האורות באולם הגדול כבו – זה דימוי שחוק אך בדוק לסיים אתו כתבה. המלווה מטעם רשות שדות התעופה נפרד ממני בפיהוק ובברכת "אתה כבר תדע איך לצאת?" ונעלם מבלי לחכות לתשובה, אבל אני התמהמהתי רגע נוסף באולם קבלת הנוסעים החשוך. הכול השתתק בהדרגה. בזווית העין עוד חמקו כמה צללים, עובדי נמל התעופה מן הסתם, שגם באור מלא נדמים דהויים משהו, אולי משום שאינם נחפזים לשום מקום, ובגלל שתמיד נדמה שעדין לא התחילו את המשמרת, או שהם פשוט מתמהמהים לאחר סיומה.

חוק בלתי כתוב של כתבות מגזין הוא "חוק ההשתהות", חוק של דייגים. לחבר שלי מוטי זייף שהוא תכשיטן, שזה סוג של דייג – הלוכד גנדרניות וקניינים באמצעות פתיונות נוצצים – יש באמתחתו אלף סיפורים כאלה: כל התערוכה לא נכנס אליו אף אחד לבות', חוץ מכאלה שכבר היה עדיף שלא יכנסו, כי חוץ מבלבולי מוח לא יצא מהם כלום. שבוע שלם שהוא עם הראש בשטויות של האינטרנט והלב בתחתונים של החליפה ואף דג לא נושך. מטפס על הקירות החלקלקים של הביתן והזמן לא עובר. ואז ברגע האחרון, כשחצי מהמציגים כבר התקפלו, מגיע פתאום קליינט חדש שעושה את כל התערוכה. האנשים של חברת השילוח כבר מחכים עצבניים בחוץ, וההוא יש לו זמן, נפטון יברך אותו, מתעקש לעבור על כל הסחורות, מרביץ חתיכת קניה ועוד נותן שיבלעו אותו שלם בלי מלח. זה כאילו שדחפו לך לפה, אחרי ששבעת מרורים, איזו סוכריה שאתה מוצץ כל הטיסה בחזרה לארץ, מתרגל על עצמך שוב ושוב את הסיפור שתספר לחבר'ה על ההוא שהציל את התערוכה. סיפור שתחילתו בהשתהות.

אתה אף פעם לא יכול לדעת מה ייפול עליך אם רק תמתין במקום בשקט עוד רגע. הזמן הוא כידוע דבר גמיש. לתוך חתיכה קטנה שלו נדחסים לפעמים חיים שלמים. כמו שהסביר לי פעם פרופסור צאובר ממכון וייצמן, שראיינתי לכתבה העונתית על יידעונים, קברי צדיקים ואומני חושים: העולם הגדול הוא רגיל לחלוטין, אבל כשמצמצמים את המבט למרווחים הדקים, לתחום הזעיר של החלקיקים הסב-אטומיים, אז צצה המוזרות הקוונטית, ורואים דברים משוגעים שאפשר למצוא בדרך כלל רק באגדות הכי קסומות.

בשעות הקטנות של הלילה, לאחר שרוב האורות בו כבו, גם אולם קבלת הנוסעים הפך, כמו כל המקומות החשוכים, לממלכה מוזרה למראה. ושוב: מוזרה רק לרגע. כי, כידוע, שדות תעופה הם מקומות שאינם נחים לעולם. אבל בשעת לילה מאוחרת, כשנכנסת לתוקפה מגבלת ההמראות והנחיתות, כדי שלא יופרעו חלומות השכנים, אז מגיע רגע שאפשר לכבות, כיבוי סמלי משהו, גם את האורות באולם הגדול. אולי כדי לחסוך באנרגיה, אולי בכדי להאריך את חיי גופי התאורה. ומיד מדליקים שוב. מיד זה כמובן דבר יחסי: לאחר שעה, לאחר דקה, כשמתחלפת משמרת – אבל הגבול מסומן. ולפעמים מספיק לקחת צעד אחד אל מעבר לגבול ודברים מתגלים.

והיא התגלתה, והתגלתה בגדול. מאי שם נישאו ובאו קולות משונים. לא דווקא חזקים או רועשים במיוחד. סוג של נהמות קצרות, משולבות מדי פעם ב"פסססס" שרקני. הפניתי את ראשי ומירכתי האולם, נחבאת וצצה לסירוגין בין העמודים, המתנשאים כעצי יער מאובן, קופאת וניעורה לחיים ושוב קופאת, הגיחה במה הידראולית, מתוחה לשיא גובהה כשלד של דינוזאור. בראש הבמה ניצבה דמות. כשהבמה נעה היא הייתה מכווצת קצת וקפואה, מתעסקת כנראה בניווט באמצעות שלט קטן. כשהבמה הייתה עוצרת, הייתה נשלחת מעלה יד דקה כמו לשון ארוכה, ומלחכת ואוספת אל חיקה חוטים של בלונים. כן, הבלונים האלה שתקועים תמיד בהמוניהם על תקרת האולם, שמבחינים בהם כשמותחים את הצוואר, לאחר שממתינים זמן רב מידי שמי שמחכים לו יגיח סוף-סוף בעד פתח אולם קבלת המטען, ושאי אפשר להימנע מן התהייה, אם מורידים אותם מתישהו ואיך.

סימנתי לדמות שתרד, מקווה שתבחין בי באפלולית. המפלצת קיפלה את צווארה וכאילו התכווצה וקרסה לתוך עצמה. מעל משטח הבמה ניתרה הדמות הקטנה לרצפה וניגשה ונעמדה מולי, יד אחת על מותנה והשנייה אוחזת בזר של בלונים.

– קוראים לה שׂוּרה, שזה כמו שרה אבל באשכנזית, והיא אחראית משמרת, שזה סוג של מנהלת כללית. את ה"שורה" הדביקו לה החבר'ה כשרק התחילה לעבוד ברשות לפני שבע שנים, אבל זה לא מפריע לה. היא אפילו כבר מציגה כך את עצמה בעצמה. באמהרית השם שלה נשמע אחר לגמרי, היא מוסיפה בביישנות. "גם השם שלי נשמע אחרת באמהרית," אני מגיב. והנה כבר מתפשט על פניה החיוך הזה, שהוא הזהב הלבן שרק בני העדה הזאת יודעים את סוד האלכימיה שמסוגלת להפיק אותו. התחילה מלמטה, כמו שאומרים, וטיפסה בסולם הדרגות. "נראה שהגעת לטופ", אני מצהיר בלוויית משיכת צוואר בכיוון הבמה. "כן," עכשיו היא כבר צוחקת, "כשאני על הג'ירפה בכל אופן". "הג'ירפה" זה השם שהדביקו לדינוזאור ההידראולי וזו הג'ירפה היחידה ששורה באה איתה במגע אי פעם, חוץ מאלו שראתה בגן החיות ואולי באתיופיה כשעוד הייתה תינוקת. שורה התינוקת הגיעה לארץ לאחר מסע מסוכן שעליו שילמו בחייהם כמה אחים שלה; סיפור מרתק ועצוב שכל ישראלי צריך להכיר, אך לא זכה לחשיפה מספקת. אבל הוא אינו מתאים לכתבת צבע על הבריחה הגדולה של יולי-אוגוסט. אם אני רוצה היא תיתן לי את מספר הטלפון של הוריה ואני אוכל לעשות מהסיפורים שלהם יופי של כתבה. אני עושה את עצמי מכניס את המספר לזיכרון של הנייד שלי וגם שולף את פנקס האשליות ומשרבט בו מספר הערות. הפנקס קיבל את שמו מאחר שהוא רק אביזר להשקטת המרואיין, אמצעי לביטול הסחות דעת והחזרה שלו לסיפור שמשרת את הכתבה. לפני שאתם מצקצקים בלשונכם ומגנים אותי בלבכם, אני צריך להסביר איזה עניין עקרוני.

– העניין איתנו, כתבי המגזין, הוא שאין לנו עניין. כתבי חדשות, כשמם כן הם, רודפים אחר החדש. מתרוצצים מאירוע לאירוע, מרחרחים מלִיד ללִיד, נוגסים מכל מה שקופץ להם מול הפרצוף כמו דגיגונים שדחפו להם אצבע לאקווריום. פנקס מספרי טלפון טמון אצלם עמוק בכיס כמו אוצר בבטן ספינה טרופה וקשרים ומקורות בעיניהם הם חכות ארוכות שמקובעות בשורה עם מצופים בזרם. אבל אצלנו שיטת הפעולה היא אחרת, צורת העבודה שלנו שונה לחלוטין. איתור מקורות אנחנו משאירים לתחקירניות המערכת, וטיפוח קשרים ארוכי טווח הוא עסק לחולמים. רק דגים מקפצים לריקוד בבועת אור הירח ואנחנו, ככלות הכל, דייגים. לאן שלא ישלחו אותנו אנחנו הולכים ומכל מקום אנחנו יודעים לשלות משהו. זה לא אומר כמובן שלא צריך לדעת להפעיל את האף ואת השכל ולהכות מהר. כשמזדמנת לך צדפה צריך לדעת לעקור ולחטוף אותה לפני שיבוא הגל הבא עם כל הזבל שלו ויסתיר אותה. החוש האסתטי שלנו דווקא משובח לאין ערוך מזה של כתבי החדשות, אנחנו מסוגלים לדלות פנינים גם מתוך קונכיות של בנאליה.

– בינתיים שורה מספרת לי על הג'ירפה. ברגיל משתמשים בה הטכנאים, מחליפים נורות ומתקנים נזילות במיזוג האוויר שרץ שם מתחת לעור של התקרה. אבל פעם בשבועיים רוכבת עליה שורה ומורידה בלונים. זה לא בדיוק תפקיד של מנהלת אבל גם לא של טכנאית. הג'ירפה עולה הרבה מאוד כסף ושורה מעדיפה לטפל בה בעצמה. חוץ מזה כל מנהל צריך להתעסק פה ושם גם בעבודות הכי פשוטות, בשביל לשמש דוגמא וגם כדי לשמור על קשר עם הקומות הנמוכות. ובעיקר, בשביל לנקות את הראש. במקרה, עם הג'ירפה מתאפשר, בעת ובעונה אחת, גם לעסוק בעבודות שעל "רצפת פס הייצור", כמו שאומרים, וגם להשקיף במבט מהכי למעלה שרק אפשר, אולי חוץ מזה של החברה במגדל הפיקוח.

– "ואיך זה בדיוק מרגיש שם למעלה?" אני שואל.

– "האמת, שדי מוזר," מודה שורה. "ממש סוריאליסטי. למעלה זו רק אני וכל הבלונים האלה. כאילו צפים ועולים ככה לאט ומגיעים לעולם אחר. הקולות נמתחים ומתערבלים ושקט שם יותר. זה קצת כמו לצוף על הגב בבריכה עם האוזניים במים. כאילו שקעתי למעמקי הים ויש שם כל מיני אלמוגים ויצורים מוזרים, והחוטים שמשתלשלים מן הבלונים כמו עשבי ים כאלה."

– "תחליטי,"  אני מקשה, "זה כמו לצוף או כמו לשקוע?"

– השאלה שלי מצליחה לבלבל אותה קצת. היא לא חשבה על זה. אלה רק דימויים. אבל אני, שמשוגע על הים ודימויים הם חלק מהעבודה שלי, חשוב לי הדיוק, ואני מתעקש.

– "האמת שגם וגם. ככה קצת כמו לצוף וקצת כמו לשקוע."

– "רק היזהרי שלא תקבלי סחרחורת," אני מייעץ לה. אצל טייסים קוראים לזה ורטיגו ואצלנו, אנשי הים, יש שכרון מעמקים. בשני המקרים זה יכול להסתיים באסון. "אם צונחים מגובה כזה, נוחתים, במקרה הטוב, ישר בבית החולים, את וכל העצמות שהתפזרו סביבך וזק"א הועילו בטובם לאסוף."

– שורה לא מתרגשת. "בשביל זה יש את הרתמה והמעקה," היא קורצת, "ואני לא רוכנת אל מעבר לו אפילו אם יש בלון שהחוט שלו קצר וקשה להגיע אליו, כי אז יכול לקפוץ עליי פחד גבהים. וחוץ מזה תמיד יש לי את שמחה, שמזכיר לי להיזהר ומשגיח מלמטה למקרה שמשהו ישתבש."

– "מי זה שמחה?" אני תוהה.

– "אה, שמחה. שמחה הוא העוזר שלי. העובד הוותיק ביותר בשדה. כשאני על הג'ירפה הוא מלווה אותי מלמטה. אני מעבירה לו כל זר של בלונים שאני מלקטת. אתה רואה שם? ליד העמוד מימין."

באפלולית שמסביב היה קצת קשה לראות. אימצתי את העיניים וגיששתי איתן בכיוון בו הצביעה, ובאמת לאחר כמה רגעים נדמה היה לי שאני מבחין בדמות קטנה אף יותר משורה, אם כי לא דקת גזרה כמוה, זזה בעצבנות במקום, כאילו מנסה להיחלץ מאיזה שק מבלי להוציא את הידיים מהכיסים, ואז נעלמת, אולי חומקת אל מאחורי העמוד.

שמחה היה שם כששורה רק התחילה לעבוד ברשות. מספרים שהוא גם היה שם לפני שעברו לטרמינל החדש, ואם להאמין לשמועות,  הוא התחיל לעבוד בשדה התעופה קצת אחרי הקמת המדינה. ממש מוסד. מספרים שהוא התעסק בעיקר בניקיון. כבר בימים הראשונים של שורה בשדה הכירו לה את איש הבלונים. ככה מרחוק. פעם בכמה זמן הוא היה מופיע באולם קבלת הנוסעים, איש קטן עם מקל ארוך בצורה מוגזמת, ממש דקיק, שלא ברור איך בכלל אפשר להחזיק בו. הוא היה מסתובב באולם ודוקר, ככה, עם המקל בבלונים שבתקרה, כמו שצייד לווייתנים מטיל צלצל, או שהיה בוחש באמצעותו בין החוטים כאילו שהוא מבשל איזו דייסה בקדירה, מהופכת שם על התקרה, ושולה מתוכה פקעות של בלונים.

– שורה מספרת שהנוכחות של שמחה בטרמינל הלכה והתעמעמה וכיום היא דלה ביותר. האיש פנסיונר, אבל איכשהו עדין מתעקש להמשיך להגיע לשדה הוא כבר לא מקבל משכורת וצץ רק פעם בשבועיים, כאילו משום מקום, כששורה מתחילה בסיבוב הורדת הבלונים שלה. לפני כמה שנים הבוס של שורה ביקש ממנה שמישהו יתחיל להשתמש בג'ירפה בשביל להוריד את הבלונים, כי לא מתאים העניין הזה של המוט שיכול להוציא למישהו עין או לטפוח למישהי על הראש. ואולי זה רק היה תירוץ. בכלל, כנראה שכבר מזמן גם המראה של שמחה התחיל ככה לדקור לאנשים בעיניים, העיניים של קהל המבקרים והנוסעים וגם של הצוות הצעיר וההנהלה. הבעיה עם שמחה היא שמשהו בו דוקר לאנשים גם בלב, אולי בגלל שמפחדים, כמו שאומרת האגדה על הזקנים, שאם הוא יפסיק לעבוד, אפילו בתפקיד סמלי, הוא ימות. וכל עובד שניסה לדחוק אותו, וכל מנהל שניסה להפטר ממנו, הצליח בכך רק חלקית. כלומר, שמחה לא ממש התמרד אבל גם לא ממש הבין את הרמזים עד הסוף. ויש בו משהו שמונע, גם ממנהל קשוח, להגיע לשלב בו הרמזים כבר מתמצקים ומתגבשים למשהו שהוא יותר מרמז.

– "נתקע לאנשים כמו עצם של דג מלוח בגרון?" אני מנדב לה דימוי.

– שורה לא יודעת. אף פעם לא טעמה דג מלוח. למען האמת היא לא ממש אוהבת דגים.

כמעט וזרקתי לה משהו על זה, אבל ברגע האחרון נמלכתי בדעתי והנחתי לה להמשיך בדבריה.

– בכל זאת מקומו של שמחה הלך והצטמצם, כאילו שהוא עצמו הלך ונדחס, הלך והשחיר אבל גם החוויר, עד שהפך למעין כתם קטן ועקשן – כתם שאף אחד לא הצליח ממש להסיר אותו ושהעין כבר כמעט לא רואה. כששורה הודיעה לו שמעכשיו היא זו שתוריד את הבלונים הוא לא הביע התנגדות, אלא רק משך בכתפיו כאילו בחוסר אכפתיות, אבל איכשהו הצליח להשחיל שלא תדאג והוא יעזור לה לאסוף אותם ולהיפטר מהם, או שזה מה שהיא הבינה מהדיבור החרישי והלא ברור שלו. ולא היה לה בעצם מה להגיד על זה או סיבה למחות על כך.

– מה בדיוק הסיפור שלו, שורה לא ממש יודעת. "אתה מבין, שמחה הוא לא בדיוק דברן גדול." יש זקנים שרק כשמתקרבים אליהם מיד נדלקים ומתחילים לשפוך, ממש בהשתוקקות, את כל סיפור החיים שלהם. אבל לא שמחה, הוא אגוז קשה לפיצוח לשורה אין בעיה אתו. בכלל בעדה שלהם עדיין נהוג לנהוג ביראת כבוד בזקנים ולהדור את פניהם. ושמחה, אין אתו ממש בעיות. הוא מנומס וצייתן ושתקן. הוא כבר מכיר את התפקיד שלו – שזה להשגיח מלמטה ולאסוף ולהחזיק בכל הבלונים שהיא אוספת, ואז להיפטר מהם. אין צורך לתת לו שום הוראות. בעצם, עכשיו כשהיא חושבת על זה, כבר שנים שהם מתקשרים כמעט אך ורק במחוות ראש. כשהוא מופיע פתאום, דייקן כמו מחוג של שעון, היא רק מפטירה "הי שמחה", והוא מביט בג'ירפה וממלמל "היזהרי שם," או משהו כזה. אחרי שהוא זורק את הבלונים הוא כבר לא חוזר, כך שבעצם הם אפילו לא נפרדים לשלום עד הפעם הבאה. נכון שהייתה יכולה להתעניין קצת יותר, אבל הוא לא ממש עובד שלה וגם, "אבל שלא ישמע אותי", יש בו משהו מוזר, לא מפחיד אבל קצת מעיק. אבל זה לא מפריע לה כי הם נפגשים רק פעם בשבועיים, לא מדברים וחוץ מזה רוב הזמן היא עם עצמה והבלונים שם למעלה.

לבסוף שורה שמה לב לכך שמזה כמה דקות היא דיברה רק אל הגב שלי, בעוד שאני הקשבתי רק עם האוזניים, ממצמץ באפלה בכיוון העמוד שלידו ראיתי קודם את דמותו של שמחה.

– "אם אתה רוצה אפשר לגשת אליו," היא מציעה, "ממילא אני צריכה לתת לו את הבלונים שאספתי".

– "תני," אני נושף במהירות, חוטף ממש את פקעת החוטים מידיה ושועט בכיוון העמוד שמאחוריו, אני מניח, נחבא שמחה. אני יכול רק לתאר לעצמי את התדהמה – אולי את האכזבה והכעס – בעיניה של שורה. כן; הכתב הנחמד שרק לפני רגע נדמה שהתעניין במה שיש לה לספר וחג לפניה חמוד כמו דג זהב בצנצנת, הפך לברקודה וטס ממנה במהירות ובגסות שאין לתאר. אבל, בפניכם כבר ציינתי קודם, שאנחנו כתבי המגזין לא פראיירים. וכשאנחנו מריחים סיפור, ולי כאמור יש אף לסיפורים, אחרת לא הייתי נשאר כתב מגזין, הוא הופך להיות הדבר החשוב ביותר בעבורנו. ואז כבר לא רואים אותנו יותר. כמו הקלישאה על כרישים שחשים בטיפה של דם ממרחקים וממהרים להגיע. גרושתי, ישליכנה נפטון במצולות ים, הייתה יכולה להוסיף ולספר לשורה מה בדיוק זה אומר – להיות נשואה לכתב מגזין.

כשהגעתי לעמוד שמאחוריו נמצא שמחה הקפתי אותו עם כיוון השעון, אבל בצידו האחר הספקתי רק לקלוט את התחת של שמחה נס לעברו השני של העמוד. פניתי בכיוון הנגדי אבל שוב ראיתי רק ישבן שחומק, הפעם בכיוון ההפוך. חזרתי והקפתי את העמוד עם כיוון השעון אבל הפעם רק נשענתי על העמוד מצידו האחר, וחיכיתי ששמחה יחשוב שנעלמתי ויחזור. והוא אכן צץ, כמעט נתקל בי ואז קפא במקומו, ניצב מולי. לא אמרתי דבר ורק הושטתי לו את הבלונים. אני מניח שלמתבונן מן הצד נראיתי לרגע כמו מאהב גמלוני המגיש זר פרחים מוגזם לנערה ביישנית.

בעצם, כל הריאיון שלי עם שמחה היה כמו חיזור מדשדש אחר אישה שממאנת להתמסר. בין הדברים שאתה לומד בתור כתב מגזין, שמור מקום של כבוד למשפטים שאתה זורק בכל פעם כשמרואיין נתקע: הלצות בשביל לשבור את הקרח, שאלות חדשות בשביל לחלץ אותו כאשר הוא מסתבך ופרשנויות מתגרות בכדי לדחוף אותו כשהוא נתקע. אבל מרגע שפגשתי בשמחה כאילו החלדתי והשאלות בקושי הצליחו לצאת לי מהפה. היוצרות התהפכו ומי שהיה צריך דרבון הוא אני. למעשה היה הריאיון הזה, שהתעקשתי לקיים, יותר רצף של שתיקות מאשר דו-שיח. לשמחה לא הייתה שום בעיה עם שתיקה; לפעמים היה מגלגל משהו בפיו, כמה מילים שנשארו שם, ואז במקום לפלוט איזה משפט, היה יונק ובולע ואז קופא במין רוגע של השלמה וציפייה. שתיקות מביכות יכולות להיות לפעמים פיתיון, לא יעיל במיוחד, בשביל לגרום למרואיין לפתוח את הפה. אבל במקרה של שמחה הן דחקו דווקא בי לגמגם ולפלוט שאלות שבורות שרק הלכו והתבלבלו.

שמחה התבונן בי, וכנראה לא ידע מה לחשוב עלי. עם הכובע הנצחי שלי אולי נראיתי לו בחשיכה כמו קברניט מעורר יראה שירד מטיסה, ומצד שני הווסט עם הכיסים אולי הזכיר לו טכנאי מזגנים  רשרשתי בבלונים. "מתנה משורה," הוספתי בעליצות. אבל שמחה רק המשיך לסקור אותי בדומיה ולא מיהר לשחרר אותי מצרור המצופים. בסוף הוא הושיט את זרועו וכרך את סבך החוטים סביב כף יד מחוספסת כשל פועל ומשך אותם אליו. הוא נשא את פניו ובחן את הבלונים שבקצה החוטים, ואז החליק את אצבעות כף ידו השנייה על החוטים המתוחים, ממש כמו שחקלאים במטעים בוחנים את הפרי ומשחקים בידיהם בענפים, בשעה שאני מראיין אותם על החידושים העונתיים של "מכון וולקני".

– "אתה כבר תפטר מהם?" אני ספק שואל ספק חוזה את העתיד.

– שמחה לא עונה, רק מצמצם רגע את עפעפיו על עיניו הקטנות בלאו הכי ומחווה מין תנועה עם הראש. לא הנהון של הסכמה; יותר משהו שיכול להתפרש כשילוב של "תשאיר את זה לי" עם "אין לך מושג על מה אתה מדבר."

– "בעצם, אתה יכול להחזיר אותם לחנות," אני מפריח לאוויר רעיון שובב, "לא נראה לי שהם נפגמו במשהו. אפשר למכור אותם עוד פעם, מחדש."

שמחה ניצב דומם מספר רגעים ואז הפתיע אותי לראשונה בקולו.

– קול מוזר יש לו לשמחה. ציפיתי שיהיה עמוק יותר, אבל הוא בעצם די דק. יש בו משהו מהצרידות. המשפטים שלו שבורים, המילים סדוקות עד שלפעמים נדמה לרגע שהוא עומד לבכות, אבל אז הוא קוטע את דבריו כמעט באלימות, במין תוקפנות שכזאת.

– "בלון שעוזב יד של מישהו, כבר אף פעם לא יהיה אותו דבר," הוא מצהיר לפתע באותה פסקנות שתחילתה יבבה וסופה נזיפה.

– "אתה מצליח לראות איזה שינוי? בבלון, זאת אומרת?" אני מאתגר אותו.

– "השינוי הוא בלב, אדון," ממלמל שמחה חלושות תוך שהוא תולה בי את עיניו.

– "אתה מתכוון בלב של מי שקיבל את הבלון, או אולי בלב של מי שביקש לתת אותו?" אני מבקש הבהרות.

– "אולי גם לבלונים יש לב," משפיל שמחה את ראשו. אם הייתה לו כיפה בידו היה מניח אותה עכשיו על פדחתו ולו היה חובש כובע היה מסיר אותו מראשו וממולל אותו בשתי ידיו על כרסו, כגוי הניצב על שפת קבר.

שתקנו דקה ארוכה.

– "שופכים דמעות, אדון. שופכים דמעות על כל בלון שעף. גם אם לא רואים אותן וגם אם רק לרגע. בתוך הלב, אדון. הדמעות בתוך הלב. אולי גם דמעות זה סוג של בלונים, אדון. בלונים קטנים כאלו, שיצא מהם האוויר והם יורדים למטה."

– "למה בעצם הם בורחים לאנשים מהיד?" אני מנסה לעורר את המומחה שבו לאחר שהמשורר אמר את דברו.

– "זה חוק, אדון. חוק של החיים. זה שיעור כזה. שכל אחד חייב ללמוד. ללמוד ממש, לא כמו בבית ספר, כשלומדים ומיד שוכחים."

– "תסביר …"

– "מה יש להסביר?" מתרתח שמחה כמו בוילר בחימום מהיר, "ילד מחכה שאבא יחזור. קונים לו בלון בצורת לב שכתוב עליו "חיבוק" ושמים לו ביד, שייתן לאבא כשאבא יבוא. או שאמא קונה בלון דובי שמחזיק נשיקה, לתת לילדה כשיפגשו. שיהיו לה גם אמא וגם דובי וגם נשיקה. וכשאבא מגיע או כשהילדה מגיעה, מתחילים לחבק ולנשק ולקחת על הידיים. אבל לבן אדם יש מקסימום שתי ידיים. ולפעמים גם מחזיקים מזוודה או דוחפים עגלה. ואז מי שנותן את הבלון או מי שקיבל אותו, מתבלבל. הוא מחבק את הבנאדם והבלון בורח. והופ – הוא תלוי על התקרה. ואז האנשים שמתחבקים או שלוקחים על הידיים, הם נבהלים לרגע. עצוב להם על הבלון, והלב שלהם, יורדת ממנו דמעה. כי מישהו רצה לתת אותו, את הבלון. או שאיזו ילדה רצתה לקבל אותו. אבל התקרה פה באולם גבוהה גבוהה, ובלון שבורח, רק שורה יכולה להוריד עם הג'ירפה. ולא עושים את זה כל רגע. ואז הם חושבים שבלון זה רק בלון, ושיותר חשוב לחבק את הבנאדם בידיים שלהם. והם נרגעים והולכים. והבלון, הוא נשאר על התקרה. עד ששורה ואני מורידים אותו. יש מבין?"

– "וזה שיעור יפה לחיים," אני מסכם בהנהון, "אדם אמיתי וחיבוק אמיתי שווים יותר מבלון."

– "מה אדון מדבר?" שמחה נוזף בי בתדהמה. "שיעור לומדים רק כשכואב בלב. אפילו אם הכאב הוא רק לרגע. מסתכלים על הבלון בורח והלב קופץ!" – את המילה האחרונה הוא צועק במפתיע כך שגם אצלי משהו קופץ – "ואז מבינים, מבינים שאי אפשר לשמור הכול. גם משהו שאוהבים כמו דובי או בלון או אבא או ילדה. מספיק שמתבלבלים לרגע, ומה שאוהבים נעלם. רק זוכרים שפעם היה ועכשיו כבר אין. ואי אפשר להחזיר יותר."

– "אבל בעצם, בתיאוריה, אפשר להחזיר. הרי אתה ושורה מורידים אותם בסוף. היה אפשר להקים דוכן אבדות ומציאות לבלונים" אני מקשה.

– "לא. הזמן עובר," עונה שמחה, "עד שהבלון עולה ועד שהוא יורד כולם נעלמים וכבר אין למי להחזיר."

– "טוב. מזל שלא כל הבלונים בורחים. רק לפעמים," אני מסכם בנימה חיובית יותר.

– "מזל, מזל" מהרהר שמחה, "מזל יכול להיות טוב אבל יכול גם להיות מזל רע. רע מאוד, מאוד רע". הוא שב ותולה בי את עיניו, את שתי המילים האחרונות הוא ממש נועץ בי במבטו.

– "למה רע אם לא ברח?" אני שואל.

– "למה, למה, למה," ממלמל שמחה, תוך שהוא משפיל את מבטו, כאילו הוא כלוא בתוך שאלה נצחית.

אין לי מה לומר.

שמחה פסק מלמלמל אך המשיך להרכין את ראשו שניות ארוכות, כמציג את קרחתו בפני, עד שהזדקף לפתע ופתח בסוג של הסבר מגומגם.

– "ואם אבא לא מגיע? ואם ילדה לא באה? אז הבלון נשאר ביד. לוחצים אותו חזק חזק, כאילו מנסים לשמור יחד איתו גם את אבא, כאילו החוט לא קשור לבלון, כאילו הוא קשור לילדה. וגם אם בסוף מבינים, אז לא ממש מבינים. לא רוצים להבין. וגם אם כועסים ועוזבים את הבלון והוא עף – ממשיכים להרגיש אותו ביד. גם אם כבר לא רוצים להרגיש. גם אם שוטפים את הידיים עם הסבון הכי חזק והמים הכי חמים."

– "אני מבין," אני אומר למרות שהבנתי רק בערך, בניחוש. העיקר לומר משהו בשביל לקטוע את דבריו של שמחה, בשביל למנוע מעווית נוספת של צמרמורת לחלוף בבשרי נגד רצוני.

– "אז איך בעצם אתה נפטר מכל הבלונים?" אני ממהר לשאול לפני שתהיה לו שהות להמשיך באותו קו מחשבה, "אתה זורק אותם לפח?"

– "איך אפשר לזרוק בלון לפח? איך אפשר לזרוק דמעות של מישהו?" חוזר שמחה להרהוריו הליריים.

– "אתה מנקב חור בכל בלון, וכשהגז יוצא זורק אותם לפח האשפה," אני מסביר לו בחוסר רגישות מופגן.

– "לעשות חור? זה קל להגיד," מישיר שמחה את מבטו אל עיני, "ובבן אדם, אתה גם עושה חור, ככה כמו כלום?"

– "מה פתאום," אני עונה לפסיכי הזה בתקיפות ובלי חוכמות, "מה פתאום לעשות חורים בבני אדם! בלון זה רק בלון. "חוץ מזה," אני מבקש להחזיר לו על הנזיפה, "שמעתי שגם אתה פעם היית מנקב בלונים עם קצה של מוט."

– "בחיים מוכרחים לפעמים גם לעשות חורים," עונה שמחה חלושות, " לא כל אחד יכול, כי כל חור בבלון עושה גם חור בבן אדם שעושה את החור. אבל מתרגלים. וחוץ מזה, היום אני כבר לא עושה חורים."

– "אז מה אתה עושה עם כל הבלונים? אוסף אותם אליך הביתה? יוצא מהטרמינל ומשחרר אותם שיעופו לשמיים?"

– שמחה מתיישר באחת. משהו בו כאילו עובר לדום מתוח. "מה אתה מדבר? פה זה שדה תעופה, פה אסור בשום פנים ואופן לשחרר בלונים. פה יש מקום בשמיים רק למטוסים. אין מקום לא לבלונים ולא לציפורים ולא לטיסנים ולא לרחפנים כאלה ולא לשום דבר," הוא ממש נוזף בי. "פעם ציפור נשאבה לתוך המנוע סילון של מטוס אחד. ככה, פססססט. ולא נשארה ציפור ולא נשאר מנוע. רק עשן שחור. בעיניים שלי ראיתי. וכל האנשים בשדה התחילו לרוץ כמו ג'וקים מסוממים, ממש מהומה. אפילו האנשים באולם ההמתנה הרימו את הראש וכאילו חפשו את כל הבלונים שבתקרה. בסוף, הוא, המטוס, הצליח לנחות בשלום. אבל מספיק שהרוח תיקח בלון אחד למנוע של מטוס ואולי אין יותר מטוס ואין טייס ואין נוסעים. אסור לבלונים להשתחרר בחוץ אף פעם. ככה אמר לי הבוס."

– "אז… מה אתה עושה עם כל הבלונים?" אני חוזר בסבלנות מעושה, כמו תקליט שרוט.

– שמחה משתתק ומביא את אצבעו אל שפתו התחתונה, כאילו חוכך בדעתו אם לגלות לי מה עולה בגורל הבלונים. הוא זורק מבטים לצדדים ומהנהן. גם אני זורק מבט סביב. שורה והג'ירפה כבר אינן נראות. נראה שרק שמחה ואני נותרנו לבדנו באולם קבלת הנוסעים האפלולי.

– "אם אדון רוצה, אני אראה לאדון מה אני עושה עם הבלונים. אבל אסור לאדון לגלות. לא לשורה ולא לבוס. אחרת יגרשו את שמחה אתה מבין? לשמור את מה שאתה רואה בסוד," והוא מביא שוב את אצבעו אל שפתיו, הפעם כאילו מסמן לי לשתוק.

– "טוב," אני מהנהן בהסכמה. מצא ממי לבקש לשמור סוד. אנחנו הכתבים, להפוך דברים שלא לציטוט לסיפורים זו המומחיות מספר אחת שלנו. עצה שלי – אם אתם רוצים לספר למישהו משהו ממש בסוד, ספרו לדגים, לא לכתבים. בשניהם אני מבין משהו.

שמחה סימן לי לבוא איתו ושם פעמיו אל ירכתי האולם, בכיוון המדרגות הנעות המובילות למפלס העליון. צלליתו, אוחזת בזר הבלונים, נדמתה כצלליתו של ילד הנאחז בבגדו של הורה בעל ראש ענק וגוף ערטילאי. הוא לא עלה במדרגות אלא המשיך ללכת לאורך הקיר שמתחתיהן ונעצר לפני דלת, כנראה סוג של ארון. התקרבתי גם אני. על הדלת היה קבוע שלט קטן עליו היה רשום "מרכז שליטה מערכות גז – ארון מרכזי מערכות כיבוי – א"ח ב1 – כניסה למורשים בלבד."

– "זו הדלת של החדר גז," לוחש שמחה, שולף מכיסו צרור מפתחות ונועץ אחד מהם בחור המנעול. "אתה צריך לקחת אחורה," הוא דוחק בי בידו. "צריך לעשות את זה מהר. אסור שאף אחד יברח. וגם יש את הגז. כל החדר מלא גז. הגז משתחרר מהבלונים, אפילו שהם לא בלונים מגומי כמו פעם. הגז יכול להחזיק בתוכם אפילו שבועות. אבל לאט לאט הוא בורח," הוא מסביר לי.

התרחקתי מספר פסיעות לאחור. שמחה סובב את המפתח ואז הזדקף ונדרך. עצרתי את נשימתי. הוא אחז בידית ופתח את הדלת. הוא תמך בדלת ברגלו כך שלא תפתח יתר על המידה והתחיל דוחס את זר הבלונים אל תוך החדרון. מתוך החרך נדמה היה לי שאני מבחין בסבך של בלונים, מטפסים ומוחצים ודוחקים האחד את השני כנגד הדלת ומבקשים לפרוץ החוצה. כמה לבבות, בלונים עם איחולים וספיידרמן אחד. זרועותיו של שמחה נעו בזריזות מפתיעה ולא אפשרו לאף בלון לחמוק. ולאחר שנדחק הבלון האחרון מבעד לפתח הצר, כופף לפתע שמחה את ברכיו, גחן במהירות ומשך משהו מרצפת הארון, ומבלי להזדקף טרק את הדלת. הוא  הרים בידו האחת את הדבר שגרר מתוך החדרון, נעמד, נעל את הדלת בידו השנייה וטמן את המפתח בכיסו. לאחר מכן החליק גם את כף ידו השנייה מתחת לדבר ופנה לעברי, נושא אותו על כפיים כמי שנושא גופה קטנה, ראשו כפוף, מתבונן בריכוז.

הדבר היה דק ביותר. רק משהתקרב אלי הבחנתי כי הוא נושא בלון מרוקן. הוא פרש אותו למול עיני כמו שסוחר בדים מראה אריג ללקוח. זו הייתה פיסת ניילון כסופה, מצוירת וגזורה בצורת חד-קרן.

– "אם יש לך צנצנת ריקה, זו יכולה להיות מתנת יומולדת," אני לא יכול להתאפק מלומר.

– שמחה מביט בי מבלי להבין. "זה לא יומולדת שלו," הוא מפטיר ביובש ואני יכול להישבע שקולו עכשיו צפצפני ודק וגבוה עוד יותר. הוא מקפל את פיסת הבלון פעם ועוד פעם ועוד פעם, ואז טומן אותה בכיס מעילו הקצר, סמוך לליבו. "בסוף יוצא מהם האוויר," הוא קובע בקולו הרגיל, "ככה זה ולא עוזר שום דבר. מהחדר גזים אף בלון עוד לא ברח. מותר להם לצאת רק כשנגמר להם הגז, שהוא הגוף והנשמה של הבלונים, רק כשהם כבר לא בלונים יותר."

שוב בהינו זה בזה ללא אומר.

שמחה נאנח.

– "אולי הכי טוב שלא יהיו כאן בכלל בלונים," הוא מצהיר.

– "אם לא יהיו כאן בלונים מה יישאר לך לעשות?" אני שואל.

שמחה לא ענה על שאלתי ורק הסב את ראשו הצידה ולמעלה, כאילו עקב במבטו אחר בלון פורח. החלטתי לנסות מתקפה מכיוון אחר.

– "אם היית חוזר מחו"ל, לא היה מתחשק לך לקבל בלון במתנה?"

– מתברר שלא. לשמחה אין משפחה. ואין לו אף אחד שהוא יכול לתת לו בלון או לקבל ממנו בלון. הוא גם לא טס לחו"ל אף פעם. לשמחה אסור לטוס, "הרופא לא מרשה, אדון," הוא מסביר, "הלב של שמחה לא בסדר, משהו בדם, יש לחץ." שמחה נדד מהמחנה, דרך חצי אירופה, לאוניה וממנה שוב למחנה ושוב לאוניה ואז שוב למחנה. ומאז הוא נשאר בישראל.

– "תגיד," אומר שמחה בגישוש, "אולי תקנה לי סיגריות?" הוא מפתיע אותי בשאלה, "אני אשלם לך".

– "שאני אקנה לך סיגריות?" אני משתומם.

– שמחה התחיל לעשן במחנה השני ומאז לא הפסיק. לפני שעברו לטרמינל החדש הייתה לשמחה קומבינה עם מישהו שהיה קונה לו בדיוטי פאקטים של סיגריות. אבל מאז שעברו לטרמינל החדש החוקים התקשחו, מקפידים יותר וגם כבר לא כל כך מכירים את שמחה. הטרמינל גדל ושמחה קטן.

– "לא טייס. סקיפר," אני מצביע באפלולית על סימן ההיכר המעטר את ראשי.שמחה נראה מבולבל, לא מבין.

– "אדון לא טס?"

– "לא."

– "אתה לא עובר בדיוטי-פרי?"

– "אף פעם. פחד טיסות. אני יוצא מהארץ רק ביכטות, או אם אין ברירה, בקרוזים," אני עונה.

(דרך אגב, פעם כמעט יצאתי את גבולות הארץ בצוללת. הייתי, יחד עם עוד כמה עמיתים, שלא לומר מתחרים, בסיור מודרך בצוללת אמריקאית שעגנה בנמל חיפה. לצערי לא הספקתי לראות הרבה. פתאום הם קיבלו הקפצה, וקצין הקישור של הצי השישי התנצל בפנינו וזירז אותנו לעזוב. נאמן לחוק ההשתהות השתדלתי להתמהמה, בתקווה שאתקע על סיפון הצוללת ואמצא את עצמי משייט למפרץ הפרסי או משהו כזה. ממש כמו שתום סוייר, האק פין וג'ים התעקשו לרדת אחרונים ומצאו עצמם ממריאים בכדור הפורח. לצערי, אצל חיל הים האמריקאי זה לא עבד ונאלצתי להיפרד מהצוללת.)

– "אהה," נאנח שמחה בתהייה ואז משחרר עוד "אהה" אחד, הפעם בהבנה מאוכזבת.

שתקנו.

– "אז מה אתה מחפש כאן?" הוא נעשה פתאום ערני וחקרני לאחר שדבריי התמציתיים נדחפו לתוך אוזניו כמו אסימונים, ואז נפלו והסתדרו שם בתוכו. הסברתי לו שאני כתב שהגיע לשדה התעופה לעשות כתבת מגזין על הישראלים שטסים לחו"ל בחופש הגדול.

– "בכלל, לעשן מותר לך עם הלב שלך והלחץ בדם?" אני שואל אותו.

– "באמת הכי טוב לבן אדם לנשום רק אוויר," מסכים שמחה, "כמו שבלון הכי טוב בשבילו להחזיק את הגז שלו. לנשום גזים אחרים זה לא בריא ובמחנה, איפה ששמחה היה, זה מה שנתנו לאנשים לנשום בשביל להרוג אותם, אתה מבין?"

– "מבין, מבין," אני עונה. כמו שצריך לדעת ללכוד סיפור, צריך גם תמיד למצוא דרך להרוג אותו (ואת זה ידעה אפילו סבתא שלי כשהייתה קונה קרפיון לגפילטע של סעודת השבת).

– "ואחר כך, כשהם כבר לא היו אנשים, אני והחברים שלי היינו מוציאים אותם מהחדר גזים והופכים את מה שנשאר לגזים אחרים, שחורים, שיוצאים דרך הארובות. ופעם בכמה זמן היו גם לוקחים אנשים מהקבוצה שלנו ושולחים דרך הארובה. משם היה אפשר לצאת רק דרך הארובות אתה מבין, ככה להתעופף, כמו משדה תעופה אבל בלי מטוס, כמו בלון שברח לשמים," סיכם תוך שהוא מרפרף מול פניי באצבעותיו כמי שמבקש לדמות כנפי ציפור או לשחק בחוטי עשן מיתמרים.

שתקנו.

– "רגע," אורו עיניו של שמחה, "אתה מהחדשות?"

– "אני עיתונאי," אני נאנח, "אני מכין כתבה על-"

– "אתה כותב גם עלי?" נפל אצלו פתאום האסימון הסופי.

– "אם יש לך מה למסור לאומה," אני עונה לו.

שמחה נותר מהורהר לרגע, ספק נדהם ספק חוכך בדעתו עד שהקיץ משרעפיו.

– "תספר לכל האנשים וגם למי שטס, שבני אדם הם לא יותר מבלונים שמלאים בגז וקשור אליהם חוט. ככה לפחות אני רואה את הדברים. וגם כשהם עפים גבוה, או שנדמה שהם בורחים ונעלמים, שמחה תמיד יחזיק בקצה החוט שלהם וימשוך ויוריד אותם למטה. תגיד להם ששמחה תמיד נשאר. שמחה לא צריך חופשה ולא שום דבר. אין לשמחה מה לחפש שם למעלה. שמחה לא הולך לשום מקום. מישהו צריך לעשות את העבודה, נכון אדון? תגיד שאני כבר התרגלתי לדמעות, לדמעות על בלונים ואפילו לדמעות על ילדים ונשים וגם על גברים. ואפילו אם ברח הבלון או אם אבא לא בא או אם הילדה נעלמה, שמחה עושה מה שצריך לעשות וגומר עם כל מה שהם גמרו להחזיק אצלם, עם הדמעות ועם הבלונים ולא משנה מה. שמחה אוסף הכול ושומר טוב טוב את הבלונים שברחו ולא נותן להם לצאת עד שכל הגז נגמר. ואחר כך זהו זה. כבר אין יותר בלון ואין מה לבכות. רק שמחה פה."

– "טוב," אני מהמהם.

– "אתה תספר את זה?" שואל שמחה.

– "אני צריך קודם לכתוב את זה," אני מסרב להתחייב "וגם העורך יכול להכניס שינויים."

– "עורך?" שמחה לא מבין.

– "המנהל של הכתבים," אני מנסה להסביר.

– "אהה, הבוס," מסכים שמחה.

– העורך שלי זאביק תמיד מקצר את הכתבות, חושב שאנחנו עדיין מוגבלים כמו בעידן הפרינט או שכתיבה עיתונאית כותבים כמו שירה, עם הרבה מחיקות. אם יגיד לי עוד פעם "אמ-לק" אני מוריד לו סטירה או מולק את צווארו. אני כבר יכול לראות בעיני רוחי את הפרצוף שהוא יעשה למסך כשיקרא את הכתבה החדשה שלי – "הזונדרקומנדו מנתב"ג", או משהו בסגנון. לא בדיוק מה שהוא מצפה מכתבת צבע על טירוף חו"ל של הישראלים והעומס בשדה התעופה, שבינינו, כבר הפכו לקלישאה לא מעניינת במיוחד. כלומר, הוא יקבל כתבה, אבל בצבע אחר, אפור משהו.

– "לפעמים העורך מוחק קטעים שלא נראים לו," אני מבהיר לשמחה, "בוחר לא לפרסם. ככה, מוציא את האוויר מהכתבה. אתה מבין. לאנשים אין כוח לקרוא הרבה."

– "אהה," פולט שמחה, "טוב לא חשוב, לא חייבים."

 שתיקה אחרונה השתררה בינינו.

– "טוב, אז שלום. שמחה צריך כבר ללכת, עוד מעט ידליקו את האורות", מתנער לפתע שמחה. "כל טוב לך אדון כתב."

– "כל טוב גם לך שמחה. שמחתי לשוחח אתך. בהצלחה עם העבודה, אמממ, עם כל הבלונים."

שמחה הנהן ואז פנה ללכת, התרחק קצת והפך מטושטש יותר באפלולית. הוא עבר כמה עמודים, נעלם ונגלה, ואז פרח ולא הופיע עוד.

האור באולם קבלת הנוסעים נדלק. מעין זריחה מלאכותית שסימלה חילופי משמרות בין לילה ליום, באמצעו של הלילה. סוג של רמז אולי, לכתב מגזין, לסיים את העבודה ולחתוך הביתה. שמחה נעלם וגם שורה והג'ירפה לא נראו עוד בשום מקום, אבל התחילה מורגשת תנועה של אנשים. לוח הטיסות הנוחתות התחיל להתמלא ב טיסות לואו-קוסט שהמריאו מכל מיני שדות תעופה אירופיים: קרקוב, זאגרב, קטוביץ, ורשה, ווינה, ברלין, סלוניקי, בודפשט, בלגרד; והזכיר לי יותר קיר קהילות חרבות ביד-ושם מלוח טיסות. פתאום הרגשתי, לאחר כמעט לילה שלם בלי שינה, גם כמו חורבה. רציתי כבר לעזוב את שדה התעופה ולחזור אל העיר השוכנת לחוף ימים, אל תל-אביב האמיתית.

– כידוע, TLV זה סוג של שקר שהישראלים מספרים לכל העולם ואולי גם לעצמם. שדה התעופה בן-גוריון אינו נמצא בתל-אביב. הוא נושק למקומות כמו יהוד ולוד וגם ללונדון ולבנגקוק באמצעות הפורטלים הפורחים באוויר שקוראים להם מטוסים ואולי גם למקומות ולזמנים אחרים, נסתרים וחבויים וכואבים יותר, אבל לא לתל-אביב וגם לא לימה של תל-אביב.

– עכשיו אעזוב את השדה ואלך לנמנם מעט. מחר בבוקר, לא מוקדם מדי, יצוץ כובע רב-החובל שלי וישייט להנאתו במערכת. לא שמישהו צריך אותי שם בעידן המחשב והאי-מייל. סתם נתקפתי פתאום בהילות להזכיר לאנשים שאני עדיין קיים. להחליף כמה מילים פנים אל פנים עם זאביק, לקבל משימות לשבוע הקרוב ואז לחזור הביתה ולישון עוד קצת. בערב אשב בנמל מול הים ואוריד צלחת ברבוניות עם כוס גדולה וקרה של בירה. אבהה בדמותו של הבלון האדום הגדול, הנתחבת אל כיס האופק, אפופה בכל אותם הגזים הרוטטים של האטמוספרה ואבשל לי בראש את הכתבה על שדה התעופה ועובדיו ועל כל הישראלים אחוזי קדחת הטיסות ועל שורה והג'ירפה ואיך לא – על שמחה. שמחה של הבלונים.