עדיין חשוך כשנשמע הבכי, ומאת'ר מבין שעוד מוקדם. הוא לא בטוח מה השעה בדיוק, אבל מכיוון שלא יוכל לחזור לישון, זה לא משנה. הוא מניח על ראשו כרית נוספת כדי להשתיק את הקול, אבל הוא עדיין שם, יללה מרוחקת של הילד בחדר השני.

  הילד היה תקוע מתחת למכשיר כשמאת'ר נכנס לחדר. המכונה שוב התייבשה, פסים של תרופה ורודה מרוחים על דפנות הצינור והמכל שבעריסה משמיע קולות תסיסה. המכשיר מעוצב גרוע. בקרקעית מכל האדים יש שקע, שבתוכו יכול הילד להצטנף, וזה בדיוק מה שהוא עושה כשהוא מתעורר מוקדם מדי ואף אחד לא ניגש אליו. לכן צריך מאת'ר עכשיו להכניס את האצבעות מתחת לדבר הזה, שבכל מקרה לא מתאים לעריסה, ולהרים אותו כך שיצליח לתפוס את הילד ולשלוף אותו החוצה.

ברור שהילד בוכה כבר כמה זמן. אבל בכי אינו בעצם המלה הנכונה. הוא כנראה מתייפח בקולי קולות כבר זמן רב, וכשמאת'ר מרים אותו ומצמיד אותו אליו, הבכי גובר, והילד ממש מתמוגג בדמעותיו בזרועותיו של מאת'ר.

 מאת'ר מנסה להושיב את הילד במטבח החשוך כדי שיוכל להכין לעצמו קפה, אבל ברגע שהוא עושה זאת, הילד שוב מתחיל לבכות. כמו תמיד, מאת'ר מדבר אתו, מנסה לפייסו בעדינות, אבל הילד שוב בוכה בקול רם כל כך, עד שמאת'ר אינו מסוגל לשמוע את קולו שלו. הוא מתיישב על הרצפה המלוכלכת במטבח ואוסף אליו את הילד בניסיון להרגיעו, אבל הילד מתפתל, נחלץ מחיבוקו וממשיך ליילל, עד שמאת'ר מתייאש, יוצא מהמטבח ומסתגר בשירותים, מה שגורם לילד לזעוק בקול גדול עוד יותר.

 כשפעמון הדלת מצלצל לאות כי ההסעה שלו לעבודה הגיעה והיא ממתינה לו למטה, מאת'ר עדיין איננו מוכן ליציאה. החיתול של הילד היה יבש כשקם, סימן שלא שתה מספיק בלילה, אבל מאת'ר לא הצליח לשכנע אותו לשתות אף טיפה. כשהציע לו את הבקבוק הילד הסב ראשו, ועל כן מאת'ר ניסה לעניין אותו בכל מיני ספלים כולל בספל הקפה הגדול שלו, שהילד אוהב בדרך כלל למשוך מידיו. לבסוף ניאות ולגם בשקיקה פעמים אחדות מהספל הגדול, כשרוב המים ניגרים על חזהו. הוא סירב לטעום מהביצה שמאת'ר הכין לו, אבל חטף את הטוסט מידו של מאת'ר ומעך אותו בידו לגוש רך כשהוא מסתובב בסלון ובוכה חלושות.

 עכשיו, אף על פי שהילד מתחמק ממנו, מאת'ר צריך להלביש אותו בזריזות ובתקיפות. בכניסה הוא תופס את התיק של הילד, זה התיק מאתמול ומשלשום, שעדיין ארוזים בו אותם בגדים להחלפה ואותה שקית חטיפים שהוא בכלל לא מתעניין בהם.

 שתיקה שוררת במכונית כשמאת'ר נכנס. הם נאלצו להמתין לו בחניון החשוך, והוא מרגיש שהם מעוצבנים. אין מושב בטיחות עבור הילד וגם אין לו מקום ישיבה, והוא לא יישב בשקט על ברכיו של מאת'ר. כשהילד מנסה לעבור מעל האשה שיושבת ליד מאת'ר לכיוון החלון, היא ממש לא נראית משועשעת. היא נשענת אחורנית ומרימה את ידיה כשהיא רומזת למאת'ר שעליו להרחיק ממנה את הילד. מאת'ר מתנצל, לוקח את הילד ומצמיד אותו אליו כדי שלא יברח. בתגובה הילד צווח ומתפתל בעוצמה מפתיעה. אבל מאת'ר לא מוותר. אין לו ברירה.

 הם עוברים על פני הגבעה החשופה ועל פניו של צריח הכנסייה, וכשהם עוברים בשער פאראדיי מישהו מסמן להם לאות שהם יכולים לעבור, ומשם הם מצטרפים לטור המכוניות שמצטופפות בדרך לפסגה. העצים הקטנים שנשקפים מבעד לחלון עומדים בשלכת והעשב דהוי בעונה הזאת, אבל זהו יום שטוף שמש. מאת'ר היה רוצה שיפתחו את אחד החלונות, אבל הוא אינו מסוגל לבקש זאת מהם. אין ספק שלפני שאספו אותו החליט מישהו שיסעו עם חלונות סגורים, וינשמו זה את נשימתו המעופשת של זה.

 בחניון הצופה אל העמק, הילד רוצה להסתובב קצת לבד, אבל מכוניות נוסעות שם וזה מסוכן מדי. מאת'ר מוצא חלקת דשא קטנה שבה יוכל הילד לרוץ. אבל החלקה קטנה וגולשת חיש קל אל עבר המדרון התלול, ומאת'ר נעמד בקצהַּ כדי שהילד לא ידרדר לתהום. זמן מה הילד מסתובב שם, מושיט יד, מרים מקלות קטנים ומנופף בהם בגאווה לעבר אביו.

כשהפעמון מצלצל לתחילת העבודה, מתייצב מאת'ר בתור לכניסה וממתין לבדיקה הביטחונית. הילד נעשה מתוח בזרועותיו כשהם קרבים לפעוטון, אבל כשמאת'ר מוסר אותו למטפלת הוא לא בוכה. למרות גילו הצעיר, הוא מנסה להתאפק. מאת'ר מביט דרך חלון גבוה על הילד שמונח במהירות על רצפת חדר המשחקים מול דלי שבתוכו קוביות רכות. המטפלת נעלמת לתוך משרד, אבל נראה שהילד לא חש בדבר. הוא מוציא משהו מהדלי ומכניס אותו לפיו. מאת'ר מציץ בו בפעם האחרונה, ופונה לכבש המוביל למעלית.

הילד בן שנה וחצי, שמו אלן מאת'ר ורעמת שיער שחורה וסמיכה כבר מעטרת את ראשו. מאת'ר חושב, שאלן זה שם למבוגר ולא לתינוק. כשחיפשו שם, אפשר לאמו לבחור שם כלבבה, במחשבה שלא על כל דבר כדאי לריב. היא היתה מאוד נחרצת בבחירתה, ומאת'ר גילה שאין שום שם שהוא מרגיש בנוח לומר אותו בקול רם. מאת'ר ניסה לקרוא לילד "מותק" במקום זאת, וייתכן שאם יתמיד בכך, יתרגל בסופו של דבר. הילד משתעל שיעול חרישי ולח, עיניו מודלקות, והוא כבר מסוגל לנעוץ מבט חודר שאביו מתקשה לעמוד בפניו.

בהפסקת הצהריים יורד מאת'ר עם התרמוס ועם הכריך שלו לפעוטון. הילד שוכב בעריסה אבל אינו ישן. הוא עדיין אוחז בידו את הדבר הרך ההוא, שעכשיו הוא כבר מכורסם כליל. כשהוא רואה את מאת'ר הוא מתחיל לבכות, אבל בשקט, כאילו כבר בכה עד כלות. מכשיר האינהלציה שובת, וכשמאת'ר בודק ביומן לראות אם הילד קיבל תרופה נגד האסטמה שלו, הוא מגלה שאין שם שום רישום מהיום. הילד סובל מסוג מסוים של אסטמה שמייבשת לו את הראות, ולכן עליו לשאוף לחות דרך מסכה בכל ארבע שעות. זה לא משהו חמור, אמר הרופא, אבל רצוי להקפיד על כך שהילד לא יחמיץ אף טיפול. מנהל הפעוטון נראה כמנסה להסתיר גיחוך למראה המכשיר שמאת'ר הציג לפניו, כאילו מאת'ר הביא את אחד הצעצועים שאלן אוהב.

הילד שואף בצייתנות את האוויר הלח באמצעות המסכה שמאת'ר מצמיד לפניו, מצחו הקטן מתקמט בריכוז, וכשהוא מסיים הם שבים אל חלקת הדשא בחוץ. מאת'ר משתדל לאכול כשהילד יושב בחיקו ומביט למדרון. הילד רוצה את הכריך, אבל כשמאת'ר נותן לו אותו, הוא אפילו לא טועם ממנו, וכשמאת'ר מנסה להציל את הכריך מידיו, הילד מועך אותו לכדור. בכל מקרה, למאת'ר אין שום חשק לאכול את הכריך. כשהוא לא ישן בלילה, הדבר היחיד שמתחשק לו זה מאפין מצופה סוכר וקולה. לכריך שלו, ממרח זיתים ופרוסות מלפפון בין שתי פרוסות דקות של טוסט מלחם שחור יש ריח של אדמה מדושנת.

היום בהיר ומואר, ומאת'ר יכול לראות את רולינגווד, השכונה שבה גדל. הוא לא מצליח לזהות בדיוק את הבית הישן, אבל הוא מזהה את הרחוב שלו, שנמצא מאחורי מקבץ בתים ברחוב ללא מוצא. מגדל השעון של בית הספר היסודי שלמד בו מבצבץ מבעד לצמרות העצים. השעון עצר כבר מזמן בשעה שלוש ורבע, ואם אינך עומד ממש למרגלות המגדל, אתה עשוי לחשוב שהמחוג הקטן נשר, שכן המחוג הגדול לגמרי מסתיר אותו.

בנו של מאת'ר לא ילך לבית הספר הזה מכיוון שהם גרים הרחק מרולינגווד. מאת'ר אפילו לא יודע איפה נמצאים בתי הספר בשכונה שלהם. זאת לא ממש שכונה, אלא יותר יציאה לכביש המהיר, אבל איכשהו נחמד שם בכל זאת; הפארקים מקיפים במעגלים את בנייני המגורים שבמרכזם. באביב, זה אחד החלקים האהובים עליו ביותר בעיר. משהו בהעדרם של עצים יוצר תאורה מושלמת. קשה להניח שימשיך עדיין לגור באותה דירה, לעבוד באותו מקום ולהתגורר באותה עיר בעוד כמה שנים, כשהילד יתחיל ללכת לגן. ברור שהילד ילך לגן באזור שבו תתגורר אמו באותו זמן, וכך שמאת'ר לא בטוח מה גורם לו להרהר בבתי הספר בסביבה.

מאת'ר מראה לילד כל מיני מקומות – סכר רוטרמן הישן ומחסן הסחורות של תחנת הרכבת הבנוי אבן שחורה – אבל הילד אינו מביט בהם. הוא נתלה על זרועו המושטת של מאת'ר, ומנסה להתנדנד עליה. מאת'ר נעמד על רגליו ומנדנד אותו, והילד צוחק, אבל צחוקו מתחלף ביבבה, ומאת'ר לא בטוח אם הילד מפוחד או מאושר.

 אחרי העבודה, הם נוסעים באוטובוס לדירת אמו של הילד, אבל היא לא בבית. היא ביקשה ממאת'ר שוב ושוב שיחזיר לה את המפתח שלו, אבל מקרים מסוג זה שכנעו אותו להותיר את המפתח ברשותו. אלמלא כן היה נאלץ להמתין לה לנצח בכניסה הצרה של הבניין, בזמן שהילד מסכן את עצמו בניסיון להידחק בין הסורגים.   

מאת'ר נכנס לדירה ונותן לילד את התרופה שלו באמצעות המשאף הישן שבסלון ואז מחפש משהו שיוכל לתת לו לארוחת ערב. הוא מוצא רק סלט עוף, ולכן הוא מפזר אותו על קרש החיתוך ומתחיל לקצוץ אותו לחתיכות קטנות. הילד מסרב לכפית הראשונה, אבל מאת'ר משאיר את הקערה על שולחן הקפה הנמוך, ולאחר שהילד גומר להתרוצץ בדירה, הוא מגלה את הקערה ואת העוף המעוך שבתוכה, ומתחיל לאכול בתנועות מגושמות, כשמאת'ר משגיח עליו מכיסאו.

כשאמו של הילד מגיעה כבר חשוך ומאוחר. היא באה עם החבר שלה, שמתנצל ונכנס לחדר השינה מבלי להסיר אפילו את מעילו. מאת'ר מאוד משתדל לקבל את החבר, מתנהג אליו בלבביות ואומר לו שלום, אבל החבר מעולם לא הישיר אליו מבט ואף פעם לא עוצר כדי לדבר אתו.

כשהם מעבירים את הילד מאחד לשני, מאת'ר ואמו של הילד, מורין, כמעט שלא מחליפים מלה. הם מסכמים את המועד שבו יושב הילד להורה שמסר אותו, מדברים על התרופה שלו, על מה אכל ועל איך ישן. הם דבקים בעובדות ובטון יבש עד כמה שאפשר, כדי לכסות על רגשותיהם. אבל היום מורין אומרת שעליה לדבר אתו ומבקשת ממנו לשבת.

מאת'ר כובש את התרגשותו. מורין אף פעם לא רוצה לדבר אתו. בדרך כלל נראה שהיא סולדת מנוכחותו, שהיא מבקרת את האופן שבו הוא מטפל בילד, ומגלה אדישות לכל דבר שאינו קשור לילד. נדמה שהיא צוברת אכזבות שאותן גמרה אומר להפגין בפניו במהלך עשר הדקות שבהן הם נפגשים פעמיים בשבוע. לרגע קט מדמיין לעצמו מאת'ר שמורין התרככה פתאום, גם אם החבר שלה מצותת להם בחדר השינה. ייתכן שהיא מתגעגעת אליו, ורוצה לדבר עם מישהו שבאמת מכיר אותה. מישהו שמבין ללבה, הם הרי עברו די הרבה ביחד.

 רק שזה לא זה. מורין צריכה טובה. היא מודיעה לו שאינה יכולה לקחת את הילד כרגע. היא נוסעת.

 "או קיי", מאת'ר אומר בזהירות, רוצה להישמע כמי שמסכים לשתף פעולה. הוא ישמח לעשות לה טובה, כי היא חושבת שהוא אף פעם לא מוכן לעזור לה. אם יתנגד, היא תכעס, והם שוב יריבו.

 "תודה שאתה מבין את המצב", אומרת מורין. "אני מעריכה את זה". היא קמה על רגליה כאילו הכול הוסכם והשיחה הסתיימה.

אבל מאת'ר לא מבין. מה בדיוק היא אומרת לו?

"אז נראה לי שצריך להעיר את אלן", אומרת מורין ופונה אל הפרוזדור שווילון מכסה את פתחו ובו השכיב מאת'ר את הילד לישון בעריסתו הניידת.

"לאן את נוסעת, אם מותר לי לשאול?" שואל מאת'ר, לא בטוח למה הוא נשמע מתנצל.

"לעיר של רוברט".

רוברט הוא החבר. מאת'ר חושב שלרוברט יש מזל כי הוא נמצא עכשיו לבדו בחדר החשוך. אולי רוברט עומד ליד הדלת ומאזין לדבריהם, עדיין לבוש במעיל החורף שלו.

"למה את לא יכולה לקחת את אלן? זה תורך. הוא לא יכול להצטרף אליך?"

"לא. אלן לא יכול להצטרף אלי".

"נו, ומתי את חוזרת?"

"ממש בקרוב. אצלצל אליך. אחזיר לך את הימים".

"אז את פשוט נוסעת ככה באמצע שבוע העבודה?"

מורין נועצת בו מבט נוקב, שמבהיר שאינה סבורה שעליה להסביר את עצמה. היא מרימה את הילד בזרועותיה ומתחילה ללחוש באוזנו, כשהכעס מתפוגג מקולה ואת מקומו תופס טון מתנגן. היא מערסלת אותו ומהסה אותו, אף כי אינו בוכה.

הילד נצמד אל אמו. כשהיא מתכופפת כדי להחליף לו על הספה, הוא נצמד אליה כמו גור, ועליה לתלוש אותו מגופה. היא אומרת לילד שיישאר עם אבא שלו עוד קצת ושהיא תתגעגע אליו מאוד. עוד מעט יתראו, ויעשו כל מיני דברים כיפיים ביחד והיא תיתן לו המון נשיקות כי הוא הבן הקטן שלה, נכון? וכל מה שהיא רוצה זה רק לנשק אותו כל הזמן. אולי ישוטו בסירה כשהיא תחזור הביתה? הוא זוכר שפעם שטו בסירה? מתחשק לו לעשות את זה שוב? זה מה שיעשו. היא תבוא הביתה והם ילכו לשוט בסירה בנהר.

מאת'ר עומד בסלון החשוך. לא יהיה שום שַיט בסירה. הוא בטוח בזה. היא ממטירה על הילד אהבה רבה כל כך עד שהילד מסתחרר ממנה, ואז, כשמאת'ר יצטרך להחליף אותה, הילד שוב יתאכזב מרה. למאת'ר ברור שעליו לעזור לילד להחלים מפרצי האהבה הנלהבים הללו. איכשהו אבהותו מסתכמת בכך שהוא עוזר לילד לאהוב את אמו באופן קצת פחות מכאיב.

מורין מושיטה את הילד למאת'ר, והילד רושם את הדבר לפניו בשנייה של דממה מוחלטת, ואז צורח. מעולם לא אהב להיפרד מאמו, ועכשיו העירו אותו באמצע הלילה רק כדי להמיט עליו פרידה פתאומית. מאת'ר עוצם עיניים ונושם עמוקות. אין ביכולתו לעשות דבר. הוא היה רוצה שמורין תיראה קצת יותר אשמה, אבל היא ממש לא נראית כמי שחושבת שעשתה משהו רע. זאת כנראה אשמתו של מאת'ר שהילד אינו אוהב אותו באותה נואשות כפי שהוא אוהב אותה.

בתחנת האוטובוס כעת אין איש מלבדם, ואחרי שהוא בודק את לוח הזמנים מאת'ר מבין שהאוטובוס עומד להגיע בעוד דקה למזלו, מכיוון שלילד מאוד לא נעים להיות בחוץ בלילה הזה של ראשית החורף. אלא שכשחולפת דקה, ואחריה שתי דקות ואחר כך עוד חמש, הוא מבין שהאוטובוס כבר עבר כנראה, וזה שאחריו יגיע רק בעוד חצי שעה.

אילו היה לבד, כפי שאמור היה להיות הלילה, בכלל לא היה אכפת לו. היה יושב על הספסל וקורא, נהנה מהלילה הקר. אבל הילד אתו, ער לחלוטין אחרי כל הצרחות שצרח, ועוד מעט יהיה לו קר. זה לא בדיוק האזור שמונית ריקה שמחפשת נוסעים תגיע אליו. מאת'ר מתקשר למודיעין ומשיג מספר של תחנת מוניות ולאחר מכן מדבר עם הסדרן. הם יכולים לשלוח אליו מונית בתוך ארבעים וחמש דקות. מאת'ר מסביר לו שהשעה מאוחרת ושהתינוק שלו עייף ורעב, והאיש חוזר ואומר שיוכל לשלוח מונית בתוך ארבעים וחמש דקות. בעצם, הוא מוסיף, סביר להניח שקרוב יותר לשעה למען האמת — כאילו הוא עושה למאת'ר טובה בכך שהוא מאריך את זמן ההמתנה המשוער.

מאת'ר מתחיל ללכת הביתה ברגל כשהילד בזרועותיו במסלול האוטובוס, אף כי הדרך הזאת ארוכה יותר. הוא מעריך שכשסוף כל סוף יגיע האוטובוס, הנהג לא ינהג באכזריות ולא יחלוף על פניו אם יעמוד בכביש וינופף לו. הרחובות כל כך ריקים עד שמאת'ר תוהה לרגע קט אם התרחש אסון כלשהו, וכולם בבית, מביטים בחדשות, ויודעים שהכי טוב להישאר בבית. הוא עוצר ומקשיב. העיר מעולם לא נשמעה לו שקטה כל כך. גם הילד נראה מאובן, בוהה בחשכה. אבל אז מופיע האוטובוס ומאת'ר נעצר על הקו הלבן שבצד הכביש ומנופף לעברו. הוא לא רוצה לקחת שום סיכון.

 

מורין לא מתקשרת למחרת, וגם לא ביום שלאחריו, ואז זה כבר סוף השבוע. ביום ראשון הוריו של מאת'ר באים לביקור, אבל הם כל כך עייפים, שהם לא זזים. ההורים של מאת'ר היו בליסבון, והם מספרים לו שאכלו דגים שנצלו על הסלעים בנמל. את הסלעים השטוחים מלהיטים כל הלילה בלפידים, ובבוקר, כשמגיע שלל הדגה, יש שם מישהו שאפשר להזמין אצלו דג שלם; הוא מנקה אותו, חותך אותו בצורת פרפר, מניח אותו על אבן לוהטת שחורה ומשומנת מרוב צלייה. עם קצת מלח, זה הדבר הכי טעים בעולם. אוכלים בידיים. אפילו המקומיים אוכלים את זה, שזו כמובן ההמלצה הכי טובה.

אביו של מאת'ר מחפש סימן להתלהבות בפניו של מאת'ר.

מאת'ר מניד ראשו באישור ואומר שהיה שמח לטעום את זה בהזדמנות.

הילד הולך לכניסה הקדמית, לוקח משם את הנעליים הלבנות הקטנות שלו, ומביא אותן למאת'ר. אז הוא מביא בזו אחר זו את נעלי העבודה החומות והישנות של מאת'ר, ושומט אותן בקול גדול למרגלותיו.

"הוא רוצה לצאת", ממלמל מאת'ר.

הוריו של מאת'ר מחייכים בהיסח הדעת, אבל לא זזים.

 

כשגם ביום שני אחר הצהריים עדיין לא שמע ממורין, הוא מצלצל אליה ומגיע לתא הקולי שלה. הוא היה רוצה לדעת מה תוכניותיה. הילד בסדר גמור, הוא אומר לה. הוא אוכל יפה ומתעורר פעמיים בלילה, אבל מאת'ר מצמצם את זה לפעם אחת בהודעה שלו, שכן נראה לו, שייתכן שהפעם הנוספת תירשם לו ככישלון. הוא מבקש ממורין לחזור אליו כדי שיידע מתי להביא אליה את אלן.

אין שום צלצול למחרת. ביום שלאחר מכן, המעון בעבודה סגור. כשמאת'ר מגיע לשם בבוקר עם הילד, המקום חשוך והדלת נעולה. הוא נותר לעמוד בחוץ בעוד עמיתיו עולים למשרד. הוא מצלצל למעון, אבל אין תשובה. הוא מכה בזכוכית הכהה. לבסוף, כשהוא כבר כמעט מאחר לעבודה, הוא לוקח את הילד אל הכבש המוביל אל המעליות ומביא אותו לקומת המשרדים.

במשרד שואל מאת'ר מישהו ששמו דרו, מה קורה עם המעון היום. על השולחן של דרו יש תמונות של הילדים שלו. בטח גם הוא השתמש בשירותי המעון בשלב מסוים. אבל דרו רק מושך בכתפיו ומביט באלן שמאת'ר מחזיק בזרועותיו כאילו היה סחורה שהבריח לעבודה.

"נראה לי שאלך לדבר עם פרגוסון", אומר מאת'ר.

פרגוסון הוא הבוס שלהם ואולי יבין את המצב.

"הוא לא בא היום", מבשר לו דרו כשעל פניו ארשת השתתפות בלתי משכנעת.

מאת'ר הולך אל משרדו של פרגוסון למרות זאת, ושואל את העוזר שלו אם הוא יכול להיפגש אתו.

"ומי אתה?" שואל העוזר.

"זה רק לדקה", אומר מאת'ר. "זה מקרה חירום". הוא מרים את הילד כהוכחה. הנה, זה מקרה החירום שלי.  

העוזר לא מביט לעברו. "שמך?" הוא שואל.

"מאת'ר", עונה מאת'ר. "אני עובד שם". הוא מניד בראשו לכיוון הקובייה שלו. אשה צעירה כותבת שם משהו על השולחן שלו. לפעמים הזמניים ממשמרת הלילה מתמקמים ליד שולחנות ריקים כדי להשלים פרויקטים אינסופיים של איסוף ועליהם לפנות את המקום כשהקבועים מגיעים. הוא ייאלץ לבקש ממנה להתפנות, והיא בטח תתעצבן, אף על פי שזה השולחן שלו.

"יום שישי באחת-עשרה מתאים?" שואל העוזר.

"מחרתיים?"

העוזר מתעצבן. "כן, בשישי".

"תוכל בבקשה למסור לו שיש לי מקרה חירום ואני זקוק ליום חופש?"

העוזר בוחן אותו בזהירות. "הכי טוב שתכתוב לו בעצמך, כדי שייצא בדיוק מה שהתכוונת".

אבל מאת'ר אומר, שהוא סומך על העוזר שימסור את הדברים בדיוק, זה לא כל כך מסובך.

 

בבית הוא מתקשר למשרד של מורין, והשיחה מנותבת לפקידת הקבלה. מורין לא זמינה. אבל הוא מעוניין לדעת אם היא במשרד, אם היא בכלל נמצאת בעבודה היום. הפקידה אומרת שוב שמורין לא יכולה לענות לטלפון. מאת'ר ירצה להשאיר הודעה?

הוא אומר שזה בקשר לבן שלה ואם תוכל בבקשה לצלצל אליו.

הילד לא ישן אבל הוא גם לא בוכה. הוא יושב בעריסתו בשקט, ומאת'ר מבחין בכך שהוא נושם יותר ויותר בכבדות, ושריקה חלושה מצטרפת לנשימתו. מתחת לשיערו הכהה, נראית קרקפתו של הילד למאת'ר אדומה יותר מבדרך כלל, וכשהוא נוגע בה, הילד נרתע. הוא מרכיב לו את מכשיר האינהלציה והילד שואף את האוויר הלח בשקיקה. כשמאת'ר מנסה להוציא אותו מהעריסה, הילד מתנגד ומצביע בידו אל המזרון; מאת'ר משאיר אותו שם והילד מזדחל מתחת למכל של מכשיר האדים.

מאוחר יותר מאת'ר בודק מה שלומו; הוא עדיין ער, אבל מתחיל לבכות כשמאת'ר מנסה להרים אותו. המכל ריק ומאת'ר שוטף אותו וממלא אותו מחדש במים מזוקקים. הילד מקרב את המסכה לפניו ומאת'ר שומע עכשיו שנשימתו חורקנית. האם מצבו משתפר או מחמיר? האדמומיות שבקרקפתו של הילד התפשטה מעבר לקו השיער ועכשיו גם פניו אדומות.

אמו של מאת'ר היתה אחות, ולכן הוא מתקשר אליה.

"אתה סתם דואג", היא אומרת. "תניח לו. ילדים הם מאוד חזקים. הרבה יותר חזקים מאתנו. אתה אף פעם לא חלית, אפילו לא פעם אחת. לא עשית לנו שום בעיות".

 

למחרת בבוקר, ההסעה שלו לא מגיעה. מאת'ר קם כבר לפני שעות והוא מאורגן ליציאה. הוא לא זוכר מי הנהג התורן היום, ולכן הוא אפילו לא יודע למי לצלצל. מכיוון שאין לו מכונית, הוא כל כך אסיר תודה על שלוקחים אותו, עד שהוא משלם עבור הדלק יותר מחלקו, רק כדי להיות בטוח שהכול ילך חלק. הוא משתדל לא לעשות בעיות, בייחוד בימים שהילד אצלו. אבל היום אין הסעה, ואם לא ייצא תכף ומיד, יאחר לעבודה.

באוטובוס אין מקום ישיבה, ומאת'ר מתמקם ליד אחד העמודים ונשען עליו. הילד נראה חיוור בחליפת השלג שלו. פניו יבשות ומתקלפות. עורו נראה כמעט שקוף. הוא משתעל שיעול קלוש, אבל ייתכן שזה רק מפני שהוא מיובש.

האוטובוס מוריד אותם למרגלות גבעת שער פאראדיי. עם הילד בזרועותיו, מאת'ר מטפס בצדי הדרך אל ראש הגבעה כשזרם מכוניות שנמצאות בדרכן לעבודה חולף על פניהם. הוא מזהה כמה מהנהגים, אבל אף אחד לא עוצר. מעולם לא הלך לצד הכביש הזה, והוא הרבה יותר תלול ממה שתיאר לעצמו. הוא נשטף זיעה בתוך מעיל החורף שלו, ופני הילד סמוקות גם הן, אף כי הוא אינו מתאמץ כלל. בשער מתבקש מאת'ר להציג את האישורים המתאימים והם רוצים לערוך בדיקה גופנית לילד שעובר בשקט לאחד מאנשי הביטחון. לא נראה שהוא מבחין בכלל שמישהו אחר לקח אותו.

גם הבוקר המעון סגור. מישהו הדביק פתק על הדלת, אבל מאז מישהו אחר כבר תלש אותו, וכעת נותר ממנו רק פס סלוטייפ ומתחתיו נייר ריק. מאת'ר מביא את הילד למעלה אל משרדו ושם יושבים שני עובדים זמניים ליד השולחן שלו. הוא עומד שם עם הילד בזרועותיו, ועליו להוריד אותו כדי למצוא איזה פתרון.

"או קיי", הוא אומר לעובדים הזמניים ומנסה להישמע עליז. "אני צריך לשבת פה".

אין לו שום מושג מה יעשה עם אלן היום, אבל אם לפחות יקבל את שולחנו בחזרה, יוכל להתמקם ואולי גם לארגן איזו פינת משחקים עבורו על הרצפה.

הזמניים מביטים בו וממצמצים. "אנחנו כאן עד הצהריים", אומר הבחור הצעיר. בטח בראשית שנות העשרים שלו, אבל נראה כמו ילד.

"אֶה", אומר מאת'ר, "אתם צריכים לעבור לחדר הישיבות או למקום אחר, כי זה השולחן שלי".

לא היה צורך להזכיר להם את זה.

"מר פרגוסון אמר לנו לעבוד כאן", מוסיפה בחוסר סבלנות הזמנית, אשה צעירה ויפהפייה כל כך עד שהוא חושש להביט בה.

הילד מצליח להשתחרר מאחיזתו של מאת'ר ומתרחק ממנו מבלי להעיף מבט לאחור, ומאת'ר ממלמל משהו והולך בעקבותיו עד שהם נתקלים בפרגוסון, שמדבר עם כמה מנהלים ליד חדר הישיבות.

"מי בא לבקר אותנו?" אומר פרגוסון לילד.

מאת'ר מתכופף אל הילד כאילו התבקש להציגו באופן רשמי בפני הבוס שלו. "זה אלן", הוא אומר.

"אלן. הא? אתה עוזר לאבא לקחת את הדברים שלו?"

"את הדברים שלי?" שואל מאת'ר. "למה כוונתך?"

"קיבלתי הודעה שאתה עוזב".

המנהלים מסביב לפרגוסון מחייכים אל מאת'ר. גם פרגוסון מחייך.

"לא, לא, לא", מוחה מאת'ר. "רק נאלצתי לקחת יום חופש אתמול, זה הכול. הוא היה אמור להיות אצל אמא שלו, והמעון היה סגור. מצטער על אי ההבנה. אני ממש לא עוזב".

"טוב, זו באמת אי הבנה", אומר פרגוסון. "זאת ממש לא ההודעה שקיבלתי".

פניו התקדרו. כשמישהו כמו פרגוסון ממצה את הזמן שהוקצה לשיחת מסדרון עם העובדים, הוא לא מנסה להסתיר זאת.

"לא", מדגיש מאת'ר. "אני פה, אני פה, אני לא הולך לשומקום".

"או קיי", עונה לו פרגוסון ומשפיל מבטו אל הילד, שנצמד לקיר הזכוכית של חדר הישיבות, עדיין לבוש בחליפת השלג שלו. "אבל מה קורה היום?" רוצה פרגוסון לדעת. "מה אתה מתכנן להיום?"

מה שהוא הולך לעשות זה לרדת שוב למעון, מאת'ר אומר לפרגוסון, כי אולי הוא כבר נפתח, ואז הוא מיד חוזר. אולם כשהוא מגיע לשם, ברור שהמעון עדיין סגור, נעול וחשוך, ובחלון אין שום הודעה. הוא שואל את אנשי הביטחון אם הם יודעים משהו, אבל הם לא יודעים כלום. מהבודקה שלהם הם מביטים לעבר המעון החשוך כאילו מעולם לא ראו אותו קודם לכן. על כן, אין למאת'ר ברירה אלא ללכת הביתה עם הילד בזרועותיו, והוא קל כל כך, עד שנדמה לו שהוא נושא חליפת שלג ריקה.

 

בבית הוא שוב מתקשר למורין, אבל התא הקולי שלה מלא והיא לא עונה. מאת'ר היה מנסה לצלצל לרוברט, רק כדי להשיג את מורין, אבל גם אם אי פעם שמע את שם המשפחה של רוברט, הוא לא יכול להיזכר בו כעת. מאת'ר לא יודע עליו כלום, ובטח לא מאיזו עיר הוא.

יש כמה חברות של מורין שהוא יכול לנסות להתקשר אליהן, אבל אלמה, הברירה הראשונה, החברה הכי טובה, היא זו שתחזיותיה הקודרות בקשר למאת'ר היו מדויקות לחלוטין לדעתה של מורין.

"אם אלמה כזאת מוצלחת", הקשה פעם מאת'ר, "אז למה היא שמנה ואין לה חבר?" הוא רצה לחשוב שזאת שאלה תמימה לחלוטין, שנתמכת בפיסות מידע שסותרות זו את זו.

"ברור שתשאל את זה", אמרה מורין בחיוך. "מובן מאליו". היא תמיד נראתה שמחה בכל לבה כשמאת'ר היה מגיע לתחתית.

ומובן מאליו שאין לך תשובה, חשב מאת'ר בלבו לעומתה, התנגדות ללא מילים שאפיינה לעתים קרובות את מריבותיהם, אבל הפעם היתה למורין תשובה, לפחות בנוגע למשקלה של אלמה. בגלל איזו בלוטה, איזה צינור פנימי, או אולי איבר שלם, שהחל לפעול באופן נמרץ מהרגיל בגופה והוא עשה זאת ללא הפסקה, כאילו תפקידו אינו מסתיים לעולם. ומשום כך עורה של אלמה חיוור כל כך, וכן, נכון, היא סובלת מעודף משקל מסוים. חילוף חומרים איטי, כי למעשה היא אוכלת פחות מכולנו. לא שזה בכלל עניינו של מאת'ר, מדגישה מורין. אפילו את המעט הזה לא מגיע לו לדעת עליה.

היא עונה לטלפון לאחר הצלצול הראשון, אומרת את שמה המלא, אלמה רייאן; כך נוהגים כולם במשרדי ההוצאה לאור שמתמחה בספרי ילדים. מאת'ר אומר במהירות שזה הוא, ושאסור לה לנתק, כי זה משהו שקשור לאלן, ואולי אלמה יודעת איפה מורין.

"מה קרה לאלן?" שואלת אלמה בזהירות.

מאת'ר מסביר שלא קרה לו כלום, אבל מורין עדיין לא חזרה וזה לא מתאים לה וגורם לו לכל מיני בעיות. הוא עכשיו בבית עם הילד במקום להיות בעבודה. הוא עלול אפילו לאבד את מקום עבודתו בגלל זה.

"אני מצטערת לשמוע שהבן שלך הוא מטרד עבורך", אומרת אלמה.

מאת'ר מקלל אותה קללות נמרצות, ואלמה מנתקת את השיחה. ואז הוא תכף שוב מתקשר.

"אלמה רייאן".

מאת'ר מתנצל ואומר שהוא זקוק לעזרתה. אלן הוא לא מטרד עבורו. הוא הבן שלו והוא אוהב אותו. אלמה חייבת להאמין לו, למרות מה שהיא חושבת עליו. אבל הילד גם זקוק לאמו. מאת'ר מסביר שאלן קטן מכדי להיפרד מאמו למשך זמן כה רב, כשמאת'ר אפילו לא יודע איפה היא ומתי היא אמורה לחזור. אולי אלמה לא יודעת את כל הפרטים, אבל אלן חולה. זה לא הוגן כלפיו.

כשהוא משתתק כדי שתגיב, הוא מגלה שהיא לא שם. בצדו השני של הקו שוררת דממה. ייתכן שאלמה ניתקה ברגע ששמעה את קולו של מאת'ר. היא לא עונה יותר לטלפון.

 

לפנות ערב הילד מסרב לנשום דרך המסכה. הוא מכסה את פיו בידיו ומסובב את ראשו. מאת'ר מנסה לשמוע את נשימתו, אבל הוא חסר מנוח. ובכל זאת, מאת'ר מצליח לשמוע שריקה העולה מריאותיו של הפעוט, והוא מדמיין שהן מתכווצות בחזהו הקטן, יבשות כשתי פיסות נייר שמסתלסלות בחום. הוא יודע שאם הילד היה שואף את האדים דרך המסכה, היו ריאותיו סופגות את הלחות והרגשתו היתה משתפרת, אבל הילד עקשן, וככל שמאת'ר מתאמץ להצמיד את המסכה לפניו, כך הוא מצליח לחמוק מאחיזתו.  

מאת'ר מזכיר לעצמו שמצבו של הילד אינו חמור. הטיפולים שלו בעצם אינם בגדר חובה ונועדו רק לשפר את הרגשתו. זו רק אסטמה. אבל הילד חיוור ובהחלט קטן מכפי גילו, והוא יושב באדישות על השטיח לאחר שישן, ואינו מתעניין כלל במכוניות הצעצוע שמאת'ר הניח סביבו.

מאת'ר משיג שמרטפית, ולמחרת בבוקר הוא עורך לה סיבוב היכרות בדירה כשהילד צמוד אליו. הוא מציג בפניה את מכשיר האינהלציה, אבל ברור שהיא כבר החליטה שיהיה לה קשה מדי להפעילו.

מאת'ר התכונן לצאת מוקדם אל תחנת האוטובוס, כדי להגיע בזמן לעבודה, אבל אז מצלצל פעמון הדלת, והוא מיהר למטה במדרגות אל הטרמפ שלו, והותיר את הילד ממרר בבכי בזרועות השמרטפית. אילו נפרד ממנו מאת'ר כראוי, היתה תגובתו של הילד עוד יותר גרועה אפילו, והוא בטח יתאושש מהר יותר ככה. בכל מקרה, מאת'ר חייב ללכת לעבודה. ככה זה.

במכונית החשוכה אין איש מביט בו אפילו. מאת'ר תוהה מה מתחולל במכונית מדי יום לפני שאוספים אותו ושבעקבותיו שוררת שם שתיקה קודרת כל כך. הם בוהים נכחם כשהוא מתיישב וחוגר את חגורת הבטיחות, ולרגע חש מאת'ר הקלה אדירה מכך שהוא נוסע בגפו, גם אם הוא לחוץ בין עמיתיו הדוממים. הוא לא צריך לטפל באף אחד היום, והוא יכול לנשום לרווחה.

מאת'ר פותח מעט את החלון שלצדו כשהם יוצאים מהחניה, והאשה שיושבת לידו רושפת. הוא חש שהיא כועסת עליו בצדק. הם פונים ועולים על הכביש המהיר והמכונית מאיצה. בחוץ בוקר אפרפר וקלוש, אך האוויר חמים, ומאת'ר נהנה ממשב הרוח על פניו. בשמים נמתחים פסי עננים מעושנים ויפים, כאלה שציפור יכולה לפוגג אם תעבור בהם. מאת'ר חש שהיה יכול לנמנם מעט, לו רק היתה הנסיעה מתארכת. הוא היה שמח להישאר ככה במכונית כל היום, להמשיך ולנסוע בכל רחבי העיר, כשהוא מנמנם ומשקיף מבעד לחלון חליפות, מתבטל, כשמישהו אחר מעסיק את הילד בבית.

כשהוא מגיע למשרד, הזמניים יושבים ליד שולחנו.

"או קיי, חבר'ה, להתפזר", הוא אומר, מנסה להישמע עליז.

הם שקועים לחלוטין בעבודתם ולא טורחים להעיף בו מבט. אלה אותם שני עובדים זמניים מאתמול, ועוד אחד שרוכן מעליהם ומתבונן במסך המחשב. כוסות קפה ועטיפות מזון מפוזרות על השולחן, ומגש הדואר הנכנס שלו נעלם. בקושי יש לו מקום כדי להניח את התיק.

"חזרתי", אומר מאת'ר והפעם יותר בשקט.

"אנחנו ממש עסוקים", עונה לו הבחור מאתמול. מאת'ר לא לגמרי בטוח, אבל נראה לו שהבחור מנופף לו בידו להסתלק.

מאת'ר אומר, "אני רואה שאתם עסוקים". חשוב להיות ידידותי, להראות שפניך לשלום. גם הוא היה פעם עובד זמני. אין שום סיבה להתנשא עליהם. "תרצו לנסות למצוא מקום אחר?"

הבחור נראה כאילו הוא שוקל את הדבר, אבל מציין שיש להם דדליין ושהם כבר רגילים לעבוד בשולחן של מאת'ר. תודה על ההצעה, אבל הם ממש בסדר כאן.

ברור שזאת אי הבנה, קטנה אמנם, אבל מאת'ר מרגיש שלא ישב ליד שולחנו כבר עידן ועידנים והוא רוצה להשיב את הדברים לקדמותם. כמה זמן חלף מאז עבד יום עבודה מלא? הוא מביט סביבו בניסיון לגייס גיבוי או תמיכה מהעובדים הקבועים האחרים היושבים סמוך למשרדו, אבל כולם תקועים באדישות במחשבים שלהם. למרבה הצער ייאלץ לפנות בעניין זה לדרג הבכיר. הוא היה מעדיף להימנע מזה, אבל הזמניים לא הותירו ברירה בידיו.

עוזרו של פרגוסון אומר למאת'ר שהפגישה שלו מתחילה רק באחת-עשרה.

מאת'ר אומר, "בכלל לא קבעתי פגישה, זוכר? אני צריך לפגוש אותו עכשיו. הזמניים יושבים על יד השולחן שלי, ואני רוצה להתחיל לעבוד. זה כבר אחרי תשע".

"אז אתה מבטל את הפגישה באחת-עשרה?" שואל העוזר כשהוא מוחק משהו ביומנו.

"לא", עונה מאת'ר בשקט, "מכיוון שלא קבעתי שום פגישה".

"מה לא קבעת?" נשמע קול רועם מאחוריו.

פרגוסון שנכנס זה עתה, מתנהג כמי שהחמיץ את ראשיתה של איזו בדיחה. מאת'ר תוהה אם פרגוסון אי פעם מתעייף מלחייך ככה. העוזר מאבד עניין ושב לעיסוקיו.

"לא קבעתי שום פגישה אתך", מסביר מאת'ר, ומבין תוך כדי כך, שההסבר רק יבלבל את פרגוסון. אבל פרגוסון יודע איך להסתיר את הבלבול, ואולי אפילו לא לחוש בו כלל. אדם כמותו עשוי להתעלם לגמרי מכל המסרים שאינם כלולים בתסריט הפנימי שלו, זה שמניע אותו ממקום למקום.

פרגוסון טופח למאת'ר על גבו. "נו, אז נפטרת ממנו?" הוא שואל.

"ממי?" אומר מאת'ר.

"ממי!" צוחק פרגוסון. "מהילד! סוף סוף העפת אותו! כל הכבוד!"

"אה", אומר מאת'ר. "כן, נכון".

"יש רק משהו קטן", הוא אומר לפרגוסון בטון רציני ומקצועי.

הוא היה מבקש שפרגוסון, אם הוא יכול, יפתור את הבעיה עם העובדים הזמניים, מפני שהוא צריך לחזור לעבודתו, ומלחיץ אותו זה שהוא נאלץ לפנות אנשים מהשולחן שלו כל בוקר, אם פרגוסון רוצה לדעת את האמת, ופרגוסון מניד ראשו בהבנה. הזמניים צריכים לקבל הוראות מדויקות ומסגרת זמן ברורה לפני שהם אפילו מתיישבים ליד השולחן של מישהו. מאת'ר מסביר שאחרת נוצר מתח, ושאולי זה דבר שאינו תורם לאווירה טובה במשרד.

"הזמניים עזבו את המשרד בשמונה הבוקר", עונה לו פרגוסון, "כרגיל. אבל תרשה לי להציג בפניך את הצוות החדש שלנו. רק עכשיו קיבלנו לעבודה כמה תותחים. האווירה כאן לא יכולה להיות יותר טובה".

ליד שולחנו של מאת'ר, פרגוסון מציג בפניו את שלושת התותחים החדשים, אבל מאת'ר לא מקשיב לשמותיהם. פרגוסון מתפאר ביוזמת השיווק שנקטו כזמניים, ובכך שהם הזמניים הראשונים שקודמו בשנה החולפת בצורה כזאת. טסו בסולם הדרגות. בקצב רצחני.

השלושה, מרותקים עדיין למידע החשוב שנחשף לעיניהם במחשב של מאת'ר, מסמיקים משבחיו של פרגוסון, כאילו הם מאמינים שבקרוב מאוד הם עתידים לנהל את החברה. מאת'ר אמור לשמוח בשמחתם איכשהו, והוא גם אומר את זה לפרגוסון, אבל זה בכל זאת השולחן שלו עם כל הפרויקטים שהוא עובד עליהם, ואולי הצוות החדש יכול לעבוד במקום אחר?

פרגוסון אומר שהוא ומאת'ר צריכים ללכת לדבר ליד המעלית.

הוא מנמיך את קולו, מניח את זרועו על כתפיו של מאת'ר ומנסה להוביל אותו לשם.

הולך את העובד למקום שקט. הצג את החדשות באור חיובי.

הדרך היחידה פחות או יותר שנותרה בידיו של מאת'ר כדי לזכות ביתרון כלשהו על פרגוסון היא להישאר במקום ולאלצו לערוך את השיחה שם. הוא חש שעמיתיו מסיבים מבטם.

פרגוסון אומר, "אני חושב שהצעד הבא הוא ליבון אסטרטגיה מתאימה עם אלה במשאבי אנוש. יש להם פרספקטיבה לטקטיקות שיש לנקוט בנוגע לשלב הבא עבורך. תמיד אפשר לדבר על אסטרטגיה. אתה חושב שמיצית כבר את כל האפשרויות, אבל זה לא ככה. תמיד יש משהו שעדיין לא חשבת עליו".

הנייד של מאת'ר מצלצל והוא לא מזהה את המספר, אבל מרגיש שהוא חייב לענות, למרות התזמון הגרוע. ייתכן שמורין מצלצלת מטלפון של מישהו אחר. אולי איבדה את הנייד שלה, ולכן לא ענתה לו כל כך הרבה זמן. ייתכן שהיא מצלצלת לומר שהיא מצטערת, ולשאול מה שלום אלן הקטנטן, ואם תוכל לראותו בקרוב.

רק שזו אינה מורין; זאת מישהי שבפיה אנגלית רצוצה, על קו קטוע, שמבקשת שוב ושוב לדבר עם אדון מאת'ר.

"מדבר", עונה מאת'ר, בעוד פרגוסון והעובדים החדשים מביטים בו בסקרנות אדיבה.

האשה שוב מבקשת לדבר עם מאת'ר, והוא שוב עונה "מדבר", עד שהוא מבין שהיא איננה מבינה את המלה.

"זה אדון מאת'ר. מי מדבר בבקשה?" אלמלא האחרים שמסביבו שמביטים בו, כבר מזמן היה מנתק.

מאת'ר מבין שזאת השמרטפית שאומרת שוב ושוב את שם בנו. היא מנסה לומר "אלן", אבל למאת'ר זה נשמע כמו "אללה". היא לא מצליחה להסביר מה קרה לילד. משהו קרה. הוא חייב להגיע הביתה עכשיו ומיד.

מאת'ר אינו מאבד את שלוותו.

"אני צריך ללכת. זה הבן שלי".

"כנראה שלא כל כך פשוט להיפטר ממנו!" צוחק פרגוסון.

מאת'ר ממהר לעבר המעלית, כשפרגוסון מזכיר לו את העניין הזה עם משאבי אנוש ושיקבע איתם פגישה.

"אסטרטגיה", צועק פרגוסון, כשדלתות המעלית נסגרות.

רק כשהוא עולה לאוטובוס מבין מאת'ר מה בדיוק קרה. ככה עושים את זה. אין ספק שפרגוסון השתתף בסדנה כדי ללמוד את השפה הזאת שבה דיבר. אולי היה להוט להשתמש בידע החדש שלו על מאת'ר. פיטורים הם הזדמנות, תחילתו של משהו חדש ונהדר.

בזמן שמאת'ר נוסע באוטובוס השמרטפית שוב מצלצלת, אבל הוא לא יכול לעשות כלום. הוא בדרך הביתה, היא צריכה לחכות בסבלנות, והוא יגיע הכי מהר שהוא יכול.

הנייד שלו שוב מצלצל כשהוא מתקרב לחלק האחורי של הבניין. הפעם זאת מורין.

"סוף כל סוף", הוא אומר. כאילו כל המשבר הזה הסתיים פשוט ברגע שצלצלה. הוא אפילו לא כועס עליה, רק חש הקלה.

"איפה אתה?" דורשת מורין לדעת.

"איפה אני? את שואלת איפה אני?" מאת'ר לא מאמין למשמע אוזניו. "את צוחקת עליי? איפה את לעזאזל?"

ואז הוא רואה את מורין מדברת בטלפון בצדו השני של מגרש החניה, ליד הכניסה לבניין שלו. רוברט עומד לידה והילד בזרועותיו. לידם השמרטפית, ואפילו מרחוק מאת'ר רואה שהיא בוכה בהיסטריה.

"השארת אותו עם אדם זר", היא רושפת לתוך הנייד. "אני אף פעם לא יכולה לנסוע לשום מקום. אני לא יכולה להשאיר אותו אתך אפילו לשנייה. עם אשה זרה שאין לה שום מושג בילדים".

מאת'ר רואה שהיא שטופת שנאה, ושהיתה רוצה להזדחל לתוך הטלפון ולהרוג אותו כשהיא מדברת ומקיפה את מגרש החניה.

"הנה, אני כאן", מאת'ר אומר. "תביטי", והוא רואה שהיא נרגעת.

מורין רואה את מאת'ר ולוקחת את הילד מרוברט. הם עטפו אותו מכף רגל ועד ראש בחליפת השלג שלו ועל ראשו שמו מין כובע גרב לבן שחובשים לתינוקות בבית החולים. איכשהו הכובע הזה עדיין הולם אותו.

"אנחנו זזים", היא מצהירה, ורוברט מזדרז ללכת בעקבותיה.

מאת'ר מתקרב לעברם והשמרטפית ממהרת לקראתו, היסטרית.

"אני לא נותנת להם את אללה. הם לוקחים אללה. זה בסדר הם לוקחים אללה?"

מאת'ר אומר למורין לחכות, להמתין רגע, הוא צריך להגיד לה כל מיני דברים. היא לא יכולה לנחות פתאום ולקחת את אלן. היא חייבת לו הסבר.

"באמת?" אומרת מורין, ונראית להוטה להשתלח במאת'ר בגלל מה שאמר.

מאת'ר רוצה לפחות לראות את הילד, וכשהוא ניגש אליו, אלן מביט בו בעיניו הדלוקות המגורות בקצוותיהן, וגוון עור פניו יותר צהבהב מאשר חיוור. מאת'ר מנסה לגעת בילד בעדינות — זה בנו הקטן, הוא רוצה לנשק אותו — והילד מתכווץ ומתכרבל בחיקה של אמו.

מאת'ר נסוג.

"זה בסדר, אדון מאת'ר?" אומרת השמרטפית. "זה בסדר שהם לקחת אותו?" היא מתנהגת כבת בריתו היחידה שם.

"את שואלת את הבן אדם הלא הנכון, חתיכת נבלה", אומרת מורין. אבל מאת'ר מרגיע את השמרטפית ואומר, "כן, זה בסדר, אל תדאגי".

"תעזוב את החברות שלי במנוחה", מטיחה בו מורין. "אל תצלצל לעבודה שלי. אל תצלצל אלינו".

רוברט מביט אל מאת'ר, ומעיניו לא נשקפת אפילו רשעות. רק שעמום.

 

מאת'ר מביט בהם כשהם נוסעים משם ועולה לדירתו לבד. עדיין לא צהריים אפילו. הוא יתחיל לכבס את כל הבגדים של הילד. הוא לוקח הכול אל המכונות שבמרתף, ואז למעלה, הוא שואב אבק ופותח את החלונות כדי לאוורר.

מעריסת הילד הוא מוציא את מכשיר האינהלציה. מה שהוא יעשה עכשיו זה לפרק את השפופרות ולהשרות אותן במי סבון חמים. גם את מכל המים צריך להשרות. המסכה משתחררת בקלות מהצינור וריחו של הילד עדיין נודף ממנה, הבל פיו בשנתו. כשמאת'ר ירכיב בחזרה את חלקי המכשיר הוא יהיה נקי כמו חדש.

מאוחר יותר ייצא מאת'ר לקניות ויקנה את האוכל שהילד הכי אוהב. הוא יחדש את מלאי המים המזוקקים עבור המכל של המכשיר, ואפילו יקנה כמה ממתקים למקרים שבהם שום דבר אחר לא עוזר. אם אחרי כל זה לא יהיה מאוחר מדי ועוד יהיה לו כוח, מאת'ר ייסע באוטובוס לרולינגווד וילך לחנות הצעצועים שאהב כשהיה ילד, אם היא עדיין קיימת בכלל, ויקנה משהו שהילד יאהב. בטוח שיש שם משהו שאלן יאהב, אולי רכבת צעצוע, שהוא עדיין קצת קטן מדי לשחק בה בינתיים, אבל לא לעוד הרבה זמן. הוא גדל והולך. זה רעיון לא רע בכלל להתחיל לחשוב על התקנת שולחן רכבת שבדיוק יתאים לו בסלון.

הערב, בבית, יפרוש מאת'ר את החלקים על הרצפה, ויתחיל להרכיב אותה, כי זה הרי יכול לקחת כמה ימים, וככה הוא ינצל את הזמן. הוא רוצה להיות מוכן לפעם הבאה. הוא רוצה להביא את הילד לדירה ולהראות לו את זה ולראות את המבט בעיני הילד כשיושיב אותו ויסיע את הרכבת בפעם הראשונה על הפסים.