הבשר נגלה. המרקם הרך והמחורץ דומה במפתיע לזה של בשר בקר. אני רואה את הבשר. אפשר לראות איך חלקיקיו מתחילים לנוע, לשנות את מיקומם. משהו מתרחש בתוכו. משהו רוחש. עוד מעט יגיחו ממנו פסי התולעים הארוכות. התנועה שלהן כבר טמונה בתוכו, רק המהות האורגנית טרם הבשילה להיות בממשות. אבל היא מבשילה לקראת, אני רואה איך היא מבשילה לקראת. פניי למולי במראה.

אצבע אחת, חרוכה, נשארה על האדמה.

אני חוזר אל התא שלי. פניי ממשיכים ללכת למולי. הבשר נגלה.

"זאב", לפתע ולא לפתע נשמע קול אישה, "זאביק." קולה חרישי ורך. היא קוראת לי בשם המוכר.

קולה של אמא שלי חרישי ורך. היא נכנסה לתא. נתנו לה לבוא לבקר אותי. אין ספק שעומדת מאחורי הרשות הזו כוונה כלשהי. תמיד עומדות כוונות כלשהן מאחורי כל רשות. כבר שבועות רבים שלא ראיתי איש. כבר חודשים.

הרמתי את ראשי והתבוננתי בה, ידעתי שהיא תכאב מאד אם לא אעשה זאת. פניה מעוותות. אמא. סובבתי את הראש ממנה, ממנה והלאה.

הפינה קוראת לי. רק אליה אני רוצה. אמא אומרת "זאביק". אמא יוצאת מן התא. נדמה לי שהוציאו אותה בכח. ראיתי פתאום מזווית העין כמה אנשים ותנועות ושמעתי אישה צועקת. לא רציתי להסתכל. הפינה קראה לי, אז התחלתי לזחול לעברה. הדלת נסגרה ברעש מוגזם. מישהו רצה שאשמע את הרעש כדי שלא יהיה לי ספק. עכשיו אני שוב לבד בתא. 

הייתה מישהי שמדדה לי את רוחב הכתפיים. היא אמרה שהיא רוצה לדעת אם יהיה לה מרחב לשבת עליי בנוחות. ששים ושניים סנטימטרים היא אמרה אחרי שמדדה. היא קפצה עליי אחר-כך, לא ידעתי שקפצה, רק הרגשתי את המשקל שהועמס על הגב, לרגע מכביד מעט, אחר-כך כמו כלום לנשיאה. עזרתי לה להתרומם עוד והיא התיישבה לי על הכתפיים בנוחות והתרווחה.

הפינה שולחת את אדי גופה החם, הם מתפשטים בכל התא, וגוררת אותי אליה, גוררת גוררת, כח המשיכה שלה עצום, היא חמה וכבדה, הפינה, הפינה. הפינה היא אמא, הפינה היא ההיא שמדדה את רוחב הכתפיים, הפינה היא כל מה שהוא מעט פחות מפחיד, ואני זוחל אני כבר לא זוחל אני נסחב אליה נאסף מקופל ועגול. הגוף יודע את התנועה שלא ידעתי. איך בתוך הפינה החמה אני מתכרבל, טומן את הראש בחיקה, נוגע בקיר וברצפה הרטובה ונטמן ונטמן ונטמן בתוכה.

אני נזכר. האוויר סביב קר ודוקר אבל הגוף בוער. איך הפחד בשטח הזר כשסביב אויב, איך הפחד באזור החלציים, איך הפחד הופך לכח ואיך מזדקר האבר לתבוע. כמה כח. 

התעוררתי, נרדמתי, התעוררתי, היה כבר לילה. אפשר לדעת שכבר לילה כי האור שבחדר כובה. פס חלון מוארך ונמוך עובר לאורך כמעט כל הקיר הגובל במסדרון. את החלון הזה אפשר לפתוח מבחוץ ולא מבפנים. דמות הסוהר עוברת הלוך ושוב על פניו כשאני מביט לכיוון החלון ומטילה צל כשאני מביט לכיוון השני. המסדרון ארוך ולכל אורכו התאים. הסוהר מגיע לכאן אחת לשתי דקות וארבע-עשרה שניות. ספרתי. אחר-כך ספרתי את פעימות הדופק בעורק הצוואר שלי כדי להשוות. כן, הסוהר מגיע כל שתי דקות וארבע-עשרה שניות. הם יודעים שאי-אפשר להספיק לעשות בפרק הזמן הזה כלום. ניסיתי להזיז את המזרון ולהצמיד אותו לקיר החלון כדי שלא יהיה אפשר להיראות. הרצון למות הוא הרצון לשמור את מה שנותר מצלם האנוש לפני שיאבד גם הוא, אבל שני אנשים נכנסו חרש והחזירו את המזרון צמוד לקיר שממול החלון וריתכו אותו למרצפות באמצעות טבעות ברזל שאי-אפשר לעקור, נעולות במנעול.

את המזרון הזה מוציאים מהחדר בכל פעם בארבע וחצי בבוקר כדי שלא יהיה אפשר לנוח עליו במהלך היום. כדי לקחת את המזרון צריך שלושה גברים, שני סוהרים והאסיר שבחדרו נמצא המזרון, כלומר אני. הוא כבד מאד מאז שמישהו ניסה, ולפי הערכתי גם הצליח, לחנוק את עצמו כשתחב דרך פיו לתוך קנה הנשימה את פינת המזרון. מאז עוביו של המזרון יותר מעשרים סנטימטרים, אם לדייק אז עשרים ושלושה, וקצותיו מעוגלים ומשומנים במשהו שצורב את הפה מיד כשטועמים. צורב אבל משאיר בחיים. לפעמים אפשר לשמוע מישהו צועק, לא דבר נדיר כשלעצמו, אבל אפשר לזהות מתי זה קורה בגלל שהוא הכניס לפה את החומר השומני הצורב. אני מזהה את הצעקה מהפעם שבה אני צעקתי אותה. מאז שהם ריתכו את המזרון, הם צריכים לפתוח את המנעול בכל פעם מחדש לפני זמן השינה ובמהלך היום כל מה שנשאר הם שני לוחות מתכת קטנים קבועים על הרצפה עם טבעות קטנות. ניסיתי לתלוש את הטבעות אבל ללא הצלחה. לא היו לי כלים מתאימים כדי לתלוש ולא הצלחתי לבתק אותן בידיים. בכל פעם גם היו לי פחות משתי דקות וארבע-עשרה שניות.

ניסיתי לישון בצד שמתחת לחלון, בלי המזרון, אבל הם נכנסו והעבירו אותי לצד השני. אותי לא ניתן לרתך, לפחות לא באופן פיזי. ארבעה אנשים נכנסו בשקט וקשרו את הגפיים שלי זו לזו עד שעלה האור ולקחו את המזרון. פס חלון מוארך ונמוך עובר כמעט לכל אורך הקיר הגובל במסדרון, הסוהר עובר ליד החלון אחת לשתי דקות וארבע-עשרה שניות בדיוק, אתה חייב לישון בצד שמול החלון כדי שלא תוכל לבכות מבלי להיראות, כדי שלא תוכל לאונן מבלי להיות נתון לַגיחוך, כדי שלא תוכל לחנוק את הצוואר או לחתוך את הורידים אם הם לא היו לוקחים מההתחלה כל דבר שאפשר לחנוק בו את הצוואר או לחתוך בעזרתו את הורידים. 

הרצון למות הוא הרצון לשמור את מה שנותר מצלם האנוש לפני שיאבד גם הוא. את זה יודעת הפינה. הפינה. רק היא יודעת את הכל. עכשיו רק היא יודעת אותי. היא מוכנה. אני מקופל בה. אני מתכנס. אחר-כך אני מסובב על האצבע את הכומתה. 

לא היה קשה להוכיח את מה שהם רצו. אני גם לא הכחשתי כמובן. לסובב את הכומתה. לסובב את הכומתה. לסובב על האצבע את הכומתה. 

אבל אצבע אחת, חרוכה, נשארה על האדמה.

זו אמת שכיוונתי הישר לעבר הרקה שלי את האקדח הטעון. הנחתי את האצבע על ההדק, כבר עמדתי לירות. זה היה לוקח שנייה ולא יותר. הרצון למות הוא הרצון לשמור את מה שנותר מצלם האנוש לפני שיאבד גם הוא. אבל שני אנשים נכנסו לחדר במקרה ואולי לא במקרה, אולי הם חשדו בדבר-מה, אולי הם חשדו כי כבר מאז שחזרנו מהקרב ההוא, לפני כמה חודשים, לא הייתי הזאב שהם הכירו מלפנֵי, כל יום הייתי ההוא פחות ופחות. לפני-כן מעולם לא סגרתי שום דלת בחיי, רציתי את הדלתות פתוחות לָעולם. רציתי את עצמי פתוח לָעולם. הם לא ניסו לתפוס אותי בכח, הם ידעו שבכח אי-אפשר למנוע ממני שום דבר; אבל אחד האנשים שנכנסו הרים במהירות את הרובה שלו וכיוון אותו לעבר הרקה שלו עצמו והודיע שאם אני לא מניח מיד את הרובה בלי לירות בעצמי – גם הוא יירה בעצמו. רק אחרי כמה שעות הבנתי שזה היה איום סרק, לא ייתכן שהרובה היה טעון מראש. אבל הוא ידע שלא אקח סיכון שעוד אנשים ימותו בגללי.

לסובב את הכומתה, לסובב את הכומתה, לסובב את הכומתה. אצבע אחת, חרוכה, נשארה על האדמה. האדמה הייתה בוצית והאצבע שקעה בתוכה. הסתכלתי בה. עמדתי נטוע באדמה והסתכלתי בה. מסביב עלה ריח הבשר הנשרף. לסובב את הכומתה. לא שכחתי את הריח. אחר-כך הרחתי אותו כשהוא עולה גם מהגוף שלי, עולה ממני. זו הייתה טעות שהשאירו אותי לבד בזמן שחיכיתי למפקד בבניין המרכזי להיאסר. או שלא. חיפשתי. ידעתי שיש לי רק כמה דקות. מצאתי. לקחתי את קופסת הגפרורים שהייתה על השולחן והצתי ערמת ניירות. קירבתי את שרוול החולצה שלי אל הבערה, היא טיפסה על השרוול והתחילה לצרוב. התחלתי להריח את הריח השרוף, המוכר, כשהוא מתפשט. הייתי מאושר. נכנסתי לתוך הריח, נשמתי את עצמי הפעם, את עצמי, נשרף. מישהו שפך כוס מים על הזרוע שלי. זה היה צפוי. ידעתי שאין לי יותר מכמה דקות. מאז הם לא השאירו אותי לבד עד שהוכנסתי לתא. אני עדיין מרגיש בזרוע את הצריבה. לפעמים אני מנסה לחשוב שזה קורה עכשיו, שאני נשרף, ואני שוב מאושר. אבל אז שוב חולפות שתי דקות וארבע-עשרה שניות, הסוהר חולף על פני החלון, ואני נזכר. 

לא היה קשה להוכיח את מה שהם רצו. אני גם לא הכחשתי דבר. תוך שמונה דקות הם הגיעו להחלטה שאני מורשע. שלוש פעמים ניסיתי לפגוע ברכוש הצבא, פעמיים נכשלתי ופעם אחת בהצלחה. ניסיתי לירות בעצמי זו הייתה הפעם הראשונה; נסיתי לשרוף את עצמי זו הייתה הפעם השנייה; ניסיתי וגם הצלחתי לשרוף ערמת מסמכים זו הפעם השלישית. התובע זכר לציין שאלו לא היו מסמכים בעלי חשיבות יתרה ונראה שבחרתי בהם רק כי הם היו בהישג-יד ולא במזיד להשמיד ולפיכך חומרת שריפתם על אף שהצליחה חמורה פחות מעצם הניסיון לירות בכח אדם צבאי חי או מהניסיון לשורפו. על הסעיפים שבפגיעה ברכוש המדינה וברכוש החברה הם ויתרו לי כי אמרו שכלוחם מגיעות לי זכויות וגם כדי שהסיפור לא ידלוף. הם שילחו אותי לכליאה עד שלא אהיה מסוכן לעצמי ולסביבה. 

כדי להגיע לתא באגף המבודד, צריך לעבור ברגל דרך בית-הסוהר כולו. בית הסוהר הוא מעין עיר בפני עצמה. בניין אחד שלה מגיח מעל פני הקרקע וכל שארה מצוי מתחת לאדמה. מסדרונותיה דומים זה לזה אלא שחלקם מואר באור עז וחלקם חשוך כמעט לחלוטין, הם מתפתלים ומתפתלים במבוך אבוד מראש למי שאין בידם מפה, אבל בסופם יש מסדרון קווי וישר שאינו נגמר; כשהוא נגמר מגיעים אל האגף המבודד. כך מסתיים לו השלב הראשון של הקליטה.

אחר-כך, בשלב הבא, צריך למסור לסוהר את כל מה שהבאת. את התרמיל עם הבגדים, את מכשיר הטלפון, את הארנק, את האוזניות, את הספרים, את היומן והעטים, את פותחן קופסאות השימורים מהשטח שבמקרה נשאר לך עדיין בכיס.

אחר-כך צריך להסיר את החגורה מהמכנסיים ולמסור גם אותה. זה לא מפריע בהתחלה. אחרי שמרזים מהאוכל של הכלא הצבאי, זה נעשה קצת יותר בעייתי.

אחר-כך צריך להתכופף ולשלוף את את השרוכים של הנעליים מן החורים ולמסור אותם. לא הצלחתי לשלוף מיד את השרוך של הנעל השמאלית, הוא נתקע בחור הרביעי. הסוהר שעמד מולי, מחזיק בתרמיל שלי ובחגורה ובשרוך הנעל הימנית, רקע ברגלו בחוסר סבלנות. מכיוון שהייתי כפוף וקרוב לרגל שלו, הרקיעה חדרה הישר אל תוך פנים האוזן שלי.

אחר-כך צריך להתפשט לגמרי כדי לוודא שלא החבאתי דבר מתחת לבגדים. אחרי שהסוהר מוודא, אפשר ללבוש שוב את הבגדים.

אחר-כך צריך למסור את הרובה. המחסנית הטעונה כבר רוקנה קודם, כמובן, אבל הרובה הריק עצמו הוא הדבר האחרון שהם לוקחים. לצורך כך נכנס לחדר מפקד בכיר שהייתי צריך להמתין לו כמה שעות. הוא דרש ממני לעטות על ראשי את הכומתה שבכיס, לעמוד בדום מתוח בעקבים צמודים ולהצדיע, ואז הוא לקח את הנשק, בפקודה. 

אחר-כך נועלים מאחוריך או מול פרצופך את הדלת ואתה נשאר לבד בתא. 

ברגע הראשון זו הקלה. 

ככל שהשעות חולפות ואתה עדיין לבד בתא אתה מבין שמעכשיו אתה פשוט לבד בתא אתה מבין שמעכשיו אתה פשוט לבד בתא אתה מבין ששוב ושוב ושוב ושוב אצבע אחת, חרוכה, נשארה על האדמה. האדמה הייתה בוצית והאצבע שקעה בתוכה. אתה משוטט ברחבי התא ומחפש אם יש שם דבר-מה. כלומר, אני משוטט ברחבי התא ומחפש אם יש שם דבר-מה. 

אתה מגלה את מה שכבר ידעת, שלא נשאר עוד דבר בחדר שאפשר לקחת ולא נשאר עוד דבר על הגוף שאפשר להסירו מלבד הכומתה. אותה בשום אופן לא לוקחים ממך כדי שתזכור שאתה רכוש הצבא. אתה רואה שיש סביבך ארבע פינות, אתה לא יכול לראות את האדמה או את האור שבחוץ. אתה מחזיק את הכומתה. בהתחלה בשתי הידיים. אין שום דבר אחר שאתה יכול לאחוז בו שם בשתי ידיך, אז אתה אוחז בה בחוזקה. אתה בודק מה אפשר לעשות עם הכומתה. אתה עדיין לבד בתא. אתה מגלה שאפשר לסובב את הכומתה. אפשר לסובב אותה על האצבע שוב ושוב. שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. שוב ושוב שוב ושוב שוב ושוב שוב ושוב. אתה מסובב אותה שוב ושוב. שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. אצבע אחת. היה רעש. היה פיצוץ. היה ריח של שרפה. אבל אצבע אחת, זו הייתה רק אצבע אחת, חרוכה, שנשארה על האדמה. האדמה הייתה בוצית והאצבע שקעה בתוכה. בשלב ההוא זה כבר חשוב מאד שהכומתה לא תיפול. בשלב ההוא, ככל שהשעות חולפות, כשאתה נזכר ואין מה שינסה להזכיר לך משהו אחר, זה חשוב לדעת שדייקת, שהנחת אותה במדויק במרכז האצבע, ששיגרת את התנופה הנכונה אל הכומתה כדי שהיא תסתובב ושוב תנחת כשהאצבע במרכזה בדיוק. לאט-לאט אפשר לשלוח תנופה יותר חזקה. ככל שחולפים הימים והדלת סגורה ואיש לא בא, האימון משפיע ונותן את אותותיו, האצבע מתחזקת מאד, אי-אפשר להאמין עד כמה אצבע יחידה יכולה להיות חזקה, והכומתה מתרוממת גבוה יותר ומסתובבת באוויר. ונוחתת שוב על מרכז האצבע בדיוק. זה חשוב.

הייתי שקוע כל-כך בכומתה עד שלא שמתי לב שהסוהר נכנס. הוא נכנס בשקט והסתכל בי במבט חושד כשהוא ראה שאני נרעד. אז עדיין לא ידעתי שהסוהר נכנס לתא בממוצע פעם אחת בשעה, אבל לא בכל שעה מדויקת כדי שלא יהיה ניתן לצפות את הביקור. כדי שלא למנוע את הבהלה. פעם אחת הוא נכנס חמש פעמים בשעה והייתה פעם שבה הוא לא נכנס ולא הביא את האוכל במשך יממה שלמה. הפעם הוא הביא את האוכל ונשאר כי למרות שממילא אוכלים רק בכפות חד-פעמיות שקצותיהן מעוגלים, עדיין יש שם יותר מדי קונטסטרוקציות שעלולות להעלות רעיונות והסוהרים נשארים להשגיח עד תום הארוחה. רוב הסוהרים די סבלניים בזמן האוכל, אם הם לא מאד רעבים בעצמם. היום הוא דווקא היה רעב מאד, אז הוא לקח את האוכל אחרי ארבע דקות. 

לסובב את הכומתה. לסובב את הכומתה. זה כל מה שנשאר לעשות. לסובב את הכומתה. זה כל מה שנשאר לעשות לסובב לסובב לסססובבבבבבבב. בדרך כלל אני מניח אותה רק כדי לאכול או לישון או ללכת לשירותים או ללכת להתקלח. אני רוצה לעשות משהו אחר, אבל אין שום דבר אחר לעשות. חוץ מהתבוננות. אני מתבונן. אני מתבונן בקיר מצד ימין ואחר-כך בקיר שמצד שמאל ואחר-כך כך בקיר שלפניי ואחר-כך מסתובב כדי להתבונן בקיר שמאחוריי. כל זה לוקח עשרים ושבע שניות ונגמר. לפעמים אני מנסה להתבונן כך שזה ייקח יותר זמן, ללמוד להתבונן לאט, אבל אז אני עוצר אחרי זמן קצר. לא למדתי להתבונן; למדתי רק לעשות. אבל עכשיו לסובב את הכומתה זה כל מה שנשאר לעשות.

אחרי שסיימתי לאכול את ארוחת הערב, הסוהר לקח את הארוחה והכניסו לי את המזרון. נמאס לי לסובב את הכומתה ולא מצאתי משהו אחר לעשות, אז הלכתי לישון. בלילות אני מזיע למרות שקר. כשבאים לקחת את המזרון לפנות בוקר, הוא לח וספוג. אבל זה לא העיקר בלילות. יש דברים אחרים שמתרחשים בשעות ההן, הארוכות.

בלילות אני שומע את דיירי התאים האחרים.

אלה בדרך-כלל אותם הקולות. הם מתקרבים אל הדלת ודופקים וצועקים שיוציאו אותם מכאן, שיוציאו אותם מכאן, וכשאינם מקבלים מענה, הם מטיחים את עצמם בדלת שיוציאו אותם מכאן. אלה בדרך-כלל אותם הקולות שכבר אפשר לזהות, במהלך הזמן גם את ההטחות המסוימות כבר אפשר לזהות, הן של אלו שאינם מסתגלים ואיבדו כבר יותר מדי את הכבוד או שעדיין לא איבדו די את הכבוד, איני יודע, אבל הם מוכנים להתחנן. מדי פעם נעלם קול מן הקולות המוכרים, אולי הוא שוחרר אולי הוא התייאש; מדי פעם מצטרף קול חדש אל הקולות המוכרים. כל אחד מוכן בסוף להתחנן.

לסובב לסובב. עד שלפעמים הפינה קוראת ואז צריך להניח את הכל, אפילו את הכומתה, ולהיטמן.

מי שמדדה לי את רוחב הכתפיים. היא קפצה עליי אחר-כך, לא ידעתי שקפצה, רק הרגשתי את המשקל שהועמס על הגב, לרגע מכביד מעט, אחר-כך היא נהייתה קלה כמו נוצה. הרמתי אותה בשתי הידיים שלי, עד השמים הרמתי אותה.

הכח אחוז בגוף. בגוף הוא אחוז, הכח. אלוהי כל הדורות אחוז ושולט פורץ מגופך, העולם קטן, אתה גדול גדול. הכח אחוז בגוף. בגופך שלך.

מי שמדדה לי את רוחב הכתפיים. היא עכשיו מולי וידיה רוקדות. כבר כמה לילות שהיא מולי כל הלילה ובכל לילה כל הלילה ידיה רוקדות. איך היא ידעה לרקוד ואני מעולם לא ידעתי איך להניע את המאסה הזו של הגוף בקלות הזאת. אבל גם היא אינה מוכנה להתקרב אליי כעת, אני מנסה לקרב אותה אליי, אליי, עד שהיא תיגע בי בגוף, אבל לא מצליח אף-פעם. כל הגוף התעורר. הושטתי את היד אל האבר הזקור לתפוס. אחרי כמה שניות הסוהר שוב עבר בסמוך החלון, יכולתי להסתובב אבל זה עדיין היה ברור. או שלא היה ברור אבל לי היה ברור. זה קרה שוב ושוב. גירשתי אותה. לא הייתה לי בררה. אם היו לי מקלות הייתי מגרש אותה במקלות, זורק עליה אבנים כבדות אם צריך, כדי שהיא תברח ולא תעיז לבוא שוב. אבל לא היה לי במה לגרש והיא חזרה עוד הרבה ימים. נזכרתי שהיא צחקה עליי פעם ואמרה שבגלל שהתגובה של הגוף שלנו גלויה ואנחנו מסגירים החוצה את המשיכה, אנחנו מנסים לפצות בכך שאנחנו מסתירים את הרגשות. מוזר שנזכרתי שהיא צחקה ונזכרתי גם איך היא נשמעה כשהיא צחקה כי כבר שכחתי ממנה הרבה דברים שחשבתי שלא אוכל לשכוח לעולם. עכשיו נשארו כמעט רק הריקוד והצחוק. אבל בסוף הצלחתי לגרש אותם, לגרש אותה, לתמיד. עשיתי לעצמי מה שעשיתי. לימדתי את עצמי מה שלימדתי. אחרי זה אני די בטוח שגם אם אצא מכאן, הוא לא יזדקף יותר לעולם. אבל מה זה משנה. ההיא שמדדה לי את גובה הכתפיים, אני ממילא כבר לא זוכר את שמה. 

בלילה הרגשתי איך נושרים ממני תאי גוף; איך שוב נושרות ממני אצבעות חרוכות. איך. שעות. שעות. עוד ועוד אצבעות נשרו מתוך הגוף. ראיתי איך כל הגוף שלי אצבעות מתות. לא יכולתי לשכב יותר. התחלתי להסתובב בתא ולחפש. אבל לא היה שם מלבדי שום דבר אחר. מצאתי שני עכבישים וסיפרתי להם את כל הסיפור, בלי קול. צעדתי בראש כמו תמיד כשהאדמה השתפלה למטה. תמיד הקפדתי להיות הראשון. אבל האש נפתחה דווקא מאחור. הסתכלתי מסביב, ראיתי רק תנועות מהירות של עצמים. שמעתי צעקות, זיהיתי רק מעט מילים. מישהו צעק שנזכור שאנחנו נלחמים בשביל לשמור על עיר הקודש, שאנחנו שליחים של דורות רבים שנלחמו בעבורה וחלמו בעבורה, שאנחנו שליחים הוא צעק. לא שמעתי את קולו של האיש שצעק, שמעתי רק את ההד, אבל גם דרך ההד זיהיתי. זה היה הקול שלי. ואז נהיה שקט. עבר הרבה זמן, אבל בסוף נהיה שקט. השקט שהיה הפתיע יותר מהרעש שהיה לפניו. ואני הסתכלתי באצבע האחת, החרוכה. הסתכלתי עכשיו סביב בתא. סיימתי את הסיפור. אם העכבישים ענו לי, גם הם ענו לי בלי קול. עדיין המשיכו לנשור ממני תאי גוף. שוב שוטטתי בחושך ברחבי התא וחיפשתי אם יש שם עוד דבר-מה. הסוהר נכנס והחזיר אותי אל המזרון, אל האזור שהוא יכול לסקור דרך החלון.

הסרתי את החולצה והמכנסיים, הנחתי אותם ליד המזרון והתחלתי להתעמל בכל המרץ ששאבתי מהימים שהיו פעם כשההיא שמדדה לי את רוחב הכתפיים. כופפתי את הזרועות והרגליים וקרבתי את הגו אל הרצפה ושוב התרוממתי ושוב כופפתי. הסוהר נכנס לתא.

וחייך.

בימים הקרובים המשכתי להתעמל. הסוהר אפילו קרא לאיזה סוהר בכיר שבא להסתכל. וגם הוא חייך. הוא אחז בזרועות שלי ואמד את מסת השרירים. 

וחייך. אחח, כל-כך, כל-כך הוא חייך.

כשהוא יצא שמעתי שהוא הסביר לסוהר הזוטר שהשמירה על כושר גופני היא שלב משמעותי בדרך לריפוי. בפעם הבאה כאשר הסוהר בא, ביקשתי להתקלח לעתים יותר קרובות. הזעתי מרוב תרגול. אבל לא ריח הזעה לבדו הוא ששלח אותי לבקש שוב את מה שאין סיכוי שייענה, אלא התערבבותו בכל ריחות האוכל והטחב ובריח שאיני יודע מהו שבא אל תוך החדר הסגור. אני יושב לפעמים ומחזיק את האף שלי סתום בכף ידי עד שאני לא יכול לנשום. איך שאני יוצא מן המקלחת, אני נרשם לפעם הבאה בפנקס המקלחות. בהתחלה נרשמתי בהתמדה גם כדי לפגוש אסירים אחרים כי לפעמים קורה שבדיוק יצא להתקלח אסיר נוסף מלווה בסוהר. לדבר כמובן אסור, אבל לפחות אפשר לעשות איזו תנועה של הכרה עם הראש. לרוב האסיר שפוגשים במקלחת הוא אסיר חדש יחסית כי ככל ששוהים כאן יותר זמן הולך ופוחת העניין בניקיון האישי. הייתי מצפה שבכל זאת יהיו כאלו שיבואו ולו בגלל שזו ההזדמנות היחידה שבה בכלל יש אפשרות לראות אנשים אחרים חוץ מהסוהרים, אבל ככל ששוהים כאן יותר זמן הולך ופוחת גם הרצון בדיבור עם אנשים אחרים. לפעמים גם אני כבר לא רוצה לדבר עם אף אחד. כשיש מישהו נוסף, אני מסובב את הראש כדי שהמבט לא ייפגש, נכנס לתא הפינתי ונטמן בתוכו מתחת לזרם המים הפושרים. 

לתאי המקלחות אין וילונות מפרידים. אם מישהו נמצא במקרה, הוא רואה הכל. האסירים לא מתעניינים להסתכל. הסוהרים לפעמים כן. פעם היו וילונות והייתה קצת יותר פרטיות, אבל מישהו ניסה לעשות את מה שהוא ניסה לעשות ברגע שהסוהר לא ראה אותו. הוא לא הצליח אבל הווילונות נלקחו וגם מוטות הפלסטיק שהם היו תלויים עליהן. אפשר עדיין לראות את התושבות שאליהן היו מחוברים המוטות כשהן בוקעות מהקירות, נראות רעבות.

לא הסכימו להוציא אותי למקלחת לעתים קרובות יותר. ועדת הערעורים הודיעה שהיא שמחה שאני מתעמל, אבל הם לא יכולים להקצות כח אדם ללוות אותי לעתים קרובות ואסור לי להתקלח לבד שכן הדיווח על חשד להמשך שאיפה לפגיעה ברכוש הצבאי עדיין די שלילי. הזעה שלי נוטפת, מתערבבת בבשר החי והמת, אבל אני ממשיך להתעמל. שיתרגלו לראות אותי בתחתונים בלבד כדי להאריך את משך הזמן שיהיה לי לפעולה. בעבר החלטתי מראש לוותר על אפשרות החנק. שיגעה אותי המחשבה שאחרי מותי תהיה לי זקפה. אולי אפילו תהיה שפיכה, גם זה קורה. גוף משתלשל, מתנדנד, ואברו זקור, מסגיר. מסגיר את אבדן השליטה, מסגיר את חוסר המשמעות של התשוקה. אבל עכשיו כבר לא היה אכפת לי מדבר. הטבעות שמתחת למזרון. עמוק עמוק. התעמלתי והתעמלתי. הסוהר נכנס שוב לבדוק.

למחרת בלילה הם שכחו להכניס לי את המזרון לתא ולוחות המתכת והטבעות נשארו חשופים. חשבתי שהם גילו בדרך כלשהי את התכנית שהייתה קיימת עדיין רק במוח שלי. אבל ביום שלמחרת המזרון הוכנס כרגיל ויכולתי להמשיך.

הרצון למות הוא הרצון לשמור את מה שנותר מצלם האנוש לפני שיאבד גם הוא. ויש בו גם מהרצון לשמור על הבחירה מה לרצות. אבל עכשיו כבר לא היה אכפת לי מדבר. לא מהכבוד, עוד פחות מהכאב. הייתי מוכן לכל דרך שרק אפשר. פשוט צריך להבין שזה לוקח זמן רב יותר בדרך הזו ואי-אפשר ליהנות מהחסד של שבירת המפרקת. אז מה. לא היה אכפת לי להרגיש קצת לפני. כל לילה ממשיכים לנשור ממני תאי גוף. לפעמים נושרים ממני איברים שלמים ונשרפים, אבל בבוקר הגוף שלי קם שוב שלם. הרבה יותר מדי שלם.

הורדתי את המכנסיים והחולצה והתחלתי להתעמל שוב, כמו בכל יום בימים האחרונים. המכנסיים היו ליד המזרון. הסוהר נכנס, בדק, ויצא. הסתכלתי על החלון, אחרי שהסוהר עבר לידו, דחפתי את המכנסיים במהירות לתוך המזרון וקשרתי את אחד מקצות המכנסיים לאחת הטבעות. ושוב התעמלתי עד שידעתי שהסוהר עבר, ומיד כשהוא התרחק קשרתי את אמצע המכנסיים סביב הצוואר שלי ואת הקצה השני אל הטבעת השנייה. מתחתי את עצמי כדי להתרחק מהמזרון עד כמה שאפשר. הקשר הלך ונמתח. ידעתי שזה תלוי רק בהתמד הרצון שלי ואין לי מה להפיל מתחתיי או במה לבעוט. ידעתי גם שיש לי כבר מספיק רצון. התרחקתי מהמזרון ככל שיכולתי. הריתוך היה חזק והטבעות לא נותקו. זה היה טוב. הקשר הלך והתהדק, הלך והתהדק. לא יכולתי לנשום, כל מסת הגוף נעלמה לי, כל מסת הנפש נעלמה גם היא. הרגשתי קל, הייתי קל, אני בעצמי הייתי קל כמו נוצה, אם זה היה נמשך עוד דקה, הייתי מתרומם עד לשמים בעצמי. ידעתי שתכף לא ארגיש יותר. אפילו מהאצבעות שבאו לבקר לא פחדתי. ידעתי שגם הן עומדות להיעלם.

לא הספקתי. זה היה צפוי. הרי הסוהר עובר כאן אחת לשתי דקות וארבע-עשרה שניות בדיוק. עשו לי משפט נוסף על ניסיון לפגיעה ברכוש הצבא והפעם לא ויתרו גם על ניסיון לפגיעה ברכוש החברה וברכוש המדינה. לא היה קשה להוכיח את מה שהם רצו. אני גם לא הכחשתי דבר. זו אמת שניסיתי לחנוק את עצמי. אם הסוהר לא היה נכנס בתוך כמה דקות גם הייתי מצליח. לקחו לי את המכנסיים. עכשיו אני לובש רק חולצה ותחתונים, בדרך כלל הם מקפידים להביא תחתוני בוקסר, אבל לא תמיד. הסוהר דאג לספר לי שבגללי לקחו את המכנסיים לכל האסירים שחשודים בכך שינסו לפגוע ברכוש הצבא, דהיינו שינסו למות. בין אם יש להם טבעות לריתוך מתחת למזרון ובין אם לא. לקחו לכולם ליתר ביטחון, הוא אמר. הוא כמעט אף פעם לא מדבר איתי, כך שאני יודע שמישהו אמר לו להגיד לי את מה שאמר. כל הגברים המוגדרים אובדניים באגף לובשים מעכשיו בגללי חולצה ותחתונים בלבד, הוא אמר, וגם אני לובש כל היום חולצה ותחתונים בלבד.

וחייך. 

אחר-כך הוא לא חייך אליי יותר עד עכשיו.

שלילת המכנסיים אינה ענישה, אלא אמצעי מניעה, עובדה שהם נשללו מכולם. אבל היה צורך גם בענישה מיוחדת בשבילי. גזר-הדין היה שלילת מקלחת לחודש וחצי על ניסיון לפגיעה ברכוש הצבא, לחודש וחצי נוספים על ניסיון לפגיעה ברכוש החברה ולחודשיים על ניסיון לפגיעה ברכוש המדינה. סך הכל חמישה חודשים. נוסף על כך, נקבע שמפקד הכלא ראשי לשלול ממני מעתה והלאה הטבות לפי ראות עיניו. גזר-הדין לא פרט מהן אותן ההטבות. 

"זאביק", שוב קולה לידי, "למה אתה מנסה לפגוע בעצמך?" אמא, אמא. שוב נתנו לה לבוא לבקר. למה מכריחים אותך לראות את זה. לראות אותי. הם עושים את זה בכוונה, אני יודע, אבל איך אפשר לבקש ממנה שלא תבוא. אמא, אני יודע. אמא. איך תביני שהאצבעות ואין מה לעשות. 

אחר-כך עברו שבועות ואיש לא ביקר אותי ואיש לא דיבר איתי עוד. התחלתי לדבר לעצמי בקול ואחר-כך לשיר. אני משתדל לעשות את זה רק כשהסוהר נמצא בצד הרחוק. לא, לא השתגעתי, לא, לא, רק רציתי לוודא שעדיין אני זוכר איך להפעיל את מיתרי הקול. אחרי דקה או שתיים באמת התעייפתי מהדיבור, אז הסתפקתי בהשמעת הברות.

בלילה נזרק עליי מטר של אבנים. בליסטראות. הן נורו לעברי בדיוק מובחן ופגעו באברים הפנימיים. ראיתי את המעיים שלי שפוכים. ראיתי את הכליות. כל גופי היה צריבות. שוב זחלתי אל הפינה להיטמן בתוכה. הפעם זו הייתה הפינה שמתחת לחלון. ביקשתי ממנה שתעזור לי. שתעזור לי לגמור עם כל זה כבר. כל אחד מוכן להתחנן בסוף. אני חושב שבכיתי. הסוהר בא וגרר אותי אל אמצע החדר, אל המקום שבו הוא יכול לראות אותי דרך החלון. שאלתי אותו אם הוא שוב יחייך אליי אם אני אעשה תרגילי התעמלות. רציתי רק חיוך. הוא לא ענה וגם לא חייך. הוא כן פרץ בצחוק.

למחרת במקלחת, ראיתי את פניי מולי במראה. כשהתרחקתי ממנה מעט, ראיתי שהבשר נגלה. ראיתי איך הבשר מתחיל לרחוש.

הסתובבתי בתא, נגעתי בכל הקירות. הקירות לבנים, חלקים, חלקים, העברתי עליהם את כף היד, חלקים חלקים, ריקים, לבנים. כשסוהר בא כדי להביא לי את האוכל התנפלתי עליו כמו כדי להרוג. בשעות האוכל יש לך סוהר פרטי משגיח בחדר ולא מסתובב סוהר במסדרון. התנפלתי עליו כמו כדי להרוג. הוצאתי לו בקלות מהיד את המפתח ואת מכשיר הקשר. לא הוצאתי לו את האקדח. הכאבתי לו כל-כך שידעתי שאני חייב למות, קיוויתי שהוא יירה בי. הוא לא ירה. אמרתי לו שאם הוא לא ירה בי, אני אקח לו גם את האקדח ואירה בו. הוא הרי יודע שבשבילי זה משחק ילדים לקחת לו את הצעצוע הזה. הוא לא ירה. גם הוא ידע. כבר מתו יותר מדי אנשים בגללי. בסוף פתחתי את הדלת ונתתי לו את המפתח אחר-כך. היה לי חשוב להיות פעם אחת זה שפותח את הדלת. הוא לקח את המפתח ויצא. ונעל את הדלת מבחוץ.

לסובב את הכומתה. לא נשאר עוד דבר לעשות אלא לסובב את הכומתה. הייתה מישהי, מישהי, שמדדה לי את רוחב הכתפיים, עד לשמים הרמתי אותה, לסובב את הכומתה. הפעם שללו לי את המקלחת לתמיד. לא יהיו עוד מקלחות. לסובב את הכומתה. לא נשאר עוד דבר לעשות אלא לסובב את הכומתה. הייתה מישהי שמדדה לי את רוחב הכתפיים, עד לשמים הרמתי אותה, לסובב את הכומתה, הפעם היא נפלה לי לרצפה. 

אולי לא ייצבתי אותה על האצבע כראוי, אני לא יודע, אני חושב שזו אשמתה. כעסתי על הכומתה מאד ואפילו ניסיתי להרביץ לה אבל היא שוב נפלה לרצפה. אחרי שניסיתי להרביץ לכומתה באו כמה אנשים, הם הרימו אותי והעבירו אותי לאיזו מיטה והסיעו אותי והכניסו אותי לתא אחר, קרוב למרפאה. 

התא הזה לבן לגמרי. בקודם היו כמה כתמי טחב ושני עכבישים. אבל לכאן העכבישים אינם אוהבים לבוא, כאילו חושדים שאם יבואו, גם להם לא יותר לצאת מכאן. החלון לרוחב הקיר עשוי בדיוק באותה מתכונת, אבל גובהו כשני סנטימטרים יותר. כל הדרך המשכתי לסובב את הכומתה, לא הסכמתי שייקחו לי אותה אפילו לדקה, וגם עכשיו אני ממשיך לסובב אותה. הבעיה היא רק בשעות שצריך ללכת לישון. לפעמים אני הולך לישון, אבל יותר ויותר קורה שאני ממשיך לסובב את הכומתה עד שאני נרדם בישיבה ואז מתעורר ושוב מיד מסובב אותה. כמעט כל לילה יש עכשיו מטר של בליסטראות.

לסובב את הכומתה. לסובב את הכומתה. מאז שהיא נפלה לי לפני כמה ימים בתא הקודם, אני הרבה יותר מקפיד להיזהר כשאני מסובב את הכומתה. מישהו נכנס אל התא שלי. אני לא מצליח לראות אם הוא גבוה או נמוך ורק רואה שזקנו ארוך. הוא מדבר ברוֹך גם הוא מדבר ברוך, הוא מדבר, הוא אומר שיש לי נשמה. יש לי נשמה הוא אומר והיא גבוהה והיא נאצלת והיא שייכת לעולמות עליונים מאד מאד שייכת לעולמות עליונים מאד מאד אבל היא לא שייכת לי, היא לא בידי, כך הוא אומר, וחוזר בקול גבוה יותר. זו פעם ראשונה שהוא מרים את הקול, חשבתי שהוא יכול רק ללחוש אבל הוא עדיין מדבר ברוך, ברוך, גם כשהוא מרים את הקול. הנשמה שלך לא נמצאת בידיים שלך והיא לא שייכת לך ואתה לא יכול להחליט בשבילה מה לעשות. הנשמה שלך רוצה לחיות ולמלא את התפקיד שלה. את השליחות של כל הדורות. את השליחות של העיר הזאת. לרגע נזל מפיו רוק ממש רוק כשהוא אמר למלא את התפקיד שלה, שאלתי אותו מה התפקיד שלה, לא התכוונתי לשאול אותו כלום אבל שאלתי. הוא ענה הנשמה שלך לא שייכת לך, אתה שומע, הנשמה שלך לא שייכת לך אין לך זכות עליה, ואז המשיך הנשמה שלך היא נקייה וטהורה, היא שייכת לגזע נשמות נבחר ונעלה, לגזע נשמות עליון. ועוד יותר מכך, הוא אמר, עוד למעלה מכך, נשמות שנולדות לגזע הזה בעיר הזאת, שער השמים, שער האלוהות, הן, הנשמות הללו, עוד יותר נבחרות ועליונות על כל גזעי הנשמות. איזו זכות היא להשתייך לגזע נבחר ועליון, אסור לפגוע בגוף של נשמה ששייכת לגזע נבחר ועליון. כל העולמות יתערערו מן הפגיעה; האלוהות כולה תיפגע. והתחיל לבכות ושוב נזל מהפה שלו רוק.

אחר-כך הוא אמר שמי שלוקח את נפשו בכפו מגיע לשבעת מדורי גיהינום ובכל מדור ומדור יש מדורת אש משתוללת גדולה יותר מאשר במדור הקודם וכפות ידיו של מי שלקח את נפשו בכפו קשורות וכפות רגליו של מי שלקח את נפשו בכפו עקודות והוא יכול רק לזחול כדי לנסות לצאת מתוך המדורה אבל הוא לא יכול לצאת כי כל גופו כבר שרוף ומפוחם אבל הוא עדיין חי והוא יהיה לתמיד חי וחי ויישרף במדורה עד שיעבור אל המדור הנורא הבא, שם יש מדורה גדולה עוד יותר ויש שם מין סוג של אש שורפת עוד יותר, משהו שאנחנו לא מכירים מהעולם הזה שלנו, אש אחרת יותר ויותר נוראה וכל אבר ואבר יישרף כל אבר ואבר, אפילו אצבע אחת לא תחמוק מן השרפה הגדולה. תישרף כולה. וזה גורלו, כך אמר, זה גורלו של מי שנוטל נפשו בכפו. ואז הוא עצר וכנראה חיכה ששוב אשאל אותו איזו שאלה, אבל לא שאלתי אותו שום דבר והוא שוב התחיל לבכות. חיפשתי משהו לשאול כדי להסיח את דעתו, אף פעם לא יכולתי לראות אנשים מגירים דמעות. לא מצאתי שום שאלה אז זחלתי לפינה. שוב היא קראה לי להתכנס בתוכה. אחרי כמה זמן הרגשתי שהוא צדק כי להבות אש החלו לוהטות סביבי ואני בערתי בהן כל הלילה. ובכל פעם שהאש נחלשה מישהו זרק עוד אצבע אל תוך הלהבות והאש סביבי שוב התלהטה. הוא צדק, זו באמת הייתה אש אחרת מעולם אחר, אש יותר ויותר נוראה. ניסיתי לחבוט בראשי בפינת התקרה, שוב חבטתי ושוב, הרי דרך אחרת לא הייתה, אבל לא מתתי, הם יודעים היטב שמחבטות בראש אי-אפשר למות ולמרות שאין ספק שהם ראו אותי דרך החלון, הם לא ניסו למנוע. איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי הייתי בתוך שלולית של מים קפואים ששפכו עליי והאש היותר ויותר נוראה עדיין להטה ואני עצמתי עיניים בתוך המדורה. רק כשמיששתי את הנפיחות בראש, נזכרתי מה קרה. ושוב האיש ההוא אמר והנשמה שלך גבוהה ונאצלת והיא שייכת לעולמות עליונים מאד מאד שייכת לעולמות עליונים מאד מאד והנשמה שלך גבוהה ונאצלת והיא שייכת לעולמות עליונים מאד מאד שייכת לעולמות עליונים מאד מאד והיא לא בידיים שלך. והמשיך והמשיך.

בהתחלה חשבתי שהוא נכנס שוב לתא. לא הייתי מסוגל לפקוח עיניים כדי לבדוק אבל הטון שלו לא השתנה במשך שעה ארוכה ואחרי כמה שעות הוא שוב בקע ושוב לא השתנה. הבנתי שהם הקליטו אותו והם משמיעים לי אותו שוב ושוב. מאז הם משמיעים לי אותו בכל פעם כשמגיע האוכל או אחרי כיבוי האור כשצריך ללכת לישון. 

הסוהר שנכנס למחרת לא דיבר על נפשי האצילה; הוא אמר לי בפשטות ששוב ניסיתי לפגוע ברכוש הצבא כשחבטתי לעצמי בראש. והעניין הועבר כבר לבירור בדרג המתאים. בסופו של דבר, לבירור הזה הפעם לא היו השלכות. בשלב ההוא לא נותר דבר שהם היו יכולים לקחת ממני או לשלול. בלילה שוב השמיעו את ההקלטה. הנשמה שלך גבוהה ונאצלת והיא שייכת לעולמות עליונים מאד מאד שייכת לעולמות עליונים מאד מאד, גבוהה ונאצלת שייכת לעולמות עליונים מאד מאד שייכת לעולמות עליונים מאד מאד.

בלילה לשונות אש ריחפו על קירות החדר שלי, בחיי. זו פעם ראשונה שדבר כזה קרה.

יש צלחת ליד המזרון שלי, למרות שכבר אמצע הלילה. לא לקחו אותה. השאירו אותה אצלי עם כף הפלסטיק עם הקצוות המעוגלים למרות שאין סוהר שמשגיח בתוך התא. לא הצלחתי לישון כשהריח של האוכל עלה בנחיריי. חוש הריח שלי התחדד מאד בכלא. שכבתי. לא נגעתי במזון. כבר שלושה ימים שלא נגעתי במזון. אני גם לא אגע בו, לעולם אני לא אגע בו. בסוף אני איעלם ולא אהיה יותר. שלושה ימים לא שתיתי גם, אבל נשברתי. הם סידרו לי שורה ארוכה עם אחת-עשרה כוסות של מים ליד המזרון. שתיתי. כמו כלב שתיתי את כל המים שהיו בכוסות.

אחר-כך הם סירבו לקחת אותי לשירותים. זה היה הדבר היחיד שעד עכשיו הם מעולם לא סירבו לו. עכשיו הם סירבו וסירבו והשעות חלפו. הם ידעו מה הם עושים. בסוף הם אמרו שייקחו אותי לשירותים רק אחרי שאוכל. לא אכלתי. לא הייתה לי בררה והשתנתי על הרצפה.

ושוב יש צלחת ליד המזרון שלי, למרות שכבר אמצע הלילה. אני לא מצליח לישון כשהריח של האוכל מגיע אליי. חוש הריח שלי התחדד עוד יותר מאז שהפסקתי לאכול. אני מנסה לא לנשום כדי שלא להריח, אבל נושם את הריח של המזון המבושל עמוק ככל שאני יכול. אחרי תשעה ימים שלא אכלתי, אני כבר לא מרגיש רעב, רק געגועים.

רזיתי מאד. שקלו אותי. ארבעים ושמונה קילו. אני תופס עכשיו פחות מקום מההוויה. לרגע אחד הפסיקו הבליסטראות והאצבעות. המשכתי לא לאכול. הם יפסיקו בקרוב לגמרי, אבל בשביל זה אצטרך לרדת עוד הרבה במשקל ולתפוס עוד פחות מקום מההוויה. מאז שהפסקתי להרגיש רעב, זה כמעט שלא קשה לא לאכול. מה שקשה באמת זה לחשוב שלא הייתי מצליח להרים את ההיא עד השמים, אבל מה זה משנה אם ממילא אני לא זוכר עוד את שמה. 

הם שוקלים אותי מדי יום. אני חושב שרזיתי עוד, אבל כבר אין לי כח לסתכל ולראות היכן נעצר המחוג. עכשיו הם לא מפסיקים את ההקלטות עם הקול של האיש שמזכיר לי את הנשמה הנאצלת שלי ואת הפגיעה באלוהות אפילו לשעה אחת.

באמצע הלילה התעוררתי פתאום. שמתי לב שקולו של האיש עם הנשמה הנאצלת לא נשמע עוד. לא הבנתי מה קרה ולא הצלחתי להירדם בלי לשמוע את קולו. השעות חלפו ואני לא ישנתי. סובבתי וסובבתי את הכומתה. ידעתי. צריך לסובב ללא הרף, לסובב ללא הפוגה. אחרי שעות או דקות או ימים התחילו צעקות מבחוץ. אנשים רבים, רבים. מתקבצים וצועקים. אין ספק שהם היו רבים מאד אם הצלחתי לשמוע אותם מעבר לחומות.

הם צעקו שנשמות של עם הנצח לא צריכות לפחד מדרך ארוכה.

רציתי לומר להם שאני לא מפחד מדרך ארוכה. שמעולם לא פחדתי מדבר. לא אכלתי כבר עשרה ימים ולא היה לי כח לצעוק וממילא לא היה סיכוי שהם ישמעו. אני גם לא אוהב לשקר. הם המשיכו לצעוק שעם הנצח הוא כולו נשמות קדושות ושאסור לפחד. פחדתי כל-כך. מאז לא הפסקתי לרגע לפחד.

מדי לילה הם קרובים יותר אל החלון שלי והם רבים מאד וצועקים כולם ביחד, לא לגמרי בתיאום אבל ביחד, כך שאני יכול לשמוע אותם היטב. כבר כמה לילות שהם לא צועקים לי שנשמות עם הנצח לא צריכות לפחד מדרך ארוכה. כמה ימים הם צעקו שאסור לאדם להרוג את עצמו. אחר-כך הם עברו לצעוק דברים אחרים. מדי לילה הקולות קרובים יותר אל החלון. הם צועקים לי רוצח, רוצח הם צועקים לי. לפעמים הם מדגישים שרוצח עצמו הוא החמור שברוצחים.

כנראה שיש להם גם שלטים בהפגנה. אני לא יכול כמובן לראות, אבל שני סוהרים באים מדי בוקר ותולים את השלטים על קירות התא שלי. כתוב שם רוצח, זאב רוצח, רוצח ארור, רוצח עצמו ורוצח האלוהות. זה מה שכתוב שם. מדי יום, הלבן של התא שלי פחות לגמרי לבן.

פעם הכח היה אחוז בגוף.

בלילות אני שוכב על המזרון ובימים על הרצפה. אחרי שהגעתי ליום האחד-עשר הפסיקו להוציא את המזרון שלי בבקרים, אז אני שוכב על המזרון כל שעות היממה. עדיין מכניסים לי בכל יום אוכל לתא. את הדברים שתמיד הכי אהבתי לאכול, בשר כבש מתובל בכמון וכורכום, כמו שאמא שלי הייתה מכינה. אין לי ספק שהיא גילתה להם את המתכון כדי לגרום לי לאכול.

אני כמעט שלא מבחין מתי הם מדליקים את האור ומתי הם מכבים אותו. העיניים שלי עצומות רוב הזמן. אפשר לראות כל מיני דברים גם כשהעיניים עצומות, אבל באור אני מבחין פחות ופחות. יש דברים אחרים שאני כן מצליח לראות.

אצבע אחת, חרוכה, נשארה על האדמה. האדמה הייתה בוצית והאצבע שקעה בתוכה. היא שקעה לאט, בהדרגה. לאן נעלמו כל שאר האצבעות? היכרתי היטב את האצבע הזאת. היא פרטה על גיטרה לעתים קרובות. 

היה שקט. נשארתי לבד. זו הלבנה שאמרה לי לאיזה כיוון לפנות כדי להינצל. שמעתי את הקול שלה, קול נשי עמוק. הלכתי אחרי ההוראות שלה. אחר-כך התחרטתי שהלכתי אחריה ולא נשארתי שם, מתחת לאחד השיחים, כדי למות. גם היא הצטערה בשבילי וביקשה סליחה והבטיחה לעזור לי לתקן את הטעות. אבל מאז שאני כאן סגור בתא, אני כבר לא רואה אותה והיא אפילו לא יכולה להמשיך לנסות לעזור. אני יודע שאני נכנסתי ראשון וכולם נכנסו אחריי, אבל לא ידעתי שזה מה שיקרה למרות שעכשיו אני כבר לא בטוח גם בזה. אני כבר לא בטוח בשום דבר. אף אחד לא ניצל. אני נשארתי לבד. הלכתי הרבה הרבה זמן, הלכתי עד שלא הרגשתי יותר את הרגליים ההולכות.

ערב אחד ואולי זה לא היה בכלל ערב, ראיתי הרבה כתמים גדולים נכנסים לחדר שלי. וזזים. חלק מהכתמים היו לבנים וחלק מהם היו בכל מיני צבעים אחרים. הם הרימו אותי ושמו אותי על מיטה. כתם אחד החזיק לי ביד השמאלית וכתם אחד החזיק לי ביד הימנית, כתם אחד החזיק לי ברגל הימנית וכתם אחד החזיק לי ברגל השמאלית וכל מיני כתמים החזיקו לי בפנים והתרוצצו לי מול העיניים. להרף-עין ראיתי שלכתמים הללו היו גם פנים. ואז הרימו אותי. הרגשתי שאני נופל כשהרימו אותי. משהו סתם את הנחיר שלי והנחיר שלי נסתם ונקרע. נוזל סמיך ומלוח נכנס לי מבפנים לתוך הלוע, עכשיו אני יודע שזה היה דם, אבל אז לא זכרתי מה זה ורק ידעתי שאני יודע אותו היטב מאז ומעולם. לא יכולתי לנשום. הייתי מאושר לא לנשום עד שהרגשתי זרימה חזקה בתוך הבטן של נוזלים נדחסים פנימה כמו נהר בשיטפון גואה על גדותיו כשערוצו אין די בו להכיל. תכף הם יפרצו לי לגמרי מתוך הגוף והכל יוצף וייגמר. אבל דבר לא פרץ החוצה וכל גופי בעבע בתוכו. זזתי וזזתי והתפתלתי והצלחתי לחלץ את הידיים והרגליים שלי, הרגשתי איך הן מתפתלות כמו נחשים, מחליקות מכל מי שמנסה לתפוס בהן. מבחוץ שוב צעקו זאב רוצח, רוצח עצמו הוא הגרוע שברוצחים. אבל הצלחתי לשחרר את הידיים והרגליים רק לשנייה ומיד הם הצליחו לתפוס אותי ולא יכולתי עוד לזוז בכלל, אפילו לא טיפה. פעם זה לא היה קורה, אבל עשרים יום לא אכלתי, לא היו לי עוד כוחות. כל הנוזלים בעבעו ובעבעו לי בבטן. ואז הנחיר השתחרר בבת אחת במהלומה והאוויר נכנס והקאתי מיד וזרקו אותי על המזרון ויצאו מן התא.

מאז כל יום הכתמים באים. פעם הם דוחפים לי את צינור ההזנה דרך הנחיר השמאלי ופעם דרך הנחיר הימני. כשהנחירים פצועים מדי אני צורח. אבל זה לא משנה. אני מכיר כבר היטב את התחושה, יודע לזהות היכן בדיוק נמצא הצינור, מרגיש במה בתוך הגוף שלי הוא מתחכך, מה בתוך הגוף שלי הוא קורע. הצינור הזה לימד אותי להכיר את הגוף מבפנים. זה לא משהו שבני-אדם אמורים להכיר בעודם בחיים. פעם מישהו צחק ואמר שאני יכול להתקלח אם אני רוצה. אני רציני, הוא אמר, ניתן לך להתקלח, מה אתה אומר? לא יכולתי לענות לי כי הצינורות קרעו לי הגרון ולא בקע שום קול. אחרי שזרקו אותי אל הרצפה, הוא אמר שוב, בוא, בוא להתקלח, אתה כל-כך מלוכלך. ניסיתי לעמוד כדי ללכת למקלחות, הם הביטו בי, כל הכתמים, ניסיתי לעמוד ונפלתי על המזרון. אני לא מאמין שאתה לא בא, אמר מישהו אחר, תמיד רצית להתקלח ודווקא עכשיו כשאתה עם כל הדם והקיא אתה לא בא. אתה כל-כך מלוכלך. 

בזמן האחרון הם באים עם הצינורות כמה פעמים ביום ולא רק פעם אחת. מישהו אמר שהם החליטו לתת לי טיפול מזורז. כל פעם ניסיתי להיאבק בהם, אבל לא הצלחתי. זו לא רק שאלה של כח, אלא של העובדה שהרבה זמן לא הרגשתי כמעט שום דבר אלא רק בזמן ההזנה. מדי פעם חוזרת התחושה גם כשאני לבד והבטן שלי נפתחת ויוצאות ממנה אצבעות. לפעמים יוצאים ממנה גם חלקי גוף אחרים, אני בטוח שכבר ראיתי אותם פעם, אבל אני לא מזהה מספיק כדי לדעת מהם השמות שלהם.

יום אחד, אחרי הרבה ימים של הזנה, פתאום, היד השמאלית שלי יצאה לחופשי. הרגשתי איך הצלחתי לשחרר אותה מהאחיזה של הכתם שלרגע היה נראה לי כמו איש ולא כמו כתם. מישהו אמר "וואו, גברבר חזק" והם צחקו. לא הבנתי מדוע הם צחקו אבל כעסתי כל-כך עד שהצלחתי לשחרר מהם את כל הגפיים ולהתיישב. מיד כשהצלחתי להתיישב, הבנתי שזה הם שניצחו ואין עוד מה לעשות. גם הם הבינו. הם אפילו לא ניסו להחזיר אותי בחזרה למיטה. אחד הסוהרים, מישהו בכיר כנראה, אמר לי "זאב, אתה לא טיפש, נכון?" הם הוציאו את הצינורות, הנחיר השתחרר. ראיתי שירד ממנו דם. הפעם הם אמרו לי לקום ולא זרקו אותי על המזרון. אבל אני חיפשתי אותו ברגע שהם יצאו מן התא. הייתה לי סחרחורת חזקה כשקמתי, זחלתי בכל החדר עד שהגעתי אל המזרון. מצאתי שם את הכומתה, מונחת על הרצפה. התחלתי לסובב אותה על האצבע. עדיין בשכיבה.

מאז אני רק מסובב את הכומתה.

למחרת לא נכנסו הכתמם שהם אנשים. הסוהר הרגיל הגיש לי את ארוחת צהריים ואמר לי לאכול ולא לעשות בעיות. אכלתי בלי לעשות בעיות. אבל זה לקח הרבה זמן כי כל כמה דקות הייתי צריך לעצור כדי לעשות כמה סיבובים של הכומתה על האצבע לפני שאוכל להמשיך לאכול. הייתה שם עגבניה בצבע אדום עם כתמים לבנים חתוכה לרבעים, מלפפון עם נקודות שחורות לא חתוך, שתי פרוסות לחם ושלולית של משהו לבן והייתה כפית מפלסטיק עם קצה מעוגל ואכלתי בלי לעשות בעיות, אבל בכל פעם עבר יותר מדי זמן עד שחזרתי לסובב את הכומתה והיא כבר ממש כעסה, אז הנחתי את הכף ועברתי לאכול בידיים, זה חסך לי את הזמן של הנחת הכף בכל פעם ויכולתי לעבוד מהידיים ישר לסובב את הכומתה ושוב בחזרה. בהמשך הציעו לי לבוא להתקלח. קמתי, נפלתי. פתאום ראית מולי כיסא גלגלים. התנפלתי על הכיסא וריסקתי אותו. הוא השמיע קולות איומים כשהוא התרסק, כמו של חיה פצועה, והוציאו אותו החוצה מיד. מאז אני לא הולך להתקלח, זה יותר מדי זמן מכדי לעזוב את הכומתה לבדה. בלילה שוב ראיתי את הלבנה. הפעם היא לא ידעה לומר לי לאן ללכת כדי להינצל. היא שתקה.

הסוהרים כבר שותקים פחות. הם אומרים לי יפה בוקר טוב ולילה טוב. חלק אפילו שואלים בבוקר אם ישנתי טוב. לפעמים אני כועס כשהם מדברים איתי אבל בדרך-כלל אני מחייך. בכלל אני מחייך עכשיו די הרבה. 

לא מזמן שכח אחד הסוהרים קופסת גפרורים על הרצפה. אולי הוא עשה את זה בכוונה. כל הגוף שלי נזכר, פתאום שמעתי שוב את הקול של הלבנה. זרקתי את הכומתה על הרצפה והחזקתי את קופסת הגפרורים. הלבנה דיברה אליי, דיברה. איך ראיתי את קופסת הגפרורים הזו. שעות, שעות שראיתי רק את קופסת הגפרורים הזו, שעות. נגעתי בה. איך רציתי להוציא ממנה גפרור, להצית אותו. 

שעות. שעות הסתכלתי על קופסת הגפרורים. שעות שראיתי רק אותה. פתחתי אותה, היא הייתה מלאה בגפרורים. אפילו אחד לא היה חסר. נגעתי בכל אחד מהם. ראיתי איך אני נשרף, ראיתי איך אני הופך לגחלים, הרחתי את הריח של המהות האורגנית כשהיא מתלקחת. גפרור-גפרור עברתי, הייתי מנשק אותם אם זה היה עוזר. ערמה של גחלים וכמה עצמות חרוכות. איזה קול של איש אמר שאני רוצח את האלוהות, מבחוץ צעקו שרוצח עצמו הוא הגרוע שברוצחים, שברוצחים, שברוצחים, שברוצחים, התא היה שקט, איש לא אמר דבר ומבחוץ לא נשמעו קולות או שכן נשמעו, קול אחד נשמע, בזה אני די בטוח, מישהו צעק בקול רוצח, פעם אחת בלבד הוא צעק אבל בקול. כל-כך בקול. רוצח הוא צעק. הוא צעק מקרוב. זיהיתי את הקול, זה שוב היה הקול שלי. 

גפרור-גפרור מתוך הקופסה, באמת שנישקתי אותם בסוף. ואז החזרתי את כולם אל תוך הקופסה. לא הייתי מסוגל יותר לראות אותה. רוצח עצמו הוא הגרוע שברוצחים. הסתובבתי וזחלתי אל הפינה, הפינה, נהייתי קטן בתוכה, הכי קטן שיכולתי להיות. היא שוב הייתה אמא שלי, היא שוב הייתה ההיא. הכל בער. רציתי להתקרר, זחלתי, רציתי ללקק משהו, אז ליקקתי את הרצפה. 

הסוהר לקח כנראה את הקופסה כי למחרת היא לא הייתה שם יותר. הוא נכנס והביא ארוחת בוקר ואמר לי לא לעשות בעיות. כשהשלולית הלבנה נזלה לי על הפרצוף הוא אפילו ניגב אותה בעצמו במפית. כל יום הסוהר אומר לי לאכול ולא לעשות בעיות. אחר-כך הוא אומר לי שכדאי שאני אוכל היטב ואשׂבע ולא אלקק את הרצפה. מדי פעם הוא גורר אותי בכח כשאני מלקק אותה. אני לא מבין למה הוא מתערב כי באמת שאני אוכל בכל יום בלי לעשות בעיות. זה רק לוקח יותר ויותר זמן כי כל שתי דקות וארבע-עשרה שניות אני צריך לעצור כדי לעשות כמה סיבובים של הכומתה על האצבע לפני שאוכל להמשיך לאכול. אבל על זה הסוהר אמר שזה בסדר ושהוא מוכן לחכות.

לסובב את הכומתה. לסובב את הכומתה. זה כל מה שנשאר לעשות. אצבע אחת, חרוכה, נשארה על האדמה. האדמה הייתה בוצית והאצבע שקעה בתוכה. לסובב את הכומתה.

הימים ממשיכים לעבור ואני ממשיך לאכול בלי לעשות בעיות וממשיך לסובב את הכומתה. היום הם הביאו לי גם כמה תפוחי-אדמה. הסוהר שוב אמר לי לאכול ולא לעשות בעיות וגם אמר לי שאין סיבה ואני לא צריך לבכות. 

והימים ממשיכים לעבור ואני ממשיך לאכול בלי לעשות בעיות וממשיך לסובב והימים ממשיכים לעבור ואני ממשיך לאכול את הכל בלי לעשות בעיות וממשיך לסובב ולסובב ולסובב ולסובב ולסובב, אפילו עכשיו, ממש עכשיו, אני ממשיך לסובב את הכומתה. 

אבל עכשיו, בדיוק ברגע הזה עכשיו, דלת התא נפתחה ומפקד הכלא נכנס. אף פעם לא הסתכלתי עליו, רק לפי הצעדים מהמסדרון אני מזהה אותו. שלושה צעדים רגילים וצעד אחד של גרירת רגליים. שלושה צעדים רגילים, אפילו גדולים, ואז צעד אחד של גרירה. מעולם לא שמעתי את קולו, אבל עכשיו הוא מדבר.

זאב, השלמת את ההליך הטיפולי, הוא אומר, אתה יוצא מכאן היום וחוזר לביתך. זכור שאנחנו בוטחים בך. זכור, אנחנו בוטחים בך. ראינו שלא ניסית להצית את עצמך בגפרורים.

אני לא יודע מה זה אומר שהם בוטחים בי ואין לי זמן לחשוב כי אני צריך לסובב את הכומתה. עומדת שם, מעט מאחוריו, איזו אישה. אני לא מצליח לראות אותה בדיוק מהמקום שבו היא עומדת, אבל מזווית העין אני רואה את הגובה והרוחב שלה ומרגיש שכבר ראיתי אותם הרבה פעמים, נראה לי שהיא לובשת איזו חולצה ירוקה כי יש איזה כתם ירוק וגם אותו אני מרגיש שראיתי כבר הרבה פעמים. היא לא גבוהה ולא נמוכה, היא עומדת קצת מאחוריו ושותקת ואז היא אומרת נכון שאתה לא תנסה שוב להרוג את עצמך, זאביק, זאביק, נכון שאתה לא תנסה שוב להרוג את עצמך ומתחילה לבכות מאד מאד לבכות אני שומע בקול שלה, והיא מנסה לדבר ומרוב שהיא בוכה כבר הרבה זמן שהיא לא מצליחה לומר שום דבר ואז היא אומרת בקול חרישי ורך משהו שנשמע כמו תענה לי בבקשה תענה לי תבטיח לאמא שלא תנסה שוב להרוג את עצמך, זאביק, זאביק, בבקשה תבטיח לי, ומטלטלת את הכתף שלי כל-כך עד שהכומתה שאני מסובב על האצבע כמעט נופלת ואני צריך להתרכז מאד מאד להתרכז מאד מאד מאד כדי להמשיך לסובב אותה והיא אומרת אני אמא שלך, בוא בוא איתי הביתה, ושוב אומרת זאביק תבטיח לי שלא תנסה שוב להרוג את עצמך ובוכה, אני רוצה לענות לה, אני מרחם עליה, באמת שאני לא מסוגל לראות דמעות, באמת, אבל אני חייב להמשיך לסובב את הכומתה על האצבע וזה קשה כשיש בצד מישהי שמטלטלת את הכתף ובוכה כל-כך ואני רוצה לענות לה ולא יכול ולא יכול לענות לה כי אני חייב להתרכז לגמרי כדי לאזן את הכומתה מדויקת על האצבע כך שהיא לא תיפול ולהמשיך לסובב את הכומתה על האצבע ולסובב אותה ולסובב אותה ולסובב אותה ולסובב