בראשית שנות התשעים ביקשתי לצאת לשנת שבתון. האקוורלים הקטנים, שהביאו לי אמנם רווחה כלכלית מסוימת, שעממו אותי. תכננתי להשתקע בסדרה חדשה: דיוקנאות אדומים של עוצמי עיניים, שמן מדולל על בדים גדולים. מיכאליס אמר שכדי לזכות בשבתון חייבים להשיג מכתב הזמנה מחוץ לארץ. מישהו קרא מודעה בעיתון: משרד התרבות מקצה לאמנים נבחרים סטודיו בקריית האמנויות בפריז, נא להגיש טפסים עד תאריך זה וזה. מישהו התנדב לטפל בניירת – נעשיתי אמן נבחר – ועדת השבתון אישרה – נסעתי לצרפת.

פברואר תשעים ושלוש. שמיים אפורים, הקור חודר לעצמות. העיר עדיין זרה: בסך הכול ביליתי פה קיץ אחד בשנת שבעים ושש – שרצתי כמה שבועות אצל חבר, עיתונאי שנטש את הארץ בחוֹרִי-אף אידיאולוגי והתחפר במאורה של חדר וחצי, לא הרחק מבית העלמין מונפרנס שבעפרו, מקץ שנים, אף נטמן.

המונית עוצרת ליד קסרקטין מודרני רחב מידות על הגדה הימנית, מול האי סן-לואי: קריית האמנויות. דרך השער המסורג נכנסים ויוצאים טיפוסים אנרגטיים במשקפי פלסטיק צבעוניים ומעילים רחבים מדי.

בדלפק הקבלה: אולגה ומארי־לור. מסיֶה ז'אקובּ – שחור עור, קירח, עפעפיים כבדים, צרור מפתחות – מוביל אותי אל הקומה הרביעית לאורך מסדרון חשוך שאליו נפתחות עשרות דלתות. דממה, ריח חריף של חומרי ניקוי. כמעט בסוף המסדרון: חדרי. רצפת בטון ירקרקת, קיר שכולו חלונות, צפוני לפי חישוביי. אני ניגש אל החלונות ומגלה חצר פנימית מרוצפת אבן וקודרת שנשקפת בעדם. מסיֶה ז׳אקוב מניח לי בנימוס להתרשם מהנוף לפני שהוא מבקש לאשר את רשימת המצאי. כַּן ציור, שולחן עץ על רגלי חמור, כורסה מרופדת עור שחור סינתטי, מיטת ברזל. החלפת מצעים: פעם בשבועיים. למגבות עליי לדאוג בעצמי. במטבח הזערורי אני מוצא פלטה חשמלית, מחבת חבוטה, צלחות וארבע כוסות יין. הוא מחתים אותי על טופס שאיני טורח לקרוא ועוזב אותי לנפשי.

פריז!

יצאתי לשוטט ולהתוודע אל סביבתי. הרובע הרביעי: שמות הרחובות נושאים בימים הראשונים מסתורין שיתפוגג עם הזמן. רחוב דה לומבאר זכור לי מאיזה רומן של בלזאק. ציפיתי למצוא מהגרים, בתי זונות, קולי ערמונים. במקומם גיליתי סיטונאים של כפתורים וסרטים, גלריות, ברים של הומואים, מאפייה יהודית וחנות עיתונים ענקית ומעוררת תאווה. קניתי גיליון של Art in America ומצאתי שולחן פנוי בקפה שניצב בהצטלבות של שתי סמטאות. עלעלתי במגזין שלי, הצתתי סיגריה ובהיתי בעוברים ושבים.

החיים בפריז נעימים, בסך הכול: מצייר, אוכל, תערוכות, קונצרטים, והעיקר – לבד, לבד.

מקץ חודשיים מצלצל הטלפון בחדרי – דפנה מלקוש. נעלבת, מתגעגעת, תובעת: לאיפה נעלמת? עד שהצלחתי למצוא את המספר שלך! אני בתקופה טובה – מייצרת תחריטים כמו משוגעת, יש כבר מספיק לשלוש תערוכות. א' מגלריה ב' ו-ב' מגלריה א' רודפים אחריי מזה חצי שנה: בני זונות, שני אפסים גדולים. מתים להציג את העבודות אבל רוצים לשחוט אותי באחוזים. נחיה ונראה. חדשות טובות: קיבלתי עבודה בשגרירות שלנו בצרפת – יש לי קשרים – חיפשו אסיסטנטית דוברת עברית שתחליף מישהו לשנה במחלקת האשרות. מגיעה באפריל. אפשר לישון אצלך כמה לילות עד שאסתדר?

אפשר.

בלילה הראשון גררנו את מיטת הברזל שלי לאטליֶה, הצמדנו אותה למיטה השנייה ששלח לנו מסיֶה ז'אקובּ הטוב ונטמענו זה בתוך זה בתאווה, כאילו לא עברו תריסר שנים מאז ימי קבוצת סוגריים והרומן הגדול שלנו…

הכרנו לראשונה בברית הנוער הקומוניסטי; אז הייתה בגדר ילדונת עטורת פצעונים, צעירה ממני בשלוש־ארבע שנים, שאיברי פניה עדיין לא התקבעו בפרופורציות הנכונות – נערה מבריקה ואחוזת שנאה מהפכנית לכל מה שהדיף ניחוח של סדר ויישוב דעת. הציור לא עניין אותה אז כהוא־זה. כמה שנים לאחר מכן צצה במכתבים ששלחו לי חברים מהארץ ללונדון ובכרוניקות הקטנות של ירחוני האמנות. כששבתי לתל אביב כבר השלימה את גלגולה והייתה לאמנית מדוברת וליפהפייה שערורייתית, שדגלה באהבה חופשית, באלכוהול ובסרטים של פאזוליני. מסמים, לעומת זאת, נרתעה.

אחרי הזיון פתחה דפנה בקבוק של יין אדום, התעטפה בשמיכה, התיישבה לצד החלון והניחה למבטה לטייל לאורך קו האופק של הארובות שמולנו. הירח זרה אור על תוויה: כמעט בת ארבעים, עדיין יפהפייה. השפתיים מלאות, השיער הבלונדיני אסוף לזנב על עורפה ברישול מלא חן, העיניים חקרניות ובו בזמן מסתוריות…

למחרת השכמתי קום וירדתי להביא קרואסונים מהמאפייה. בשובי כבר הייתה ערה. בראותה אותי פרצה בבכי מר, ייללה, גינתה את עצמה על סכלותה: לרגע חשבה ששוב ברחתי ממנה.

פתחתי חלון, הכנתי קפה, התיישבנו לפת שחרית. מולנו, בקומה האחרונה, ישבה עלמה צעירה ושמנה אל הפסנתר והתאמנה בנגינת שוברט. דפנה מלקוש התוודתה שנותרה בלי סוּ אחד לרפואה.

יצאנו העירה – נכנסתי לסניף הבנק שבו היה לי חשבון זמני – משכתי חמשת אלפים פרנקים ונתתי לה אותם. דפנה נתלתה על צווארי, נישקה אותי והזמינה אותי לכוסית קלבאדוס וסיגריה. אחר כך נכנסה לאיזה בוטיק וקנתה לי כפפות עור. הרגשתי כמו אבא גוריו.

חלף חודש.

דפנה מלקוש מתעלמת מהרמזים שלי ודוחה שוב ושוב את חיפוש הדירה. בפעם השנייה בחיינו אנחנו נעשים נאהבים. דפנה עדיין מתקשה להתעורר בבקרים. לא פעם היא שוקעת במרה שחורה, מטלפנת לשגרירות, מעמידה פנים שהיא חולה ונשארת במיטה עד הצהריים. כרגיל היא מאשימה אותי באובדנה. פה ושם משליכה עליי איזה ספל או צלחת – מנאצת את כל העולם – מקנאת – תובעת שאנתק את קשריי עם אמנים, מבקרים וסתם חברים שסר חינם משום מה. בוקר אחד אף תלשה מכַּן הציור סקיצה שרשמתי וקרעה אותה לגזרים – אמצעי ענישה מקומם שנקטה בו לא פעם בתקופת סוגריים.

בימים אחרים היא מתעוררת מאושרת, דרוכה כקפיץ, ואז אנחנו יוצאים לרחובות, מטיילים, משתוללים, צוחקים, נכנסים לאיזה ביסטרו לשתות יין לבן, חוזרים הביתה, מטגנים אומצות בחמאה, מזדיינים. בלילות: בתי קולנוע קטנים בגדה השמאלית, מסעדות. לפעמים הולכים לשמוע משהו בלימונייר – חוזרים הבייתה, מזדיינים וכולי. דפנה ואני מצטרפים למצעד אחד במאי, דפנה ואני נוסעים ברכבת לברטאן לראות את האוקיינוס האטלנטי, דפנה ואני עולים לרגל לבתיהם של הסופרים הגדולים… לילה אחד אנו חוצים את העיר בהליכה דרך השדרות הגדולות, מתחנת רספאי ועד גבעת מונמארטר, מצוידים בכריכים שהיא מכינה לנו וביין בורגון האהוב עליה, וצופים בזריחה מהרחבה שלפני כנסיית הלב הקדוש. בדרכנו הביתה הרחובות אפופים ניחוח של לחם טרי… לפעמים אני בטוח שכל זה ממשיך להתקיים באופן סמוי וחרישי, חבוי אולי בתוך איזה קפל ביריעת הזמן הכבדה.

אני זונח את הדיוקנאות האדומים, שולח מכתבים לתל אביב ומדווח על ההתפתחויות.

ביוני צץ מיכאליס בעיר ושכר דירונת במלון ברובע החמישי, מעל חנות של פוחלצי ציפורים – סיפר בטלפון שזכה באיזה פרס קטן והחליט לבזבז אותו על אוכל טוב.

אנחנו קובעים להיפגש בבּר ליד כיכר מונְז' ומשתכרים. אחר כך אנו מלווים אותו למלון. דפנה עולה לקחת חבילה שהביא לה מאחותה בארץ. בינתיים אני סוקר את חלון הראווה של ז׳וזף ונוס ובניו ומשתעשע ברעיון לקנות לי מתישהו פוחלץ של תוכי קקדו.

קיץ. תיירים, נגני רחוב. על גדות הנהר פריזאים פושטים חולצות. אחר צהריים אחד דפנה אומרת לי שהיא יוצאת לקנות גרבונים ולוקחת איתה משום מה מזוודונת. בערב היא מצלצלת למסור שהיא קצת מתעכבת ושלא אחכה לה לארוחת ערב. לאחר ארבעה־חמישה ימים היא חוזרת עם מזוודה גדולה ריקה, אורזת את שארית מיטלטליה ומודיעה לי שהייתי ונשארתי חתיכת חרא – שאינני נותן לשום אמן אחר להתקיים במחיצתי – שאני אגואיסט, מוזנח, תינוק שצריך אמא, שאני משעמם אותה במיטה. היא מקוננת על מר גורלה, שואלת איך יכלה להיות כל כך מטומטמת וליפול שוב לאותה מלכודת, ומוסיפה שמעכשיו ועד שתסתדר בדירה משלה אפשר למצוא אותה ברחוב הברנרדינים, אצל מיכאליס. מסתבר שמתחשק לו לשחק קצת בז'יל וז'ים; למה לא. אני מנחם אותה ואומר ששניהם מוזמנים מתישהו לארוחת ערב על חשבוני בלה סלקט.

שכחתי מהם לזמן מה והשתקעתי בדיוקנאות.

יום אחד מתקשרת אולגה מדלפק הקבלה ומוסרת שגברת אחת מבקשת לראותני. אני יורד לפוּאיֶה – דפנה מלקוש, אלא מי. עם שתי מזוודות ועיניים נפוחות. הסתבר שאמש הודיע לה מיכאליס שמספיק לו ושהוא חוזר לארץ. לפנות בוקר הזמין מונית לשדה התעופה והשאיר אחריו חוב נחמד, ועכשיו בעל המלון לא מוכן להחזיר לה את הדרכון. חיבקתי אותה, ליטפתי את שערה הנהדר, התנשקנו. "אני סולחת לך על הכול…" לחשה.

השארנו את המזוודות אצל אולגה. נסענו לרחוב הברנרדינים. מאחורי דלפק הקבלה ישב גבר עב בשר עם שיער שמנוני ובהה בערוץ הלוטו בטלוויזיה התלויה מעליו. שילמתי מה שצריך ופדינו את הפספורט. נכנסנו לאיזה בַּר עם חלון אדום גדול מול האכסניה ושתינו קפה. דפנה הודיעה לי שהיא כנראה בהיריון, אולי מז'יל ואולי מז'ים, אין לדעת.

מה עם ההתקן שלך, שאלתי בזעזוע.

אין מענה.

כל הלילה אני מתהפך מצד לצד. חזיונות בעתה, חיים אבודים… מה לי ולצאצאים… הלא את עצמי אני בקושי נושא על גבי…

שלושה שבועות שחורים. דפנה מסתגרת באטליֶה שלי ולא מגיעה לעבודה. ראש מחלקת האשרות בשגרירות מאיים בפיטורים – היא שולחת אותו לכל הרוחות ומתפטרת בעצמה. הסימנים מוכרים: אלכוהול – צרחות – פרצי פרנויה – יבבות וכולי. היא חשה בתינוק חופר מחילות בתוכה, מכרסם את גופה, מוצץ את לשד עצמותיה. האשֵם: בנימין בובק. היא מרשתת את גופה בחתכים של סכין יפנית ומאיימת לעקור לעצמה את הרחם.

עוד צרחות, עוד השתוללות משולחת רסן באישון לילה. פרופסור שוויצרי לאמנות מהדירה הסמוכה מגיש תלונה רשמית. אני מטלפן ארצה, למיכאליס, אבל הוא מתנער מכל אחריות. לדבריו, לפני שנתיים־שלוש, לאחר שנולדו לו התאומים הלא רצויים בירושלים, הלך וקשר לעצמו את צינורות הזרע.

בוקר אחד יוצאת דפנה מהמקלחת המומה ונוטפת דם: הפלה טבעית…

אני מתקשר באצבעות רועדות אל מארי־לור בדלפק הקבלה. שלושתנו נוסעים לבית החולים סן אנטואן. מארי־לור מטפלת בכל הסידורים. הכול עובר בשלום. לאחר יומיים אני מחזיר את דפנה בהקלה גדולה לקריית האמנים. אחרי ההתעלות – שקיעה. דפנה ממאנת לאכול, לא מתרחצת, כמעט שאינה מוציאה מילה מפיה, רק יושבת מבוקר עד ערב מול החלונות הגדולים ובוהה בחלון שממול, בעלמה השמנה שמנגנת אטיודים.

אני מותש, רצוץ, מתקשר לארץ שלוש פעמים ביום ומתחנן בפני מיכאליס שיציל אותי. הוא מבטיח לדבר עם בני משפחת מלקוש. רותי, אחותה של דפנה, מגיעה לפריז כדי להחזיר אותה ארצה. אני מלווה אותן לשדה התעופה. בתל אביב אוסף אותן עירא קסלר, הגלריסט המשותף שלנו. מדי כמה ימים הוא מתקשר כדי לעדכן אותי בחדשות: אשפוז כפוי – תרופות פסיכיאטריות – כנראה שתעבור לגור אצל רותי לזמן־מה.

לפעמים אני מתעלם מהטלפונים שלו.

***

אוקטובר. פריז עוטה מחדש את קלות הדעת האלגנטית שלה. העצים לאורך הסן מצהיבים. בשוק מוכרים ענבים ורדרדים מהדרום. כרזות של תערוכות חדשות מלבלבות על לוחות המודעות. חזרתי אל הדיוקנאות האדומים שלי במרץ, והצלחתי להשלים סוף סוף ציור קבוצתי גדול של עצומי עיניים שזנחתי עם פרוץ המהומה.

בערב השנה החדשה יצאתי לשתות שמפניה עם כוריאוגרפית שחורת שיער מפילדלפיה שחייכה אליי כמה ימים קודם לכן באיזו פתיחה. זיקוקים – מגדל אייפל – צדפות מספר שש – רומן בן שלושה שבועות בדירה שכורה ומלוכלכת ליד שדרות בומארשה.

השנה הצרפתית שלי באה אל סיומה. פירקתי את הבדים מהמסגרות ושבתי ארצה עם תיבת עץ גדושה בציורים. ביקשתי מקסלר לארגן אצלו תערוכה. לא הצגתי זמן רב – סקרנות ציבורית, עיתונות אוהדת, אחד מהייחודיים שבין בני דורו באמנות הישראלית וקשקושים נוספים כיוצא באלה – כל המי ומי בפתיחה. בתום שבוע כבר נמכר חלק נכבד מהסדרה (לעצמי שמרתי, כרגיל, את העבודות הכי טובות). דפנה מלקוש לא טרחה להגיע, כמובן.

ארבע שנים לא שמעתי ממנה.

עשרים ושלושה במאי 98' – שבת, רבע לשבע בבוקר – צלצול טלפון חוזר ונשנה. על הקו: מיכאליס, בשורה איומה בפיו. דפנה איננה. אתמול אחר הצהריים התגנבה אל סדנת התחריט ברחוב שטריקר – כנראה שכפלה לעצמה מתישהו מפתח – מזגה חומצה לאגנים, הדליקה מפזר חום ובלעה כמות אדירה של כדורי שינה. תודות למזכיר בית הצייר נמנע אסון גדול יותר – שכח את הטלפון הנייד שלו במשרד וחזר לקחת אותו רגע לפני שהבניין כולו עלה בלהבות; ההלוויה מחר, בבית הקברות של חולון.

מתוך הרומן ׳׳החמדנים׳׳ בהוצאת כתר.