קראו ב:
תרגום: עילי ראונר
*הסיפור זמין להאזנה ללא עלות במסגרת 10 סיפורים בהמלצת משרד החינוך לחטיבת ביניים*
שארל הזקן גר במעלה הגבעה, בסמוך לשביל שומם שהלך ונבלע באדמה בוצית. בקתה מרקיבה בעלת גג רעפים ישנים שנוטה ליפול ותריסים סגורים שמעולם לא נפתחו, זה ברור.
עוגת יום ההולדת, זה היה הרעיון של מוכר המכולת. רעיון יפה. הוא היה יכול להביא לו אותה בעצמו, לשארל הזקן, אבל העדיף להפקיד אותה בידי.
"הנה זה, לך אתה, הוא לא מכיר אותך. אם אחד מאיתנו יעלה להביא לו אותה, אחד מהכפר, עם הטמפרמנט הנוראי שלו, אי אפשר לדעת מה יקרה…"
אז הלכתי לשם. אפילו כלב לא היה לו, לזקן, להיות לו לחברה, מאז שאשתו מתה ובנו עזב. הבן החרא הזה. זה מה שאמרו כולם, אני לא יודע למה, וגם לא שאלתי. דפקתי בדלת, פעמיים. איש לא ענה, אז נכנסתי וסגרתי מאחורי, בגלל הכפור שחדר ודחף אותי פנימה. לא היה אור, ובהתחלה לא ראיתי כלום.
שאלתי:
"יש מישהו?"
ואחר כך, כמו מטומטם:
"אין פה אף אחד?"
ואז ראיתי אותו באפלולית, את שארל הזקן, יושב בכורסתו, כולו עור ועצמות, אפילו לא מצמץ בעיניו. ככה שחשבתי שהוא מת.
אבל הוא הזדקף, נתמך על מקלו, ובעוברו לפני החלון הרים את עיניו אליי. עיניים מזוגגות כמו מים דלוחים, עיניים שגורמות לך להסב את המבט, לך תדע אם זה מרחמים ובושה. עיניים של עיוור, עיניים של זקן.
הוא לחש "אלוהים, הקול הזה, הקול הזה…", וצעד ישירות אליי, כאילו ידע בדיוק היכן אני עומד, והניח את ידיו על פניי. רציתי לסגת אבל לא יכולתי. אצבעותיו הקמוטות, הן התרוצצו על לחיי, שפתיי, מצחי, והוא מלמל "אנדרה, תודה לאל, זה אתה, אנדרה… חזרת, אחרי הכל חזרת". וככה, כשהוא סוגר עליי בזרועותיו, הרחתי עד כמה שהוא מסריח.
הייתי צריך להגיד משהו, להיחלץ מאחיזתו, אבל הייתי כמו אבן. הוא רעד, הוא יבב, הזקן. לא ידעתי מה להגיד, מלבד:
"הבאתי עוגה," והוא חזר ואמר, כאילו לא הבין:
"עוגה…"
"כן בטח. עוגה. ליום ההולדת…"
"יום ההולדת… זכרת, אנדרה. זכרת."
ככה זה התחיל. הזקן אכל את העוגה שלו, באיטיות, בהתרגשות, זלל אותה לגמרי, ואני, אני לא אמרתי כלום. כלום לא יכולתי להגיד, כאילו נתקעה לי מטפחת בגרון. הערב ירד. נשארנו שם יחד בשתיקה, כמו שני דפוקים, ולמרות הכל אני הייתי צריך ללכת.
אמרתי:
"חייב ללכת".
"איפה אתה ישן?" אמר הזקן.
"בכפר".
"אה?"
הוא נראה מופתע והשתתק. הבנתי שהוא מפחד שאעזוב אותו שוב ולא אחזור, כמו שעשה האחר, אני מתכוון. אז, כדי להיפטר ממנו, אמרתי:
"אני אחזור".
"מחר?" העמיד פני זקן.
"מחר".
בגלל זה חזרתי, למחרת, ושוב ביום שלאחר מכן, ובזה שבא שוב אחרי. ואז יום אחד, זה קרה מעצמו, עברתי לגור עם הזקן. התחלתי לארגן את הבקתה, לאט לאט. הוא מתיישב בחוץ, בשמש, מתחמם ומקשיב למקדחה, לפטיש. וכשאני דופק אצבע וצועק חרא, שיט, אני שומע אותו מצטחקק.
בכפר, הם בטח יודעים, על הקול ואולי גם על הדמיון. הזקן, עצמו, הוא מאמין בכל לבו שבנו חזר. ועכשיו, אל הכפר, הוא יורד לפעמים, ואפילו הולך לשתות כוסית בביסטרו, עם האחרים. הבושה שלו נעלמה. ואלה שגרים למטה, הם התחילו לקרוא לי אנדרה. בהתחלה, ברור שזה היה כדי לצחוק, חייב להיות, כי קוראים לי באמת קארים, והדבר נראה לעין. אבל עכשיו, זה לא אותו הדבר, זה כמו כינוי. זה כמו סוג של כבוד כשקוראים לי אנדרה. בשבילי, וגם בשביל הזקן. שנינו הרווחנו מכך.
לפעמים, אני שואל את עצמי אם אכן טוב מה שאני עושה. אם אני לא מלוכלך. מה יקרה אם האחר יחזור, האמיתי. ראיתי סרט כזה, ושם זה נגמר רע. למרות הכל, אני שואל את עצמי. כי יום אחד, שארל הזקן אמר, בקול חביב:
"אתה חמוד, אתה, זה לא כמו האחר".
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.