היה לי בית בתל אביב, בלוק אחד מהבית של אריק איינשטיין. הוא לא ממש היה שלי, גרתי שם בשכירות. חמש מאות וארבעים דולר, שלושה חודשים מראש. והיתה לי גם שותפה, בלונדינית, כל אחד מאיתנו שילם מאתיים שבעים דולר. היו לנו יחסים בסדר, לא שכבנו או משהו, אבל אני הייתי עושה לה נס קפה והיא היתה אומרת "אתה ממש מתוק", והיינו הולכים ביחד לקנות בגדים, היא היתה מצביעה, אני הייתי מודד ומשלם בסוף, כי לא היה לה כסף אבל טעם מצוין בבגדים כן היה. היו לה שאיפות גדולות, היא רצתה למצוא מיליונר ולהתחתן איתו ולעשות לו המון ילדים, "מקיר לקיר", היא היתה אומרת ואני הייתי מתאפק לא לצחוק. היום אני לא חושב שלרצות להתחתן עם מיליונר זאת שאיפה מי יודע מה גדולה, אבל אז הייתי בטוח שזה קשה כמו לטפס על האוורסט. לי לא היו שאיפות, נורא רציתי למות, אבל זה בטח לא נחשב. שבועיים לפני יום העצמאות התחילו החזרות למפגן חיל האוויר. מטוסים מכל הסוגים ומכל הצבעים עברו מעל לבית שלנו, לא ראיתי אותם, אבל ככה דמיינתי לעצמי. לא יצאתי מהבית, מקסימום הייתי הולך לקנות סיגריות במכולת שהיתה קרובה מאוד, וגם זה היה לי קשה. לפעמים הייתי פוגש את אריק במכולת. פוגש זה באמת מלה קצת מוגזמת, הייתי רואה אותו, נדמה לי שפעם אחת הוא אפילו דרך לי על הרגל, ליד המקרר של החלב, אבל יכול להיות שאני סתם ממציא. בימים שהייתי במצב רוח קצת יותר קרבי ופחות עצוב הייתי עושה אחריו מעקבים, בוחן את התנועות שלו בזכוכית מגדלת. סופר לו את הסיגריות, מודד כמה סנטימטרים הוא עושה בכל צעד, דברים כאלה שאין להם ממש תכלית ומטרה, אלא אם כן אתה מתכונן לחידון טריוויה על חייו ופועלו של אריק איינשטיין. ואני לא התכוננתי לכלום (התכוננתי למות אבל זה בטח לא נחשב). היה לי נורא קשה לישון בימים שלפני יום העצמאות, היו שיפוצים בקומה שמעלי והפטישים דפקו שם אבל הרעש הבאמת מטריד הגיע מהמטוסים שאפילו לא ראיתי אותם, רק דמיינתי כמה שהם יפים ומבריקים ואיך הם טסים יפה. שכבתי במיטה, חצי ער, חצי ישן והתפללתי שאיזה מטוס יתרסק על הבית או שהפועלים של השיפוצים יפילו עלי את התקרה. נורא רציתי למות, אבל אני חושב שמה שהציל אותי מהתאבדות זה שכל הזמן ניסיתי לחשוב על מוות כמה שיותר מכובד. אם הייתי מתאבד מקסימום הייתי מקבל איזה ידיעה, עמוד שלוש עשרה בידיעות אחרונות, בעמוד של המודעות אבל, וגם זה לא בטוח, רק אולי, דווקא מעניין מה היו כותבים שם. זה כאילו לא היה אמור להיות חשוב לי, כי כשאתה מת וכל זה גם אם יכתבו עליך את ההשמצות של המאה זה לא ממש ישנה את מצב הצבירה שלך. אפילו חשבתי לכתוב בעצמי את הקטע של עצמי ולשלוח לעיתון, יחד עם תמונה עדכנית, שלא יתאמצו יותר מדי, שיחשבו עלי דברים טובים, הם בטח היו אומרים, זה בחור פרפקציוניסט, אלף אלף, גם כשהוא מת הוא נורא מסודר, הם בטח היו נורא מעריכים את זה. אולי מה שהציל אותי זה תאוות הפרסום הבלתי נשלטת שלי, כי אני רציתי למות בשער, בכותרת הראשית אם אפשר, שיקברו אותי בהר הרצל, ושהנשיא יבוא להלוויה וראש הממשלה וראש האופוזיציה וכל העיתונאים והטלוויזיות. רציתי שבסי. אנ. אנ. יהיה קלוז אפ על אמא שלי, כשהיא בוכה, כשאחותי מחבקת אותה ומוחה את דמעותיה והכתב ישאל "מה היתה הרגשתך כשנודע לך לראשונה על מות בנך", ואמא שלי, שאנגלית מבינה רק קצת, אבל לדבר בכלל לא יודעת, תענה איזה תשובה וישימו תרגום. אחר כך יעבירו את השידור לבית הלבן ונשיא ארצות הברית יספיד אותי במלים נרגשות ויספר כמה שהוא רצה להיפגש איתי ואישתו תחבק אותו ותגיד "זה יום קשה לאומה", והבת הצעירה שלהם תבכה ואביב גפן ישיר משהו מהאולפן בירושלים ואחמד טיבי ימסור את תנחומיו בשם היושב ראש ואז תהיה הפסקת פרסומות. הפרסומת הראשונה תהיה לתרופה נגד דיכאון.
