שוב איבדתי את אבא שלי. אחרי שאיבדתי שיווי משקל על האבנים הרטובות ליד הנחל ביער בדבון. לשם טסנו בחופשת הקיץ של גן טרום חובה לבקר את מולי, החברה הנוצרייה שלי מהגן בימק״א שהיה גן יהודי מוסלמי נוצרי, שחזרה לאנגליה עם אמא שלה שיש לה את אותו שם כמו של אמא שלי. התאכסנו שם במלון קטן ומולי ואמא שלה באו לבקר אותנו. מולי ואני ישבנו על הרצפה, שהייתה מכוסה בשטיח מקיר לקיר, נשענו על המיטה והוצאנו מהקופסא ברביות חדשות שקנו למולי ולי, ולא ידעתי אם קיבלתי אותה כי קנינו מתנה למולי אז ההורים שלי קנו גם לי או שבזכותי מולי קיבלה בובת ברבי. קנו לי גם מעיל גשם סגול בהיר בטיול הזה. המעיל היה כבד וקשיח ולבשתי אותו באחד הימים שבהם יצאנו לטיול ביער. ירדנו במסלול הליכה שהוביל למקטע רחב של נחל עם מפל קטן. האדמה על גדות הנחל הייתה בוצית וחלקה, ובתוך הנחל היו אבנים גדולות שאפשר לטפס עליהן עד  שמתקרבים למפל. האבנים היו רחבות וגבוהות ומלאות טחב ירוק ורטובות מהגשם ומהבוץ שהשאירו עליהם מטיילים. התקדמתי בזהירות על האבנים, הרמתי רגל, הנחתי רגל, הרמתי רגל, ייצבתי רגל, וכשהאבן הייתה חלקה מדי הרמתי יד כדי לתפוס משהו. להחזיק משהו כדי לא ליפול מהאבן. תפסתי פאוץ׳ שחור מעור. שהיה קשור על ג׳ינס כחול. שהיו לבושים מעל נעליים אפורות של ניו בלנס. פאוץ׳ שחור מעור של אבא שלי. עם ג׳ינס כחול של אבא שלי. ונעליים אפורות של ניו בלנס של אבא שלי. הרמתי את העיניים מלמטה, דרך הפאוץ׳ עד למעלה, אבל האבא עם הפאוץ׳ לא היה אבא שלי. האבא עם הפאוץ׳ היה איש אחר. איש זר עם פאוץ׳ שחור מעור כמו של אבא שלי. היו לו גם פנים ורודות כמו של אבא שלי. ומכנסי ג׳ינס כחולים ישרים כמו של אבא שלי. ונעלי ניו בלנס כמו של אבא שלי. הוא לבוש מעיל ניילון בכחול ובאפור כמו של אבא שלי. תפסתי את הפאוץ׳ השחור של אבא שלי אבל הפאוץ׳ השחור הוא של איש אחר. שוב איבדתי את אבא שלי. אחרי שהרסתי את המאזדה לאנטיס 323 שאבא שלי קנה בשנת 99, והניח מגבת על המושב האחורי כדי שהריפוד החדש לא יתלכלך, ואסר עליי לאכול או לשתות או ללעוס מסטיק באוטו, ופתח את החלון בדממה בלחיצה על הכפתור האוטומטי אם הייתי מתעטשת או משתעלת, וניקה אותה בכל שבוע, ניגב את השמשות ושאב את הריפוד, ולבסוף נפרד ממנה אחרי ארבע עשרה שנים בערך לטובת יונאיי איי-30 חדשה, ואמא שלי קיבלה אותה אחריו. המאזדה הלכה והתלכלכה והתמלאה בחפצים תועים כמו תיק בריכה פתוח שתכולתו נשפכה על המושב האחורי, ושקיות וורודות של רמי לוי, ועיתונים ישנים ודברים שהיו אמורים לעבור מבית לבית אבל נשכחו ברכב ודהו מבעד לחלונות הזכוכית. כשאני קיבלתי אותה בירושה המשכתי בדרכי אמי ולא בדרכי אבי שהיה אומר ״את בדיוק כמו אמא שלך״ בכל פעם שהייתי לוקחת משהו ולא מחזירה למקום. בכל פעם שהיה נכנס לחדר שלי והנעליים היו מפוזרות מסביב הוא אמר, תחזירי את הנעליים למקום וזה כבר ייתן תחושה של חדר מסודר. ובכל פעם שהייתי מאבדת משהו ובכל פעם שהייתי ניגשת לשולחן העבודה שלו ומבקשת משהו כמו עט או עיפרון או מחק הוא אמר אבל קניתי לך בדיוק כזה כדי שלא תבקשי ממני. ובכל פעם שהייתי שוברת או מפזרת משהו היה אומר ״את בדיוק כמו אימא שלך״ ובעניינים האלה הוא צדק, אני בדיוק כמו אימא שלי, ואת המאזדה לאנטיס הרסתי בירידות של שער הגיא. עדן ואני היינו בדרך מחוץ לעיר כשעשן התחיל לעלות מולנו. עדן הסתכל על מד הטמפרטורה של הרכב שהגיע למאה עשרים, הוא נצמד לשולי הכביש ונסע לאט עד שעצרנו לתחנת דלק של שער הגיא. החנייה שם הייתה מלאה, אז העמדנו את האוטו בכניסה לתחנה. יצאנו ממנו ועדן פתח את המכסה המנוע. הוא רתח ועלה ממנו עשן. הסתכלתי על עדן. הוא אמר, אל תדאגי. התקשרתי לדוד שלי נחום. הוא אמר שהוא יסיים משהו ויגיע לפגוש אותנו. עדן הציע שנבדוק שמן ומים. חיפשתי נייר טואלט בתא הכפפות ובתאי הפלסטיק שבקצה הדלתות הקדמיות. לא הצלחתי למצוא אפילו טישו משומש. מצאתי קבלת נייר ישנה של דלק. עדן ניגב איתה את המד הארוך של השמן, ואז הכניס אותו למקומו ושוב הוציא. היה שמן, אבל לא היו מים בכלל. נזכרתי שבעצם אף פעם לא בדקתי שמן או מים באוטו הזה, ובעצם באף אוטו, כי זה היה האוטו הראשון שלי. נחום הגיע. גם הוא בדק את השמן והמים וניסה להניע את האוטו. המים נגמרו והמנוע נשרף. הוא כעס שאנחנו מזניחים את הרכב ושזה רכב מצוין ושחבל. הלכתי הצידה כדי להתקשר לגרר של שגריר. זה היה יום שבת, הם יגיעו תוך שעתיים עד שש שעות. חיכינו. הגוררים הגיעו אחרי הצהריים והעלו את המאזדה על המסוע של הגרר. נחום אמר להם שיקחו אותו למוסך של מוהנד בודי ג׳וז 24. הוא לא בטוח מה הוא יגיד, יכול להיות שהאוטו הלך, אבל שווה לנסות. הגרר התרחק על כביש אחד על רקע השקיעה. בכיתי. נחום אמר, לא נורא, ככה לומדים. ביום שאחרי נפגשנו בודי ג׳וז. הם אמרו שהמנוע הלך ושמנוע חדש יעלה כמו מכונית חדשה, והציעו לקנות אותו בכמה מאות בשביל חלקי החילוף. נכנסתי לרכב וחשבתי מה יכולתי לקחת. קיפלתי את כיסוי השמש הצהוב מקרטון והוצאתי דיסק שהיה במתקן הדיסקים. סגרתי אחריי את הדלת. נפרדנו מהחברים של נחום במוסך ואמרנו תודה על הכל. נכנסו ליונדאי של אמא שלי ועלינו בחזרה מוודי ג׳וז אל העיר. האוטו נשאר מול קיר סדוק של בית נמוך בכפר. שוב איבדתי את אבא שלי. אחרי שהרחוב שליד הבית שלי נחסם לתנועה בגלל אמבולנס, ניידת משטרה ואופנוע של מד״א שחנו ליד בניין בתחילת הרחוב. זה הרחוב היחיד שממנו אפשר לנסוע כדי לחפש חנייה קרובה לבית ועדן אמר מישהו מחזיר את נשמתו לבורא, ואני אמרתי די, והוא אמר מה לעשות זה קורה, ואני אמרתי די אל תגיד את זה, ועדן עשה רוורס ופנה ברחוב אחר כדי לעשות סיבוב בתקווה שהאמבולנס והאופנוע של מד״א וניידת המשטרה כבר יפנו את הדרך. בנסיעה הידיים שלי התחילו לרעוד והשלמנו סיבוב שלם עם הרכב אבל הניידת והאמבולנס והאופנוע של מד״א עדיין עמדו באותו המקום. עדן עשה רוורס ונסע סיבוב נוסף, כי לא הייתה לנו ברירה אלא לחכות שהאמבולנס והניידת והאופנוע של מד״א יפנו את הדרך היחידה שלנו להגיע לרחוב של הבית. כשהגענו שוב לאותה נקודה, אנשים נקהלו סביב האמבולנס, שהדלתות האחוריות שלו היו פתוחות ושני חובשים הכניסו דרכן אלונקה. עדן פנה כדי לעשות סיבוב נוסף אבל נסע לאט כדי להצליח לראות. עצמתי את העיניים וקיפלתי את הרגליים שלי אל תוך הגוף ודפקתי עם כפות הרגליים שלי דפיקות קטנות על ריפוד המושב כדי שעדן ישים לב וייסע יותר מהר. עברנו את נקודת התצפית על האמבולנס והמשכנו בסיבוב, שכבר עשינו פעמיים, אבל לפני שהגענו לפנייה מול הרחוב החסום אמרתי לו, אל תלך לשם. עדן עצר עם האוטו ברחוב צדדי וחד סתרי והתנצל על מה שהוא אמר קודם ואני התקשרתי לאמא שלי למרות שהשעה הייתה שתים עשרה בלילה, וכשהיא שאלה אותי מה קרה אמרתי שהכל בסדר. היא שאלה שוב ואני חזרתי ואמרתי שהכל בסדר. היא ענתה שזה לא נשמע ככה ואני אמרתי שאני בסדר ושרציתי רק לשמוע את הקול שלה ולשמוע איך היא ואם הכל בסדר, והיא אמרה שהכל בסדר איתה ושאני נשמעת לא בסדר, וביקשתי ממנה להפסיק לשאול את זה, אבל היא אמרה עכשיו אני אהיה עצובה כי את עצובה. ביקשתי ממנה שתעזוב את זה וחזרתי שוב על זה שרק רציתי לשמוע שהכל בסדר, והיא שאלה שוב למה אני לא בסדר, ואמרתי שלא קרה כלום. אחרי שנשמעה הסירנה של האמבולנס עדן אמר שהם נסעו והמשכנו לרחוב החסום, שנפתח עכשיו ,והסתכלתי על הבניין שממנו החובשים הוציאו את האלונקה אל תוך הדלתות הפתוחות של האמבולנס. שוב איבדתי את אבא שלי. אחרי שאיבדתי את המצלמה שההורים שלי קנו לי בכיתה י״ב כמתנה, כשהתקבלתי לשנת שירות בגרעין אומנויות. מצלמת DSLR של קאנון שצילמתי איתה בסמינרים של הגרעין ובטיול השנתי ובמחנה קיץ האחרון בצופים ואז בנסיעה לאמסטרדם עם עוד שלוש חברות, שבה עישנו וויד בפעם הראשונה בג׳וינטים מגולגלים מראש ארבעה בעשר יורו בקופי-שופ מתחת לדירה השכורה. ואז בשנת שירות בחוף הים הצמוד לדירה שלנו, ובטיולים שיצאנו אליהם, ובאירועים שארגנו בכפר הנוער, ובמסיבות שאסור היה לנו לערוך בקומונה. ואז בנסיעה הראשונה של עדן ושלי לברלין.  עדן כבר היה בברלין עם משלחת תיאטרון ואני טסתי לבד בפעם הראשונה בחיים, עליתי על מטוס לבד ולקחתי רכבת ובתחנה בעיר פגשתי בברלין את עמית ונטע שהיו עדיין זוג, הרבה לפני שעמית התחילה לצאת רק עם נשים, וישנתי איתם לילה אחד ביחד במיטה ולמחרת נסענו לראות את עדן עם משלחת התיאטרון. נשארנו שנינו לשבוע בברלין וצילמתי אותו בגן החיות ליד המדוזות שבהקו בסגול בתוך אקווריום. ואז בחודשיים בפרק הכנה בקיבוץ בית זרע, שם כל פינות החדרים היו מלאות בעכבישים ושנאתי להיכנס ולצאת מהחדרים, צילמתי בעיקר את שני האירועים המרכזיים שערכנו, מרתון יזמות לתושבי עמק המעיינות ופסטיבל אמנות בקיבוץ, וגם את הטיול שעשינו בכנרת עם כל הגרעין, שאליו מאיה הביאה את הרכב של ההורים שלה ועדן נהג בו ולכן שניהם ישבו במקומות הקדמיים ואני ישבתי מאחורה עם אביגיל וגילי והן צחקו שאנחנו הילדות והם ההורים וקינאתי במאיה על המשחק הזה עם עדן למרות שכבר היינו ביחד. ואז בצבא, בסופי שבוע, בעיקר בבית הנטוש בצובה, שנסענו אליו כמעט בכל סופ״ש בצבא עם קרקרים וגבינה ופחיות בירה, שצילמתי בו את החברים שלי על רקע גרפיטי שצבעו אנשים אחרים בקירות ופעם אחת גם אנחנו עשינו גרפיטי עם שיר שכתבתי שקראתי לו השראה והוא הלך ככה: תחכו להשראה שתכה בכם / ואני באמת חיכיתי / הסתכלתי על הכל מסביב / נתתי את נשמתי לרגע / ואת כל הגוף / והכל ביחד חיכה / ואז היא הכתה בי / ההשראה / אבל המכה הייתה חזקה מדי / ואני התעלפתי / ולא כתבתי שום דבר. החברים שלי צילמו אותי ליד השיר שלי שהיה צבוע עכשיו על הקיר בספריי בצבע בורדו באותיות מתוך סטנסטיל זול ודק מפלסטיק שקניתי במקסטוק. וגם את חופשות הרגילה שלי, שניסיתי תמיד לתאם עם חופשות הרגילה של עדן, שבהן אף פעם לא עשינו משהו מיוחד כי היינו עייפים כדי לתכנן. הלכנו לים למרות שמזג האוויר לא היה מתאים ולמרות שלא היה לי בגד ים, אז הלכנו לקנות בגד ים בקניון ברעננה שהיה קרוב לבית של אחי הגדול שאותו ביקרנו גם באותה חופשה, וקניתי חלק עליון עם הדפס של פלמינגואים שלבשתי רק באותה פעם, או לכל היותר פעמיים, אבל ביקשתי מעדן שיצלם אותי איתו והתמונות לא יצאו יפות כי השיער שלי היה קצר ומכוער כי הסתפרתי כדי שלא יאלצו אותי לאסוף את השיער בצבא אבל אף פעם לא העזתי לגזור ממש עד האורך שבו כבר לא צריך לאסוף אז הוא נתקע באורך ביניים מכוער. בתקופות שהוא לא היה קצר מדי הוא היה ארוך מדי, והיה מתפרק מהצמה הרפויה שקלעתי בדרך למסדרי הבוקר עם הפיג׳מה הכבדה והירוקה הזאת ועם נעלי הצבא הרכות והחלשות שנעלתי, נעלי בנות, כי למרות שהשגתי נעליים כבדות יותר ואדומות, הרס״ר אסר עליי לנעול אותן עד שלא עברתי לתפקיד, שבו הייתי קצת יותר נחוצה ולכן קצת יותר שמחה, מדריכת מטול לטירונים של הנח״ל, וכמה שבועות לפני שעזבתי את הבסיס ועברתי עם הגרעין לפרק משימה בשכונת נגה בתל אביב, צולמתי במצלמה עם טירונים מפלוגה 32 שהיו האחרונים שלימדתי להשתמש ביורה רימונים כי בסוף השבוע הזה, בבוקר יום שישי, אבא שלי מת פתאום וישבנו שבעה ובסופה נסעתי עם עדן להורים שלו ונזכרתי במצלמה שלי שלא ראיתי אותה הרבה זמן ולא צילמתי בה הרבה זמן וניסיתי להיזכר מתי צילמתי בה בפעם האחרונה, ואיפה יכול להיות שהשארתי אותה, ושאלתי את עדן, והוא ניסה להיזכר, והוא שאל את ההורים שלו והם ניסו להיזכר, כי זכרתי כמעט בוודאות שיצאתי מהבית שלהם עם המצלמה בפעם האחרונה שצילמתי, חיפשנו בכל הבית שלהם, הפכנו את כל החדר של עדן, ובדקנו בכל הארונות, ובחדר הכביסה ובסלון ובחדר של אחותו הקטנה של עדן ושוב ושוב עד שנאלצנו לוותר, ועדן ואני נסענו בחזרה לירושלים כי חברים אחרונים שלא הספיקו לבוא לשבעה הגיעו לבקר אותי. אמא של עדן שאלה, תנסי לחשוב מה התמונה האחרונה שאת זוכרת שצילמת במצלמה, ונזכרתי שלפני שבועיים או שלושה או כבר חודש נסענו לארוחת צהרים ביפו עם המשפחה שלי במסעדה הזקן והים, חגגנו את ימי ההולדת של הקיץ וישבנו בשולחן ארוך עם אבא שלי אמא שלי ועם שני האחים שלי והאחיינים שלי ועם עדן, וצילמתי שם את כולם, וכשהפניתי את המצלמה אל ההורים שלי הם חייכו אחד לשנייה וקירבו את הפנים אחד לשנייה ואז אבא שלי נישק את אמא שלי נשיקה קטנה על הפה ואני צילמתי את הנשיקה הזאת שראיתי פעם בעשר שנים. אבל לא הספקתי לעלות את התמונות האלה על המחשב, והמשכתי לחפש את המצלמה ואפילו פרסמתי פוסט בפייסבוק שהיה כתוב בו: המצלמה הזאת מאוד יקרה לליבי ועברה איתי את השנים החשובות בחיי, והדבר המרכזי ביותר, יש לי בה תמונות משפחתיות אחרונות שלא הספקתי לשים במחשב ואני חייבת למצוא. והרבה אנשים הגיבו על הפוסט בלייק עצוב ושיתפו אותו 43 פעמים אבל בכל זאת לא הצלחתי למצוא אותה. איבדתי את המצלמה שלי. שוב איבדתי את אבא שלי. אחרי שניסיתי להימנע במשך תקופה ארוכה מהשיננית. שיננית אחת שקוראים לה יעל, שמרכיבה משקפיים ותלתלים והיא חייכנית ונחמדה מדי, ושמאז שהייתי בת עשר שכבתי על כיסא הטיפולים שלה אחת לחצי שנה, והנעליים שלי הרעישו על הפלסטיק שעטף את הכיסא והעיניים שלי בהו בפנס המסנוור שהוצב מעליו. היא ישבה על כיסא מתגלגל עם הגב אליי, ארגנה את הכלים שלה, ושאלה איזה כיתה כבר סיימתי ולאיזה אני כיתה עתידה לעלות ומה אני אוהבת לעשות כאילו שהיא לא תנזוף בי מיד כשאפתח את הפה שאני לא מצחצחת כמו שצריך. בסוף לא הייתה לי ברירה כי התחילו לכאוב לי בכל פעם שלעסתי שוקולד או ממתק מגומי או כל דבר מתוק אחר אז קבעתי תור למרפאת השיניים, ונסעתי וחיפשתי וחניתי ונכנסתי לקופה ושכבתי בכיסא וכשהדלת נפתחה נכנסה שיננית זרה. היא התיישבה על הכיסא המתגלגל וארגנה את הכלים שלה עם הגב אליי. העיניים שלה היו מכוסות במשקפי מגן שקופות להדוף את נתזי המים והרוק והיא שיתפה אותי בבעיות שלה עם ביטוח לאומי וסיפרה שבקופת חולים פה בגילה לא נחמדים כמו שציפתה ודיברה ודיברה ואז שאלה שאלה וחיכתה שאענה לה אבל המלקחיים חיטטו בתוך הפה שלי. תקעתי את העיניים שלי בתקרה וחשבתי על אבא שלי, שכל החיים לקח אותי לשיננית באופן קבוע, אחת לחצי שנה, וישב על הכיסא המרופד ליד הקיר והמתין שאסיים ונענע את ראשו בכעס כשיעל השיננית גערה בי על אי ההקפדה ואמר, מאז שגדלת מספיק לשפשף בעצמך את השיניים יש לך בעיות. צבטתי את הירך דרך הכיס. זה כואב? אל תסגרי את הפה. כלי הברזל של השיננית הזרה חפרו באבנית שהצטברה לי על השיניים. היא הצביעה על כוס חד פעמית דקה שהתמלאה במים מתוך ברז דקיק ואמרה לי לירוק. ירקתי דם. הכוס התמלאה שוב אוטומטית. שטפתי את הפה וירקתי שוב. המים היו אדומים. השיננית קמה, היא אמרה שהיא כבר חוזרת, יצאה מהחדר והשאירה את הדלת פתוחה. ראיתי את חדר הטיפולים השני. רופא שיניים עמד מעל כיסא ריק וקיפל את סינר העבודה שלו. הוא נופף אליי. את בסדר? הוא שאל מהחדר השני. הרמתי את היד וסובבתי אותה קצת באוויר, ככה-ככה. השיננית חזרה וסגרה את הדלת, התיישבה על הכיסא המתגלגל ופנתה אל השיש. הסתכלתי עליה מורחת משחה כתומה על שתי פלטות דקות מקלקר. היא הורתה לי להישען אחורה, דחפה את הפלטה הראשונה אל השיניים העליונות ואת השנייה הצמידה לתחתונות ופקדה עליי להדק את הלסתות. ניסיתי להבריח את הלשון אחורה אבל הטעם המר של פלואוריד בטעם תפוז מלאכותי נתפס בקצה הלשון. חצי שעה בלי לאכול, בלי לשתות ובלי לשטוף במים. יצאתי מהחדר שלה ונעמדתי מול המזכירה בקבלה. טיפול קשה, אמרתי לה. הסתכלתי מסביב. השיננית ההיא יעל לא נראתה בשום מקום. המזכירה שאלה איך קוראים לי ואז הוציאה את התיק הרפואי שלי. היא דפדפה בו ואז סובבה אותו אליי, תחתמי כאן מחדש, היא הצביעה על קו שחור ריק. מעליו חתום השם של אבא שלי בכתב היד שלו. שילמתי בפעם הראשונה בעצמי על טיפול שיניים ויצאתי מהמחלקה לקופת החולים שהקירות שלה היו צבועים בכתום ובכחול. במרכז החדר הגדול של קופת החולים ניצבו ספסלי ישיבה ארוכים ועל המושבים המרופדים ישבו גברים עם שיער שיבה לבן. אחד מהם הלך בעייפות לכיוון המכונה האוטומטית שצריך לגהץ בה את הכרטיס המגנטי כדי לקבל תור. אחר הרים את הראש אל הטלוויזיה שמנה את המספרים המתחלפים. שלישי נפרד מהרופא שליווה אותו החוצה מחדר הבדיקה. אני יודעת שכולם תכף ימותו. השיננית ההיא יעל לא צצה מאף פינה בקופת החולים ולא שאלה איפה אבא, מה עם אבא, מה שלום אבא. הלכתי לשירותים של הקופה. ירקתי בכיור וניגבתי את הלשון במגבת נייר. שוב איבדתי את אבא שלי.