גרטה נשכבה על הספה הנפתחת ובהתה בתקרת הממ"ד בעוד 'הילדים', כפי שנהגה לכנות אותם בינה לבין עצמה, השתרעו על המזרונים, שנזרקו ללא סדר על הריצפה החשופה.

השכם בבוקר התראות צבע אדום עקשניות החלו לפלח את דממת החג. שלא כבמרבית המקרים, הפעם מיד לאחר ההתראות החלו ליפול ברחבי הקיבוץ מטחי טילים כבדים ועקשניים.

"וואי, מה זה זה?", מלמל אופק. מעיין, שמעולם לא ויתרה על מקלחת הבוקר שלה פרצה מהמקלחת עטופה במגבת, שערה הבהיר נוטף מים. היא מילאה את החלל בריח של ניקיון רענן.

"אני מתלבשת! תכניסו כבר את סבתא לממ"ד!", צרחה וטרקה אחריה את דלת חדרה. 

"אמא go to Mamad", התחננה ננסי.

הממ"ד היה החדר השנוא על גרטה.

יום אחד, לפני מספר שנים, הגיעו מומחי פיקוד העורף לקיבוץ, עם מחברות, כלי מדידה ומחשבים ניידים, ובפרצוף רציני ניהלו שיחות הנדסיות מעל הראש שלה. חודשיים מאוחר יותר הגיעה משאית עם מנוף והשליכה את קוביית הבטון המזויין הזה לצד הבית. עברו עוד מספר חודשים ופועלים שדיברו במגוון שפות הגיעו, סיידו את הקובייה המטופשת וחיברו אותה לאחד החדרים הצדדיים. טלאי בלתי מתוכנן של בטון שלא מתחבר ולא קשור לשום דבר. בתור עונש, גרטה החליטה שלא להיכנס אל הממ"ד לעולם.

"ממ"ד שממ"ד", היא אמרה.

"ממש מצחיק סבתא", אמרה מעיין, בעודה אוספת את שערה ומסרקת אותו בקפדנות, פניה נסערות ועוטות את ארשת ה'עכשיו אני אחראית כאן' הידועה שלה. "אם לא תיכנסי אני אדווח לאימא".

היא אימא שלך, לא שלי", ענתה גרטה, "אם היא רוצה שהיא תיכנס לממ"ד".

אבל ההפגזה יוצאת הדופן של אותו בוקר עשתה לבסוף את שלה.

"טוב, אין לי כוח להתווכח אתכם", אמרה לבסוף ודידתה עם ההליכון לכיוון הממ"ד, מה שלקח הרבה יותר משמונה השניות התקניות שפיקוד העורף הגדיר בין אזעקת הצבע האדום לנפילה. מעיין נרגעה רק אחרי שהחדר ננעל וסבתה נשכבה על הספה עם פרצוף של מה לכול הרוחות אני עושה כאן.

 

כשמעין, הנכדה הודיעה שהיא התקבלה ללימודי קולנוע במכללה הסמוכה לביתה ("קולנוע זה לא מקצוע" אמרו לה כולם, לרבות הוריה) עלה הרעיון שהיא תעבור לגור אצל סבתא.

אמירות כמו "זו תהיה סגירת מעגל", "יהיה כיף לשתיכן", "זו הזדמנות לבונדינג", לא הצליחו לטשטש את העובדה שבסופו של דבר המוטיבציה הייתה לא לשלם על משהו שאפשר לקבל בחינם, כמו גם רגשי אשמה מובנים של ילדים שמתקשים לשהות בקרבת הוריהם המזדקנים. גרטה, גם אם דומה שלא יצאה מגדרה, אישרה את המהלך. מעיין הכניסה אל ביתה של גרטה רוח וריח נעורים, מוסיקת טראנס, אוכל אקלקטי, תרגילי צילום של שנה א', וחבר'ה שיושבים על הדשא ומעשנים ("הסיגריות עם הריח המוזר הזה" העירה גרטה, נרגנת), אך עם הזמן הרגילה את עצמה לפקוח עין על סבתה ומדי פעם אף לדאוג לשלומה. ואז, ללא הודעה מוקדמת, הצטרף גם אופק, בן הזוג של מעיין. כלומר, באופן פורמאלי, הנער השחום עם העיניים הירוקות והראסטות שרצה להיות גנן ילדים גר במעונות הסטודנטים, אבל לאחר שהתקבל לעבודה כסייע בגן הילדים שבקיבוץ הוא עבר לגור איתן.

קצת אחרי זה, גרטה נפלה ושברה את עצם הירך הימנית, ואז הצטרפה לקן היישר מהפיליפינים ננסי. כמצופה, ננסי הייתה קטנה, חרישית, חרוצה ובלתי מורגשת וקראה לגרטה 'אימא'.

כך מצאה גרטה את עצמה, עם תחילת העשור העשירי ('העשור המיותר', חשבה) לחייה, חולקת את דירתה שבקיבוץ עם שלושה בני דור ה-Z. כורסת טלוויזיה נוחה ויקרה נרכשה עבורה, והוצבה בפינת הסלון כך שתשלוט על כל המרחב בואכה דלת הכניסה. גרטה ישבה על הכורסא ובהתה את ימיה ולילותיה בעוד ננסי מפצירה בה לאכול, לשתות, לצאת לטייל למשך חצי שעה לפנות ערב, ובעיקר לקחת את התרופות בזמן.

 

בעקבות החשמל שנפל נעלמה גם התקשורת.

"מה נסגר עם הסלקום המעפן הזה", מלמל אופק בעוד גרטה מתבוננת בגרוגרת שלו. הם נותרו בממ"ד שרועים בחוסר מעש ומנותקים מן העולם.

"טוב, אני יוצא להביא את המרק" אמר אופק.

"אחלה רעיון, אבל תזדרז", הורתה מעיין וגרטה שמה לב שהיא שוב בלי חזייה.

"כן המפקד", ענה.

הרבה שנים לא גר בבית הזה גבר, חלפה מחשבה בראשה של גרטה. היא הייתה בת שמונה עשרה ושלושה חודשים כשטיפסה על המשאית שקרטעה את דרכה ממחנה הסוכנות לאמצע שום מקום כדי להקים עוד אחת מאחת עשרה הנקודות בנגב המערבי. טוב, האמת היא שלגרטה לא באמת מלאו שמונה עשרה וגם לא שבע עשרה. היא נאלצה להוסיף לעצמה יותר משנת חיים כדי לקבל את האישור הנכסף להצטרף לגרעין. לשקר ולרמות בהחלט לא היה הדבר הנורא ביותר שעשתה עד אז, אבל על הדברים האיומים והנוראים שקרו לה ושעשתה עד אז, היא לא דיברה. לעולם. כשהמשאית עצרה, והאבק הסמיך התפזר, וגרטה הביטה לעבר השמים וראתה את שביל החלב על מיליארדי כוכביו מתערפל מעליה, עצום בגודלו, ומאיר את מרחבי המדבר, היא קיוותה שהיא באמת בסוף העולם.

בתיאום עם שאר החברים היא החליטה שהיא הגר, כי גרטה לא נשמע חברמני מספיק. היא עבדה חזק על העברית, במאמץ להישמע חסרת שאריות, למרות שכולם ידעו שאין באמת דרך למגר מבטא ייקי. באותו לילה על המשאית, ובימים והלילות שבאו בעקבותיו חלפה בה המחשבה שאולי סוף סוף היא שוב מאושרת, או לכל הפחות פחות לא-מאושרת. היא הייתה צעירונת, פרחונית ומתוקה, וזה לא דרש כל מאמץ. בנות הגרעין קצת עיקמו את האף וצקצקו להן, בעוד הבנים, באופן לא מפתיע, חשבו שכל דבר בה – כולל הזיעה, המבטא, החיוך, והציצים – היה לא פחות ממושלם.

ליאצק לא היה איכפת להישאר יאצק, אבל החברה החליטו שהוא יקי. 'שיהיה יקי', חשב יאצק לעצמו. לא שהייתה לו כוונה להתגעגע לחייו הקודמים. הוא היה שתקן, סקפטי וסגפן, וכמו הגר, החיים החדשים שלו התחילו שם על גבי המשאית העושה דרכה דרומה, אל המדבר. בעצם לא היו חיים אחרים.

הגר ויקי השתלבו, כל אחד בדרכו הייחודית, בחיי הגרעין הסוערים שהתנהלו להם כמו על פני פלנטה מנותקת מיחידת האם. החבר'ה השכימו קום כדי להקים קיבוץ. הם עבדו, צחקו, רבו, רקדו ושרו. איכשהו אחרי שלוש שנים סוערות שבהן התנסתה הגר בזיווגים והזדווגויות למכביר, הכריעה הברירה הטבעית שהיא תזדווג ליקי. הגר הפרחונית והמתוקה ויקי הנרגן והפסימי הקימו בית בקיבוץ שבנגב. בהתחלה הם חלקו עם עוד זוג אוהל מאובק בקיץ ומבוצבץ בחורף. בהמשך שודרגו לפחון לוהט ובלתי מתקבל על הדעת, שהוחלף בצריף עץ שנתרם על ידי יהודי יקר מניו יורק, עד שנחתו בדירת חדר וחצי בת 34 מטר מרובע, בנויה מבלוקים אמיתיים, עם מטבחון ושירותים קטנטנים.

ארבעה ילדים שנשאו שמות כמו אלון ואסף ודפנה ואירית נולדו להם. יפים, תמירים, עם עיניים ושיער של גויים, גוף אתלטי, מבטא צברי מושלם וחיוך נטול דאגות. לאחר שבנה הבכור נולד אפסנה אותו הגר בבית התינוקות.

"אל תדאגי הגר", אמרה ציפורה, מטפלת התינוקות המיתולוגית, "מכל העולם מגיעים חוקרים להתפעל ממערכת הטיפול הקיבוצית. הקבוצה היא ללא ספק ההורה המושלם".

"אני לא דואגת", ענתה הגר. יקי והגר נאלצו לראות את ילדיהם כל יום בין ארבע לשבע בערב ועשה רושם שזה הספיק לכולם.

יקי עבד בלול והתמחה בללמד תרנגולות להטיל כמה שיותר ביצים בימי חייהן הקצרים בעוד הגר, אחרי סיבובים לא מוצלחים במיוחד בענפי הטיפול והמזון, הצליחה לבסוף להיחלץ ממלתעות סדרן העבודה באמצעות כישרון השפות שלה, למדה ערבית וקיבלה משרת פקידות במשרדי הביטוח הלאומי בבאר שבע. הושיבו אותה בחדר 8 בקומה ב' המיועדת לטיפול בפזורה הבדואית. היא הייתה עולה כל בוקר על קו המאסף 351 בשבע בבוקר וחוזרת בשתיים וחצי. בין לבין לא קרה כמעט כלום. 

והילדים גדלו. כל הארבעה עזבו את הקיבוץ, חלקם התחתנו עם בני זוג שלא באמת הכירה, והולידו ילדים משלהם.

"אל תגידי לי שאת מצפה שנישאר כאן", אמר אחד מהם, היא התקשתה לזכור מי. "זה לא שבאמת היינו משפחה". זרקה שנייה. "אתם ישנתם פה, ואנחנו שם, אחרי הרפת" סיכמה והצביעה אל עבר האופק. פעם, אחת הבנות, כנראה היא, עשתה את כל הדרך מבית הילדים אל חדר ההורים בשתיים בלילה וננזפה קשות. "אנחנו אנשים עובדים, שקמים השכם בבוקר. חזרי מיד לבית הילדים". "אבל יש מפלצת מאחורי המתבן של הרפת" ענתה הילדה. "אין מפלצות בקיבוץ, מספיק לבלבל בשכל". ענו.

שלישית ביקשה, ואז גם התחננה בפניה שתעזור לה למצוא מסמכים שיתמכו בבקשתה לקבלת אזרחות גרמנית וכעסה מאוד לגלות שלאמה אין שום ניירת "משם". הרביעי טס לאוסטרליה ולא חזר, ואולי כי זה לא היה רחוק מספיק, הרחיק לניו זילנד, ונעלם.

היא הצטמצמה אל תוך עצמה. יום אחד הוזמנה לאולם הישיבות הגדול במשרדי הביטוח הלאומי לכבוד פרישתה. היא נסעה לשם עם יקי באוטובוס וקיבלה שעון מוכסף שעליו נחרטה המילה 'בהוקרה'. "שעון מכוער…" אמרה ליקי באוטובוס חזרה.

היא החליטה לנסות ולתפקד בתור סבתא הגר. בכל קיץ נשלחו הנכדים לדירתם, שעכשיו כבר הכילה שלושה חדרים, וכך שמרה על קשר עקיף ופרקטי עם ילדיה.

 

הכאבים והצרבות האיומות של יקי התבררו כסרטן קיבה בדרגה 4.

"כמה זמן זה נמשך?", שאל האונקולוג.

"הרבה", מלמל יקי.

הוא סירב בתוקף להיכנס לתוכנית הטיפולים. "למען האמת תכננתי להישאר מעט יותר זמן, אבל לא נורא"

הרופאים והילדים עמדו מולו חסרי אונים ובמצוקתם פנו להגר.

"תעזבו אותו", אמרה הגר.

קצת אחרי שיקי מת היא הצטמצמה עוד קצת ובמקביל החליטה להפסיק להיות הגר הפרחונית ולחזור להיות גרטה. כל ה'הגר' הזה היה מיותר, אמרה לעצמה.

החברים הספורים שנותרו לה בקיבוץ המתבגר נמוגו אל עבר זקנתם והשתררה דממה. בפעמים המועטות שבהן נשאלה לשלומה, מצד אלו שעדיין התעקשו לשמר מראית עין של ערבות הדדית הייתה אומרת "נו באמת, מה שלומי, איזה שטויות" במבטא יקי כבד ועושה תנועת ביטול ביד עד שחדלו להציק לה בשאלות מטופשות.

"מה עם הסבתא השנייה שלך, לה אין שורשים?", הגיבה גרטה כאשר אחד הנכדים ביקש ממנה לחלוק עימו את סיפורה המשפחתי כחלק מ'משימת שורשים' שקיבל בבית הספר.

"אוי נו, סבתא, את יודעת שהיא מתה", נזף בה הנכד.

"אה, נכון. טוב, אז יש לך סבתא אחת שמתה וסבתא אחת שלא זוכרת", הפטירה ובכך סגרה את העניין.

 

אופק חזר לממ"ד. הסתבר שהבחור, שאוהב להתנסות בבישול, הכין הפעם לגרטה מרק אפונה. הוא תיבל אותו בשמן זית, פלפל, מלח ושום, יצק את המרק הריחני והסמיך לקערה והניח אותה לפני גרטה.

"תטעמי סבתא" אמר בחיוך רחב וצעיר.

מעיין הניחה את ראשה על כתפו. כולם התבוננו בה בציפייה. 'איזה נודניקים', חשבה.

"כשזקנים לא רעבים", הכריזה.

"הוא הכין את זה בול כמו שאת אוהבת, סבתא", אמרה מעיין.

"אמא לאכול מרק טוב לאכול", אמרה ננסי.

היא נעצה מבט בילדים. 'אין להם מושג', חשבה. 'חיוך של עיניים ירוקות, שפתיים אדומות ושניים צחורות. יופי טראגי, תמים וחסר סיכוי.

אופק ומעיין תכנו ללכת למסיבת אהבה בטבע אתמול בערב, אבל לקראת הלילה הסתחרר לאופק הראש והוא לא הצליח לאסוף את עצמו.

"מה לקחת"? מעיין שאלה אותו.

"חאלס שאלות", ענה, "אני אתאושש ונצא בבוקר. נגיע לאפטר".

"סבבה", ענתה.

ועכשיו ארבעת יושבים בממ"ד וממתינים להפוגה שמשום מה לא מגיעה.

מיד כשפסקו באחת נפילות הפגזים, מבחוץ נשמעו צעקות בערבית שלוו בצרורות נשק קל. זה נשמע קרוב.

גרטה ו'הילדים' קמו מרבצם ונדחקו אל החריץ הקטן שאופק פתח בחלון הממ"ד בניסיון להבין מה קורה.

אופנוע, נהוג בידי גבר מזוקן עם מדים מנומרים, חלף על פניהם במהירות, מדלג על פני הדשאים, מעליו מתנוסס דגל ירוק. כפותה לרוחב הכיסא האחורי שלו שכבה יהודית שוויצר משכבה ב', החבר'ה שהגיעו במטרה לחזק את הקיבוץ לאחר מלחמת העצמאות, פניה מכוסים דם. רגל אחת של יהודית, דומה שנתלשה ממקומה ונגררה על הריצפה מאחורי האופנוע הדוהר.

"וואי, זאת לא יהודית"? שאלה מעיין.

"כן", אמרה גרטה. ולאחר שתיקה קצרה הוסיפה "הם כאן".

"מי??" שאלו מעיין ואופק במקהלה.

"הם", ענתה גרטה.

"על מה את מדברת סבתא?" צעקה מעיין.

"לא לצעוק עכשיו", ענתה גרטה.

מול פניהם חלף רכב כיתת הכוננות של הקיבוץ. הרכב טס על פני הדשאים, זגזג באופן לא הגיוני, עד שהתנגש במהירות בחזית דירתם של יוכבד וקרמר. מן הקבינה צנח אל הקרקע כבהילוך איטי נדב, הבן של ראובן ויוכי, ונותר שוכב ללא תנועה. הרכב המשיך לקרטע בחוסר אונים מול הקיר עד שנדם.

לפתע ראו את שקד, ילדם הפעוט של יעל ויואב, השכנים מהבית הסמוך, עומד על חלון הממ"ד ומתבונן בחשש למטה, כמו מהסס אם לקפוץ.

"What the fuck", מלמל אופק. "מה שקדי עושה שם?"

כולם שתקו.

"טוב, אני רץ לאסוף אותו", קבע אופק.

"אתה לא!" צרחה מעיין.

"תקשיבי ממי, אנ'לא משאיר'תו שם". צעק אופק בחזרה. "אני קופץ, לוקח'תו וחוזר לממ"ד".

מעיין התייפחה.

תוך שניות ראו הבנות את דמותו של אופק רץ על הדשא.

"שקדי חמוד"! קרא לו אופק.

שקד הרים אליו את מבטו, ספק בוכה, ספק חש הקלה. עכשיו אזר אומץ וקפץ החוצה על הדשא. הוא החל לרוץ אל עבר אופק בזרועות פרושות .

"גננת אופק!" צעק שקד. "גננת אופק! אמא נפל!" והוא הצביע לאחור אל עבר הבית.

כעבור שניות ספורות הראש שלו התפוצץ וניתז לכל עבר. דמותו של אופק קפאה במרחק פסיעות ספורות ובהתה במה שפעם היה שקד ושניה לאחר מכן פילח את בטנו צרור. בעוד הדם שלו זורם למטה, הסתובב אופק והתבונן אליהן.

"ממי", הוא מלמל וקרס על האדמה.

איש מזוקן התקרב. הוא התבונן לעבר הבנות באדישות בעודו משוחח בטלפון. לאחר שסיים את השיחה הוא כיוון את הטלפון ולקח סלפי עם גופותיהם של שקד ואופק. עוד שני מזוקנים הצטרפו אליו והתבוננו שבעי רצון בבית העולה בלהבות.

"בואו", אמרה גרטה. "אין זמן".

מעיין וננסי, התבוננו בה.

"בואו איתי", חזרה בתקיפות.

היא הובילה אותן לעבר המחסן. הסולם, כבר עמד שם, מוכן על משמרתו.

"אתן עכשיו עולות אל הבוידעם, יש שם ארגזים והכנתי שקי חול". אמרה בעודה מצביעה אל דלתות קטנות שנטמעו מתחת לגג הדירה.

"לא אמא לא", בכתה ננסי. "ננסי נשארת עם אמא".

"זה למה יש בוידעם. אתן, שתיכן", פסקה גרטה, "חייבות לעלות עכשיו ולהתחבא, אחרת" אמרה ולא יספה.

"ומה איתך סבתא", לחשה מעיין.

"אויש, די, איזה שטויות את מדברת", ענתה גרטה בקוצר רוח.

שתי הבנות שתקו, הן טיפסו בצייתנות ובזריזות ונעלמו בתוך הבוידעם.

גרטה טיפסה למעלה בזהירות רבה, הרי אסור לה ליפול עכשיו. היא נעלה את דלתות הבוידעם, הזיזה את הסולם, קיפלה אותו במאמץ ודחפה אותו אל מאחורי מכונת הכביסה.

היא נשענה על ההליכון וצעקה לעבר הבוידעם: "אתן לא יוצאות ולא מדברות מילה עד שאתן שומעות עברית של סברס".

היא גררה את עצמה לעבר הסלון, התיישבה בכורסא בכבדות ובהתה בדלת הכניסה.

היה נדמה לה שנמנמה מעט כאשר פקחה את עיניה והבחינה בשלושה צעירים מזוקנים עם תתי מקלע ואפודי קרב עומדים ונועצים בה מבטים. היא לא הצליחה להבדיל ביניהם.

Was willst du? Warum bist du zurückgekommen? Hattest du beim letzten Mal nicht genug Spaß? Was jetzt?

[מה אתם רוצים? למה חזרתם? לא נהניתם מספיק בפעם הקודמת? מה עכשיו?]

 

Ich weiß genau, wie es funktioniert.

Ja, ich bin die Kakerlake, die all diese Jahre überlebt hat.

[אני יודעת בדיוק איך זה עובד.

כן, אני הג'וק ששרד אחרי כל השנים האלה.]

 

 يتحدث لغة غريبة. مثل أطباء الصليب الأحمر.

[זאת מדברת איתנו שפה מוזרה. כמו הרופאים של הצלב האדום].

אמר אחד מזוקן.

 

גרטה המשיכה:

Wie Herr Schuler zu Albert sagte: Wenn du zerstörst – zerstöre, ohne eine Spur zu hinterlassen. Sie sehen, sie sind wie Kakerlaken. Wer die Vernichtung überlebt, ist notwendigerweise stärker, klüger, widerstandsfähiger, böser! Deshalb müssen Sie die Arbeit beenden. Wenn Sie auch nur ein wenig davon übrig lassen, sind Sie erledigt. Sie werden dich bis zum Tod verfolgen

[כפי שאמר מר שולר לאלברט: אם אתה משמיד – תשמיד! בלי להשאיר שריד. תבין, הם כמו ג'וקים. אלה שישרדו את ההשמדה הם בהכרח חזקים יותר, חכמים יותר, עמידים יותר, רעים יותר! לכן אתה חייב לסיים את העבודה. אם תשאיר מהם, אפילו קצת, אתה גמור. הם ירדפו אותך עד מוות.]

הם עמדו והמשיכו לבהות בה.

 

Und ich mochte Albert wirklich. Er war blond. Seine Lippen waren so rot wie die einer Tochter. Ich war neugierig auf seinen Schwanz. Aber wir haben es nicht geschafft

[ודווקא אהבתי את אלברט. הוא היה בלונדיני. שפתיו היו אדומות כמו של בת. הייתי סקרנית לגבי הזין שלו. אבל לא הספקנו…]

המשיכה.

 

يا أخي، إنها سيدة مجنونة.

[אחי זאת גברת משוגעת על כל הראש]. אמר אחד המזוקנים לחבריו.

 

هل تعتقد أنني لا أفهم عمّ تتحدّثون؟ أنا مجنونة قليلا فعلا. سأكون سعيدة بأن أكون أكثر جنونًا.

[אתם חושבים שאני לא מבינה מה אתם מדברים? אני באמת קצת משוגעת. הייתי שמחה להיות עוד יותר משוגעת]. עברה גרטה מיד לערבית.

 

تلك سيّدة عجوز. عجوز مجنونة. لا تقترب منها. إذا لمستها ستصاب بالجذام.

[זקנה זאת. זקנה משוגעת. אל תתקרב אליה. אם תיגע בה תידבק בצרעת של זקנים.]

זרק המזוקן השלישי.

 

صحيح، أنا عجوز. نعم. ومجنونة أيضا. ولا اكترث بذلك ايضًا. انا أعرف كل شيء. هل تعتقد أنك تهينني أيها الشاب؟

[נכון אני זקנה. כן. וגם משוגעת. וגם לא איכפת לי. אני יודעת הכול. אתה חושב שאתה מעליב אותי בחור צעיר?]

גרטה היישירה אליהם מבט צלול ולרגע היה נדמה שהם מהססים.

 

اغلقي فمّي يا جدتي، أين الفلبينية الجميلة والفتاة الأوروبيّة؟

[סתמי סבתא, איפה הפיליפינית היפה והבחורה מאירופה?]

הוא שאל בעודו עושה פנטומימה של צורה של ציצי.

 

لقد رحلتا ولن تعودا. سوف تأخذوني بدلا منهما.

[הלכו ולא יחזרו. אתה תיקח אותי במקומן].

ענתה.

 

أنت لا تساوين شيئًا، يا جدتي. انظري إلى نفسك، قبيحة بجسد من الرق. سوف تموتين أيضًا في الطريق، وهذا سيسبب المتاعب.

[את לא שווה כלום, סבתא. סתכלי על עצמך, מכוערת עם גוף של קלף. את גם תמותי בדרך וזה יגרום לצרות].

ענה המזוקן בקוצר רוח.

 

بالله عليكم، سأموت اليوم على أية حال. أستطيع أن أخبركم بما سيحدث في النهاية لأنني كنت هناك. واستنتاجي هو أنكم حقًا لا تفهمون شيئًا

[נו באמת, אני בכל מקרה אמות היום. אני יכולה לספר לך מה קורה בסוף כי הייתי שם. והמסקנה שלי היא שאתם באמת לא מבינים שום דבר].

 

الله أكبر, هؤلاء اليهود كلهم مجرمون وكفار

[אלוהים גדול. אלה היהודים, כולם פושעים וכופרים].

ענה המזוקן.

 

قل لي أيها الشاب ألم تسمع بعد؟

[תגיד לי בחור צעיר, עוד לא שמעת?]

פנתה אליו פנתה אליו בטון אימהי במקצת.

 

سمعت ماذا؟ أيها المعقّدة.

[שמעתי מה? יא פסיכית]

ענה, נמנע מלהתבונן בעיניה.

 

ذات مرة كان هناك إله، لكنه اختفى ذات يوم. ويواصل الجميع، بمن فيهم أنتم، البحث عن الله والعدالة كالحمقى. حسنا لن تجدوا. لا العدل ولا الله. هذا هو! ذهب! لن يعود مرة أخرى

[פעם אחת היה אלוהים", היא נשמעה לרגע כגננת לטפנית, "אבל יום אחד הוא נעלם. וכולם, כולל אתם, ממשיכים לחפש אלוהים וצדק כמו טמבלים. ובכן לא תמצאו. לא צדק ולא אלוהים. זהו זה! הלך! לא יחזור יותר] הטיחה במזוקנים.

 

كافرة. يجب ذبحها.

[כופרת זאת. צריך לשחוט אותה!]

זעק אחד המזוקנים, בעודו מסתכל לעבר חבריו.

 

أوه، اي بلهاء علقت معها. كم يتشابه الجميع في نهاية الأمر. الاقتحام دون دعوة. نتحدث عن الله ولكن نبحث عن الفلبينيات. لقد تثيرون فيّي الاحساس بالملل. مثيرون للشفقة، أغبياء ومملون !]

[אוף עם איזה דבילים נתקעתי. כמה שבסוף כולכם דומים. פורצים פנימה בלי הזמנה. מדברים על אלוהים אבל מחפשים פיליפיניות. אתם משעממים אותי. פתטיים, טמבלים ומשעממים!], הטיחה בהם גרטה.

 

המזוקנים עמדו מסביבה ללא תנועה ובהו בה בתדהמה.

היא התבוננה בהם בחזרה, ולבסוף אמרה:

إذا أردتم أن تشربوا القهوة، فاصنعوها لأنفسكم. حتى أنه بقي حساء لن يأكله أحد

[אם אתם רוצים קפה, תכינו לעצמכם. נשאר אפילו מרק שאף אחד כבר לא יאכל].

 

היא עצמה את העיניים לרגע ואז הכריזה:

هذا هو. أنا انتهيت من هذه المهمة

[זהו זה. אני סיימתי כאן]. 

גרטה קמה בכבדות מהכורסא והחלה לפסוע לעבר הדלת, מתעלמת מהמזוקנים.

 

وقف الجدة! هيا أطلق النار عليها! دعونا ننتهي من هذه السيدة العجوز المجنونة ونمضي قدمًا

[תעצרי סבתא! יאללה תירה בה! בוא נגמור כבר עם הזקנה המשוגעת הזאת ונעבור הלאה]. צעק אחד מהמזוקנים.

 

"נו, באמת", גרטה עשתה תנועת ביטול בידה. "איזה שטויות הם מדברים", מלמלה.

היא יצאה לאיטה מן הבית בלי להתבונן לאחור.

הקיבוץ עמד בשיממונו, היריות פסקו לאיטן. השמש שקעה וחושך ודממה ירדו על המדבר.

גרטה נשמה מלוא הריאות את אויר אוקטובר הסתווי. אני חושבת שאני מאושרת, חשבה.

היא התבוננה אל עבר השמים וראתה את גלקסיית שביל החלב זוהרת וקורצת אליה. קרובה מתמיד.