לפעמים נכנסים אלינו הביתה אנשים זרים, חברים שלכם, הורים בעצמם. אין לי בעיה עם זה, שיבואו, זכותכם להזמין אותם אלינו הביתה. אבל אם הם באים שיבואו אליכם, למה הם באים אלי? מה אני קשור? הם נכנסים בדלת, שלום-שלום, חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, ומיד נטפלים אלי. האישה מתכופפת, דוחפת את הפנים הצבועות שלה מול הפנים שלי, מחייכת כמו ליצן עם פה ענק, מלטפת לי את הלחי, מתפעלת: “כמה גדלת!”
גדלתי? מה פתאום גדלתי? ככה אני. זה הגודל שלי. חוץ מזה מה אני אמור לענות על זה? להתפעל ממנה, כמה שהיא הזדקנה?
ואז היא אומרת: “אני זוכרת אותך עוד שהיית כזה קטן.” ומסמנת בכפות הידיים שלה גודל של טאבלט.
יופי שאת זוכרת כי אני לא זוכר. לא זוכר את עצמי כשהייתי “ככה” ולא זוכר גם אותך. בחיים שלי לא ראיתי אותך. באת להורים שלי? לכי אליהם, מה את רוצה ממני? אני פה באמצע, עם הטרקטור שלי, את מפריעה.
כשהיא מתייאשת היא קמה וחוזרת אל ההורים שלי, אבל אז מגיע בעלה ואני צריך להתמודד גם איתו. מזל שעם הבעל זה יותר קל, כי מדובר ביצור עם פונקציה אחת. הוא מתקרב אלי ונובח: “גבר! גבר! תן כיף גבר!”
אז אני נותן לו כיף חזק, כבר יודע שהוא יתפוס את היד שלו כאילו היא כואבת לו נורא. הם לא טיפוסים כל כך חכמים, הבעלים, אפשר להיפטר מהם אחרי שני כיפים. לזרוק להם בננה ולא לראות אותם יותר.
רק אחרי שהם עוזבים אותי והולכים לשבת עם ההורים שלי על קפה ופוליטיקה, אני חוזר בשקט לכף של הטרקטור שלי, מנסה לייצב עליו חלק אדום של לגו.
אבל לא תמיד זה נגמר כל כך בקלות, יש את המקרים הקשים; המקרים שבהם הם מביאים איתם את הילד שלהם.
אז הם כמובן מצמידים לי אותו. למה הם מצמידים לי אותו? כי אנחנו נהנים לשחק ביחד? לא. הם מצמידים לי את הילד שלהם כדי שאעשה לו בייביסיטר. הוא לא מעניין אותי – הילד שלהם – בדרך כלל הוא יותר קטן ממני, בוהה בי עם פרצוף הנזלת שלו, וישר אני מבין שיהיו צרות, כי אני לא מתכוון לסבול אותו יותר מידי.
“תשחקו יחד.” אמא מנסה להלהיב אותי.
“תראה, יש לו טרקטור!” אומר האבא של הילד.
לא מעניין אותם אם אנחנו רוצים לשחק יחד או לא. בשביל המבוגרים, אם אנחנו בערך באותו גיל, פלוס מינוס שנתיים, זה אומר שאנחנו כבר חברים.
בחיי, הייתי רוצה להחזיר להם; להצמיד להם מישהו, מישהו בגיל שלהם, שהם לא מכירים, נגיד את אב הבית אצלנו בגנים. גם הוא אבא, הוא האבא של הגן. הייתי מביא אותו אלינו הביתה ואומר: “תכירו, זה אב הבית, מעכשיו אתם חברים. תראו, יש לו צרור עם המון מפתחות! תשחקו יחד!” ככה הייתי אומר להם.
אבל העולם לא עובד ככה, בעולם שלנו המבוגרים משגעים את הילדים, לא להיפך.
כשהם רואים שזה לא יבוא להם בקלות אמא מחריפה את המאמצים: “זה לא יפה!” ככה היא גוערת בי, “תחלוק איתו, תשחקו יחד בטרקטור.”
היא לא מבינה שאת הטרקטור אי אפשר לחלוק. זה לא עובד ככה. זה כמו שאני אגיד להם לחלוק משהו עם אב הבית, נגיד את תיק ההשקעות הזה שהם כל הזמן מדברים עליו. יש לי הרגשה שהם לא יסכימו.
כשלא הולך להם הם מתעלמים מאיתנו ומקווים שיהיה בסדר, מתיישבים על הכיסאות הגבוהים שלהם ליד השולחן הגבוה שלהם ושותים קפה.
הילד שלהם מסתכל עלי. אני עושה לו פרצוף של “שמחתי לא להכיר אותך”, מסתובב ממנו ומוסיף עוד חלק ירוק של לגו על הכף. ואז הילד-נזלת הזה מתחיל לבכות. הוא מתחיל לבכות וההורים שלו מאוד מאוכזבים. למה הם מאוכזבים? כי הילד שלהם בוכה? מה פתאום? הם מאוכזבים כי הם צריכים לקום עכשיו ולטפל בו! הם צריכים לקום ולטפל בו כי אני לא מוכן לעשות את זה במקומם.
הם מגיעים ומנסים להרגיע אותו. אני מנסה להתרכז בטרקטור אבל הכף שלו נשמטת מטה ושני החלקים של הלגו נופלים על הרצפה. עכשיו גם אני מתחיל לצרוח מעצבים. הילד שומע אותי וצורח עוד יותר חזק. אמא באה, מחבקת אותי, אבל אני לא מסכים להירגע, שתדע שזה לא סתם בכי, שהם הרסו לי את כל אחר הצהריים עם החברים שלהם ועם ילד-נזלת.
ואז מגיע הפתרון האולטימטיבי: טלוויזיה. כשלהורים אין כוח להתמודד איתנו הם בורחים לטלוויזיה. אמא מרימה אותי ומושיבה על הספה. אבא לוחץ על הכפתור בשלט. הדמעות שלי מתייבשות ברגע. טלוויזיה אין לי בעיה לחלוק עם גוש-נזלת. אנחנו יושבים זה לצד זה, בוהים באבא מוצא לנו תוכנית, לא משנה איזו, אנחנו לא בררנים. טלוויזיה זה יותר טוב מטרקטור, טלוויזיה זה שלום בית.
אבל מהר מאוד כל הטוב הזה נגמר, הם קמים וניגשים אלינו, באים להציק.
“מה זה? כמה זמן אתם רואים טלוויזיה? שעה זה כבר יותר מדי!”
כאילו שזה היה רעיון שלנו.
ואז אבא מכבה לנו את הטלוויזיה, ואנחנו מוחים, למרות שגם לנו קצת נמאס. המבוגרים עושים קולות של פרידה. ושוב חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, שלום ולהתראות, ונדבר, ונתקשקש, ונקבע, וניפגש, ותבואו יום אחד, ותבואו אתם, ונטייל בשבת, וניסע בחג. כל זה. ואז אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש שוקולד. ואמא נותנת לי, תמיד היא נותנת לי כשיש אורחים, גם לגוש-נזלת היא נותנת, אבל לא אכפת לי, העיקר שלי יש. אני טורף את השוקולד מהר-מהר, חוטף זץ למוח, וזה שווה לי את כל הביקור. עכשיו אני מאושר.
