בשיממון, הזמן נתלש מהקיום ונעשה חיצוני לנו. (אמיל צ'וראן)

זו היתה התפרצות של אור. זרמים של שמש חורפית, תוקפנית, ניתכו על רצפת הלינוליאום. וחוסר התכלית של הבוהק פצע את עיני הנערות. השמים, כחולים להפליא, הזמינו התאבדות.

"איי…" נאנקה טטיאנה והסתובבה אל הקיר.

אָליאוֹנה קמה, לקחה את גליל סרט ההדבקה ומתחה מחדש את השמיכה על שמשת החלון בסלון. היא הספיקה להציץ בשעון הקיר, שראשי התיבות CCCP היו חקוקות עליו באותיות מוזהבות (דגם מ-1975, ירושה מהסב): שתים-עשרה וחצי. חשכה השתררה שוב בחדר הבוער. מערכת ההסקה המרכזית של הבניינים פעלה בחודש מרץ במלוא הקיטור.

"יש לי זין מברזל שדופק לי בתוך הראש," אמרה אליאונה.

"ולי יש חשמלית שעוברת דרך העורף," אמרה טטיאנה.

הן שיקעו את כאב הראש שפעם בראשן בתוך הכרים.

האלכוהול הוסיף לטבוח בהן. הן ישנו עד חמש אחר הצהריים, קמו, הכינו תה שחור. הן שתו ליטר תה בשתיקה ואכלו חבילת ביסקוויטים בתנועות רפות. כבר היה ערב. הן הסירו את השמיכה שאטמה את החלון: אורם של מוטות הפלדה התווה משבצות צהבהבות על חזיתות הבתים. אמש הלכו לטָמֶרְלָן. עור הפנים הלבנבן שלהן, שערן הצבוע בלונד ואישוני הטורקיז המשובצים בעיני שקד, הנחילו להן הרבה פחות הצלחה במועדונים הצפוניים האלה, משהיו זוכות לה בחוף עם עצי דקל. הן השתכרו מבקבוק של וודקה פלפל. שני חיילים פנו אליהן ברכּוּת של טירונים בצבא הרוסי. אחד גבוה ומשופם ושני רזה יותר, שלא נראה עד כדי כך רע. הם שפכו את מררתם על צ'צ'ניה; אחד מהם קרס על כורסה והשני צעק: "גרוזני היא זונה" ורץ החוצה להקיא. אחר כך, חשמלאי מחברת KTP העליב אותן וצעק על טטיאנה שלא היתה צריכה לסטור לאחיו בשנה שעברה, וטטיאנה נזכרה בפגישה שלושה שבועות קודם לכן, עם בחור מפגר שדיבר בלי הפסקה על דיג של סלמון. איגור, השומר של טמרלן שמוצאו מקזאן, סילק אותו מהמועדון. רחבת הריקודים התרוקנה, שתי החברות נשארו לבד. הן גמעו מאה חמישים גרם נוספים של וודקה, כמה בירות, ואז, בלהיט אוקראיני משנת 1998, אליאונה שברה עקב של מגף, והדרך חזרה היתה סיוט כי השלג המימי נערם ברחוב פרוֹלֶטָארסקָיָה. על גמלון בית העירייה, שלט מואר ציין C°37-. הרחובות היו מצופים שכבת כפור, והאוויר התעשייתי היקשה על הנשימה. זה היה ב-8 במרץ, יום האישה שקבעו הסובייטים, החג הכי חשוב בשנה. בעד שום הון שבעולם לא היו מחמיצות הזדמנות כזאת לעשות חיים.

כל יום המחרת היתה טטיאנה נטועה מול בבואתה. החלון נשקף לרחוב קוֹמסוֹמוֹל ושערה הבלונדיני קרן כמו הילה על השמשה. הרוסייה הצעירה סיימה לימודי צרפתית באוניברסיטת טוֹמסק ובספטמבר חזרה אל דירת אמה. בששת החודשים האחרונים היא המתינה שמשהו יקרה. החורף נחת על האזור באמצע ספטמבר והקפיא כל תקווה אל הבלתי צפוי. לארץ הזאת אין מתחרים בדריסת הקיום. סיביר השמידה את הזמן, עיקרה את הימים. השעות נפלטו כמו עוברים מתים. במקום הזה, גזירת הגורל לבדה איפשרה את המשך החיים.

ארובות חדר ההסקה ינקו את תימרות העשן; אדי המים העלו קצף בשמים. טטיאנה חשקה בעוגיית מרָנג. מכרו כאלה בחנות מספר 3, כארבע מאות מטרים מהבניין שלה. אבל המחשבה שעליה להידחק אל תוך שכבות של בגדים ולהתעטף בגרביונים, בצעיף ובכובע גרב ריפתה את ידיה. במקום הזה, ארבע מאות קילומטר דרומית לחוג הקוטב, נדרשו לך עשרים דקות להתלבש. היא השתרעה על הספה, הציתה סיגריה וניסתה ליצוק חיים בטבעת עשן.

בשש נעמדה מול החלון. אמה, פקידה בסניף של חברת תעופה, תחזור מהעבודה בעוד שעה. הן ידליקו את הטלוויזיה לפני ארוחת הערב. היום מקרינים את "ווֹינָה!", סרט על המלחמה בצ'צ'ניה. גדודי הכוח הרוסי הביסו את האסלאמיסטים וכבשו את גרוזני ברובים שלופים בין ההריסות.

העתיד של סטרָז'בוֹי היה נושא שלא מדברים עליו. העיר היתה מורכבת משורות דומינו של בניינים שנבנו על הטייגה וחסמו את האופק. דירה באחת המצבות האלה לתפארת אדריכלות הבטון היתה פעם חלומו של כל אזרח סובייטי. מחצית מתושבי סטרז'בוי עבדו באסדות הקידוח. המחצית השנייה המתינה לראשונה בחמימות הבניינים. בלילות היתה שורת לפידי הגז מרצדת, ומהקומות העליונות דמתה לשרשרת נורות חג התלויה מעל היער. פוטין העלה את רוסיה על המסלול הנכון כשתיזמר את שאיבת הנפט בקצווי הפדרציה. מראשית שנות האלפיים צצו בסיביר שלל תחנות קידוח. צינורות הנפט זחלו על הטונדרה הארקטית והצרו את מרעה ההרים של איילי הצפון. רוסיה הקיצה מתרדמה, התנערה מקורי השינה ומצאה את כפות רגליה נטועות בתוך חבית נפט. לִחשוּש מבערי הגז ופרץ הלהבות פילחו את דממת היער. האבוקות הליליות בישרו על שיבת המדינה אל השווקים העולמיים. הן הציתו תקווה בקרב מעמדות הביניים, וגם בקרב הפועלים: כל אימת שלפיד נראה מעבר לרחוב, היו השיכורים נוהרים לכיוון האור בוודאות של מי שמצאו מגדלור. טטיאנה תהתה אם יש לה זמן לקרוא לאיגור. הוא היה טכנאי בתחנת החשמל והם נהגו לטלפן זה לזה מדי פעם כשהתחשקה להם דפיקה. הוא היה מגיע במהירות בכומתת המוז'יק שלו, בגומות החן שסותתו באזמל ובכפות הידיים הגדולות האדומות שכמו נוצרו לעיסוי. קרשי הספה היו מבוקעים והם היו גומרים על הרצפה, על השטיח הירוק-חאקי שנפרש עליה ב-1977, השנה שבה אבא של טטיאנה יצא לגמלאות. הוא מת בקיץ שלאחר מכן כשנפל לאגם קוֹטצֶ'לניק, שיכור לגמרי מקוניאק ארמני. טטיאנה חשבה: אין זמן לזיון, כבר שש וחצי. היום כמעט גמור ואמא תגיע עוד מעט.

יום המחרת היה אפילו יותר גרוע: גירוש הסובלים מנדודי שינה לאור היום. טטיאנה לא השתייכה עוד לזמן. היא רבצה על גדותיו ובהתה בתנועת השעות בלי לטבול בנהר. בלילה מוּרד מי ששנתו נודדת ממשלוח המֶשך. הוא שוכב ללא זיע בין סדינים מיוזעים, מוקצה מהזרם שנושא עמו את יתר הישֵנים. היא, העֵרה, חשה שנגזלה ממנה הזכות הבסיסית להיסחף בשטף השעות. היא לגמה תה, עישנה חפיסת סיגריות והבינה שהתואר שלה בצרפתית לא יועיל לה בשום צורה בעיר העשויה בטון קפוא, המאוכלסת פועלים אוזבקים, טכנאים פולנים וקודחי נפט רוסים. היא הלכה שבי אחר ההדר של השפה הזאת, שלמעשה לא דיברו בה עוד אלא שישים מיליון זעיר-בורגנים מיוגעים, מצופפים בזיכרון של גדוּלה שאבד עליה הכלח. הלשון הצרפתית הועילה אך ורק לתביעה הפנימית, לקינה, לגניחה. בעולם הזה, מי שרוצה להציל את נפשו מוטב לו שיתדפק על שערי הקתדרות לסינית, לערבית או ליפנית. מה תעשה בדיוק בשליטתה באָמפָּרפֶה דוּ סוּבְּז'וֹנקְטיף ובתיאוריות על אופני התיאור הפלובריאני?

בחוץ הועלה מופע: מחול המפלסות הגורפות את ערמות השלג אל שולי רחוב קומסומול. התנועה לא התמעטה: סטרז'בוי היתה עיר פעלתנית. הנפט סיפק משרות. מישהו היה צריך לשאוב את המיץ הזה ולשלוח אותו אל מפעלי הזיקוק, שם נועד להפוך לדלק ולמלא את מיכל הבנזין של רכב השטח, שמסיע בחורות דרך ערים רדומות לעבר כוסות מוחיטו רענן וערבים מחשמלים. היא עמדה בניצב למקום שכלום אף פעם לא קורה בו: מקור הדברים כולם. בקרוב, בעוד שבועות ספורים, תבהיר לה אמה שמשכורת של מוכרת באשנב כרטיסים אינה מספיקה בשביל לכלכל בחורה בת עשרים וחמש, ושאי אפשר להעביר חיים שלמים בבהייה בשלג מאחורי זגוגית, מבעד למסך אדים כפול של עשן סיגריות ותה. הגברת הזקנה מכרה נופשונים "הכול-כלול" בתאילנד תמורת 50,000 רובל. טיסות השכר פלטו נחילי רוסים על חופיו הדרומיים של חצי האי, לא רחוק מהגבול עם מלזיה. הנופשים הציגו לראווה את כרסיהם הסמוקות בשורה על החול, למרגלות הריזורטים המבוטנים ששופצו כלאחר יד אחרי הצונאמי של 2004. בבקרים הם צילמו את המזנון החופשי במצלמות הווידאו שלהם, ועם שובם הראו את הסרטים לעומדים לנסוע.

טטיאנה השתרעה על הספה, חייגה את המספר של איגור אך ניתקה. היא נעצה את עיניה בתקרה. הכתם החום התפשט על יריעת הבד, עקבת דליפה של דוד המים החמים של השכנים לפני עשרים שנה.

בילדותה היתה מסתכלת בהטבעות ומדמה בהן ראשים של סוסוני ים המגיחים מתוך שושנות מים. היום הכתם הוא בסך הכול כתם. ריח של כרוב מבושל עלה מהדירה למטה והציף הכול. זה היה ריחו של השיממון הרוסי. השמש ביתרה את העננים, האירה לרגעים אחדים את כיפת הבצל של כנסיית גבירתנו של קזאן, וההשתקפות הטילה בוהק במרכז הכתם בתקרה. טטיאנה ראתה בעיני רוחה את הבבושקות הטורחות מול מעמד האיקונין. הן ודאי משתטחות לפניו ברגעים אלה ממש, מועכות את פניהן כנגד פצעי ישו הקדושים וזועקות במלוא ריאותיהן אל האין המפלצתי של חיי הנצח, בתקווה למצוא בו נחמה מפני גרירת נטל קיומן העלוב על פני האדמה הסיבירית. היא קמה וסקרה את ישבנה במראה. היא עשתה לה הרגל לצום יומיים בשבוע, סילקה מהתפריט שלה את תפוח האדמה וסירבה לעלות במעלית של האוניברסיטה. היה לה עכוז אורתודוקסי: בָּצָל מתנשא, מחוטב בנוקשות וזקוף. תחת שהותיר אחריו שובל של זיכרונות, מתקפות, כישלונות ויבבות במעונות הסטודנטים. בו טמונה ישועתה, נהגה לומר לעצמה כשהיא לופתת את ישבניה בגבה אל המראה. השעה היתה שש. היא מוכרחה לעשות משהו. היא מוכרחה להיחלץ מכאן.

קלאב 100 שכן בסמטה במרכז מוסקבה, לא רחוק מבית הסוהר לוביאנקה. זונות ונידונים למוות: הרובע הזה הועד לגניחות. דלת עץ נפתחה מתחת למעבר מקומר ובצדיה צמד רוסים בגובה מטר ותשעים. שניהם לא היו מביישים תחרות היאבקות בלתי חוקית בכלא לֶפוֹרטובו. הם פינו את הדרך לשני סוגי אנשים בלבד: באי המקום הקבועים, וגברים שיצאו מרכבי שטח עם שמשות כהות. הלקוחות נבלעו בגרם מדרגות ממורק, הפקידו את מעיליהם במלתחה ונכנסו לחדר רחב ידיים שבו הטכנו הלם בבטני הבחורות, קרני לייזר מותחות עליהן פסים כדמדומי בוקר צפוניים בחשכה הארקטית. הזונות רקדו בכל רמ"ח איבריהן או שתו כוסית ליד הבר ברגליים משוכלות זמנית. הטמפרטורה ווסתה במידה המדויקת על מנת שבני האדם השוהים במקום לא יסבלו מקור כשהם מסתובבים בבגדים תחתונים, וגם לא מחום, אם בחרו להישאר במעילים. טטיאנה עבדה בקלאב 100 שנתיים, יושבת על כרים אדומים או על אנשי עסקים, שרועה מתחת לבנקאים קזחסטנים או עומדת ליד עמוד הריקוד הנטוע במרכז המועדון מול עיתונאים דמוקרטים מאזור שֶנְגֶן, שהמתינו עד ששוט הוודקה העשירי יפוגג את שיירי נקיפות המצפון שלהם. היא השקיעה שישה חודשים בלימוד רזי השפגאט על העמוד, הראש מוטל לאחור, ואחר כך נלחמה עם לודמילה על בימת הרקדניות הטובות ביותר במקום. בקלאב 100 שלטו אנשי עסקים ממרכז אסיה ומאירופה, וגם אי אלו נבחרים מהדוּמָה, שהוקצו להם גרם מדרגות חשאי וחדרי אח"מים. לפעמים הגיע איזה סופר אמריקאי או אמן סקנדינבי שביקשו לוודא שמאגר בתי הבושת המוסקבאיים שרד את זרימת הבחורות הרוסיות אל האיחוד האירופי.

המקום נוהל בידי אנגלי בשם רופרט ו., שבמשך עשר שנים הצליח לחמוק מכנופיות דמי החסות, מהטרדות ביורוקרטיות ומהפחדות של המיליציה. הוא דיבר רוסית פתיינית, משובצת ביטויים ספרותיים, ציטט את דוסטוייבסקי ברגע שהמצב הסתבך והקיף את עצמו בכמה שותפים גיאורגים. שנתיים אחרי שהגיע, בא בברית האורתודוקסיה במנזר בטבעת הזהב של רוסיה, וזמירות הקודש שלו בסלאבית עתיקה, משובצות בתנופה פואטית באמירות על ישועת הנפש ועוצמת האמונה, הטילו אימה על האוליגרכים שקבעו איתו פגישות כדי לרחרח אחר בסיס לסחטנות. היו לו לחיים שקועות, עור צרוב, עיניים דרוכות ומשהו שהזכיר איגואנה מאיי גָלָפאגוֹס בתנועותיו הזהירות, המתייגעות, כאותן לטאות שזחילתן על הלבה השחורה הפיחה בדרווין השראה.

בסיועם הנדיב של צ'וראן ובודלר היה מסביר לאורחיו שבנות הרמון הארגמן שלו הן קדושות שהועלו על המוקד, שבשרן הוא שטיח תפילה ושבטנה של הזונה היא כור מצרף לדמעות הגברים המקוללים בידי הדחפים שלהם. הוא גייס את הבנות על פי עיקרון השולל כל כפייה: הן שילמו דמי כניסה, ולאחר מכן עשו את עסקיהן עם הלקוחות. המועדון הרוויח מהשכרת גומחות ומצריכת משקאות. הבנות מכרו את הכוּס שלהן, ורופרט השכיר את החדרים שלו.

טטיאנה מצאה די מהר את הדרך אל המדרגות של קלאב 100. אחת השותפות שלה במעונות הסטודנטים של טומסק רקדה על עמוד מאז החורף הקודם, והציעה לה לפגוש את בעל הבית. כשרופרט והגיאורגים שלו ראו את פרי אהבתם של נסיכה אוראלו-אלטאית ובּוֹיאר מוסקבאי, שנוסף לזאת דיברה צרפתית שוטפת ופלטה צינה של מחרטה, החליטו פה אחד להעניק לה שיעורי ריקוד. כל היתר קרה מהר מאוד: מבחן הדמים שנועד להוכיח שטטיאנה מקיזה דם חף מחטא ובעלת קרום בריא הקנה לה את אישורי הכניסה הראשונים.

כאשר צרפתי הפגין שביעות רצון עצמית בקלאב 100, היו ממליצים לו על טטיאנה. הלקוחות היו גברים בני חמישים, דיפלומטים או אנשי עסקים שממדי כרסם סיכלו כל תקווה לישבנים נאים חינם אין כסף. הגברים היו שואלים אותה לשמה, מקצתם היו משתלהבים נוכח רמת הצרפתית שלה ומרוקנים באחת את כוסם, ואילו הנינוחים יותר היו מרחיקים לכת עד כדי התעניינות היכן רכשה את השפה. אבל רובם צפצפו על ההערצה לפלובר שטופחה הרחק בסיביר, וכולם שכחו לבסוף שטטיאנה מבינה אותם להפליא כשירקו בפניה את ה"את הולכת לקבל את זה חזק, יא רוסייה מזדיינת". הם חשו בדל של בושה כאשר משכו בחזרה את תחתוניהם ושמעו את הבחורה עם העיניים הכחולות המתות אומרת: "אני מקווה שהפקת עונג כלשהו ממה שאירע כאן עכשיו."

היא פגשה את אלן ערב אחד בשלהי מרץ, בימים שמוסקבה מתחממת. נטיפי קרח ניתקים מהגגות ומפעם לפעם משספים איזה עובר אורח. אנשים מבוססים בבוץ. מכוניות מתיזות על הולכי רגל קילוחים שחורים, ומחלקת התברואה מוצאת תחת ערמות השלג המפשיר את שיכורי החורף, שלילה מושלג קבר תחתיו. אלן התגורר בפרובאנס, ובשנה הזו הירבה לנסוע למוסקבה לצורך משא ומתן על חוזה עם רשויות משרד הפנים ועיר הכוכבים. חברת ההפקה שלו ניסתה את כוחה ביצירת סאגה על אפוס החלל הסובייטי למען ה-BBC, הערוץ הגרמני ZDF וערוץ השידור "רוֹסיה". המטרה היתה לזכות באישור לעשות שימוש באלפי שעות ארכיון מצולמות ששירות הביטחון הפדרלי הסיר מעליהן את הסיווג הביטחוני וביקש למכור אותן בהקדם האפשרי. אלן שהה ימים שלמים במסדרונות מרופדים לינוליאום שבהם אנשי עסקים בעלי כתפי מתאגרף ופקידים דלילי שיער ליוו אותו אל דיונים עקרים ושיחות לקצב שוטים של וודקה. במשך שבוע הגיע מדי ערב לקלאב 100 לפוגג את טעמן של השעות המתישות. יום אחד הציגו בפניו את טטיאנה, וניכר בו ששמח לדבר איתה על גאגארין, על לוויינים ועל הכלבה לייקה. הוא שתה וודקה תפוחים ואחריה וודקה אוכמניות. הוא רקד איתה, נשאר לצפות בה בזמן שכמעט השתפדה על עמוד הכרום, עזב בשלוש לפנות בוקר והבטיח לחזור למחרת. הוא עמד במילתו באותו יום וביום שאחריו. הוא לא ביקש דבר למעט שיחה אגב ריקון קדחתני של כוסיות שהטיח בדלפק בעוצמה יתרה. ודאי חשב שזה מנהג רוסי. הוא ביקש מטטיאנה לספר לו על טומסק, הוא אמר לה שפרובאנס היא המקום היפה ביותר בעולם ושסן-רמי היא גן עדן של ניחוחות. היא לא יכלה לומר דבר דומה על עיר הולדתה, ותיארה באוזניו יממה בסטרז'בוי, כלומר נצח. ביום שישי אחד בישר לה שזכה בעסקת ארכיון החלל והזמין את כל הבנות לכוסית. הוא שכב איתה בסלון בקלאב 100, שבו קריאטידות מגבס מוזהב עמדו משני צדי אפיריון טורקי-ואגנרי. האסתטיקה הביזנטית הותירה ככלות הכול את רישומה על טעמו האמנותי של רופרט. הם טבלו באמבט קצף בג'קוזי ולגמו יין שאטו-ד'יקֶם. טטיאנה, בחורה רוסייה, אהבה רק יינות מתוקים.

למחרת התראו בבית המלון האוקראיני שאלן בחר בו הודות להתעלמותו של הצוות מהאנשים שהתלוו ללקוחות. הם אכלו ארוחת ערב מתחת לתקרה מעוטרת ועלו לחדר במעלית עם גילופי עץ. שטיחי הקיר הישנים חנקו את צעקותיו של אלן, שלא היו עלבונות. למרבה הפתעתה, טטיאנה לא ספרה הפעם כמה חבטות נדרשו עד שהעניין הסתיים. והוא הוסיף להתעניין בה גם אחרי שהתלבש.

על שידת הלילה היא ראתה את מכתבים של פלובר והפטירה כלאחר יד, מבעד לעשן של סיגריית קרייבן אֶיי, שניתוח התיאורים של עצי הצפצפה בקרוּאָסֶה היה נושא התיזה שלה באוניברסיטה. הוא נתן בה מבט בוחן. הכרזת אהבה מתחילה בתרגיל של שכנוע עצמי. ברגע זה הודה בפני עצמו שהוא מאוהב בה. נותר רק לומר לה זאת. לכך נועדו ארוחות ערב. בערב הושיט לה זר פרחים, מכוער לטעמה – מוכרי הפרחים במוסקבה ייבאו את הצבעונים שלהם מהולנד ועלי הכותרת נראו כמו פסי פלסטיק. הוא הציע לקחת אותה איתו לצרפת. היא אמרה שהוא לא מבזבז זמן. על כך השיב שקורות חייו של גאגארין לימדו אותו לא להשאיר שום דבר על בלימה. הוא לא העז לומר לה שהוא מציע לה את החלל כי חשש להישמע גס רוח, בגלל הכלבה. הוא היה מכוער למדי, שעיר כמו קוף ובעל תיאבון מופרז. הוא סיפר לה על הבית הכפרי שלו בפרובאנס, למרגלות האלפים הקטנים. הוא תיאר את הבדידות שלו, את שגרת חייו הקצובה, את דומיית הלילות, והווידוי הוא שכבש את טטיאנה. היא ראתה את עצמה שוב בסטרז'בוי, מול המראה, והחליטה לומר כן. למען הסדר הטוב, היא הביעה ספקות לגבי השגת הוויזה. אלן הכיר את השגריר, נישואים יסדירו הכול, היא תקבל אישור שהייה לפני שתניח יד על שמלת כלה. הוא מרבה לנסוע לפריז וללונדון; היא תהיה חופשייה, כל פרובאנס תהיה שלה, הוא יחזור בסופי שבוע וייקח אותה לטיולים. הוא דמיין את עצמו בחברתה בשוק של סן-רמי, ואת שניהם שלובי זרוע בפריז. הוא התענג על המבטים שידידיו ינעצו בה. הזעיר-בורגנים האלה, סוציאל-דמוקרטים המשוללים כל חוש טראגי, יביטו עליה כעל הזונה הרוסייה, עליה, שקראה, חוותה ונאבקה בחייה יותר מכל אחד מהם.

זו היתה התפרצות של אור. השמש הים תיכונית מכה כפטיש, מפוגגת כל תקווה. קרינתה היא כוח המסוגל להפוך נביא לניהיליסט. היא כיבתה כל שריד של חדווה בלבו של אלבר קאמי, דיכאה את האלג'יראים הצעירים היושבים על שוברי הגלים, והכריעה את טטיאנה זה שנתיים. מיד לאחר שעזבה את רוסיה היא קבעה את מקומה עם אלן, תחת עצי הדולב של סן-רמי. סרוחה על ספת העור בסלון, היא הפשילה עפעף. מחוגי המוֹבּוּסַן שלה חצו את חוגת השעון בקו אנכי; שתים-עשרה וחצי. היא לחצה על מתג התריס החשמלי של דלת הזכוכית. סוכת הגפן השתופפה והסתירה את האלפים הקטנים, החרוכים מלובן, והבלחי הבריכה הכחולים חדלו לרצד על תקרת עור היחמור. בקבוקי הבורדו הריקים הלמו בראשה ממש כאילו ניפצה אותם עליו. הטאנין שביין שאטוֹ קְלֶר-מילו הופק ב-1975, בציר טוב, שפורענותו התממשה עכשיו. בחמש היא קמה, הכינה לעצמה תה אסאם מתוצרת האחים דָמאן ושתתה אותו בלגימות זהירות, באפלולית. היא מילאה מים באמבט משיש קָרארָה וביקעה בהנאה את שכבת קצף הווניל שפעפעה על המים החמים. ואז המתינה שקידוחי המיגרנה יחלשו.

יום קודם צבעה מחדש את החדר שחלקה עם אלן באפור עכברי מבית היוצר של "פארוֹ ובּוֹל", וביקשה לחגוג את הגוון החדש בשתיית יין נוכח אבן הגיר הוורדרדה של ההרים. בתום שני בקבוקים ושקיעה מאחורי הפסגות, היא קרסה. מאז שעקרה לסן-רמי, היא בילתה את כל זמנה מול החלון הזה. האלפים הקטנים חסמו את העולם בנחשוליהם הלבנים. למרגלותיהם היה המישור המעובד מרבד של אזוביון. אלן לקח אותה להרי סָנְט-בּוֹם, סָנְט-ויקטוּאָר, וֶנְטוּ. שוב ושוב היו אלה אותו מנוף גיאולוגי, אותה משדדה זקורה לעבר שמים אחידים. פרובאנס היתה שדה סמור של מתרסים שאין בהם תועלת. הגיאולוגיה פרשׂה את שרידיה בכל עבר.

חייה התנדנדו סביב החלון, חדר האמבטיה והמטבח, שם, על משטח עבודה עשוי זכוכית געשית, בזקה נתחי פרמזן על פרוסות קרפצ'יו טרי. אלן הפציע לגיחות קצרות בשמי הסערה של קיום זה. הוא הופיע מאחורי זרי פרחים, הרעיף עליה שימת לב ונעלם שוב, מותיר אחריו שובל של הבטחות בדבר קיצור היעדרויותיו. מזמן לזמן, שיחה עם הגנן, השליח או המעצב שכינה את עצמו "אדריכל פנים" הפרה את הדממה הממוזגת. אלה היו אנשים קלי לשון, מאירי פנים, נכלוליים במידה מופלגת. הם דיברו עם הידיים ועוררו בה סלידה מפני שזיהתה בהתעניינותם רצון לקרבה. היא ידעה שהצרפתים האלה לא אוהבים רוסים, שהם רואים בסלאביות מסוגה זאבות רודפות בצע, ובמוז'יקים הזכרים פראי אדם. כדי להשתכנע בכך, די היה להדליק את מסך הפלזמה בסלון ולהקשיב לדברים שערוצי החדשות פלטו על ארצה. בחורות בנות עשרים שנולדו בגן עדן והתחנכו בין חדרי ההרצאות של הסיאָנְס-פּוֹ לבקתות נופש בטוסקנה פעו את דברי הלהג השדופים שלהן על אודות הפוליטיקה האלימה של הקרמלין, על הכבדות שהוא ירש מהשיטה הסובייטית ועל הגחכת הדמוקרטיה באמצעות רודנים אסיאתים למחצה. לאיש לא היה מושג על הספינה הפוסט סובייטית הרעועה שירש השלטון. אי אפשר לנהל תריסר אזורי זמן מתבוססים בדם של קרוב למאה שנות טירוף סוציאליסטי כפי שמנהלים דוכסות בנקאית אירופית מימי הבארוק.

בתחילה כיתתה את רגליה בין פסטיבלי האזור – מוזיקת בארוק בכפר לקוֹסְט, רסיטלים לפסנתר בלָה רוֹק-ד'אנטֶרוֹן, פסטיבל האופרה קוֹרֶז'י ד'אוֹראנז', ערבי שירה בטוֹרוֹנֶה – ואז, משתש כוחה מאשליית התרבות, מן ההשתוקקות המזויפת ליופי, הנמיכה עוף אל החנויות של מרסיי, נים ואביניון, כשהיא מצמצמת בהדרגה את המרווחים בין רגע רכישת התיק לרגע החלפתו באחר. חייה התמצו באיתור חפצים מאחורי חלונות ראווה ובמדידתם אל מול מראות. הארונות עלו על גדותיהם והריגוש הייחודי, הטמון באי-הכרת רכושֵך לפרטיו, התפוגג במהירות. היא חזרה אל דלת הזכוכית ואל הבהייה באלפים הקטנים. התאונה הזאת, של סלע טהור, לכדה את מבטה עם הופעתו של הכפר לָה קְרוֹ. השנה הראשונה ובעקבותיה השנייה חלפו להן, והשמש הטובעת את גוניה על מסך הגיר היתה היחידה שהעניקה הסחת דעת כלשהי. מזמן לזמן נעור בה פרץ אנרגיה קטנטן והניע אותה לפקד על סידור של ערוגה או על קישוט של קיר. אחרי כן הכול היה שב לסדרו, כלומר לקיפאונו, ומחוגי המטוטלות הקטנות  והנלעגות מתקופת הדירקטואר, שהיו יקרות כל כך ללבו של אלן, היו היחידים שעשו מאמץ כלשהו להעביר את הזמן.

היא התעוררה בתוך האמבט. הקצף התמוסס והשאיר אדוות מתנוצצות על המים הפושרים. אלן לא עמד לחזור לפני יום שישי בערב. חדלונו של השבוע יופרע אפוא ליומיים בידי נוכחותו התפלה. יהיה עליה לפשק את רגליה לקראת רפיסותו, לשאת את התלהבותו, לקבל את אותות החיבה של בעלה עד שיעלה בה קבס. היא נאנחה והביטה אל התקרה, ראשה נשען על שפת האמבט. בפעם הראשונה הבחינה שעורקי השיש נפגשים בדופן האמבט ויוצרים כתם דמוי לולאה של קרש עץ. הצל הכהה, הבַּיצתי, שיחזר במדויק את צורת התקרה של הדירה בסטרז'בוי, וטטיאנה נתקפה בהלה: בעודה צפה באמבט המבושם שלה, עלה על דעתה שברגעים אלה ממש היא סובלת משיממון זהה להפליא לזה שהשחית את חייה שנתיים קודם לכן, בסטרז'בוי שבסיביר. ושהוא מעורר בה געגועים.

*דימוי דרך Abduzeedo