קראו ב:
“ריצ’ארד ניקסון, אמא שלי” מזקק את מיטבו של “בצע”, ספר השירה פורץ-הדרך של תהל פרוש. ספק שיר ארוך, ספק סיפור מנוקד, הוא מגלם את המהלך האמיץ והמעורר של שירת פרוש אל הפרוזה והפרוזאי. הטקסט משתעשע במרכיביה הקלאסיים של דרמה משפחתית, שמעורבים בה, בנוסף לדוברת, גם אח, אם ומושא תשוקה מתסכל. הפנטסיה הפרנואידית מזמנת את האם למועדון שבו נערכת הופעתו של האח, וכופה עליה ועל הבת רגע בלתי נסבל של אינטימיות בשירותים. אלא שבמקום לטעון את הרגע הזה בתכנים הקונבנציונאלים המתלווים לפנטסיה על האם הפולשנית/ המסרסת, פרוש מפליאה לעדכן את הסצינה וחושפת את המרכיב המכריע, הרווח והלא-מדובר של סצינת הסירוס: ההורה השוטח בפני בנו או בתו המובטלים הצעת עבודה מופרכת (יקום מי שלא מכיר את זה!). פרוש מקיימת חיבור מזהיר בין תיאטרון המחוות הפסיכואנליטי הקלאסי (למשל, האם משתינה בשטף בעוד הבת נתקפת “חרדת-ביצוע”; וכך הלאה) לבין הסיטואציה הכלכלית הטורפת ומגדירה מחדש את היחסים בתוך המשפחה. כניעתה ההדרגתית של הבת לבוחן המציאות של האם מומחזת באירוניה וירטואזית ומצחיקה מאוד (“אולי אהיה אשת עסקים כמוהו, מה נורא כל כך בכל זה?”); ובעולם שבו ממילא נותרו רק רוחות רפאים של גברים (לאן נעלמים האח ומושא התשוקה במהלך הסיפור? אין ספק שההופעה האמיתית באותו ערב נערכת בחדר השירותים, והיא שייכת לאם ולבת), נמשכת על הכניעה הזאת מתיקות מסוימת: השיר-סיפור מסתיים ברגע של אינטימיות הזויה בין שתי הנשים, ומתיר באבחה עדינה אחת סבך שאפשר היה להקדיש לו רומאן שלם.
הַלֵּב, אִלּוּ מְסֻגָּל לַחְשֹׁב הָיָה פּוֹסֵק מִלֶּכֶת, חָשַׁבְתִּי כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַמּוֹעֲדוֹן הַשָּׁחוֹר הַזֶּה. אֲנָשִׁים צְמוּדִים לַקִּירוֹת, נִגְרָרִים לְמַטָּה בָּאוֹרוֹת וְחוֹזְרִים לְעֶמְדָּתָם הַקְּבוּעָה, מוּזִיקָה עֲנָקִית מַבְקִיעָה בּוּם-בּוּם-בּוּם וּמַבְרִיגָה אוֹתִי מַטָּה, מַעְלָה, אֲנִי הוֹלֶכֶת לְבָּר אָרֹךְ. אֵיפֹה אָחִי לַעֲזָאזֵל? זוֹ הַהוֹפָעָה שֶׁלּוֹ, אוּלַי הִגַּעְתִּי מְאֻחָר מִדַּי. בֶּטַח הִגַּעְתִּי מְאֻחָר מִדַּי, אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַצָּלָה לֹא עוֹמְדוֹת בְּפִתְחֵי הָאֲוִיר כָּאן. אֲנִי רוֹאָה אֶת אִיתַי מֵעֵבֶר לַבָּר, פָּנָיו לְבָנִים כִּפְנֵי מָוֶת וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת מַבִּיטוֹת אֲדִישׁוֹת בְּפִלְחֵי שָׁדַיִם כָּאן וְשָׁם. וּבְלִבִּי מְפַלֵּחַ הַדָּבָר כְּשֶׁאֲנִי מִתְקָרֶבֶת, הוּא חוֹשֵׁק בַּאֲחֵרוֹת, וּבְעֶצֶם אֵינִי חוֹשֶׁקֶת בּוֹ בִּכְלָל אֲבָל אֲנִי צְרִיכָה שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁכַּב אִתִּי. כְּלוֹמַר, אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת, אֲנִי מֻשְׁפֶּלֶת לְגַמְרֵי עוֹד לִפְנֵי שֶׁהוּא מֵסֵב אֵלַי מַבָּט עָצֵל וְאוֹמֵר לִי "הַיי". "הַיי, אֵיפֹה אָחִי?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת. "אָחִיךְ… אָחִיךְ בַּחֲדַר חֲזָרוֹת, לֹא רָאִית אוֹתוֹ?" הוּא שׁוֹאֵל, אָדִישׁ, שָׁעוּעַ, נוֹרָאִי. "לֹא, הִגַּעְתִּי עַכְשָׁו", אֲנִי עוֹנָה.
הוֹ, כָּל כֻּלִּי הִתְכַּוְּצוּת חָמְרִית מְרֻכֶּזֶת לְעֵבֶר פָּנָיו, מְנֻוָּלִים כָּל פָּנָיו, "אָה", הוּא אוֹמֵר וּמֵסֵב מַבָּטוֹ וְאֵינוֹ מַבִּיט עָלַי, עַל כָּל הַגּוּף הַזֶּה שֶׁנָּתוּן בִּלְבוּשׁ דַּק, צָמוּד, חֲסַר חֲשִׁיבוּת. אֲנִי מִתְיַשֶּׁבֶת בְּכָל אֹפֶן, עַל כִּסֵּא צַר, לֹא נוֹחַ, קָשֶׁה, וְאִיתַי נִשְׁאָר אוֹ הוֹלֵךְ, כֵּן, הוּא הוֹלֵךְ כַּמּוּבָן, מוֹתִיר אוֹתִי לְבַד.
*
אִמָּא שֶׁלִּי מַגִּיעָה לְפֶתַע. הִגִּיעָה לִרְאוֹת אֶת הַהוֹפָעָה שֶׁל אָחִי, שֶׁאֵינוֹ בְּשׁוּם מָקוֹם. הִיא בּוֹלֶטֶת כְּמוֹ יָתֵד בַּמִּדְבָּר בַּמּוֹעֲדוֹן הַזֶּה. לִוְיָתָן כָּבֵד. חוֹצָה אֶת הָאֲנָשִׁים הַצְּעִירִים, וְהִיא אֵינָהּ צְעִירָה, אֵינָהּ יָפָה וּמְנַסָּה לִרְקֹד. לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ, חֹדֶשׁ, חָדְשַׁיִם. הִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי מַה נִּשְׁמַע. "אַתְּ לֹא נִרְאֵית טוֹב", הִיא קוֹבַעַת. "וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה עַכְשָׁו" הִיא שׁוֹאֶלֶת. "אַתְּ יוֹדַעַת", אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ, "אֲנִי עֲסוּקָה מְאֹד בְּלִמּוּדִים". "יֵשׁ לִי הַצָּעַת עֲבוֹדָה בִּשְׁבִילֵךְ", הִיא אוֹמֶרֶת אַחֲרֵי שְׁתִיקָה מְכֻוֶּנֶת. "מַה דַּעְתֵּךְ", הִיא מַמְשִׁיכָה כְּמוֹ בּוּלְדוֹזֶר, "לִהְיוֹת הָעוֹזֶרֶת הָאִישִׁית שֶׁל רִיצַ'ארְד נִיקְסוֹן?"
הִיא לֹא נוֹרְמָלִית, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, נִיקְסוֹן בִּכְלָל מֵת, וְיוֹתֵר גָּרוּעַ, מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ, הִיא בִּכְלָל לֹא מַכִּירָה אוֹתִי, רוֹצָה שֶׁאֶהְיֶה אֵשֶׁת עֲסָקִים וְלִי לֵב אָמָּנוּתִי רָחוֹק מִכֶּסֶף. "כְּבָר קָבַעְתִּי בִּשְׁבִילֵךְ פְּגִישָׁה אֶצְלוֹ", הִיא אוֹמֶרֶת לִי. "בְּשׁוּם אֹפֶן אֲנִי לֹא בָּאָה אֵלָיו", אֲנִי נֶחֱרֶצֶת, "אִם הוּא רוֹצֶה הוּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלַי". אָה! הַהֲקָלָה שׁוֹטֶפֶת אוֹתִי, לְעוֹלָם רִיצַ'ארְד נִיקְסוֹן, הַבַּר מִנַּן, בַּחֲלִיפַת הָעֲסָקִים, לְעוֹלָם לֹא יַגִּיעַ, וְהִיא תֵּחָנֵק בְּתִקְוַת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהּ, בַּדֶּלוּזְיוֹת שֶׁלָּהּ. "הוּא מַסְכִּים לָבוֹא לְכָאן", הִיא אוֹמֶרֶת בְּלִי הַקְדָּמוֹת. "מָה?" אֲנִי צוֹוַחַת מֵעַל הַמּוּזִיקָה, "לְכָאן?" "כֵּן", הִיא אוֹמֶרֶת. "אֲנִי צְרִיכָה לַשֵּׁרוּתִים", אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ. "גַּם אֲנִי", הִיא אוֹמֶרֶת.
*
תָּא הַשֵּׁרוּתִים זוּגִי. קִיר דַּק מַפְרִיד בֵּין שְׁתֵּי אַסְלוֹת מְטֻנָּפוֹת וְדֶלֶת אַחַת סוֹגֶרֶת אוֹתָן מֵהַחוּץ. בֶּחָרָךְ הַצַּר נִתָּן לִרְאוֹת אֶת הָרְחָבָה הַמְּזֹהֶמֶת. פַּסִּים חוּמִים מְטַפְּסִים עַל כִּיּוֹרִים וּמַרְאוֹת סְדוּקִים. הַקִּירוֹת מְצֻפִּים רִבּוּעֵי חַרְסִינָה אֲפַרְפָּרִים וְתַחְתָּם מְבַצְבֵּץ צִבְעָם הַלָּבָן, הַיָּשָׁן יוֹתֵר. אֲנִי מִתְיַשֶּׁבֶת עַל אַחַת הָאַסְלוֹת וְרוֹצָה לְהַשְׁתִּין. אֲבָל אֲנִי לֹא יְכוֹלָה כִּי הִיא, אִמָּא שֶׁלִּי – לֹא יֵאָמֵן זוֹ חֻצְפָּה וַחֲדִירָה לִרְשׁוּת הַפְּרָט וּמָה עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר – הִיא מִתְיַשֶּׁבֶת בְּאַדְנוּת פּוֹלְשָׁנִית, בְּרֹחַב לֵב שֶׁל מִי שֶׁלֹּא אִכְפַּת לָהּ, עַל הָאַסְלָה הַשְּׁנִיָּה.
יֵשׁ לָהּ נוֹכְחוּת שֶׁאֵינָהּ זְקוּקָה לְמִלִּים. הִיא מַשְׁתִּינָה מִיָּד, בְּזֶרֶם רוֹעֵשׁ חֲסַר בּוּשָׁה, וַאֲנִי מְקַנְאָה בָּהּ שֶׁהִיא כָּכָה וַאֲנִי רוֹצָה לַעֲקֹר אוֹתָהּ מֵהָאַסְלָה וּלְהָטִיס אוֹתָהּ עַל טִיל לַשָּׁמַיִם, שֶׁרַק תֵּצֵא מִכָּאן, שֶׁתֵּצֵא מִכָּאן. הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלִּי לְמַטָּה וְקַר לִי וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לַעֲשׂוֹת כְּלוּם אֶלָּא לְהַקְשִׁיב לָהּ, לֹא לָהּ, לַזֶּרֶם שֶׁלָּהּ, "צְאִי מִפֹּה", אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ. "לֹא", הִיא אוֹמֶרֶת, "הוּא צָרִיךְ לְהַגִּיעַ לְפֹה". "לְפֹה?" "כֵּן, אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁהוּא יָבוֹא". רִיצַ'ארְד נִיקְסוֹן יַגִּיעַ לַשֵּׁרוּתִים הָאֵלֶּה אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, הִיא הִצְלִיחָה לְהָעִיר מֵתִים, הִיא הִצְלִיחָה לַעֲשׂוֹת גַּם אֶת זֶה. "לְכִי, לְכִי מִכָּאן", אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ, כִּי הַלֵּב שֶׁלִּי כּוֹאֵב כָּל כָּךְ, אֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁתִּין כָּל כָּךְ וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה בִּגְלָלָהּ.
וְאָז נִיקְסוֹן מַגִּיעַ. אֲנִי רוֹאָה אֶת הַחֲלִיפָה, הַפָּנִים הָאֲטוּמִים, דֶּרֶךְ הֶחָרָךְ. תְּחוּשַׁת נִצָּחוֹן מְמַלְּאָה אֶת לִבָּהּ שֶׁל אִמִּי וְגוֹרֶמֶת לָאֲוִיר לִהְיוֹת סָמִיךְ יוֹתֵר. הוּא עוֹמֵד בְּמֶרְכַּז עוֹזְרָיו וְיוֹעֲצָיו וְאַנְשֵׁי בִּטָּחוֹן, כֻּלָּם עוֹמְדִים בִּמְקוֹמוֹת אַסְטְרָטֶגִיִּים וְהוּא נִרְאֶה לְבַד כָּל כָּךְ. נִיקְסוֹן בָּא לַשֵּׁרוּתִים כְּדֵי לְדַבֵּר אִתִּי, אֱלֹהִים! אֲנִי תְּקוּעָה עִם הַזֶּרֶם שֶׁלֹּא יוֹצֵא, אוּלַי אֶהְיֶה אֵשֶׁת עֲסָקִים כָּמוֹהוּ, מַה נּוֹרָא כָּל כָּךְ בְּכָל זֶה? אַחֲרֵי שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתוֹ מֵהַנְּשִׂיאוּת, אַחֲרֵי כָּל הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים הוּא פָּנָה לַעֲסָקִים וְעָשָׂה הַרְבֵּה כֶּסֶף. עַכְשָׁו הוּא מְחַפֵּשׂ לְחֶבְרַת הַ— שֶׁלּוֹ אֵיזוֹ עוֹזֶרֶת אִישִׁית. אֲנִי? אֲנִי. אֲבָל אֲנִי רְחוֹקָה כָּל כָּךְ מֵרִיצַ'ארְד נִיקְסוֹן, הַשְּׁתַלְּטָן, הֶחָשׁוּךְ, וְאוּלַי אֲנִי אֲפֵלָה כָּמוֹהוּ? "לְכִי, לְכִי", אֲנִי אוֹמֶרֶת לְאִמָּא שֶׁלִּי, שֶׁאֵינָהּ מְבִינָה אֲפֵלָה גַּם כְּשֶׁהִיא אֲפֵלָה. "צְאִי מִכָּאן כְּבָר". אֲבָל הִיא נִשְׁאֶרֶת.
*
הַשָּׁמַיִם לֹא הָיוּ תְּכֻלִּים כָּל כָּךְ מֵעוֹלָם. אֲנִי מְרִימָה אֶת רֹאשִׁי מַעְלָה, מַעְלָה, וְהַתְּכֵלֶת מִתְרַחֶקֶת וַאֲנִי מַגְבִּיהָה. אִמָּא שֶׁלִּי לְצִדִּי, וּמִתַּחְתֵּינוּ צַמְּרוֹת עֵצִים, אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בִּשְׂדֵרָה רְחָבָה, יְפֵהפִיָּה שֶׁל אָבִיב, זֶהוּ יְפִי הַשֶּׁפַע, שֶׁבּוֹ נוֹתֵן הַטֶּבַע אֶפְשָׁרֻיּוֹת, וְהַלֵּב מַרְגִּישׁ בְּכָל זֶה. אֲנַחְנוּ אוֹחֲזוֹת יָדַיִם וְהַפַּעַם יֵשׁ בַּיָּדַיִם הַלָּלוּ נֶחָמָה. רַגְלֵינוּ נְתוּנוֹת בְּקַבַּיִם שֶׁל עֵץ, עֲנָקִיִּים, גְּבוֹהִים מִצַּמְּרוֹת הָעֵצִים. זֶהוּ מַסְלוּל הַהֲלִיכָה שֶׁלָּנוּ בַּקַּבַּיִם הָאֵלֶּה, אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא לֵיצָנִיּוֹת וְלֹא דְּמֻיּוֹת מִתֵּאַטְרוֹן עָצוּב. הִיא הוֹלֶכֶת בְּקַלּוּת וַאֲנִי הוֹלֶכֶת בְּקַלּוּת וְאֵינִי פּוֹחֶדֶת כְּלָל, גַּם שֶׁרַגְלַי רוֹעֲדוֹת תָּמִיד בַּגְּבָהִים.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.