קראו ב:
נספחים:
הקדמה – כמה הבהרות
אינני מעוניין להוליך את קוראיי שולל. הסיפור שאני עומד לספר כאן איננו בדיוני אף על פי שהוא עשוי להיראות כך. ככל סיפור, הוא מתחיל בכר דמיון מזובל ופורה מכדי להישאר בגזרת הפרט, אך שלא ככל סיפור, הוא מסתיים בתאונת שרשרת עם המציאות. אבל עוד חזון למועד. קודם כל, כדי לפלוש אל לבבותיהם של קוראיי, אצהיר כאן, לא בלי התחכמות, על כמה התרחשויות. את התצהיר אינני ממליץ לקרוא מאחורי דלפקי קבלה, גם לא במשרדי החקירות התחובים שלכם, הבשומים בדלי סיגריות בקפה נמס – אלא בערב, בתוך כורסה נוחה, במצב של דריכות שלווה. אם בנוסף לכך בחוץ קר וגשום – מצוין. אך בהתחשב במזגה הצחיח של ארצנו, ובמזגם התזזיתי של קוראיי הפוטנציאליים – העיקר שהתיישבתם, ויהיה זה בניידת משטרה, או באחד ממושבי המוות של מונית שירות דוהרת.
הסיבה העיקרית לכתיבת התצהיר היא הוכחת חפותו של החשוד, מר חיליק איצקוביץ׳ (בעל מספר תעודת הזהות שכתבתם למעלה). אלא שהוכחה כזו דורשת לא סתם שרשור יבשושי של עובדות, כפי שדרש רב פקד שרעבי, אלא דבר שכיום הוא לא בדיוק חזון נפרץ בספרות פורצת הגבולות הנזילים שלנו. נכון, רב פקד, אני מתכוון להאריך קצת בדברי, לא להיבהל בבקשה! אני מתחייב בפניך שלא תמצא דרך קצרה מזו שאתווה לך כאן לפענוח המלא של הפרשה. כי כדי להבין את המניעים להתנהגותו המשונה כל כך של חיליק, תאלץ, אדוני, להפסיק לחצות בזחילה את חייך, המוכרים לך לזרא, ולהצטרף לגיבורנו, החשוד שלך, לדהירה בשדות הספרות. כאן אני מסיים להצטדק ומצהיר במפורש על כוונתי: להעניק לכל מי שיחפוץ בכך – רב פקד בלש או סתם קורא סקרן – חד קרן כשיר לרכוב עליו אל עבר האמת. כך או כך – אם אתה כאן בשביל אשליה או בשביל האמת, שאגב, גם היא, בניגוד לדעה הרווחת, היגרה לחיי היומיום מהספרות, לאחר שהתגרשה מן הדמיון, התקלחה באמבטיה של כוהל ויצאה החוצה, אבל זכתה בהסכם המשמורת ביותר ממחצית ממשותו של הגרוש – על כל פנים, כך או כך על הפרשה כולה עדיין רובץ ערפל כבד, כפי שציינת בתבונה, רב פקד שרעבי, ואני מודה לך על הדימוי המדויק. נו, אל תעקם את האף! לזה התכוונת גם אם לא השתמשת בפועל "לרבוץ", או בדימוי הערפל, או בכובדו, וגם אם התבטאת, למעשה, בקוצר רוח. מי יודע, יכול להיות שבאמת התכוונת שאכתוב "כל מה שאני יודע על העניין הדפוק הזה ובלי להתחכם״. קשה להבין איש את רעהו. אם כן, לפזר ערפל בלי להתחכם; תוך שימוש מדוד מאוד בתחבולות שלי; פשרה בין טעמם של חובבי הספרות היפה לבין נפח זרועות הביטחון המוניציפליות.
אבל האמת היא שכרגע פחות מתחשק לי להתחיל בהיה-היה. ניגש אם כן בלי שום עיכובים נוספים לאפיון החשוד:
מדובר באיש קשה עורף, אבל רק לעתים. מופנם ומוחצן לסירוגין, העונה לשם חיליק אם מתחשק לו. התנהגותו תלויה בגורמים כמעט בלתי אפשריים לחיזוי, מה שהופך כל אינטראקציה איתו להרפתקה או לסיוט. נוסיף מחסור קריטי בטאקט, מצב די שכיח בימים שבהם בני אדם מפצלים את קשבם בין פטפוט ליבם הקפריזי והמפונק לבין פטפוט ליבו הקפריזי והמפונק של תסריטאי סדרות ריאליטי. לעומתם, חיליק חסר טאקט משום שהוא קשוב עד בלי די לדמיונו היוצר (ומהו טאקט אם לא רסן למפלץ הדמיון?). מכל הטעמים האלה הדיאלוג איתו מרתק לפעמים, ולפעמים אתה פתאום מרגיש בתרגיל בחוג תיאטרון, שבו כל דובר קורא בתורו שורה ממחזה אחר.
הדיאטה שלו, לעומת זאת, בלתי נסבלת חד וחלק. הוא ניזון מאורז פרא, ככל הנראה, וממשהו שאני מצטער לכנותו תרביך עדשים, שהוא מבשל על גזיה בחדר האחורי שבחנות הספרים שלי. לחסידי השיטה הכתמית: מדובר בסוג של תבן סגול, שרובצת עליו עיסה חומה. אל החדר הזה אני מאוד משתדל שלא להיכנס! עומד בו ריח בלתי מתקבל על הדעת, ואני מתכוון לכך פשוטו כמשמעו, אין לי מושג איך לתאר אותו במדויק! אנסה בכל זאת: מזגו בדמיונכם תחב של ספרים מתפוררים, שיכונים צפופים של קרדית האבק, רביכת עדשים תוססת, וחמצמצות דביקה של פינת חביצת חמאה בסגנון פרה-היסטורי כלקוליתי (בהחלט). אני, השורד, יכול להעיד שהמיזוג של כל אלה דוחה כל כך, עד שאפילו השמות למולקולות הריח שחיליק מסנתז שם, מולקולות שלעתים אני נאנס להסניף, ושמות שנכפה עליי להמציא תוך תכסיס הימלטות מעולם הממשות היישר אל עולם האידאות, אפילו השמות נגעלים ממסומניהם ופורחים עכשיו מהישג ידה של נפשי בת האלמוות! הייתה "תססת", היה "דיגוג"; נדמה לי שבשלב מסוים, בשיא הקיץ, התוודעתי ל"מוגלעת". במחשבה שניה (או שזו הראשונה?), עדיף להניח לכל העניין. בחילה היא איננה הרגש הראשון שקיוויתי לעורר בקוראיי. במחשבה עוקבת, הפסקתי לנסות לספור, מאחר שברוב פזיזותי כבר פתחתי את דלת החדר הזה, חשוב לי להדגיש שחיליק איננו בשום אופן הדייר שלי, אלא מועסק אצלי כחוק כמוכר ספרים אשר – מה לעשות? – כבש לעצמו את המחסן בסירחונות אדירים, ומלבד המחסן כל הנכס נמצא תחת שליטתי המלאה. אני מזמין ברצון את פקחי התברואה, אלופי תחיבת החוטם, לעמוד ליד הדלת הסגורה של חדרו ולרחרח – שום דבר, רק אבקני ספרים יריחו! מדובר בנכס מאוורר בהחלט, אגב, בוודאי בהשוואה לחנות שמלות הכלה שמעבר לקיר, שבין כפלי בדיה, כך נראה, כל מקקי העולם התאחדו. ובטח ביחס לרחוב אלנבי. כן, נכס נקי יחסית ובעל ייעוד ברור לכל הנשמות התועות ותוהות ברחוב – ממכר יקומים משומשים.
אבל נחזור לתלם. כאן ועכשיו אני מבקש להבהיר לקורא המשתעמם שהמשיך בלעדי – אם כבר מיהרת לדמיין את חיליק כטיפוס משונה וגלמוד, מאלו שאחרי שהתרחקת מהם כמה צעדים בתחנת האוטובוס או בתור לדואר אתה מתפתה להעניק להם בליבך חצי דקה של רחמיך – אנא היפטר גם מההרגל המתנשא וגם מהדימוי השגוי הזה מיד. חיליק אמנם חי לבדו, אבל הוא איננו מבודד. אף פעם לא שוחחנו על כך, אבל ייתכן שמעודו לא סבל מבדידות. זאת השערה לא מובנת מאליה, וקשה לי להסביר מדוע אני סבור כך מבלי להסתכן בפרשנות שגויה של דברי. בינתיים רק אציין כי יש בו שילוב ייחודי של טירוף וצלילות נפשית מבהילה, שיתגלו בזמן ובמקום הראויים.
כבר מתחיל להיות מאוחר אבל אנסה לסיים עם ההקדמה הזאת עוד הבוקר. חיליק איננו משכיל במובן המקובל של המילה. למיטב ידיעתי כף רגלו מעולם לא דרכה במוסד אקדמי. לעומת זאת, אין לי ברירה אלא להיזכר עכשיו, דרכה כף רגלו ועוד איך, אם לא על אחת מלחייו אז לפחות על כלוב הצלעות של דוקטור פרופסור אחד. אם באחד מימי הקיץ היוקדים, בעודכם מטפטפים זיעה על אלנבי, עברתם על פני איש גמיש וגבוה שנועל את גופו סביב טורסו של גוץ, ואם על אפו של הגוץ רכבו – שככה יהיה לכם טוב – משקפי מצבט אדומים, אם כל זה אירע, מדע ההסתברות מצביע על כך שהיה זה חיליק מתכונן להכניע ארצה את פרופסור שניידר, אמריטוס חמום מוח מירושלים. מה לעשות?! כשגבוה חסר עכבות משוחח עם נמוך רודף תארים וכבוד, לעניינים אין ברירה אלא להתנשף, להתלקח ואז להשתטח. מלבד שעות כושר יוצאות דופן שכאלה, חיליק, גפרור שבכוחו לקפל אפילו פרופסור מוצק לברבור אוריגמי ענוג לו רק יחפוץ בכך, לא נוטה לגייס את היכולות (המרשימות) שרכש מקריאת ערב בספרי הקרב-מגע שעל מדף ה"עשה-זאת-בעצמך" שלנו (מדף נהדר, אגב, שרק חיליק והקרדית מבקרים בו לצערי, אבל שוב אני סוטה מהעיקר). לסיכום אדגיש שחיליק איננו אדם אלים, אך בכל זאת אוסיף, לשם הכנות, לפחות לא במובן המקובל של המילה. מה לעשות, הנני איש המילה הכתובה, המגבשת את מובנה מן ההקשר הגמיש, הרחב! לא מן המקובל! המבקשים מובנים חד משמעיים (חוץ ממך, ובשגגה, רב פקד שרעבי!), מוזמנים להניח לתצהיר זה כאן ועכשיו.
אבל תתמקד, שכטר! החנות התבונית שלך עדיין לא פותחת את הדלת בעצמה! ובכן, אף על פי שחיליק לא ישב בבית הספר ולו רגע אחד אחרי יום הולדתו השישה עשר, במשך כל שנותיי בעסקים לא פגשתי אדם יודע ואוהב ספר כמותו… אבל מה בעצם לכל זה ולהקדמה?! זה לפרק שני, או שלישי אפילו! מה בכלל חשבתי לעצמי לכתוב את ההקדמה עכשיו, כל גרפומן יודע שבוקר הוא זמן דפוק לחיבור הקדמות! דבר ראשון המחשבות מתעופפות ממך כמו יתושות באמצע הלילה! אחת עוקצת אותך, אתה מדליק אור של תבונה, מנסה להחטיף לה ופוף – היא מתאיידת, והתוצאה היא אדם מוחה כפיים באמצע הלילה, כלומר מטופשת בלי גבול, ודבר שני, אין ולא היה דבר שני בכלל, והנה, בוודאי גם הדימוי האוורירי מתגבש מילולית לנגד עיני הקוראים אשר עכשיו מדמיינים אותי, סיימון שכטר, עקוץ ומוחה כפיים בחושך. שוב אני נאלץ להצטדק: השעה כבר תשע ועשרים, הלילה מחיתי יתושות מקיומן לא פעם ולא פעמיים, בבוקר לא הספקתי אפילו להרטיב את השפתיים בקפה דלוח, וגם היום, בעוד שחיליק נופש מאחורי סורג ובריח, עלי לפתוח לבדי את החנות!
אסיים את ההקדמה בבקשה מהקורא ראשית כל לרחם עליי, וכיוצא בזאת להנמיך את ציפיותיו, ולהסתפק לעת עתה בהצגה הפגומה של החשוד המרכזי ששטחתי כאן בפניו. יתרון אחד אני בכל זאת מוצא בה: שמיד יפגוש את חיליק כפי שהיה פוגש אדם זר, שרק תכונותיו הקפריזיות, אלה שמשתלם לרכל על אודותיהן, הגיעו לאוזניו. ממש כמו בחיים החפוזים שלנו. דרוכים, חמושים במשקפת חדה, מיד נתנפל על "העניין הדפוק" שרקח המטורף משל היה (העניין הדפוק) פרופסור שניידר, ונקפלו ונייפהו לברבור בלי להחסיר דבר, אני מבטיח. אבל קודם לכן, והסליחה עם הקורא שזמנו בוודאי יקר, נבשל קנקן עצום של קפה.
פרק ראשון
אלנבי בהאנג-אובר ← מתנפלת עליי ערגה גדולה ← מטמורפוזות ← מתחיל להתברר לקורא שאני עובד עם פסיכופט
יפה. סיימתי לארגן את החנות, פתחתי את הדלת, ומאחר שיום ראשון היום אני משער שלא יפריעו לי לפחות עד השעה שלוש, הלא היא שעת הפצעתם של פנסיונרים, נרקומני שיחה שאינם מבדילים בין סוף השבוע לתחילתו. נהדר, הקנקן עדיין מהביל. אני מוזג ומתחיל.
ובכן, העניין התגלה לי בבוקר סגרירי של חודש מרץ, אחרי חמסין ששבר אותו גשם לילי. יצאתי מביתי שברחוב טשרניחובסקי ופניתי לגן מאיר. עצי הגן כבר התחילו ללבלב, האוויר היה פושר ולח, מדיף ניחוח גינות תל-אביב, של דשא חולה וגזום, של ערוגות פרחים מושקות ורמוסות למחצה. בעודי חוצה את הגן הבחנתי בגרעין שומשום נודניק שנתקע לי בין השיניים. חילצתי אותו לחופשי בעזרת לשוני רק כדי לחסלו בלעיסה, ופי התמלא בארומה שומשומית נהדרת, שהתמזגה להפליא עם ניחוחות הגן. אבקש את סבלנותו של הקורא לנוכח פרט מידע מטומטם שכזה.
פניתי ימינה אל המלך ג'ורג', ובכיכר מגן-דוד פניתי שמאלה לגנרל אלנבי. אחרי הגשם הגנרל סבל מהאנג-אובר קשה (הסליחה עם הקורא אם פה ושם ישתרבבו ביטויים משפת אמי כאשר אין להם תחליף עברי הגון. חמרמורת תמיד נשמעה לי כמו מחלת מין ממארת, או כמו שמה של עכברה קשישה שלא רואה ולא שומעת ואף על פי כן מפליאה לרמות בקלפים). במידה והייחוס של האנג-אובר לרחוב לא מובן דיו, אפשרות שאני מוכן להתבדר באמצעותה, הרי שהתכוונתי לשלוליות השוליים שהאוטובוסים מקציפים אל המדרכה; לשיכור-פה-הומלס-שם שנפתחים על מזרוני הקרטון, פוקחים את עיניהם לאור הטוב; לביזיונם האקוסטי של אגזוזי הקטנועים, ללשונות מי ספונג'ה שפולשות מדלתות החנויות הנפתחות אל רצועות המדרכה, סוחפות את שקיות המדוזה וחסילוני הבדלים אל ערוגות העצים; וגם לעופות השמים המוליכים את הקול התכוונתי, דרורים מצקצקים ויונים וצוצלות מכונמות מחרחרות; כאמור, התכוונתי לכל המראות והצלילים המוכרים היטב לבני עירי, שמולידים תחושה מלוכלכת, עולצת ומורטת עצבים – ואני מסכם אותה בכאב הראש שהרחוב עצמו לוקה בו. למען הסר ספק והחדר רושם, יצוין שאני הרגשתי בסדר גמור, שום כאב ראש לא חשתי, אף על פי ש, לא אכחד, אמש שתיתי כמו סטודנט צרפתי מהגדה השמאלית, ערב מהפכה.
בדרכי, בלב עולץ, נזכרתי בסבי, דבר שקורה לעתים רחוקות למדי. סבי הקים בברוקלין של שנות השלושים של המאה שעברה חנות ספרי קודש ומוצרי יודאיקה למופת, וחלק מספריו מצטופפים היום על מדפיי. הגעתי לפתח החנות והבטתי בתמונתו הגדולה, שמתנוססת על השלט הישן מעל הכניסה לחנות שלי: סבא "שכטר ספרים" יושב לפני שולחן כתיבה שמונחים עליו מנורת ברונזה ופוחלץ של עפרוני המום משופד על מקל, נשען לחי על יד, מרפק על שולחן, וקורא בספר גמרא.
והנה, בעודי משחיל את המפתח אל חור המנעול, מסובבו ומדרבן את הדלת בבעיטה, התנפלה עלי ערגה גדולה. בדיוק ברגע ההוא, טעמו של גרגיר השומשום שלעסתי קודם לכן השתחל אל תוך זיכרון סבי, סובב גם הוא איזה בריח, ויחד עם הדלת פתח לנגד עיניי עיר ומלואה: הדרך המושלגת שרצתי לאורכה מחנות הספרים של סבי אל המאפיה השכונתית; שני בייגלעך שהייתי קונה בקוצר רוח ויוצא; אוצר רך ומהביל בבקרים הקפואים; נחיריי הנפתחים; אני מתנשף מהריצה ומצפה בכיליון לשון; מדרכות השלג-בוץ שהתרסקתי עליהן בדרכי חזרה אל חנותו של סבא; ובסופה של הדרך סבי פוער את פיו לבלוע וגרגרי השומשום צוללים כנטיפים ממערת לוע משוננת אל רצפת דפי הקודש הפתוחים לפניו על השולחן. הו, כמה שהתחשק לי בייגלה באותו הרגע! תוכלו רק לדמיין. אותו החשק שצף מילדותי הטביע אותי גם אז, באותו בוקר תל-אביבי שעליו אני כותב, וגם כאן ועכשיו, בעודי משחזרו במילים – כגל על גל על גל. אך גל אחד אחורנית, הנה, כשטרקתי אחריי את דלת החנות האקטואלית שלי והסתובבתי אל הדלפק, נחשף בפני שורש הזיכרון: נזכרתי כמה השתוקקתי בימים היותר עצובים של ילדותי לחזור מבית הספר, להתיישב מאחורי הדלפק שבחנות סבי מול ספר הגמרא כאחד האדוקים ולהחליק אצבע על הטקסט, מעמיד פני קורא, רק כדי לאסוף את גרגרי השומשום המלוחים שסבי זרה, להניחם על הלשון ולהרגיש גן עדן של שומשומלח נמס על לשוני, פודה נחמה על כל המכות שחטפתי מבריוני הכיתה. כל שמן, או שמן לשעבר, או, למען האמת, כל יצור עם קצת לב וזיכרון אנושיים, יבין את התיאור הזה מיד. אפילו סבי, שחיף ירא-שמים שלא סבל ליצנות שכזאת מצידו של נכדו העגלגל, בכל זאת הבחין במצוקותיי, ובלי מילים פתח את ליבו והניח לי להעמיד פני מתפלל, ואני בתמורה עשיתי בספריו מעשה שואב-אבק.
הדיאדה הזו ביני לבין סבי, שלא עלתה על דעתי זמן רב כל כך, ריגשה אותי באותו הבוקר עד לעומק הלב. מי יודע מה קרה בי ובעולם מעל ומעבר לשרשרת ההתרחשויות הצרה שהעליתי פה על הכתב, ודווקא ביום ההוא, שכוונן אותי לקליטת תדריהם הקדומים של חיי? הנסיבות לא היו מיוחדות: השומשום כלוא בתדירות גבוהה בפרוסות הלחם הקלוי שאני מכרסם כל בוקר, אלנבי תמיד מזוהם, ובמיוחד אחרי הגשם, ועל השלט שבפתח החנות כבר שלושה עשורים שסבי מעמיק וחוקר באותו דף גמרא. אוסיף שמה שתקף אותי שם עורר בי הרגשה שמתפשטת כמו צמרמורת; צמרמורת שהיא, ויגדירו מה שיגדירו הפיזיולוגים המהוללים, איננה אלא הנפש עולה על גדותיה ומחלחלת החוצה אל העולם.
נפשי המחלחלת החוצה, אם כן, היא האשמה בעיוורון הזמני שתקף אותי. זהירות! בעודך נוזל החוצה ושוקע אל תוך שכבות מציאות רבודות, רב-זמניות, החלל הפשוט, המרוצף ממש מתחת לנעליך, נגוז בהקיץ. רצה חיליק ודאג שהרצפה הממשית הזאת בדיוק לא תהיה פנויה, ואני לא הבחנתי בעצם הוורדרד והקשיח ששכב למרגלותיי, שכמעט ומעדתי מעליו אפיים-ארצה. אבל לא אותו העצם, אלא שלולית הדם שבה רבץ העצם, הייתה מה שסופית הכריע אותי, סיימון שכטר גופא – רגליים עבות, מפשעה, כרס, חזה, לחי גלוחה ובלורית שיער – אל הרצפה.
על הרצפה עברתי סדרה של גלגולי צורה. תחילה שוו בדמיונכם היפופוטם בשלולית בוץ אדמדמה, שרגע לפני כן ריחף בגן העדן ההיפופוטמי שלו – שלולית בוץ אחרת בתכלית, שונה בדרכים שאינן נגישות לנו, אולי – ותקבלו מושג מוזר לגבי מצבי. אחרי כן פלטתי אנחה של תבהלה והשתניתי, במחילה מכם, לעכבישה בווסת ראשונה: שוכבת על כרסי הדשנה כשארבע רגלי המקלוניות מפושקות ומתוחות לכל עבר בגובה מילימטרים ספורים מדי מעל הדם, ניסיתי להבין מה לעזאזל נשחט סביבי. אני מרוחה בנוזל אדום דוחה, שאולי ניגר ממני? והדבר הוורדרד הזה שאני לופתת זה, אלוהים אדירים, זאת הפרוטזה שבימים כתיקונם מחוברת לגדם של חיליק, שלא הספקתי לציין את קיומו בהקדמה.
התרוממתי בקושי, ועל רגליי שבתי לחיק אבות אבותיי וסיגלתי דמות של קוף אדם. נטול שפה ומוכה סחרחורת דידיתי אל הרחוב. אבל כשנעצרתי על יד כמה הומו-ספיינסים מתנשאים בתחנת האוטובוס, על שפת המדרכה, כששביל עקבות מדממות מוביל אלי, שוב פעם השתניתי. בעיני הציבור הבוהות בי, ועל דרך ההזדהות העריצה גם בעיני עצמי, התגלגלתי למצב הסופי שחיליק, ככל הנראה, הועיד לי: לבוש בגדים מגואלים בדם ועור צחור כשלג חוצץ ביני לבין העולם, נהפכתי סוף כל סוף למין זומבי פרנקנשטיין שמן. אזכיר לקוראים, שמרוב בלבול אולי שכחו לשער זאת, שעדיין לחצתי את כף היד של הפרוטזה של חיליק, והדם טפטף ממנה על המדרכה. יש להודות, אפילו בשביל אלנבי זה היה מראה חריג.
הפלתי את הפרוטזה, זיעתי הקרה בעקבותיה. מה עבר עלי באותו הרגע? מוזר, עכשיו אני מבין שמרוב בלבול והלם לא חשתי לא פחד ולא דאגה לחיליק; לא, באותו הרגע פרץ בי במלוא העוצמה המכנה הרגשי הבסיסי המשותף לכולנו, גברים נשים וטף: בושה! להזיע ככה בחורף! לאור היום! הזיכרון המגורה שלי ניתר ארבעים שנים אחורנית: בברוקלין של ילדותי, שרגע לפני כן חיבקה אותי באהבה, להזיע בחורף נחשב בעיני חברי כת השטן המלוכדת שהייתה כיתתי לדבר מגוחך, וקיץ וחורף, אני הייתי מזיען חסר תקנה. וכעת נחשפתי לכוחו ההפוך, המסויט, של הזיכרון. לא גלשתי, ולא ברכות, אלא בלי הכרה הידרדרתי מזכר אל זכר:
‘Stinky Schech-ter
Sweats in the win-ter
German like Hit-ler
Stupid like Es-ther’
ממצולות הנשייה עלה אליי אותו שיר נשכח בקולם הצווחני של פרחי השירה מבית הספר של יום ראשון בברוקלין. במאמר מוסגר אני מוכרח לציין שמאז אני מתעב משוררים יהודים אוטו-אנטישמיים עד אין קץ, ישראלים ואמריקנים כאחד (להוציא את מר אלן גינצברג הנאצל). גם כאן בארץ הקודש לכאורה הם מתפרצים לחנותי בחולצות פרחוניות, מצחינים מזיעה או מבושם, ויוהרה או הלם נצחיים חקוקים על פניהם. מה נאמר, רבותיי הקוראים, אחד בעט אחד בלב – מדובר בנפשות בלתי נאצלות במיוחד. אפילו עכשיו, כשאני נזכר באותם הרגעים המבישים באלנבי אני רואה אותם מביטים בי בחולצות ההוואי המגוחכות שלהם. ולשם מה?! אין שום הצדקה בהתנאות בפריטי האופנה של בני התרבות המטופשת ביותר שהולידה מכורתי! אתם נראים כמו גולשי גלים מטומטמים, כמו קריקטורות על תקליט של הביץ׳ בויז שמרוב מריחואנה שכחו להתגלח, כמו השד של פרנק זאפה יודע מה! נו, אם במשהו אני באמת יוצא מן הכלל, הרי זה בלשלהב את עצמי תוך כדי כתיבה. בכל זאת טעה אבי היקר לגביי באומרו שאינני מוכשר בכלום. כתיבה, כידוע, עלולה לפברק זיכרונות עד אסימפטוטת האבסורד. פעם נוספת אני מבקש את סליחתו של הקורא. הבה נסתפק בסיכום העובדות: יום סגריר, אלנבי, שמונה ושלושים בבוקר, דם מרוח על בגדיי ולמרגלותיי זרוע מדממת מפלסטיק. די והותר.
איש זקן עם פאות מסולסלות וכובע נחמן-מאומן, רכוב על קלנועית, נעצר מולי בנתיב התחבורה הציבורית ונעץ בי מבט צהבהב; טטריס אוטובוסים החל להיערם מאחוריו עד לאופק; אלנבי, לא גנרל אלא פסנתרן שתוי, ניגן על קלידי האוטובוסים אקורד צפצופים מחריד; צוצלת חסרת כבוד התקרבה אליי יותר מדי – דמיונכם עדי, המצב המשיך להידרדר בקצב מסחרר. כעת גם לי כאב הראש. בלית ברירה הרכנתי את מבטי אל הצוצלת, והיא, בתעוזה, הבריגה כלפי את פרצופה המטופש. הבטנו זה בזו, ולזה אולי לא תאמינו, אבל ביני לבין מוח הבוטן שלה נבקע חלון צר של הבנה, בואכה-החמלה. באמת אין לדעת, אולי בכל זאת לא ביקשה להודות לי, אולם אחרי שקרצה לי, אני נשבע, היא רכנה אל השלולית האדומה שהגרתי והחלה לינוק בשקיקה את הדם. לרגע תהיתי אם באמת זה היה דם; אלא שמיד שבתי לטרנס הקטטוני שהשתלט עלי, כלומר זנחתי כל ספק והעדפתי לתהות אם אמנם כל הצוצלות הן סתם מין מנוון של יונים, או שמא נכונה הסברה המפורסמת על גלגולן בלילה, ולמרגלותיי מוטציית צוצלת-ערפד? ואם כן דם, אז דמו של מי? של חיליק, בעל הפרוטזה, המטורף שאירגן את כל זה? אולי של הפרה חולת הסרטן? אפשרות מסקרנת, אמנם הפרש הזמנים מאפשר זאת, אבל רבותיי! עוד חזון למועד! פרה סופנית שפועה במערכה הראשונה וכו'. על כל פנים, של מי היה הדם לא הסתייע בידי לגלות עד עצם היום הזה. ברגע ההוא הסתייע בידי רק לצנוח ארצה בפעם השנייה, אך הפעם אל האין, ולאבד את הכרתי לשעה קלה.
פרק שני ובו כל האדם כולו – גשר צר מאוד
קטסטרופה בלתי צפויה מתרסקת על שגרת היום-יום שלך, וכנגדה אתה – סופר שהמוזות נטשו אותו, סַפָּר שחישמל עם הפן לקוחה בת תשעים, או מרביע שוורים שכשל במשימתו להחריד – להחריד! – כנגד הצרה האישית שלך אתה משחזר את השתלשלות האירועים שהסתיימה באותה פורענות, ומחלץ מאותו היום, השבוע, החודש, סימנים מקדימים, הצדקות, הסברים. בקצרה, אתה משער על שרשרת קשרים בין זמנים ומקומות שאינם עוד, מלבד חוליית הציר ששלחה אותך אחורנית – הצרה. זהו מקורו של מנגנון העלילה, בהיותו לא יותר מתהליך הכרתי שמסייע לנו להבין ולזכור.
אך לו היה הדבר מסתכם בכך, העלילה הספרותית, שהיא פיתוחו של תהליך זה, לא הייתה יותר מצקצוקי לשון וקוריוזים נוסטלגיים, גם אם ארוכי טווח ונשימה. לא: כדי להכיר בכל הוויה שהיא, גם בזו שממש מתחת לאפנו, אך בעיקר: כדי להתכונן לבאות!, הרי כבר קלענו מבעוד מועד מכל רשמי העבר תסריטים ואגדות – הנחות מקדימות על כיצד דבר יתקשר לדבר – עלילות הממתינות להתאמת בכל רגע דל. זה קורה בערך כך: אנחנו מלפפים אל מותנינו את חבל הצרה (וכל רגע דל הוא צרה צרורה), קושרים את קצה החבל ללאסו ומטילים אותו אל העבר ואל העתיד, בתקווה שמשהו נוסף מלבדנו ברגע הזה ילופף, שלא ניפול. לא בין גלדי הקרח המפשיר אנחנו מנתרים, כמאמר ביאליק, אשר הזה נהר כמוס ומלא פשר מתחת לדיבוריו, אלא אנחנו רואים, שומעים ומריחים, כשם שאנחנו מדברים – כמריונטות המתנדנדות מציר סיפור לציר סיפור, כלוליינים סומים בחלל.
כאן חשוב לזלזל ברוחב היריעה הטרחני שנוטים לייחס לעלילות. עלילה – שביסודה היא תהליך מידי שפניו קדימה, לאו דווקא רפלקטיבי – היא חלק בלתי נפרד מהתפיסה האנושית הישרה, הכופה את העבר על העתיד. זהו תהליך המתרחש עשרות פעמים בדקה: רק פקחנו את העיניים והנה איששנו עלילת התעוררות, ראשית משום שהבטנו בדבר ההוא דווקא, הקרוי תקרה (אפשר לפקוח את העיניים בפנים כבושות בכר, לקום כשהוא מוצמד לפרצופך ולזנק, לא כמריונטה אלא כטרזן, אל האזור שבו נמצאת, לכאורה, הדלת), אך בעיקר משום ששוב העין התפשרה עם המסתבר ודקלמה: ״נו, תקרה!״
כעת מופיעה בפנינו אפשרות עסיסית לכאורה, אך למעשה היא חסרת טעם וריח: התקווה כי עם גזירת החבלים, ייהפך הלוליין לאסטרונאוט בחלל. נראה לאפשרות את הדלת – בלי עלילה אין שום אחיזה לתפיסות שלנו (מושג שמאשר את דימוי הלאסו שלי); בלעדיה הזיכרון והדמיון חונקים זה את זה כשתי נרקומניות סוכרים קטנות מול מדף ריק בחנות ממתקים, כלומר, הם נעשים, הזיכרון והדמיון, לצמד מפלצות מבהילות לכל היותר, אך נטולות יכולת ברירה בין החיוני לקלוש. ללא עלילות מוכנות מראש, המתוות לנו דרך צפויה במשך, התרחשויות נשארות חלקות למשעי, הן אינן מעוררות שום רגש, אף לא הפתעה (שהרי כדי להיות מופתע צריך לייחל, או לכל הפחות לצפות לדבר מה שגרתי, כמו חמרמורת, העכברה מן הפרק הראשון). ולכן הרגשות אינם מתפצלים וצומחים מעל ומתחת ודרך ההתרחשויות המתגלות כמשמעותיות, ולכן הרגשות, שתמיד משתנים וחולפים, אינם מתגבשים לכדי רעיונות – הלא הם קנוקנות תחושה ורגש שהתייבשו סביב צורתם המתמידה של הדברים. בלי עלילה אין לאדם אנושיות – עלילתם המשתנה תדיר של הגוף והלב – בלי עלילה אין בנו דבר מלבד צבר מפורר של תחושות חסרות כוח. בהתאם, יצירה נטולת עלילה כלשהי היא רצף אירועים שאף אחד לא חש בו באמת, שקריאתה היא סיוט משום שכל כולה, מתחילתה ועד סופה, סובייקטיבית, ולכן היא מתמסרת אך ורק למה שכבר ידוע לקורא – המובן מאליו. עבורנו, יצורים מתורבתים ומהונדסים כהוגן, החיים בעצמם מחוללים עלילות למכביר. רובן הכרחיות ומשעממות, וחלקן הקטן שרירותיות ומעניינות, אבל כולן – לידות, רעב, חשק מיני, חתונות, גירושין, התאבדויות, שוב להתעורר בבוקר (תקרה!), שוב עפעפיים, (להירדם…), אפילו כתיבת תצהיר משטרתי – כולן עלילות. ועל אף כל זאת, למרות שהגענו חמושים בעלילות, מתרחשות התקלות – עם עט שיבש / עם מכשיר הפן המקצר / עם משאבת ההרבעה המלאה בכל אונו של עדר כלוא שהתפוצצה לך ביד.
על רקע ההשקפה הזאת, החותרת תחת ההפרדה המלאכותית בין הספרות לחיים עצמם, חיליק יטען שהספרות היא אוסף ניסיונות משוכללים (ולכן תמיד במידה מסוימת מתפארים וכושלים) לצור צורה חדשה מהפלאות ומהצרות שחיבלו בעלילות המפוהקות שאנחנו, בני אדם, מעוללים משחר ההיסטוריה. מהתעוררות בבוקר. משתיית כוס תה. מתחנת רכבת ומעליה שמיים מכוכבים.
אבל מדוע התפלספתי כל כך בנושא הזה? אה! כמובן שבסופו של דבר אגיע אל אותו היום שבפרק הקודם התחלתי לתארו, היום שבו נפרמו בזו אחר זו פקעותיו הכשופות של חיליק. אך מאחר שבחרתי לנקוט מעתה בגישה הסיפורית הנוחה לנו ביותר – העלילה הליניארית – נחזור אחורנית, להתחלה. אמנם מסתתר כאן "אבל" גדול, שכן אינני יודע מתי גמלה בליבו של חיליק ההחלטה למרר את חיי וכיצד, אולי חודשים, אולי שנים. מצד שני, כבר הדגשנו שגם בבואנו לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, ציר העלילה לא מתחיל אי שם בעבר, המתפצל ומסתעף לאינסוף נתיבים, ולא מסתיים בעתיד, בעל הפרופורציות המפלצתיות אף יותר, של אינסוף אינסופים – לא – ציר העלילה נסוב סביב מותני האדם ההווה, ההומו-רָקוֹנטוּס, המספר תחושות, הנזכר והמדמיין, שעד המאה העשרים העדיף, אולי בצדק, להתחבא בצל דמויותיו. אם כן, (בהיעדר הגדרה טובה יותר) כנאו-מודרניסט מפוקפק, אקשור במפורש את החבל למותני ואטיל את הלאסו רחוק ככל האפשר, כלומר אתחיל בלהתבונן בפיסת החרס הקדומה ביותר שאני מצליח לחפור החוצה מזיכרוני, שהוליכה, כביכול, לפשע של חיליק.
*
יעלה ויבוא ערב אחד, בחודש נובמבר אשתקד, שבו עמדנו, חיליק ואני, לצאת מהחנות. נותר לנו רק לסדר את מדפי הקומיקס ולשטוף את הרצפה. אני בדיוק סיימתי לארגן את דלפק הקופה וחיליק החזיר ספר למדף העיון שמולו, כשפתאום בקע מעומק החנות קול חבטה עמומה. שנינו היינו בטוחים שאחרון הלקוחות כבר עזב. חיליק הסתובב אליי, התעטש לכיווני בלי יד חוסמת, אני קיללתי, וניגשנו בצוותא לבדוק מה העניין.
מצאנו בחור צעיר מוטל על הרצפה ושרוי במה שנראה כמו התקף אפילפטי. גופו פרכס וקצף ורדרד של רוק הגיח מפיו. חיליק רכן לידו בישיבה תאילנדית ובחן אותו בשלווה, בלי שום כוונה ברורה להתערב. למרות המראה המדאיג, והפלגמט שעובד איתי, ניסיתי לטפל בבחור. מיקמתי מתחת לראשו ספר שמן שהיה מוטל על ידו ומיהרתי אל הדלפק כדי להזעיק עזרה.
בשובי נתקלתי באחד מאותם שינויי מצב-רוח חריפים ועם זאת אופייניים כל כך לחיליק: בדקה שנעדרתי האירוע נהפך עבורו מסתם מחזה משעשע שהערב זימן לו להתגלות מיוחדת במינה. הוא אחז בספר כלשהו וזגזג את מבטו בין כריכתו לבין הבחור.
"אתה מכיר אותו?" שאלתי.
הוא הצביע על הבחור וענה "פחות או יותר!" בביטחון שלא הולם את הביטוי.
"אולי נשטוף לו את הפנים," התעלמתי, "אמרו לא לגעת בו יותר מדי, רק שהראש שלו יהיה מורם, שלא יבלע -" ותוך כדי דברי הבחנתי שהספר שמיקמתי מתחת לראשו נמצא כבר בידיים של חיליק. "את הלשון. נו, אידיוט!" חטפתי את הכרך והנחתי אותו שוב מתחת לראשו של הבחור.
חיליק נדהם.
"מה עכשיו?!" צרחתי והתחלתי לתכנן כיצד אדחוף את ידי אל תוך פיו הרוקק של המסכן כדי לשלוף את הצלופח מהמחילה.
"לא יאומן…" חיליק המשיך. צרחתי באמצעות העיניים והוא חזר להכיר בקיומי. "תירגע, שלפתי את הצלופח," הוא דייק בדבריו והציג בפני את ידו המרוקקת (גם על כך הוא קרא במדף העשה-זאת-בעצמך שלנו, בספר הנודע "הצל אותי!") ואז המשיך בשלו: "בדיוק! אידיוט! אי-די-יוט!" הוא הקיש שלוש פעמים על הספר.
זאת לא הייתה הודאה באשמה. בלונדיני צעיר, חיוור אמנם אך בריא למראה, נכנס לחנות יקומים משומשים, שולף מהמדף עותק של "אידיוט" לדוסטוייבסקי ובעודו מעלעל בו חוטף התקף ונופל לפרכס על הרצפה. הנחתי שצירוף המקרים המצער והנהדר הזה היה מה שכל כך מצא חן בעיני חיליק. זה, על כל פנים, מה שמצא חן בעיניי באותו הרגע. אלא שקיבת נפשו האומניבורית של גיבורנו, רעבתנית בהרבה מקיבת נפשי המתורבתת, עדיין לא התפנתה לעכל את המתרחש בעונג אלא התעקשה לפרק ולמוסס את העניין.
כשהגיעו הפרמדיקים והצעיר התעורר, חיליק התנפל עליו בשאלות: האם קרא בעבר את הספר? שמע עליו משהו? ידע משהו בכלל על דוסטוייבסקי? האם הוא בעצמו אפילפטי, כמו גיבור הספר? אולי הוא זוכר מה בדיוק, אבל בדיוק, הוא קרא רגע לפני שחטף את ההתקף? הפרמדיקים סבלו את התנהגותו המופרכת של חיליק רק כי הציג את עצמו בתור דודו של הבחור, והבחור ההמום, שלא ממש הבדיל בין חיליק לבינם, ענה על שאלותיו המוזרות בסבלנות: שמע על דוסטוייבסקי מעט מאוד; לא קרא אף אחד מספריו בעבר; רק התכוון לקנות מתנה לידידה, וזו, חי נפשם של חיליק ושלו, הפעם הראשונה בחייו שחטף התקף שכזה.
"מדהים! מטורף!" חיליק פסק.
לפרמדיקים לקח בערך שלושים שניות להתעשת. הם שאלו את הבחור האם חיליק באמת דודו. כשענה שמעולם לא ראה אותו לפני כן, הרחיקו את חיליק מבטן האמבולנס, טרקו בפניו את הדלתות והתחפפו.
"זאת צורת ביטוי!" הוא צרח על האמבולנס, הצית סיגריה והחל לפלוט עשן ולשקוע, לפלוט עשן ולשקוע אל תוך עצמו.
עזבתי את המטורף לנפשו ונכנסתי לסדר את הבלגן. שטפתי את הרצפה מהרפש שהכניסו הפרמדיקים, החזרתי כמה רומני זימה או קומיקסי מארוול פופולריים מדי למקומם וספרתי את הכסף שבקופה. כעבור רבע שעה נעלתי את דלת החנות ויצאתי אל הרחוב.
החשוד העיקרי נותר כשם שעזבתי אותו, מעשן בנוירוטיות אטומה לפענוח כשלרגליו כבר שלושה בדלי סיגריות מעשנות. והנה כל תוויו של חיליק – פנים עמוסי מבע, פה שמצץ בעיקול שפתיים את הסיגריה הרביעית לשעת הכושר ההיא, מצח גולגולתי כירח, חלקלק וקירח ומבהיק לאור הפנס, אף על פי שהתקפל ממחשבתו הטקטונית, משקפיים שרכבו על גיבנת אפו הנשרי, ואוזניים בולטות, קולטות-כל, שקווצות שיער הציצו מתוכן כמו קצות גלימותיהן של שתי מכשפות קטנות – כל התווים הללו ניגנו ביחד אקורד קרשנדו מוטרף. זה זמן רב שלא ראיתי אותו חיליק כל כך.
ניערתי אותו, ובפרצופו התחלף המבט לאחר, לא פחות חיליקי: מביט נכוחה ואף על פי כן מעופף להפליא. בוהה ולא בוהה. מסתכל לא על הדברים שלפניו אלא מתיך אותם ומגבש מהם את הדברים שיכולים, לא, לא שיכולים, שראוי, שהכרחי שיתקיימו! יש שיכנו אנשים שמביטים כך מהפכנים לעתיד, ויש שיכנו אותם פאשיסטיים בפוטנציה. אבל אנחנו נימנע מעתידנות; אפשר לכנות את המבט הזה, בפשטות, מבט נוקב חלומות.
פרק שלישי ובו פועה לראשונה הפרה האדומה
והנה, רק נורתה יריית הפתיחה, פיוני הדמויות התחילו להתרוצץ במעגלים, פיתום המספר מקריין בהתלהבות גדולה, וטראח! יורד המסך על השתלשלות העניינים. רוצה לומר, לא משנה כמה תשקיע בלזכור ובלדמיין, לעתים תכופות עובדת אי היותך כל-יכול-כל-יודע תכניס לך אגרוף שיוציא ממך את כל האוויר.
אינני יודע כיצד הדברים המשיכו להתבשל אצל חיליק. ביכולתי לפקוח שוב עין אנושית על יום גשום אחד, כעבור חודשיים, שבו קיבלנו שיחת טלפון מצערת: מר פינגרמן הלך לעולמו, כך הודיעה אשתו הבוכייה מצידו השני של הקו.
פינגרמן היה לקוח מסור ויקר, ולא רק שלנו. כל עובדי חנויות הספרים המשומשים בתל אביב הכירו אותו: ג'אנקי צונן של ספרים נדירים. אמרתי בצער לאשתו שהוא היה מלקוחותינו האהובים והמסורים, והבטחתי שנגיע לשבעה. האלמנה הודתה לי וניתקה את השיחה.
חיליק לא היה מופתע.
"בשבוע שעבר עשר דקות הוא בהה במדפים בלי לזוז. זומבי יקה."
הוא החווה תנועת "מה לעשות", גיחך, הסתובב וחזר לעיסוקיו. כנראה שניחש את מחשבותי המתרעמות על חוסר הרגישות שהפגין, שכן בעודו מתרחק אמר: "אז מה לעשות, שכטר, שהזקנה אינה לכבוד האומה הגרמנ…" ואת המשך ההסבר אולי ספרי ההיסטוריה קלטו, שכן חיליק נעלם בין המדפים.
לא הספקתי לעכל את מה שאמר, כי כעבור רגע הוא חזר מוטרד אל הדלפק ושאל: "היא אמרה מתי המכירה?"
"מה?" שאלתי בכלליות, לא בטוח כתגובה לאילו מהבליו.
כמובן שבאותו הרגע הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת בלי להסיט את מבטי מפרצופו המעצבן, וכמובן שהאלמנה הואילה לבשר על המכירה הפומבית: הבן שלה, היורש הטרי של אוסף פינגרמן, החליט להיפטר מכל ״הספרים שבעלי אגר״, וביום האחרון של השבעה אנחנו ושאר תמסחי הספרים המשומשים של תל אביב מוזמנים לטבוח.
הבנתי שנקרה בפנינו אירוע בעל פוטנציאל רווח לא רע. בדרך כלל אירועים מסוג זה מנוהלים על ידי חברת מכירות פומביות, אשר מצד אחד מביאה לסעודה את כרישי הלוויתן של עולם האספנות, אוניברסיטאות ומכוני מחקר למיניהם, ומצד שני מרסנת את ריטואל פשיטת עורן של בהמות ספר עסיסיות שכאלה. לו היה זה סיפור ילדים ולא תצהיר משטרתי מכובד, כעת הייתי משפשף את ידיי בתאווה. יחד עם זאת חששתי: להרגלים יש השפעה משככת על הבריות. ומהיכרותי עם הבריות, ובמיוחד עם הבריה שלפעמים עונה לשם חיליק ולפעמים, תחת זאת, פשוט מפליצה והולכת, התכוננתי אפוא למביש מכל.
כעבור שבוע, כשאגרופי כבר מתעופף להקיש על דלת משכנו של המנוח, בתזמון לא מקרי בכלל, חיליק, שהתלווה אלי, הצהיר: "אתה תפתה את הצועניות כשאני בודק איזה חתולי פרא יש להן בשק."
"תפסיק לדבר ככה, תגיד מה אתה רוצה," דרשתי תוך כדי שבלית ברירה כבר דפקתי על הדלת.
"מה לא ברור, אתה תדבר עם השדכן על איזו מינה ואני כבר אמצא איפה בלומה מסתתרת." אחרי זה הוא יטען שהוא עדכן אותי בתוכניותיו במפורש, אבל עכשיו הדלת נפתחה ולא נשאר לי זמן להתקוטט.
כבר שמעתם איך חיליק מערער ומדרדר את סביבתו בקלות ובטבעיות. כעת הוא פנה לאלמנה הטרייה שפתחה את הדלת ואמר בזינוק לרגיסטר האלט ולמשלב גבוה: "תנחומיי, גברת פינגרמן. היכן הספרים?" שינוי הדיבור הזה הוא בין הסימנים המובהקים הבודדים שהשכלתי לזהות אצל חיליק, לכך שהוא טורח לגלם איזו דמות, כלומר רוצה לעולל משהו למישהו. חשוב להדגיש שחיליק ניחן באוזן רגישה ביותר לניואנסים של שיחה ובשליטה עצמית פוטנציאלית גבוהה במיוחד. הוא יודע מצוין איך להתנהג בניחום אבלים. לא מדובר כאן בחוסר מודעות, לא באטימות, וגם לא בטירוף גרידא, אלא בתכליתיות קרה ושקולה שכפופה לגחמותיו של מקיאווליסט מוזר, בעל שכל חריף ומרושע. ובאמת חיליק השיג את מטרתו: האלמנה התבלבלה, כאילו לא הבינה אם כרגע סטרו לה או ליטפו אותה. בהתאמה, לרגע היססה אם עליה למחות או להסמיק. פניה התכווצו לרגע אבל מיד נרפו. חיליק הביס אותה במאבק שלא ידעה שהשתתפה בו. היא הובילה אותנו פנימה, הצביעה על גרם מדרגות ושבה אל הטרקלין ההומה אבלים. חיליק התרגש. אני תקעתי מרפק בין צלעותיו, לחשתי "חתיכת מטומטם" ומשכתי אותו אחריי אל הסלון. הוא רטן ודקלם כמה חרוזים משיר אירי על איזה טקס אשכבה (מדוע האירים אוהבים כל כך טקסי אשכבה?).
כמידת תשוקתו של חיליק לספרות, כן מידת זלזולו בנימוסים והליכות. לעיתים קרובות, למשל, הוא מתחיל לשוחח עם הזולת כאחד האדם. אבל תוך כדי דבריו, הוא לפתע מפסיק לטרוח וממשיך לנסח את דבריו הנוקבים בליבו בלבד, ורק על קצף פניו נרמזות כוונותיו, במצמוצים וצקצוקים וכיווצוצי שפתים. כעת, מוקף דגנרטים מוחלטים לתפיסתו, הוא לא טרח להתחיל אפילו משפט אחד, רק מצמץ וצקצק לעצמו בין האורחים. כשהצליח ללכוד את תשומת לבי – דגנרט אבל שימושי – מצידו השני של הסלון, הוא צקצק בקול, מצמץ אליי פעמיים והגדיל לגלגל את עיניו. הבנתי אותו כמובן. הוא ביקש לומר:
"כרגע הדרך פנויה אבל עוד מעט יגיעו שאר אוכלי הנבלות (צקצוק מלווה במבט נוקב). מצדי אתה יכול להירקב כאן (מצמוץ ראשון) אבל שחרר אותי (מצמוץ שני) כבר! (גלגול העיניים)"
הוא צדק בכל מחווה. תוך רגע היו צפויים להגיע חבר מרענו: התאומים גריז, וייס הזקן ווייס הבן הזקן קצת פחות, וורצל השמן יותר ממני מ"גורקי", דוכן המותחנים, והקרציה שעובד ב"כפתור-ופרח" שאני תמיד שוכח את שמו, ואנחנו נאבד את כל היתרון היחסי שלנו.
אבל אחרי האקספוזיציה המחפירה של חיליק נאלצתי לסרב בטריקת עפעפיים החלטית אחת. המשכתי להסתובב בין האבלים, הבעתי את תנחומיי בפני הבת והבן, אמרתי מילים נטולות כנות לאנשים שלא הכרתי, כמו "משתתף בצערך", או "כן, הוא באמת היה נפלא", גם כיליתי מספר מיניאטורות של בורקס, הכל כדין וכמקובל. כעבור כמה דקות, על אף השתדלותי להימנע מכך, חיליק שוב נדחק לשדה הראייה שלי: מדוחלל במרכז החדר, ידיו בכיסי מעיל הדובון המגוחך שלו שסרב לפשוט בכניסה, ומאחורי מצחו אני מורד מלכות והוא קלגס רומאי הצולב אותי בפטיש ומסמרים בשם קיסר.
"בסדר, בסדר! תן לי, רק ש ל א!!! תזוז מפה!" קודדתי בסדרת מצמוצים וניגשתי אל הבן כדי לאסוף מידע ביכורים על הספרים שהתכוון למכור.
הבן הפגין בורות אולימפית. הוא לא ידע דבר, לא על הספרים הנדירים שבספרייה המפוארת של אביו ולא על ספרות. הוא אמר שאכן הייתה רשימה שאביו חיבר על ערש דווי, אבל המטפל הבורמזי השתמש בה כפתקית לרכישת בורקסים ומשקאות תוססים לשבעה. הוסיף שבטח, יש בספרייה למעלה כל מיני ספרים של "פושקין, אהה.. עמוס עוז, שייקספיר, ג'ון גרישם. כל הגאונים האלה שאבא אהב." בקיצור, הבן רצה לפנות את שיכוני הקרדית שבחדר העבודה הגדול של אביו לפני שיהפוך אותו למשרד (עכשיו נדמה לי שהיה יזם נדל"ן) נדל"ן.
כשהסבתי את פניי נחרדתי לגלות שחיליק שרוי בבולמוס מחפיר של רוגלעכים. לא אתאר אותו, ובכלליות לא ארחיב על אירועי העוועים שגורמות נסיקות וצניחות סוכר אצל חיליק רבתי, שכן למיטב ידיעתי חיליק זמם את הפשע שבו הוא מואשם תחת תזונת תרביכי עדשים קפדנית ומאוזנת. על כל פנים, אטרופין לא היה בהישג ידי, והתחלתי לפסוע לכיוונו במטרה להכניעו במו ידי. אבל באותו הרגע נכנס לחדר וורצל בכלימתו ובעצמו, חייך את החיוך האופייני לו (שמנסה בכל כוחו להגחיך אותך), ושעט, עד כמה שאפשר לייחס פעולה פעולתית כזו לאיש כה מגושם, לכיווננו. שיערתי שחיליק שרוי באמוק ההלעטה העצמית שלו. השערה הגיונית, אך שגויה. בדריכות של אוכלי עשב דווקא, חיליק הבחין ברעד הקרקע המיוחד של שני שמנים הסוגרים עליו, מחה את פירורי בצק העלים והשוקולדה משפמותיו, חלף כאיילה על פני היפופוטם הנמלים שניגש אלי, זינק במעלה הגרם והתפוגג.
למעלה נטרקה דלת; למטה פניי הסמיקו. וורצל, שבאדיבותו נעצר מספיק קרוב בשביל שאסניף את הזיעה שבתי שחיו החמיצו בחוץ, סובב את ראשו אחורנית אל הגרם שהעלים את חיליק, פנה אלי בשנית ועשה את המעשה המעצבן ביותר שהמציא האדם ללא כל תחרות, שגברים ישראלים בני שישים, ממעמד מסוים, שמכירים אותך קצת, נוטים לעשות בארצנו – מחץ בכוונת תחילה את ידי לשלום.
"שלומות לשכטר," הוא הוסיף בקול בס שמשתלט על כל סנטימטר מעוקב של החדר, ושאל: "לאן הילד?" כשהקושייה האמיתית, "אז כבר התחלתם?" נזעקת מגבתו האחת, מעיניו הזעירות, מאפו! מכל תווי פניו המחפירים.
אני העמדתי פני דביל, כלומר פשקתי את שפתי כאנגלוסקסי טוב, כשבליבי התפללתי שחיליק לא ימוטט שם למעלה מדף יחד עם המוניטין הרעועים שלי. כעבור רגע הגיעו גם שמואל וייס הטרחן ואמנון וייס בנו-עבדו הנאמן, התאומים גריז הידועים לשמצה בקרב מוכרי הספרים, ואור, הקרצייה מ'כפתור ופרח', ככה קוראים לו, כיצד יכולתי לשכוח.
כפי שהקוראים יכולים לנחש, הייתי במצב רוח רע ומתוח. הסתודדנו ומפה לשם וורצל המלשן פתח את הג׳ורה.
שלוח הרסן מבין התאומים זינק מיד במעלה המדרגות, ואחיו האדיב מדי ניגש ליורש הספר וביקש להתחיל במכירה. הבן שמח להשתחרר מנוכחות האבלים. השתרכנו אחריו בטור פרדוקסלי של צבועים מבויתים, במעלה המדרגות הצרות אל חדר ההריגה.
התכוננתי לגרוע מכל. דמיינתי כי מאחורי דלת ההזזה של החדר, העשויה עץ דובדבן יפני ענוג, חיליק מגרד את פרצופו של התאום גריז אל תוך הספרייה, או כי עוד רגע תפרוץ החוצה מבעד לאשנבי הדלת השקופים למחצה פדחתו של גריז, או כי הנה חיליק מנתץ את גולגולתו בתוך קלמרת כרכים מאולתרת. למרבה המזל המציאות נפלה מהדמיון. מצאנו את חיליק כאחד האדם, משקפיו על אפו, סורק מדף כלשהו בזלזול כשגבו למרכז החדר, ואת התאום בפוזיציה דומה, פנים, פדחת וגולגולת בלא פגע, בצד השני.
כל קירות החדר כוסו, מהרצפה עד לתקרה, במדפי ספרים. מול הדלת, בקצה השני, עמד דומם שולחן בעל משטח כתיבה מחופה עור ירקרק. על השולחן נחו שתי ערמות לא גבוהות של ספרים, ועל חיפוי העור שכב עיתון בוקר טרי מגולגל בגומייה (בכנות, לבי נצבט) וגיבוב של פמפלטים דהים. מאחורי השולחן, חלון פתוח לרווחה הציף את החדר באור.
התפזרנו בחדר והבן ניגש אל השולחן, היטיב את ישבנו על המשטח הירקרק וסקר את החלל. המצב לא היה לרוחו של וייס הזקן. הוא עמד לרגע שלוב-ידיים כמו טוטם בפתח החדר, טרחן כמה מבטים לפה ולשם, התעטש, אז ניגש אל הבן, כחכח בגרונו, ובקול שתמיד מפתיע בגובהו הנשי, פתח בנאום מהסוג שמתחשק לך לקטוע, ויהי מה:
"אדוני הצעיר!… כולנו מצרים על לכתו של אביך בטרם עת," חיליק ניחרר לעצמו נחירה לא שקטה, "ורובנו רוחשים כבוד רב לספרייה המשובח'ת הזאת," הוא הדגיש את ה"משובחת" בנשיפה של ח' תימנית, אף פעם לא הבנתי את צורת ההדגשה האווילית הזאת שלו, גליצאי בכל רמ"ח׳ איבריו, "ראה, ברשותך כמה עותקים נדירים שלא יאה להם להיח'טף, כמו שכבר התח׳ילו…" הוא הצביע על חיליק, "כמו באיזה… דוכן ספרונים," חה! הוא התכוון לגורקי, הדוכן המביש של וורצל, "ולאו דווקא לזריזים בינינו…" הוא מתכוון שוב לחיליק, "ולא… הבט, אני כמעט בן גילו של אביך המנוח…" סוחט את הלימון הזה יפה, הזקן, בלי בושה, "אם כן, הוצא נא את…" והוא מסר רשימה קצרה של הספרים שבשבילם התכנסנו.
וייס ניסה לנטרל את נשק יום הדין שלי – חיליק – ועכשיו כשחבשתי את כובע השיילוק דווקא שמחתי שהוא עלה ראשון כדי לרחרח.
"אין בעיה, תמצאו את הספרים האלה ונתחיל," הבן אמר. כולנו התחלנו לתור אחריהם, וכאן קרה דבר נהדר אך לא מפתיע: דמו עדיין מפעפע פחמימות ריקות, חיליק יצא במחולות ושלף את כל תשעת הספרים המבוקשים ממקומות שונים בחדר, בזה אחר זה. הוא ערם אותם בסדר מסוים והניחם על השולחן לצד הבן. אז סיים את קטע המחול "אדם-וספר" ונותר לעמוד לידו עם ידיו על מותניו, כגולם מושלם. קראתי לו שיבוא לעמוד לצדי.
המכירה הפומבית החלה אבל חיליק, שמן הסתם הייתה לו אג'נדה, דווקא לא פצה את פיו. הצעתי סכום כסף לא מבוטל בעבור שלושה מהספרים. זכיתי במהדורה ראשונה, שמורה היטב וחתומה, של "בחורף" לברנר, שכבר ידעתי שאמכור ברווח יפה ללקוח שלי בניו ג'רזי, והפסדתי בלי צער מהדורה ראשונה של תרגומים מספרות העולם מאת ביאליק, וכתב-עת לאוונגארד רוסי מראשית המאה הקודמת שהכיל שתי מסות של ז'בוטינסקי. וחיליק שתק.
אל הספר האחרון הגענו כשלכולם כבר היו כמה יצירות מופת נדירות תחת השחי. הבן הרים אותו. הוא היה גמיש ודק, ונראה כרוך מחדש במלאכת אומן.
"פרה אדומה, ברביצ'בסקי," הכריז יורש הספר. והנה הדרקון התעורר:
"שמונמאות שקל!" חיליק צעק, מפריז לחלוטין בשביל מחיר ראשוני של ברביצ׳בסקי. שיערתי שזה היה עותק חתום, אולי עם איזו הקדשה פיקנטית לסופר אחר, לא יודע. אבל הקדשה הומו ארוטית או לא, סיימון שכטר, גבירותי ורבותי, לא משלם יותר משמונה מאות שקלים על חוברת פרוזה דקיקה של שחפן יהודי שאינו קפקא.
במבט לאחור, מה חיליק עשה? כיהודי פיקח, דאג לרוקן את הכיסים של מתחריו כדי לזכות לבסוף בספרון שנפשו חפצה בו. אך תקוותיו התבדו. אחרי שתיקה קצרה של מבוכה וייס שוב כחכח בגרונו, לבי צנח לתחתוני, והדו-קרב התחיל:
"אלף שקלים ח'ד-"
"אלפיים!" חיליק לא נתן לו לסיים לנשוף את הח'.
״אל… אלפיים!״ הבן של פינגרמן קריין.
וייס נשף, הקשית בעיניו והביט, לא בחיליק אלא בי. מצמצתי אל חיליק באופן שסברתי שלא משתמע לשתי פנים. זה לא עזר.
"אלפיים ומאתיים שקלים חדשים," וייס העפיל בלא נשיפה על הצעתו המופקעת של חיליק. הסקתי שהעניין נסוב, מרקד כאינדיאני סביב כבודו של הטוטם.
״די, אין שקלים חדשים,״ אמרתי לחיליק בלחש.
״כמה שקלים חדשים?״ וורצל צעק.
״אבא לא שומע טוב, שכטר, תגביר את הקול,״ ביקש וייס הבן.
״אל תציע במקומי!״ הזקן צווח על הילד.
״אתה צריך לומר פעם ראשונה – פעם שניה אחרי כן,״ וורצל הדריך את פינגרמן הבן.
״לא הצעתי, אבא, ביקשתי שיגביר את הקול,״ וייס הילד הצטדק.
״פעם ראשונה, פעם שנייה,״ פינגרמן הבן דיקלם.
״אלפיים חמש מאות,״ חיליק צרח באדיבות לכיוון הוייסים.
״בנפרד,״ וורצל המשיך, ״לא ביחד, תגיד את הסכום, אז פעם ראשונה, חכה שמישהו יציע,״
"נגמר הכסף, אני לא משלם יותר," אמרתי באוזני כולם.
״נו, לחיים,״ אור מכפתור-ופרח ברך.
"אני משלם. שלושת אלפים," חיליק אמר באדישות עכשיו.
״הגזמתם לגמרי,״ אור הזדעזע.
הטוטם צייץ, לא בעליצות, נענע את ראשו והכריז:
"שלושת אלפים ומאתיים שקלים חדש-"
"ארבע אלף."
חיליק הלם בו מכה ניצחת. וייס חרחר פעם אחת, חרחר פעם שנייה, צייץ בשלישית, ויצא מהחדר, בנו מדשדש בעקבותיו.
כעת יסלח לי הקורא על המעבר החד. למאבק המשעשע שלנו סוף שאינני יכול להימנע מלהביעו. בספריות של אספני ספרים יש משהו שונה מאשר בספריות ציבוריות ובחנויות ספרים, משהו עמוק לאין שיעור. ספרייתו של פינגרמן, שנבנתה לתלפיות במשך עשרות שנים, חדרו המלא במהדורות ראשונות של יצירות מופת, דם ליבם של גאונים כרוך בעור, החדר הנהדר ההוא, מופת של אהבה ומסירות – נשחט לנגד עינינו ביום השביעי למות אדונו. לשם כך אנחנו, להקת צבועים, התכנסנו סביב הפגר, או, אם לשאול מהסיפור הנהדר שחיליק רכש במחיר מופקע להחריד, חבורת קצבים תאבי דם ובצע, הגענו לבתר את החדר לחלקים ולהטמיעם אצלנו ואצל אחרים.
אני סבור שפינגרמן היה מסכים שאירוע זה קבע את מותו באופן הרבה יותר ממשי מאשר אותו טקס בנאלי, מורט עצבים ומעורר פיהוק מאחורי כפות ידיים מנומסות, שבו עטפו את בשרו ועצמותיו בטלית לבנה והטמינו אותם בעפר. כשהסתיימה המכירה הפומבית התחלנו לרוקן את המדפים מהספרים הנדירים פחות בעבור תשלום סיטונאי. הרגשתי שכל חלל שאני פוער במדף מרחיב את מותו של פינגרמן, האספן המכור, הצונן שחיבבתי. השפתיים שלי התהדקו, החזה התקשח. ודווקא בעודי מניב רווח ממעשה הרצח, הרגשתי שהצער שאני חש על כך, דו-פרצופי ממש כמו החיים עצמם, חורג ממני ומפינגרמן. הרגשתי שמשהו גדול וחכם ממני מצטער דרכי על כל זה, על חשבון גופי וליבי. לנגד עיניי חלפו עשרות, אם לא מאות ביקוריו בחנותי, איסוף האבנים היקרות שהוא עסק בו בסקרנות עיקשת, כשל ציפור המרכיבה את קן רעיונותיה. בתוך הקן החרב ההוא, של רעיונות שבקעו בו אין כל זכר, אפילו לא על פתקית שמטפל בורמזי השחית, עמדתי לפרוץ בבכי. אבל כבשתי בבושה את היצר, והנה, לא רק אמרות הכנף (ככיבוש היצר) הן קלישאות אלא גם מעשינו עצמם – לא הדרתי את רגלי מן ההרגל האנושי הנפסד, לפחות מצד הדמיון – לעשות את מה שלשמו הגעת, מה שהתכוונת לעשות. גוזר גזר הדין – יורש ספר דל רוח; ואנחנו, לא קצבים אלא דווקא כמו אותו השוחט המושחת מהסיפור שחיליק רכש, המדורדר מאיגרא רמא של אחריותו לבירא עמיקתא של נפש יהודי – כמוהו ביתרנו את הפרה האדומה המפוארת, כמאמר הסופר:
נפשטה הבהמה, החלו האנשים לחלק אותה לחלקים, לחתוך את ראשה, את רגליה.
כשהתמלאו כל הארגזים נשלפו שקיות. שפכנו לתוכן עוד ועוד יקומים משומשים. סדרת חזיונות חלפה לנגד עיניו של פינגרמן הבן: קירות כליל הלובן; גורדי שחקים זוויתיים בצפון העיר; משטחי עבודה חלקים שעליהם יפרוש את גיליונות שרטוטי הבנייה; עיניו הוכו סנוורים, וכבר לא הבדיל בין צפון העיר לבין משטח העבודה במשרדו זה הקורם עור וגידי דמיונות אחרים, ארורים. ראה את כל זה בעונג בעודו מחשב את האשראי שלבטח יחלוב,
ויילוק את אצבעותיו בחמדה.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.