האיש מזמין את האישה לקפה. הם צריכים לדבר זה עם זה בעניין חשוב. האיש מחכה לאישה בכניסה לקפה, זו שעת צהריים או מעט אחרי הצהריים, השמים בהירים והעיר רחוצה מהגשמים האחרונים. כעבור רגע מגיעה האישה, הם נכנסים ומתיישבים בשולחן מרוחק. האיש אומר מילים אחדות, בקול עבה ומתון והאישה מתבוננת בפניו, הם שותקים. המלצרית קרבה, הם מזמינים קפה קצר, עכשיו מתברר שהם נשואים שנים רבות. הם הכירו בשנות העשרים לחייהם ומאז הם מתגוררים יחד תחת אותה קורת גג.

מאיזושהי סיבה יצא כך שדבר מה השתנה בחייהם לאחרונה: חבר קרוב מת בטרם עת, בתם עזבה את המדינה, אולי מרוב שעמום העלו על הדעת את האפשרות שיחתמו על ביטוח חיים למקרה מוות. הם יצרו קשר עם סוכן הביטוח וקבעו פגישה נוספת עם עורך הדין. סוכן הביטוח הציג להם את עיקרי הסעיפים. האיש המבוגר אמר: ואם אחד מאיתנו יגסוס, גם נצטרך. והאישה הסכימה בפה מלא: נצטרך יפוי כוח, נחתום על כתב הסכמה. האישה הנהנה בראשה, נעשה גם את זה, במקרה של ניתוק הגוף ממכשירי ההחייאה.

לפני שבוע או יותר השלימו את הפרוצדורות המשפטיות, הטפסים נחתמו, עורך הדין והמבטח הלכו לדרכם. ובכל זאת,  דעתו של האיש לא שקטה, לבו מוטרד, הוא מודאג מדבר שנוגע למהותו של אותו עניין, הוא מתקשה להגיד לעצמו את המצב לאשורו. במקום זאת הוא משתהה, כמו מהסס. הוא יכול להתקדם בדרך לא ידועה, ומה יעשה כשיגיע לקיצה. הוא מוותר, נסוג לאחור ושואל את האישה שאלה שלא מסגירה דבר. היא מביטה החוצה, מתעטפת ברדיד שחור, היא אומרת דבר נוסף שקראה בעיתון, היא לא יכולה לתאר לעצמה מה עובר במחשבותיו של האיש. שוב משתררת הפוגה, האישה קמה ממושבה והולכת בכיוון השירותים. אלה דברים שקורים. האיש נשאר לשבת לבדו, רוכן מעט על השולחן, ממשמש את כריות אצבעותיו (עור ידיו מתעבה) ומסתכל על המתרחש בחלל הקפה.

כשהאישה חוזרת לשולחן, הוא מתבונן בה בעיניים זעירות ומחפש דרך נוספת להעמיד את הדברים ביניהם. הטלפון שלה מצפצף, היא מביטה בשעון שעל הצג, עוד מעט תצטרך לחזור לעבודה במשרד. ברגע שהיא מסיטה את המבט ופונה ללכת, האיש עוצר אותה, אוחז בידה ואומר: "שבי עוד רגע, אני רוצה להגיד לך משהו." היא מחייכת חיוך קטן ולא רצוני, היא לא יודעת מה הוא עומד להגיד, אבל נעים לה שהוא נזקק לה.

עכשיו הוא מתחיל לספר סיפור ארוך שעיקרו, אם אפשר לקצר, העובדה הפשוטה שהזמן עובר. הזמן עובר והאיש חוזר לחשוב (לאחרונה יותר) על הוריו שאינם בין החיים. גם בימים מלאי עבודה, הוא עובר מעניין לעניין, ורואה את מחשבותיו האחרות על הוריו; הוא נוסע מהבית לעבודה ומרגיש כמו בפתח הדלת, בחריץ האור שפורץ אל מחשבותיו.   

הוא נזכר בסיפור המפגש של הוריו בארץ אחרת, בצד השני של העולם, במלון פאר בבואנוס איירס. אימו נהגה לצאת לבלות בימי ראשון; היא אהבה לרקוד עם חברותיה במרכז העיר. עם הזמן, עלו הצעירות על חשמליות רועשות והתרחקו עד השכונות האמידות. בשכונת רקולטה, במלון אלוואר נערכה מסיבה גדולה. גבר צעיר הגיע בלוויית הדודה והתיישב בסמוך. הלהקה ניגנה, הוא קם לרקוד והזמין את אמי. אלה דברים שקורים. הדודה כעסה: "אני לא הבאתי אותך לרקוד איתה, הבאתי אותך לרקוד עם הבת שלי." הצעיר הסיט את ראשו בשתיקה ולא השיב דבר.

שוב נשמעה המוזיקה, הנשים ישבו בכיסאות, הגברים בחרו את הנשים. הנשים נענו בהסכמה או סירבו בנימוס. באירופה היתה מלחמה ובארגנטינה המשיכו לחגוג. הגבר ידע לרקוד ואמי נאותה להזמנתו פעם נוספת. הם חזרו למרכז הסלון לרקוד מילונגה או טנגו, ובסוף הריקוד השני, אמר האיש הצעיר לאמי: "נישאר כאן, לא נחזור לשם." הם הסתודדו ביניהם ולא חזרו עוד לשבת. הבנדונאון ניגן, מאחוריו הקונטרה בס. כעבור ריקוד נוסף, הגבר ביקש לפגוש את אמי שוב. למרות שהיתה כבר בת 22, אמרה לו: "אני לא יכולה, אמא שלי לא תסכים."

מגיל ילדות נאלצה לעבוד, אביה מת. לכן יכלו להיפגש רק בלילות, הוא גר בפרבר דרומי, מרחק שעה נסיעה, והם קבעו להסתובב בשדרות מונטה דה אוקה, בשכונת באראקס. "תגידי לאמא שלך שאת באה ללמוד לסרוג אצלי," הציעה קרובת משפחה כדי לחפות עליה. שלושה חודשים נפגשו ברחוב (לסרוג היא לא ידעה). פעם אחת התקרב מדי, רצה לנשק אותה, היא קפאה במקומה, בדיוק עבר שכן וראה אותם. אחר כך אמרה לו, "אני לא יכולה לצאת איתך יותר," הוא הופתע, "למה? למה?" שאל אותה די מסכן. – "אם אתה רוצה, תבוא לבית שלי," מאז לא ראתה אותו עוד. לבוא אל הבית, פירושו להתחייב, והוא היה צעיר מכדי להתארס ולשאת אישה.

כעבור שנתיים, פגשה בו במקרה במסיבה במועדון ראסינג בפרבר אווז'נדה. הוא רקד עם אישה אחרת. שוב חיזר אחריה, "אני רוצה לחזור איתך." היא עמדה על דרישתה, "אמרתי לך כבר, תבוא הביתה." עכשיו סוף סוף אזר אומץ ובא, רק אז הבינה שכל הזמן הזה התגעגעה אליו ואהבה אותו. אבל זה לא היה הסוף, ערב אחד כמעט נפרדו לתמיד: הפעם יצאו יחד לריקודים, באחד הסיבובים היא גערה בו וסיננה קללה גסה, אולי בנבזות ואולי בלי מחשבה, "חלאה", אמרה לו, "שמוק," או מילה שיכולה להיתרגם גם "חרא אחד" (להגנתה, עבדה בחברת פועלים במפעלים והורגלה מהם לחיתוך דיבור מחוספס וברזלי). הוא שתק. אחרי הריקוד, הלך רגע לשאוף אוויר, והיא ישבה וחיכתה לו. הוא לא חזר. בסוף הלכה הביתה, "אלחנדרו היה פה והשאיר לך פתק," אמרו לה. היא קראה את הפתק: "כשלא אהיה חלאה יותר, אחזור," כתב לה. ככה עברו ימים אחדים, כבר ענדה על אצבעה את הטבעת, הוא לא חזר. הזמנים ההם היו אחרים, יום אחד דפק על דלת הבית, פתחו לו וגילו שהגיע בריצה משתנק ומגיר זיעה, "מה קרה לאמליה?". היא ישבה בשקט, עבדה במכונת התפירה שבחדרה. הוא נבהל, נכנס בסערה, הודיעו לו שהיא חולה, "מה קרה לאמליה?" שיקרו לו, היתלו בו, "לא שמעת, שהיא חולה נורא במיטה". דברים כאלה קורים.

האישה בבית הקפה צוחקת, זה סיפור יפה. למה אתה מספר לי אותו? היא שואלת את האיש המזדקן, למה אתה מספר לי אותו עכשיו? – הוא זוקף את עיניו, לשונו כבר רגילה לדיבור, הוא יכול ללכת ישר אל לב הדברים. ההורים שלו חיו תחת אותם השמים, בכל בוקר קמו משנתם ובלילה הלכו לישון על מיטתם. השמש זרחה ושקעה, העונות שבו על עצמן במחזוריות השנים, עכשיו הוא מבין: בכל יום נדמה להוריו שהם מתעוררים ונכונים לחיות, חייהם עברו במהרה, עד שמתו בעולם הזה, זמנם נגמר והם מתו.

אבל אם הוא יכול לדייק, האיש ממשיך לדבר, זה לא הדבר שמטריד אותו כל כך. מה שקשה לומר הוא העובדה שגם כאשר הוריו הכירו ביניהם היו שמים מעל ראשיהם, וגם כאשר הקיצו באחד הבקרים בביתם בשנות החמישים או בשנות השבעים, בצעירותם או בזקנותם, תמיד נמצאו השמים ולא היה בהם סוף. תמיד היו שמים, תמיד יש שמים, השמים יפים ואדישים, ותמיד הם צופים על בני האדם עוברים מן העולם.

האיש מסתכל בשתיקה בפניה של האישה ותוהה בליבו: "השמים יודעים על כך שההורים שלי התאהבו ביניהם. הם יודעים שהדברים התרחשו בזמן, כי בניגוד להוריי שזמנם נגמר, הרקיעים היו שם באותו רגע נוכחים ובלתי נגמרים."  

"אתה מנסה להגיד," שואלת עכשיו האישה את האיש, "אני לא מבינה מה אתה רוצה להגיד." – בפעם הראשונה הוא נדרך בכסאו, מתמתח מעט, ואחר כך אפשר לשמוע את האיש אומר, "במובנים רבים, אלה אותם השמים של הוריי, דבר לא השתנה, גם היום וגם מחר ירחף מעלינו אותו מרחב כחול, אותם השמים, ושנינו נמשיך לחשוב שאנחנו נמצאים בעולם."

האישה מבינה סוף סוף שהאיש מתאר תחושה שאינה יכולה להבין, שאולי הוא עצמו אינו מבין עוד, והיא שואלת בישירות (כי אולי בהחלט מאוחר והיא צריכה למהר), "מה אתה רוצה לומר לי בזה עכשיו?" האיש מסיט את פניו, ותולה את מבטו ברחוב. האישה חוזרת לשאול, "תגיד, תגיד, מה יש, אני לא מבינה?" ואז באחת תופס האיש את עצמו ואומר דברים שלא חשב שיוכל להגיד. כמה זמן הוא חושב, בלי לדעת מה נכון ואם בכלל זה אפשרי, הוא הגיע להחלטה הזאת שהוא רוצה שהם ייפרדו.

האיש אומר את זה ובתוך כך הוא שם לב שכפות ידיו מאגרפות את שולי השולחן בחוזקה, נדמה לו שהוא רוצה לסיים את חייו לבדו, זה מה שהוא אומר. לחיות עם עצמו, אומר האיש בצורה כנה, בצורה פשוטה, הוא חושב שזה הדבר הנכון לעשות, כמו שהיה פעם ילד. על אף שחיו יחד, כל כך הרבה זמן חיו יחד, הוא רוצה עכשיו להקיץ בביתו ולישון שנת ישרים, ולראות את חלוף הזמנים דרך החלון, ברחוב, על חוף הים, בשקט שאין בו איש ובלי שאיש אחר יתלווה אליו. אלה הדברים שהוא אומר לאישה.

פניה של האישה משתנים עכשיו, היא שומרת על קור רוח, היא מחייכת במבוכה, אבל יש איזה סדק במבטה. היא מנסה לסבר את האוזן, הרי לא ידעה, היא מעידה בפה מלא שלא ידעה מזה כלום, ועם זאת היא מספיק מנוסה כדי לא להתרגש. בטח הוא עובר משהו, עובר עליו משהו, זה יחלוף. האיש מחייך חיוך מר. בכל מקרה, לא ציפתה לכך, לא חשבה שדבר כזה, בגיל הזה, הם כבר לא ילדים, איך יכלה לשער שהוא חושב.

הם יושבים עוד זמן מה בבית הקפה. כעבור רגע אפשר לראות את האיש מושיט את ידו ונוגע בידה של האישה, אולי במבע של סליחה ונחמה. עכשיו רוח נושבת מהים, עננים עגלגלים מתרכזים על קו החוף, השמים יפים כל כך בארץ הזאת והאנשים שמחים. בחורף השמים מתמלאים עננים סגולים, העולם מתגלגל מתחתם, ודברים שאין להם שם מתרחשים בו. נהרות זורמים ומנצנצים באור השמש, אנשים שותים מהנהרות, שוחים וצוללים בהם. בקרקעית המצולות נמחים לאיטם דמי החיים ונעלמים.