“רז’ינה”, סיפורו של ז’יל רוזיה, עוסק באחד הנושאים המפילים אימה על אדם: היעלמות. לא היעלמותו שלו, אלא של זולתו, כלומר היעדרו של זולתו והפחד מהחיים בלתו. מכל הפחדים התוקפים אותנו באשר ליקירנו: שיקרה להם חלילה אסון, שדעתם תיטרף עליהם, שייטלו את נפשם בכפם, אפילו חרדת הנטישה מפּרידה – על כל אלה נדמה שמאפילה ההיעלמות. בנפשו של האדם הננטש כוסס – בד בבד עם ידיעת ההיעדר – אי-שקט; ייסורי מצפון מענים אותו, ומלפניו עולה וקם סימן שאלה גדול: מה קרה? מדוע? איך? מה ניתן היה לעשות כדי לִצפות את ההיעלמות הזאת, ובמיוחד – מתי (אם בכלל) היא תבוא על פתרונה. כשהנעלם כבר לא יהיה בגדר נעלם – כך נדמה – תבוא המשוואה על פתרונה, וכל הצרוֹת, האימה, הפלצוּת, תהיינה כאינן.
האדם שחמקוּ מפניו, חש כעס כלפי הנעלם, והכעס שלו נמהל בדאגה כנה. הוא מרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. הוא נשבע במיני שבועות ונודר נדרים, שאותם לא יוכל להתיר איש מלבד, כמובן, הנעלם גופא. “אין לי חדש”, מלין המסַפר בתחילת דבריו, באשר להיעלמותה של רז’ינה. “כבר שמונה שנים כמעט”. ואילו הנעלם, מצידו, מַפעיל ברגע היעדרו (או, נכון יותר: ברגע שבו מתגלה עובדת היעדרו) שעון שחוקיו אינם מצייתים לחוקי הזמן של הנוכחים, כזה שאפילו אינו מדייק פעמיים ביממה כמו שעון עומד, אדרבה: הוא מתקתק ומתקתק, וכל השעות הן שעותיו, כל הדקות – דקותיו. “מוצאים את כולם”, קובעת רז’ינה. והמסַפר מעמיד אותה על טעותה: “לא את מי שנעלם”. לא מוצאים את מי שנעלם, ורגע היעלמותו מגדיר את מצבו, שהרי אחרת לא היה בגדר נעלם.
הסיפור “רז’ינה” עוסק כאמור בראש ובראשונה בהיעדרוּת, אבל מבעד להיעדרות הזאת באים נושאים נוספים, שרובם ככולם עוסקים בקשר שבין האוהב לבין אהובתו, במרחק הבלתי נמנע ביניהם, במידת הקירבה הרצוייה, בחופש ובכבלים, באשמה ובנחמה. הסגנון המהיר, השימוש במשפטים קצרים ומקוטעים, גורמים לטקסט שייקרא כריצה טרופה, אחוזת אמוק, כמרדף אחרי דבר שהיה בידינו ונשמט. המשפט האחרון עשוי להדהד את סוף השיר של הזמרת היהודייה-צרפתייה ברברה, “הבדידוּת”. אלא שבעוד שאצל ברברה, הבדידות היא זאת שמופיעה כעין אורח על סף הבית ומגיעה כדי להישאר, המסַפר של “רז’ינה” הודף ככל יכולתו את הגדרתה של אהובתו כנעדרת, ולכמה רגעים, בזכות מלותיו, אפילו מצליח. וכך, הסיפור שהוא מסַפּר משיב את האהובה לחיקו, רגע לפני שהיא שבה ונשמטת ממנו.
רז'ינה
למה לקרוא את הסיפור הזה
תרגום: רמה איילון
אין לי כל חדש. כבר שמונה שנים כמעט. בהתחלה עוד היו לי תקוות גדולות. לא יכולתי לתפוס שהיא נעלמה לתמיד. הייתי בטוח שהיא תחזור, שיום אחד אשמע את קולה בחדר המדרגות; היא תיכנס ותגיד, "אלוהים, איזה דבר! אילו ידעתי, הייתי נשארת במיטה באותו בוקר." דמיינתי כל פרט. רג'ינה ירדה לקנות משהו, שתי כרישות, חצי קילו לפת, גזרים וכמה בצלים ירוקים, סיפור של עשרים דקות, ובדרך הביתה עצרה בבית קפה. היא נשארה לאכול ארוחת בוקר כיוון שפגשה שם חברה, היא מתעכבת כי זו חברת ילדות, בחורה משם, "בתקופה ההיא לא היה אפשר להפריד בינינו, היינו כמו אחיות ואני אפילו לא זוכרת איך ניתק הקשר." רג'ינה הרגישה רע, לקחו אותה לבית חולים, זה לא היה הקפה השכונתי שבו כולם מכירים אותה, אלא בית קפה מרוחק יותר, מחוץ לרובע, מקום שאליו מעולם לא העזה להרחיק, התעודות שלה לא היו עליה, לא הכירו אותה שם, בבית הקפה ההוא. הבהילו אותה לבית חולים, מחוסרת הכרה, היא שוכבת לבד בחדר עם קירות לבנים, זרה, לא מזוהה, אי אפשר להכירה, אף אחד לא יכול לומר "זאת רג'ינה, תתקשרו למשפחה שלה, צריך להודיע להם". אין שם אף אחד שיחייג אלי ואני מתחיל להרגיש שהזמן נוקף. איפה רג'ינה? נסעה לראות את הים? יומיים עם עצמה בבית מלון קטן באחד מחופי נורמנדי, היא תמיד רצתה לבקר ב ֶא ְטֶר ָטה, או במפרץ סום, אבל למה נסעה בלי להתריע? אם רצתה להיות לבד, היא יכלה להגיד לי, הייתי מבין. לא, לא הייתי מבין, הייתי אומר לה: "אני אבוא איתך, הפעם האחרונה שביקרתי ב ֶא ְטֶר ָטה היתה עם סבתא שלי, שנתיים לפני שמתה." לא הייתי מבין שהיא רוצה להיות לבד, הלכתי איתה לכל מקום, ככה תפסתי את הזוגיות, להיות יחד, להיות יחד כמה שיותר, ליהנות מהחיים עד שהמוות יפריד בינינו. לא הבנתי שהיא אוהבת להיות איתי ושהיא אוהבת להיות בלעדי, היא אהבה להיות, ואילו אני אהבתי להיות איתה בלבד. היא הסתלקה בלי לומר מילה מפני שלא העזה לומר לי שהיא רוצה להיות לבד, היא רצתה את הים לעצמה, או את ההרים, היא חלמה על ים הקרח. אני חייב להזדרז לפני שתתפוגג, היא כבר הצטמצמה בכמה קילומטרים; או שנסעה לפומפיי, טנג'יר, אי הפסחא. חיפשתי בדירה כרטיס ביקור של סוכן נסיעות, חשבונית של כרטיס אשראי, שיחות לחוץ לארץ. כלום. המשכתי לשאול את עצמי שאלות. כל אותו זמן שעמדה לחזור מפומפיי-טנג'יר-אי הפסחא, חיכיתי לה. היא עזבה כדי לחיות במקום אחר, היא עזבה עם אחר, עם אחרת, עזבה כנגד רצונה, נעצרה, הובלה, שוגרה, נאנסה, הוכתה, עונתה, נרצחה. נרצחה? מי רצח את רג'ינה? למה? ומה לגבי הסל? הכרישות? הלפת? שום זכר ללפת. המשטרה חד-משמעית. אין לה סימן. לא סל, לא סריג, לא די-אן-אי. היא הסתלקה בלי להשאיר עקבות, בלי להשאיר כתובת. התאדתה. אף אחד לא יודע איפה היא. אני לא יודע איפה היא. האדמה נפערה ובלעה אותה. היא משחקת בקפטן נמו אי שם באחד מכפלי כדור הארץ. היא שבויה, חטפו אותה, היא כפותה, מכריחים אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות והיא חושבת עלי. היא חושבת על כל הימים האלה שנבצר מאיתנו להיות יחד. היא אומרת בלבה: "לעולם לא ארצה עוד לחיות בלעדיך, אתה תבוא איתי לשוק." היא חושבת על כל רגעי האושר שלנו שטרם בקעו, על השקרים שלנו שהתייתרו. אין לה עוד אף אחד לשקר לו. רג'ינה נעלמה. הבגדים שלה כאן, גם הספרים שלה, שכתובים בשפה שאני לא מבין – למה ללמוד אותה עכשיו? האם היתה נשארת אילו למדתי אותה? היא הסתלקה כדי למצוא מחדש את
השפה הזאת. אם לא למדת אותה, זה משום שאתה לא באמת רוצה לחיות איתי.
חיפשתי את רג'ינה. האם הייתי צריך להמשיך לחפש בלי הרף במקום להרים ידיים אחרי כמה
שנים? היא כועסת עלי. היא בוחנת אותי.
"אתה לא אוהב אותי. אני שווה רק שנתיים של חיפושים. איך נשארתי כל כך הרבה זמן עם גבר שלא אוהב אותי? אפילו לאי הפסחא לא נסעת כדי לחפש אותי. אני הייתי עושה את המאמץ בשבילך."
"אבל איך אפשר לדעת? מי אומר שזה אי הפסחא? אולי זה סמרקנד, זנזיבר, תאמאנראסט?" "מוצאים את כולם." "לא את מי שנעלם." "או את סוכני החרש שמחליפים פנים."
היא החליפה פנים. היא גרה לידי, תחת זהות בדויה. ואולי רג'ינה הוא כלל לא השם האמיתי
שלה. היא חזרה אל השם האמיתי שלה. הוא היה משונה, השם רג'ינה. הוא לא התאים לה. היא גרה לידי, היא שכרה את הדירה ממול, היא צופה בי, שמחה שאני חי לבד. היא סופרת את האנשים שעולים
אלי מאוחר בערב, ושיורדים רק בבוקר למחרת.
"אמרתי לך: אתה לא אוהב אותי."
אני המופע שלה. היא מכירה את חיי על בורים, את הקוד של דלת הכניסה, היא מחטטת בתיבת
הדואר שלי כשאני יוצא, בודקת את המשיבון שלי מרחוק, מתחברת אל תא ההודעות שלי בלי שיהיה לי מושג על כך. היא עוקבת אחרי הפעולות והתנועות שלי, רושמת אותן ביומן. היא רואה אותי כל הזמן
ואני לא מפסיק לחפש אחריה, לחכות לה. היא בולשת אחרי. היא מקננת בתוכי. היא כאן.
