הוא הרג אותי די בקלות על ידי ריצוץ ראשי על חלוקי האבן. בום! אלוהים, כמה טיפשה הייתי! כל שנאתי השתחררה עם החבטה הראשונה ההיא; הייתי טיפשה לעורר מהומה רק מפני שמצאתי אותו עם אשה אחרת. ואיך הוא עשה לי את זה – בום! היתה זו החבטה השנייה, ואיתה הכול השתחרר. 

נשמתי החלקה והצעירה הבהיקה כנראה באור הירח, כי ראיתי אותו מסתכל למעלה במבט מקובע. זה העלה בי רעיון: ארדוף אותו. כל חיי פחדתי מרוחות רפאים; עכשיו אני רוח, אני אזכה באפשרות להיות מפחידה. הוא לא פחד מעולם; אמר שדברים כמו רוחות רפאים לא קיימים. או, ממש לא קיימים! מיד אלמד אותו. ג'ון עמד, בוהה עדיין; יכולתי לראות אותו בבירור. כל שנאתי חזרה אליי בהדרגה. אני דוחפת את פניי קרוב מולו; אך נדמה כי הוא לא רואה אותן, רק בוהה. אחר כך הוא החל לצעוד, כאילו כדי לעבור דרכי; ואני פחדתי. טיפשי שאני – רוח רפאים – אפחד מבשרו המוצק; אבל הרי לכם, פחד אינו פועל כפי שאתם מצפים שיפעל, לעולם לא; ואני התקדמתי לעברו, אחר כך חמקתי הצידה כדי לאפשר לו לעבור. כמעט ואבד בצללי הרחוב לפני שהתאוששתי ועקבתי אחריו. ובכל זאת איני חושבת שיכול היה להתחמק ממני; עדיין היה בינינו דבר מה, שמשך אותי אליו, ואפשר לומר שלא בשליטתי, עקבתי אחריו במעלה רחוב הגבהים ובמורד סימטת הטוהר. סימטת הטוהר רחשה צללים, אולם למרות זאת עדיין יכולתי לראות אותו בבהירות כאילו היה אור יום. ואז חזר אליי האומץ. החשתי צעדיי עד שהקדמתי אותו. הסתובבתי, מוחאת כף ומשמיעה סוג של גניחות כמו אותן רוחות הרפאים שקראתי עליהן. הוא החל לחייך קמעה, במעין סיפוק, אך נדמה כי עדיין לא ראה אותי. הייתכן כי חוסר אמונו המוחלט ברוחות רפאים לא איפשר לו לראות אותי?

"הווו !" שרקתי דרך שיניי הקטנות. "הווו! רוצח!"

מיד נפתח חלון גבוה. "מי שם?" קראה אשה. "מה קרה ?" ואנשים אחרים יכלו לשמוע, אנשים מכל דרגה שהיא. אך אני נשארתי דוממת, לא אסגיר אותו – עדיין לא. וכל הזמן הוא צעד קדימה, מחייך לעצמו. מעולם לא היה בעל מצפון, אמרתי לעצמי. הנה הוא, רצח חדש על ראשו, מחייך כאילו אין בכך דבר. אך בכל אופן היה במראהו דבר־מה קשה.

היה זה מוזר, היותי רוח רפאים לפתע פתאום, כשעשר דקות קודם לכן הייתי אשה חיה; ועתה, מהלכת על האוויר, כשהרוח, צלולה ולחה, חותכת בין שתי כתפיי. "הא הא!" נתתי קולי בצרחה רגילה ובחריקת צחוק, הכול העניק לי הרגשה כה מצחיקה… לבטח ג'ון שמע אותי; אך לא, ברגע זה פנה לרחוב העמודים. לאורך כל רחוב העמודים השירו עצי הדולב את עליהם; ואז ידעתי מה עליי לעשות. גרמתי לכך שהעלים המתים הללו יזדקפו על קצותיהם, כאילו משב הרוח עושה זאת. לאורך כל רחוב העמודים הם עקבו אחריו, טפפו על הדרך בחמש אצבעותיהם היבשות. אולם ג'ון רק נע ביניהם על רגליו, והמשיך; ואני עקבתי אחריו; כי כמו שאמרתי, עדיין היה בינינו קשר שמשך אותי אליו.

הוא הסתובב פעם אחת בלבד ונדמה היה כי הבחין בי; היתה מעין הבעה של הכרה על פניו; אולם לא היה פחד, רק ניצחון. "אתה שמח שרצחת אותי," חשבתי, "אבל אתה עוד תצטער!" ואז בבת אחת נטש אותי הזעם. נוצריה טובה אני, עוד לא 15 דקות בין המתים וכבר חושבת על נקמה, במקום להתכונן לפגישה עם אלוהים! שמעתי בתוכי קול שכאילו אמר: "עזבי אותו, מילי, הניחי לו לנפשו לפני שיהיה מאוחר מדי!" מאוחר מדי? מדוע לא להניח לו כשארצה? רוחות רפאים יכולות לרדוף ככל שירצו, לא כן? אעשה עוד ניסיון אחד בלבד להפחיד אותו; אחר כך אוותר ואחשוב על גן־העדן. הוא עצר, הסתובב, ועמד מולי. אני הצבעתי עליו בשתי ידיי.

"ג'ון !" קראתי. "ג'ון! מבחינתך זה בסדר לעמוד שם ולחייך, ולבהות בעיני הדג הגדולות שלך ולחשוב שניצחת; אבל לא ניצחת! אני אגמור אותך. אני אחסל אותך! אני…"

עצרתי וצחקתי קצת. חלונות הרעישו. "מי זה? מה המהומה?" הלאה. כולם שמעו; אולם הוא רק הסתובב והמשיך ללכת. "עזבי אותו, מילי, לפני שיהיה מאוחר מדי," אמר הקול. אם כן, לכך התכוון הקול: לעזוב אותו לפני שאחשוף את סודו, וחטא הנקמה ירבוץ על נשמתי. בסדר גמור, כך אעשה: אניח לו. אלך היישר לגן העדן לפני שתקרה תקלה. אז מתחתי את זרועותי וניסיתי לעוף באוויר; אולם כוח כלשהו, כמו משב רוח עצום, אחז בי בבת אחת ונסחפתי אחריו במורד הרחוב. היה בי משהו שגעש ועדיין כבל אותי אליו.

מוזר, עד כמה הייתי אמיתית לגבי כל האנשים הללו והם עדיין ראו בי אשה חיה; אך הוא, שהיתה לו הסיבה הטובה ביותר לפחד ממני, ספק אם אפילו הבחין בי. ולאן פניו מועדות, כשהוא מתקדם לאורך רחוב העמודים? הוא פנה אל רחוב החבל. ראיתי מנורה כחולה: היתה זו תחנת המשטרה. "או, אלוהים," חשבתי, "אני עשיתי את זה! או, אלוהים, הוא עומד להסגיר את עצמו!"

"את דחפת אותו לזה," אמר הקול. "טיפשה שכמותך, חשבת שהוא לא רואה אותך? למה ציפית? שהוא יתחיל לקשקש ולצרוח בגלל הפחד ממך? חשבת שג'ון שלך פחדן? כעת דמו בראשך!" "לא עשיתי זאת, לא עשיתי זאת!" צעקתי. "מעולם לא רציתי שיאונה לו כל רע, מעולם לא, לא באמת! לא הייתי פוגעת בו, בעד שום דבר בעולם, לא הייתי עושה זאת. או, ג'ון, אל תנעץ בי מבט כזה. עדיין יש זמן… זמן!" וכל זאת בעת שעמד על סף הדלת, מביט בי, כשהשוטרים יצאו החוצה ויצרו סביבו טבעת. עכשיו הוא כבר לא יכול לברוח. ״או, ג'ון," ייללתי, "סלח לי! לא התכוונתי! זו היתה קנאה, ג'ון, כל זה… מפני שאני עדיין אוהבת אותך." המשטרה עוד לא התייחסה אליו.

"זו היא," אמר אחד מהם בקול צרוד. "עשתה את זה עם פטיש, כך היא עשתה את זה… הרגה אותו במכה בראש. אבל, אל אלוהים, האין פניה חיוורות כפני מת? כאילו היא רדופת שדים."

״תראה ת'ראש שלה, מסכנה. נראה כאילו ניסתה אחר כך לחסל את עצמה באמצעות הפטיש.”

אחר כך הסמל צעד קדימה.

"כל מה שתאמרי ישמש כראיה נגדך."

"ג'ון!" קראתי ברכות והושטתי את זרועותי – כי סוף־סוף התרככו פניו.

"אלוהים אדירים!" אמר שוטר אחד, כשהוא מצטלב. "היא רואה אותו!"

"לא יתלו אותה," לחש אחר. "ראית מה המצב שלה? נערה מסכנה."