"לאהוב זה לרעוד," אמרה לוסיאנה.

"אם כך, האדמה אוהבת אותנו יותר מדי," עניתי לה כאשר נהיו השמים אפורים ואובאליים וינקו את כל האור.

הלבה הציתה את האוקיינוס.

כך התחלתי למדוד את הזמן לפי הפעימות של לוסיאנה.

"זה מה שנקרא לחיות בין הרי הגעש," אמרה ונתנה לי להאזין ללב העדר שלה. "ככה זה לנשום בלועו של המוות."

לאהוב ולמות.

להתקדם על סדקי הגשרים המתמוטטים.

הייתה תקופה שבה האדמה לא משה ממקומה. אחר כך הגיעה רעידת האדמה האם ולוסיאנה פתחה את רגליה בתוך הצל שלי. היו רבות לפניה, אבל אף אחת מהן לא הייתה כזו: רעידת האדמה האפוקליפטית שגרמה לנו להיעלם במעבה של כדור הארץ, שבער כמו לשונה של אחותי על מפשעתי.

שיחקנו בניסיון למצוא את ההבדלים בין שמותינו:

"לו-סיא-נה." LUCIANA

"לוק-ר-סיה". LUCRECIA

שירגנו את אצבעותינו באפלולית כדי להעלות את זכר האש הנוזלית של בשרנו.

חסינו בינות לקונדורים. 

הסתתרנו מפני דמם של המשוטטים שעקפו את הסוסים.

לוסיאנה פחדה מהחשיכה ללא קורת גג, ולכן מדדה את גובה הקירות שלנו באמצעות צמותיה. המבנה היה יכול לקרוס, להתמוטט בשאון הצרוד והסלעי של כדור הארץ, אבל היא אמרה שעדיף להימחץ על ידי הבית מאשר לשרוד ללא מחסה; שפואטי למות עם הדמים הזהים שלנו, האדומים כמו הירח והמעורבבים עם היסודות.

"ראית כמה שאת חבולה?" אמרה וליטפה אותי בפרקי אצבעותיה.

ההתפרצויות של הרי הגעש צבעו את השמש בצהוב חולני.

בצהוב ירקרק.

בצהוב מוגלה.

אבל ביתנו היה סלע שאין בו חשיבות לצבעים. רעידת האדמה החריבה את העיר ומילאה אותה בנעליים בודדות ובבשר מרקיב. אנשים נטשו את בתי המחסה שלהם, יצאו בריצה כשהם עוקפים את הסוסים ואת הקונדורים, הותירו מאחור את בתיהם, את מאורותיהם, כי לא רצו להימחץ למוות. "רק השמים לא יכולים ליפול!" צעקו ושרטו את העיר החרבה.

הם הקימו אוהלים על המדרכות.

הם בלעו את הילדים ואת הזקנים ושיהקו הבל פה מאובק.

"הפחד מטמטם אותנו," לחשתי ללוסיאנה בזמן שעשינו אהבה בעיצומו של האסון.

"יהיה מושלם למות עכשיו," גנחה.

לשונה הייתה ארוכה כמו חבל ואני רציתי לקפוץ בו.

לשונה הייתה חבל שכבל אותי לכל פינות הבית שסירב להתמוטט.

"לאהוב זה לרעוד," הכריזה לוסיאנה כדי שארגיש את מילותיה. היא רצתה מוות מושלם, אבל ביתנו היה מקדש ששמר בקנאות על תולדותיהם של הדברים שלא מתמוטטים.

"זה מה שהורג אותנו," אמרתי לה לילה אחד. "הדרך המגוחכת שבה אנחנו מחזיקות מעמד."

אנשים העדיפו את החשיכה, את הלבה, את רגליה הפתוחות של האדמה, מאשר להתקרב לבית שלא ידע להתמוטט. 

בחוץ, הצעקות היו חלשות יותר מגניחותיי.

לוסיאנה ספרה סדקים בעיניים עצומות וחוותה סיוטים באוזניים פתוחות. הקונדורים היו נשימתו היחידה של אלוהים המתנפץ על להבותיהם הבלתי נדלות של הרי הגעש. יחד ראינו כיצד מנקים את הגופות שהאדמה לא הספיקה ללעוס והתחבקנו כדי להתחמם.

היו עצמות גדולות יותר מרגליה של לוסיאנה. היא פתחה אותן בתוך הצל שלי ודרשה ממני לגעת בה במקום האסור. "את הולכת עליי כמו מת נטול מין," אמרה ואחר שאלה אותי: "את אוהבת את טעם הדם?"

"כן. יש לו טעם של שפה," עניתי לה.

בחוץ, גברים ונשים התרחקו מביתנו שהיה בעיניהם מוקצה מחמת מיאוס.

"ניה ניה, ניאניטה ñaña, ñañita שלי: תסגרי בבקשה את הרגליים בתוך הצל שלי," ביקשתי ממנה בערבים, אבל לוסיאנה רצתה שאשליך את גופתה באורוות שסוס לעולם לא ידרוך בהן על מת.

"אני רוצה לדמות למת הזה שסוסי הפרא של מצחך לא ידרכו עליו לעולם," אמרתי לה בלילה שבו קפצתי בחבל שלה ובקעתי מהמיטה כמו טובעת.

בלילה שבו הרטבתי את הפרוזדורים תוך ליטוף הקירות וסדקיהן.

בלילה שבו ידעתי שמוטב לבלוע אפר מאשר למצוא מחסה במקום מוקצה מחמת מיאוס.

זה מה שאמרתי לה לפני שקפצתי בחבל שלה ובקעתי מהמיטה כמו טובעת: "עדיף להיות מזון לקונדורים מאשר לחיות במקום הזה, המוקצה מחמת מיאוס."

קרביה חפרו את הקבר שלי, שדמה לשריפה מתחת למים.

"אין מוות מושלם, ישנו רק המוות," אמרה לי ובכתה מרוב יופי. ויצאתי כדי שייפלו עליי השמים.