תהה הנסיך בקול. "רוב חיי הייתי באירופה, או באמריקה, לפעמים גם במזרח," שיקרתי. הנימוס האירופי מנע מהם להעמיק בחקירה. גם אני השתתקתי. מרגע שאתה מפנה לה עורף, ארוכה וסבוכה הדרך חזרה אל האמת.
הנחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. חמקה מדעתי העובדה הברורה, שאנחנו חוזרים אל אותו אוטובוס שיוביל אותנו אל אותה נקודה. כשירדנו בסינטרה הזמינו אותי להתלוות אליהם וגופי נמשך אחריהם בהיסוס. ניסיתי להקרין בתנועותיי הקפוצות שאני מעדיף להישאר עצמאי, ובכל זאת, משהו בהם קסם לי בהרבה מבדידותי. היא האטה, והתאימה את קצב הליכתה לשלי. בשפה משובשת שאלה אם ביקרתי אי פעם בהולנד, משם היא באה. "לא," השבתי, "דווקא שם לא יצא. אבל שמעתי טובות על התעלות היפות של אמסטרדם, ולא פחות מכך, על סצנת האמנות והמחול בהאג." "אני לא משם או משם," אמרה, "אני גרה באזור הכפר, ומתקשה למצוא את עצמי בערים הגדולות. אני צריכה שדות גבוהים ושקיעות נמוכות." רגע לפני שהשיחה גוועה הוסיפה, "אתה יודע, אני זו שמצאתי את היומן שלך. הכתב שלך מאוד מסודר, רק שלא הצלחתי להבין באיזו שפה אתה רושם. זיהיתי שהוא הולך מימין לשמאל, וניסיתי להיזכר אילו שפות כאלה אני מכירה, ברוורס?" "זו מחברת לימודי השפות שלי," אמרתי בטון שהתפקע ממאמץ להישמע אגבי, "יש שם בליל של דברים." "אה," אמרה. "מה למשל?" עשיתי את עצמי לא שומע. אחרי כמה שניות של דממה היא זירזה את צעדיה, בחצאי דילוגים, ונעשתה שוב יחידה אחת עם חבריה. היומן הזה, שליווה אותי שלוש שנים לפחות, סיפק הצצה בלתי מתווכת אל נפשי.
סינטרה מכושפת, עיר של טחב, ארמונות ותיירים מתרוצצים, רצוצים. מקום מההיסטוריה שנראה כמו אזור התכנסות מהמעשיות. מצאנו את עצמנו בהוסטל תמוה. מבנה ישן של שלוש קומות, אוסף חדרים נטולי דלתות. רק וילונות רקומים, שנותרים תמיד פעורים לרווחה. את חפציך האישיים אתה מוזמן להשאיר בתא העץ שתחת המיטה, ואין וו למנעול. מלבדנו היו בחדר עוד שתי מיטות. אחת ריקה, ובשנייה שכב גבר קירח ומזוקן, לבוש בגלביה כחולה וארוכה. הוא נשען על הקיר, וקשה היה לומר האם הוא ער או ישן. כמעט התפתיתי להגיד להם, בעברית, "זהירות מהמכשף".
יצאתי להתהלך. מצאתי בספרייה של ההוסטל מדריך טיולים וקראתי על העיירה. למדתי שהפירוש המקובל לשם סינטרה הוא "כוכב זוהר", מה שנשמע מבטיח למדי, ולרגע קצר אפילו סיפק לי איזו נחמה. אבל בפסקה הבאה כבר צוין שחוקרים אחרים טוענים שמשמעות השם היא דווקא "נבלע בערפל". לעולם אי אפשר להישען על השפה. טיפסתי בכיוון מצודת המוּרים, האתר המרכזי של העיר, הניצבת בראש הגבעה החולשת על העיירה. אני מעדיף לנפות מהרשימה קודם כל את אתרי החובה, כדי להתפנות לשוטטות חסרת מטרה. הצעידה הייתה ארוכה, ובדרך ניהלתי שיחות שדחיתי זמן רב, עם חברים, עם ההורים, עם זו שנותרה בארץ. שיחות קטועות ומפוזרות ביני לביני. כשהגעתי לפסגה עצרתי להשקיף על השטחים הירוקים, והתנשפתי נשען על שתי ברכיי. את אוזניי לכד דיבור מוכר. "איך הייתי מת עכשיו לבירה," אמר בחור אחד. "איפה?" שאל השני. "בבר עם המלצרית החמודה בשוק," ענה. "איזה שוק ואיזה מלצרית?" שאל. "הג'ינג'ית במחנה יהודה," פירט. הם המשיכו לדון במלצריות ובמסעדות ירושלמיות, ואני האזנתי בדומיה, מדי פעם מציץ בהם בחטף. "קלוט איך הוא מקשיב," אמר אחד מהם. "לא, הוא לא מבין מילה," אמר השני, וקרא לכיווני: "אחי, אתה שומע?" נעצתי את מבטי בנקודה בנוף ונזהרתי לא למצמץ. אחר כך דעכה השיחה, והם התקדמו אל שער המצודה. הרמתי את הראש להתבונן בצריחים הגבוהים, המאיימים, ואז בתור המתפתל, המאיים לא פחות.
בהוסטל פגשתי את שותפיי יושבים בסלון עם בקבוקי בירה. אישה מבוגרת בבגדי ספורט ובנדנה לראשה התמקמה בפינת החלל המשותף ועמלה על שזירת לוכד חלומות. ההולנדית שכבה על הספה והאזינה למוזיקה באוזניות. תנועות כף רגלה הסגירו את הקצב האיטי של השיר, והאופן שבו נאלצה להתקפל חשף את גובהה. זה שדמה לי ישב על הכיסא מולה, מחזיק גיטרה שכנראה חיכתה בסלון לטובת אורחים מזדמנים כמוהו, ופרט על המיתרים החלודים. זיהיתי כמה מילים בצרפתית. "זה מוסטאקי או ברסנס," ניסיתי את מזלי. "לא זה ולא זה, זה משהו שאני כתבתי, ככה שאין סיכוי שתכיר," אמר בזחיחות. הנסיך השייקספירי ישב ביניהם ובהה בחלל. אני בהיתי בו. מהצד נראינו בטח כמו משפחה של מדוכאים. ההולנדית הורידה את האוזניות, נעמדה על רגליה, ושאלה תוך כדי שהיא מתמתחת:" אף אחד לא רעב?" אחר כך, בחדר, כשעשיתי סדר באביזרי הרחצה, נדמה היה לי שהיא מתחככת בי בכוונה.
יצאנו לבר. מעבר לדלת העץ הכבדה מצאנו מלצרית בלבוש ימי-ביניימי, וברמן שנראה כמו אביר, מלבד הגוף הרופס, המכריס, והשעון החכם. על חיפוי האבן הזול נתלו מגני עץ, חרבות ושלטי ניאון של מותגי בירה בינלאומיות. השלישייה האירופית השתעשעה בהזמנת מנות מקומיות, ורק אני, ברוב זהירותי, הזמנתי טוסט. "כמה זמן אתם כבר מכירים?" שאלתי אותם. "הוא ואני הכרנו לפני חמישה ימים, בדרום ספרד," אמר הבחור הגבעולי, והצביע על הצרפתי. "אותה הכרנו לפני יומיים." "מעניין," אמרתי, "אני מרגיש כאילו אתם מכרים ותיקים, ואני אורח שהצטרף באיחור." "ובכן, כולנו יושבים עכשיו סביב אותו שולחן," אמר זה שדומה לי, בלי קצה של חיוך, ברצינות של שופט. היין האדום נמזג בתנופה מהקנקן אל הכוסות. הוא הטה את ראשו הצידה, והרגשתי שהוא עומד לומר משהו. ושזה לא בהכרח יהיה נעים.
"יצאתי קודם לסיבוב קצר, ופגשתי שני בחורים," אמר. "ליתר דיוק, פגשתי בחורה איראנית נחמדה, והתיישבתי לפטפט איתה. זה היה באיזה קפה קטן בכיוון המצודה. השיחה קלחה, ופתאום הגיעו שני הבחורים האלה, מיוזעים ומתנשפים, והזמינו את עצמם להצטרף. הם אמרו שהם מישראל. שתי דקות אחר כך הם כבר השתלטו על השיחה, התעקשו לדבר על פוליטיקה, כפו על האיראנית לתת דין וחשבון על המעשים של ארצה. לכאורה פניהם היו לשלום – הם לא תקפו אותה באופן ישיר, ובכל זאת, משהו היה נבזי בעצם נוכחותם, התנהלותם, הצדקנות שלהם." הנסיך הביט בו והניד בראשו. לא הצלחתי להבין אם בהסתייגות מדבריו, או להיפך, בזעזוע של הסכמה. ההולנדית הביטה בי ובצרפתי לסירוגין, כמו מי שמצפה לתאונה. הוא רוקן את כוסו בלגימה אחרונה, וסיכם: "בקיצור, אני בהחלט מקווה לא להיתקל בהם שוב. לעולם."
"מה שקורה במזרח התיכון עצוב מאוד," בקע הנסיך מתוך עצמו בטון נוגה, "מנסים לקרצף דם עם דם. אבל האזרחים לא אשמים, אלה המנהיגים." "אתה נאיבי," אמר הצרפתי, "בסופו של דבר יש מי שיורה ויש מי שנטבח. לא רציתי להגיד את זה, אבל כנראה שאין ברירה – יש כובש ויש נכבש." והנסיך אמר, "אני לא בטוח שזה עד כדי כך פשוט." כעת הצרפתי הביט בי ישירות (תהיתי באותו רגע האם כולם מבחינים עד כמה אנחנו דומים, או שזה רק בראשי) ואמר: "אם טיילת כל כך הרבה בעולם, כמו שאתה אומר, בטח יצא לך לעבור במזרח התיכון, לא?" השבתי בפשטות, "כן." ואז הוא אמר, "ככה חשבתי. אז בתור מי שמכיר את הדברים מקרוב, מה אתה חושב?" הוא העביר שוב ושוב את שיני הסכין על שולי הצלחת. נאלמתי במבוכה, אך לבסוף הצלחתי לומר – "כל מי שיש לו דעה מוצקה לגבי הנעשה במזרח התיכון, הוא שרלטן או נבל." ההולנדית הפתיעה אותי כשאמרה, "או שהוא איבד מישהו שהוא אוהב."
שמענו קול נפץ וצעקות מכיוון המטבח, וקול גברי נוזף בקול נשי מתחנן. ניסינו להבין מה נאמר, אבל איש מאיתנו לא דיבר פורטוגזית. מיד אחר כך המלצרית יצאה בסערה מהמטבח, בלבוש בת האיכר שלה – מחוך עור על גבי חולצה לבנה עם שרוולים תפוחים, ועלתה בריצה במעלה מדרגות העץ החורקות. הברמן המשיך לגדף, למרות שכבר לא הייתה בסביבה, ונשמע שצלחת נוספת פגשה את הרצפה. המשכנו להזרים את היין וניסינו לחדש את השיחה. הנסיך סיפר שהוא עובד כמנהל מוצר בסטארט-אפ קטן שקשור למדפסות תלת ממד, וחי עם בן זוגו בפרבר של לונדון. הצרפתי ניסה לגרור אותי לשיחה על הגאופוליטיקה של המזרח התיכון, ואני החזרתי בשאלות שלא ידע להשיב עליהן על הגל החדש, טריפו וגודאר. ההולנדית סיפרה לנו על בני המשפחה שלה, כאילו אנחנו מכירים אותם כבר מזמן: בשמותיהם הפרטיים, וכשנקודת ההתחלה של כל סיפור הייתה תמיד רגע לפני שיאו. היא אמרה שהיא חולמת לכתוב ספרי טיולים, ולפגוש אנשים מכמה שיותר מקומות, כי בכפר שממנו היא באה, כולם מכירים את כולם, עד שכבר לא נשאר מה לומר. מדי פעם הגיחו מבקרים מזדמנים שהנהנו לברמן לשלום, וטיפסו במדרגות. אחר כך ירדו בפנים קפואות. כשאזל היין, החלטנו לבדוק מה קורה. שלחנו את הצרפתי למעלה, וגם לאחר דקות ארוכות ומתוחות, לא חזר. עלינו שלושתנו, וגילינו שבקומה השנייה פועלת חנות קטנה למזכרות, תכשיטים, פסלים קטנים של דרקונים וחפצי נוי מהסוג הזה. המלצרית עמדה מאחורי הקופה, וזה שדמה לי עמד לצדה, וניהל איתה שיחה ערה על החיים בעיירה. היא סיפרה שהיא והברמן נשואים, הורים לשתי בנות, ומנהלים את המקום יחד. "אני מודה לכם על הדאגה," אמרה בגבות מורמות, "אבל מה שקורה בינינו יישאר בינינו, ברשותכם. זה סתם ריב שגרתי של זוג."
כשיצאנו משם הראש שלי היה סחרחר מיין. פניתי ללכת בכיוון ההוסטל, אבל הצרפתי משך לכיוון ההפוך. "אנחנו בכיוון השני," הערתי. "אני לא ממהר לשום מקום," אמר, ופנה לשני האחרים: "בואו נצא להסתובב, הלילה עוד צעיר." שוטטנו ברחבי סינטרה. תחילה בשתיקה מתוחה, ובהמשך ההולנדית החלה לשיר, בקול עמוק להפתיע. שאלתי אם זה שיר ערש, והיא ענתה: "לא, מה פתאום, זה השיר שניצחנו איתו באירוויזיון." הצרפתי הוביל אותנו לבריכה גדולה ועתיקה, עשויה אבן. "עברתי כאן מוקדם יותר היום," אמר, "תהיתי איך זה ייראה בלילה." טיפסנו מעל שער ברזל קטן, כדי לעמוד על שפת הבור. מבעד לחושך הצלחתי לזהות מים ירוקים, ובתוכם אדוות קטנות. צפרדע קיפצה מעלה-מעלה, כמעט מעדה, אך התאזנה לבסוף. "אז אתה אומר שאין לך ממש בית," אמר הצרפתי, ובמקום להתקרב אליי, התרחק לצדה השני של הבריכה. "כן," אמרתי. ולא הצלחתי לראות את פניו. "ואם נניח יקרה לך משהו, חס וחלילה, אף אחד לא ישים לב?" הבטתי לכיוונה של ההולנדית, שישבה על מעקה אבן גדול, ופניה מורמות לשמים, אל אור הירח. עכשיו היה תורה להעמיד פנים שאינה שומעת. "אתה יודע," אמר לי הצרפתי – הפעם התקדם לכיווני, בעודי מתרחק ממנו – מקיפים את הבריכה כמו בדו קרב – "מישהו עלול לקבל את הרושם שאתה בורח ממשהו או ממישהו. ויום אחד תפגוש את האיש הלא נכון, שעלול להיעלב או להתרגז." מצדי השני התקרב אליי הנסיך והניח יד על כתפי. זה שדמה לי אמר: "אני פשוט מציע לך להיזהר, כי יש אנשים שמבחינתם חצי אמת גרועה יותר משקר." הוא בעט אבן לתוך הבריכה, והצפרדע המבוהלת זינקה מהעלה אל תוך המים. הנסיך אמר: "כדאי שנחזור, כי מתחיל להתקרר."
בלילה חיכיתי שהם ירדמו, והדלקתי את פנס הטלפון. שלפתי מעמקי התיק את היומן ונשאבתי לתוכו, כאילו פתחתי חלון של מטוס באוויר. כתבתי ולא ידעתי מה אני כותב. אני שוכב עכשיו בסינטרה, כתבתי. אני שוכב עכשיו אצלה במיטה, בעיר במישור החוף, והיא עליי, חוצצת ביני לבין השמים. עיניי עצומות. אני שוכב עכשיו בשוחות, כתבתי, של איזושהי מלחמה. אני לא בטוח איזו. אני שומע הפגזות, אני שומע צעקות, ויודע שאני אמור להסתער. אבל הגוף שלי לא זז. אם מהרהרים בזה חזק מספיק, אפשר להאמין שהעבר אמיתי יותר מהווה, ושהחושך הוא שער טוב מהאור. החושך הוא אותו חושך, תמיד. מלבד הלחות, הריחות, הקולות.
התעוררתי בבוקר והחדר היה ריק – לא רק מאנשים, גם מחפצים. שטפתי פנים בזריזות וטסתי לקומת הקרקע, לבדוק מה קורה. האישה בבגדי הספורט שטפה את הלובי בספונג'ה. מצאתי את שלושתם יושבים בחוץ, חיוורים וטרוטי עיניים, התיקים ארוזים תחת ישבניהם. "מה קרה?" שאלתי. "מוזר שלא שמעת," אמרה הבחורה בהתלהבות מעורבת במצוקה. "שלושתינו הקאנו כל הלילה, חטפנו קלקול קיבה. רק אתה ישנת כמו תינוק." הצרפתי נכנס בדבריה: "אנחנו הולכים לעזוב את המקום המטונף הזה, שלמען האמת, מוציא את כולנו מדעתנו. אולי גם שתינו אתמול קצת יותר מדי." הוא לא הביט לי בעיניים. זה היה יום שמשי, אבל בסמטאות נשבו רוחות קרות. בכיכר המרכזית צפינו בשחזור של קרב בין אבירים, עם סוסים, רמחים וכל הכרוך. הילדים בהו והמבוגרים צילמו. כשאחד האבירים נפל מהסוס, לכאורה אל מותו, ילד אחד נשכב על הרצפה והתייפח במחאה. האביר קם לתחייה כדי להרגיעו, וליטף את ראשו. ההולנדית סיפרה לי שבלילה, בעודם מתאספים לדסקס במצבם הגסטרונומי תחת האור הקטן בשירותים, נחרדה להבחין שהמכשף שוכב במיטתו, במנח הקבוע, כשעיניו פעורות לרווחה. אנחנו מצטערים על הרעש, אמרה, והוא בתגובה סימן בידיו על אוזניו. אנחנו מרגישים נורא, היא הסבירה בקול רם. הוא פתח את פיו לדבר: מצטער, אני לא שומע כלום, אני חירש. כשפניהם של השלושה החווירו, אמר: סתם, אני צוחק, גם אני לא מצליח להירדם. כבר כמה לילות. כמעט התעלפתי במקום, היא אמרה לי.
בדרך חזרה לליסבון היא ישבה לידי וישנה, או העמידה פני ישנה, ראשה על כתפי השמאלית. האנגלי והצרפתי ישבו צמוד, כמה ספסלים מאחורינו. שלפתי את היומן בזהירות, ובראש דף ריק כתבתי את המילים "כוכב" ו"ערפל". סימנתי תחתיהן שני קווים. בזווית העין קלטתי אותה בוחנת את כתב היד שלי, את הצורות האקראיות. בליסבון הבנים הודיעו שמאסו סופית בפורטוגל, והם מתכוונים לבדוק מה הדרך הכי מהירה וזולה להגיע למרוקו. אתם מוזמנים להצטרף, אמרו, יותר בחובה מאשר עם כוונות, וההולנדית ואני השבנו שנישאר לעת עתה בליסבון. "ככה בדיוק חשבתי," אמר לי הצרפתי, וחבט בכתפי באגרופו, בעוצמה. את ההולנדית חיבק, ולחש משהו על אוזנה. הנסיך אמר לי, "אני מצטער שלא יצא לנו בכלל להכיר. אולי נפגש שוב, בדרך אל מקום אחר." הם ניגשו אל סוכנות הנסיעות בתחנה המרכזית, ואנחנו יצאנו לעיר.
התהלכנו בלי כיוון ובלי מטרה, ונעצרנו באחד הגנים. שכבנו על הדשא ובגופי פשטה תחושת הקלה. היא התהפכה על בטנה, ונשפה לי בשיער, לכיוון הפנים. מצמצתי, הטיתי את הראש, ביקשתי שתפסיק. "אתה יודע," אמרה לי, "עליתי על הסוד שלך מזמן. מהרגע הראשון." הנהנתי ואמרתי, "אוקיי." "אני יודעת מי אתה," אמרה. לא פציתי פה. שלחתי יד ומשכתי אותה לכיווני. רמזתי לה בעדינות לטפס עליי. היא הצמידה את הלחי השמאלית שלה ללחיי הימנית, והרגשתי את משקלה נפרש באופן שווה על איבריי. שנינו התחלנו לנשום כבד. "רק תגיד לי אם הרגת מישהו," אמרה, וחיככה את האף שלה באוזני. "אני צריכה לדעת אם עשית משהו רע." ליטפתי את הגב שלה בתנועות מעגליות ועצמתי עיניים. מדי פעם הקפדתי לשנות כיוון. אני לא בטוח כמה זמן העברנו ככה. המחשבות שלי הלכו ברוורס.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.