פגשתי את הגבר הראשון כשיצאתי מנשף במועדון של ותיקי המלחמות ועשיתי את דרכי הביתה. שני חברי הטובים הוציאו אותי משם. שכחתי שהחברים שלי באו איתי, אבל הם היו שם. ושנאתי שוב את שניהם. שלושתנו יחד הרכבנו קבוצה שהתבססה על משהו שגוי מיסודו, על איזו אי הבנה בסיסית, שטרם נראתה לעין ולכן המשכנו לבלות זה בחברת זה, לצאת לברים ולשוחח. בדרך כלל הקואליציות המזויפות האלה קורסות אחרי יום, יום וחצי, אבל הפעם היא החזיקה מעמד יותר משנה. בשלב מאוחר יותר אחד מאיתנו נפצע בשעה שפרצנו לבית מרקחת, ושנינו הנותרים זרקנו אותו מדמם בכניסה האחורית לבית החולים. הוא נעצר וכל מה שקשר בינינו היה כלא היה. שחררנו אותו בערבות ואחר כך גם בוטלו האישומים נגדו, אבל כבר קרענו לרווחה את החזה והצגנו לראווה את הלבבות הפחדניים שלנו ואי אפשר להישאר חברים אחרי דבר כזה.

בערב הזה, במועדון של ותיקי המלחמות, דחקתי אישה אל מאחורי מזגן ענקי בשעה שרקדנו, נישקתי אותה, פתחתי את כפתורי המכנסיים שלה והנחתי את היד שלי בתוכם, מלפנים. עד לפני שנה בערך היא היתה נשואה לחבר אחד שלי, ותמיד חשבתי שנתערבב מתישהו, אבל החבר שלה, גבר מרושע, צנום ואינטליגנטי, שבמקרה אני מרגיש נחות ממנו, הופיע מאחורי המזגן, זרק בנו מבט זועף ואמר לה לצאת החוצה ולהיכנס למכונית. פחדתי שהוא יעשה משהו, אבל הוא נעלם במהירות, בדיוק כמוה. במה שנשאר מהערב שאלתי את עצמי, בכל שנייה ושנייה, אם הוא יחזור עם כמה חברים ויחולל משהו מכאיב ומבזה. נשאתי איתי אקדח, אבל לא באמת התכוונתי להשתמש בו. הוא היה זול עד כדי כך, שהייתי בטוח שהוא יתפוצץ לי בידיים ברגע שאלחץ על ההדק. הוא רק היה מוסיף על ההשפלה – אחר כך יגידו אנשים, לרוב גברים שמדברים עם נשים בדימיון שלי, "היה לו אקדח, אבל הוא אפילו לא הוציא אותו מהמכנסיים." שתיתי כמה שיכולתי, עד שלהקת הקאנטרי הפסיקה לנגן ולשיר והאורות נדלקו.

שני החברים שלי ואני התכוונו להיכנס לפולקסוואגן הירוקה הקטנה שלי וגילינו את הגבר שהתחלתי לספר לכם עליו, הראשון, שקוע בשינה עמוקה במושב האחורי.

"מי זה?" שאלתי את שני החברים. אבל גם הם לא ראו אותו מעולם.

הערנו אותו, והוא התיישב. הוא היה מגודל מעט, לא גבוה עד כדי כך שהראש שלו ייתקל בגג, אבל ממש רחב, בעל פרצוף מלא ושיער קצוץ. הוא לא הסכים לצאת מהמכונית.

האיש הזה הצביע על האוזניים שלו ועל פיו, מסמן שהוא לא יכול לשמוע או לדבר.

"מה עושים במצב כזה?" שאלתי.

"טוב, אז אני נכנס. זוז קצת," אמר טום לאיש, והתיישב לידו במושב האחורי.

ריצ'רד ואני התיישבנו מלפנים. פנינו יחד, שלושתנו, לעבר השותף החדש.

הוא הצביע קדימה והניח את לחיו על כף ידו, רומז כי הגיע הזמן לישון. "הוא רק רוצה טרמפ הביתה" ניסית לומר.

"ככה?" אמר טום, "אז תסיע אותו הביתה." לטום היו תווי פנים חדים. הם גרמו למצבי הרוח שלו להיראות חמורים מכפי שהם באמת.

בשפת סימנים הראה לנו הנוסע לאן לקחת אותו. טום תירגם לי את הכיוונים, כי לא יכולתי לראות את האיש בשעה שנהגתי. "קח ימינה – שמאלה כאן – הוא רוצה שתאט – הוא מחפש את המקום…" כאלה.

נסענו בחלונות פתוחים. הערב האביבי הרך, אחרי כמה חודשי חורף קפואים, היה כמו זר הנושף בפנינו. לקחנו את הנוסע שלנו לרחוב של בתי מגורים. ניצנים נדחפו החוצה מקצות ענפים והזרעים נאנחו בגינות.

הוא היה מגושם כמו קוף גדול, ראינו את זה כשהוא יצא מהמכונית וטלטל את זרועותיו, כאילו הוא עשוי פתאום לרדת וללכת על מפרקי אצבעותיו. הוא התקדם בשביל המוביל לאחד הבתים והכה על הדלת. אור נדלק בקומה השניה, הווילון זז, האור כבה. הוא חזר למכונית ודפק בידו על הגג לפני ששילבתי הילוך כדי להסתלק ולעזוב אותו שם.

הוא הפיל את עצמו על הפולקסוואגן שלי מלפנים והתעלף, כנראה.

"הבית הלא נכון, אולי?" הציע ריצ'רד.

"אני לא יכול להתקדם כשהוא שוכב ככה," אמרתי.

"תן גז," אמר ריצ'רד, "ואז תלחץ על הבלמים."

"הם לא עובדים," אמר טום לריצ'רד.

"בלם היד עובד," הבטחתי לכולם.

לטום לא היתה סבלנות. "אתה רק צריך להזיז את המכונית, והוא כבר יפול."

סחבנו אותו למושב האחורי ושמנו לזה קץ. הוא נמרח שם על החלון.

עכשיו היינו תקועים איתו פעם נוספת. טום צחוק עוקצני. הדלקנו, שלושתנו, סיגריות.

"הנה קפלן בא לירות לי ברגליים," אמרתי, מביט באימה במכונית שהגיחה מעבר לפינה וחלפה על פנינו. הייתי בטוח שזה הוא," אמרתי, אחרי שהאורות נעלמו מעבר לפינה.

"אתה עוד מודאג בגלל אֶלזָשִיָה?"

"נישקתי אותה."

"אין חוק נגד זה," אמר ריצ'רד.

"לא מהעורך דין שלה אני מפחד."

"אני לא חושב שקפלן רציני עד כדי כך בקשר אליה. לא מספיק בשביל להרוג אותך או משהו כזה."

"ומה אתה חושב על כל זה?" שאלתי את חברנו השיכור. הוא התחיל לנחור בהפגנתיות.

"הטיפוס הזה לא באמת חירש – נכון, בחור?" אמר טום.

"מה אנחנו עושים בו?"

"לוקחים אותו איתנו."

"לא אני," אמרתי.

"אחד מאיתנו, לפחות.."

"הוא גר בדיוק פה," התעקשתי, "לפי איך שהוא דפק על הדלת, זה ברור."

יצאתי מהמכונית.

ניגשתי לבית, צלצלתי בפעמון הדלת, צעדתי אחורה והשקפתי בחשכה על חלון הקומה השנייה. הווילון הלבן זז שוב ואישה אמרה משהו.

היא היתה בלתי נראית כולה, פרט לצל ידה על אִמרת הווילון. "אם אתה לא מסלק אותו מהרחוב שלנו, אני קוראת למשטרה." הוצפתי בגל אדיר כל כך של כמיהה, שחשבתי שאטבע. הקול שלה חדל ונמוג.

"אני מחזיקה את הטלפון. אני מחייגת," היא קראה בקול שקט.

חשבתי שאני שומע מנוע של מכונית מתקרבת. רצתי בחזרה לרחוב.

"מה העניין?" שאל ריצ'רד כשנכנסתי.

אורות מכונית הופיעו מעבר לפינה. העווית שטלטלה את גופי היתה חזקה כל כך, שהמכונית התנועעה. "אלוהים," אמרתי. במשך שתי שניות המכונית שלנו הוארה בעוצמה שאפשרה לקרוא בתוכה ספר. הצללים המפוספסים על החלון חרצו את פניו של טום. "אין שם אף אחד," אמר ריצ'רד, ואחרי שמי שזה לא היה נעלם, שבה החשכה ומילאה את המכונית.

"בכל מקרה, קפלן לא יודע איפה אתה."

זריקת הפחד הלבינה את הדם שלי. הרגשתי שאני עשוי גומי. "אז אני אלך לחפש אותו. נשים את הקלפים על השולחן. הכל בחוץ."

"אולי לא אכפת לו בכלל, או… אני לא יודע… מה אני יודע," אמר טום. "למה אנחנו מדברים עליו בכלל?"

"אולי הוא סולח לך," אמר ריצ'רד.

"הו, אלוהים, אם הוא סולח, אז נהיה חברים ואחים וכל זה לנצח," אמרתי. "כל מה שאני מבקש זה שהוא יעניש אותי ונגמור את הסיפור."

הנוסע טרם הובס. הוא הציף את המקום בתנועות, נוגע במצח שלו, בבתי השחי, מסתובב על צידו, כמו מאמן כדורסל שמסמן משהו לשחקנים שלו. "תראה," אמרתי, "אני יודע שאתה יכול לדבר. אל תעשה מאיתנו מטומטמים."

הוא הנחה אותנו אל מחוץ לחלק ההוא של העיר והוביל אותנו לאזור של פסי הרכבת, למקום שאף אחד כמעט לא גר בו. פה ושם היו צריפים ואורות עמומים בתוכם, שקועים עמוק בקרקעית האפלה. אבל בבית שלפניו הוא הורה לי לעצור לא היה אור, חוץ מאורו של פנס הרחוב. שום דבר לא קרה כשצפרתי. האיש שעזרנו לו פשוט ישב במכונית. כל הזמן הזה הוא השמיע קולות שהביעו משאלות רבות, אבל לא אמר מילה. יותר ויותר הוא התחיל להיראות כמו כלב של מישהו.

"אני אבדוק," אמרתי לו, מנסה להישמע אכזרי.

זה היה בית עץ קטן ובחזיתו ניצבו שני עמודים לחבלי כביסה. הדשא צמח, ואחר כך כוסה על ידי השלג, ואחר כך נחשף עם ההפשרה. בלי לטרוח לדפוק על הדלת ניגשתי לחלון והתבוננתי פנימה. היה שם כיסא אחד לצד שולחן אליפטי. הבית נראה נטוש, בלי וילונות, בלי שטיחים. את הרצפה כיסו חפצים נוצצים שחשבתי שהם נורות של מבזקים משומשים או תרמילי קליעים. אבל היה חשוך ולא ראיתי שום דבר בבירור. הסתכלתי סביב עד שהעיניים שלי התעייפו וחשבתי שאני יכול לצייר על הרצפה סימנים ותבניות, כמו קווי המתאר בגיר מסביב לקורבנות, או כמו הוראות לטקסים מוזרים.

"למה שלא תיכנס פנימה?" שאלתי את הטיפוס כשחזרתי לאוטו, "רק כדי לבדוק, חתיכת שקרן, חתיכת אפס."

הוא הרים אצבע אחת. א ח ת.

"מה."

אחת. א ח ת.

"הוא רוצה לנסוע לעוד מקום אחד," אמר ריצ'רד.

"כבר נסענו לעוד מקום אחד. המקום הזה הוא בדיוק פה, וזה קשקוש."

"מה אתה רוצה לעשות?" אמר טום.

"בסדר, בואו ניקח אותו לאן שהוא רוצה." לא רציתי ללכת הביתה. אשתי השתנתה, והיה לנו תינוק בן שישה חודשים שפחדתי ממנו, בן קטן.

הבית הבא שלקחנו אותו אליו עמד לגמרי לבדו לצד הכביש המהיר הישן. כבר נסעתי בכביש הזה, יותר מפעם אחת, בכל פעם התקדמתי בו קצת יותר ומעולם לא מצאתי בו משהו ששימח אותי. לכמה חברים שלי היתה שם פעם חווה, אבל המשטרה פשטה על המקום והכניסה את כולם לכלא.

הבית הזה לא נראה חלק מחווה. הוא עמד בערך עשירית קילומטר מהכביש המהיר. קצה המרפסת הקדמית נגע ממש בכביש. כשעצרנו לפניה וכיבינו את המנוע, שמענו מבפנים מוזיקה – ג'ז. היא נשמעה מתוחכמת ומלאה בדידות.

עלינו למרפסת עם האיש השקט. טום, ריצ'רד ואני עמדנו לצדו; במרחק קטן, בלתי מורגש, ממנו.

כשהדלת נפתחה, הוא פרץ מיד פנימה. נכנסנו בעקבותיו ונעמדנו, אבל הוא המשיך היישר לחדר הבא.

לא התקדמנו הרבה. החדר שאחרי המטבח היה מואר קלושות באור כחול עמום, ובתוכו, מבעד לדלת, ראינו חלל מוגבה ומיטה ענקית, שהשתרעו עליה כמה נשים חיוורות כרוחות רפאים. מישהי שנראתה בדיוק כמוהן יצאה מהחדר ההוא ועמדה והתבוננה בשלושתנו, המסקרה שלה מטושטשת והליפסטיק מחוק בנשיקה. היא לבשה חצאית, אבל לא חולצה, רק חזייה לבנה כמו בפרסומת לבגדים תחתונים במגזין לבני נוער. אבל היא היתה מבוגרת יותר. כשהסתכלתי עליה חשבתי איך היינו יוצאים לשדות, אשתי ואני, בימים שבהם היינו מאוהבים ולא היה לנו מושג.

היא קינחה את אפה, מחווה ישנונית. בתוך שתי שניות הצטרף אליה גבר שחור שהכה בזוג כפפות על כף ידו, גבר גדול מאוד שהסתכל עלי מלמעלה בחיוך הבלתי פגיע של אדם מסומם.

הצעירה אמרה, "אם הייתם מתקשרים מראש, היינו מציעים לכם לא להביא אותו."

המלווה שלה התמוגג. "זאת דרך נהדרת לנסח את זה."

הגבר שהבאנו עמד בחדר שמאחוריה כמו פסל גרוע, בתנוחה לא טבעית ובכתפיים נפולות, כאילו הוא לא יכול עוד לסחוב את הידיים הענקיות שלו.

"מה לעזאזל הבעיה שלו?" שאל ריצ'רד.

"מה זה חשוב מה הבעיה שלו, אם הוא לא מבין אותה עד הסוף בעצמו," אמר האיש.

טום צחק, אפשר לומר.

"מה הוא עושה?" שאל ריצ'רד את הבחורה.

"הוא שחקן פוטבול ממש ממש טוב, או לפחות היה." הפנים שלה היו עייפות. לא היה אכפת לה ממנו ולו לשנייה.

"הוא עדיין טוב. הוא עדיין בנבחרת," אמר הגבר השחור.

"הוא אפילו לא במכללה."

"אבל אם הוא היה, הוא היה יכול לחזור לנבחרת."

"אבל הוא בחיים לא יהיה במכללה, כי הוא דפוק, בן אדם, וגם אתה."

הוא סטר על כף ידו שוב ושוב באחת מהכפפות. "טוב שאת מספרת לי. תודה, מותק."

"הפלת את הכפפה השנייה שלך," היא אמרה.

"תודה, מותק, טוב שאת מספרת לי גם את זה," הוא אמר.

בחור שרירי, הרגשתי שהוא המארח, כי הוא אחז בידית של כוס בירה ירוקה בגודל של פח אשפה כמעט, שצלב קרס וסימן של דולר מצוירים עליה. המגע האישי הזה גרם לו להיראות בבית, כמו יו הפנר במסיבות של פלייבוי בפיג'מה.

הוא חייך אלי ולחץ את ידי. "הוא לא יכול להישאר. תמי לא רוצה אותו פה."

"אוקיי, תהיה תמי מי שתהיה," אמרתי. ליד האנשים המוזרים האלה הרגשתי רעב. הרחתי איזו הוללות באוויר, ניחוח של שיקוי שבכוחו להעלים את כל מה שמציק לי.

"זה זמן טוב להוציא אותו מפה," אמר המארח הגבוה.

"מה השם שלו בכלל?"

"סטן."

"סטן. הוא באמת חירש?"

הבחורה פלטה נחרת בוז.

הבחור צחק ואמר, "בדיחה טובה."

ריצ'רד נגע בזרועי ושלח מבט לעבר הדלת, מסמן לי מה אנחנו צריכים לעשות. הבנתי שהוא וטום מפחדים מהאנשים האלה; ובעצם, גם אני. לא שהם יעשו לנו משהו, אבל לידם הרגשנו כמעט כמו כישלון, כמו מטומטמים.

האישה פגעה בי. היא נראתה כל כך רכה ומושלמת, כמו בובת חלונות ראווה שעשויה כולה בשר, מבפנים ומבחוץ.

"בואו ניפטר ממנו – עכשיו," קראתי, ומיהרתי אל הדלת.

כבר ישבתי במושב הנהג, וטום וריצ'רד היו באמצע הדרך, ואז הופיע סטן בפתח הבית. "תברח ממנו! תברח!" יילל טום, שנכנס למכונית אחרי ריצ'רד, אבל לפני שהספקתי להתרחק האיש אחז בידית הדלת.

נתתי גז, אבל הוא לא היה מוכן להיכנע. הוא אפילו הצליח להשיג יתרון קטן והתבונן בי מבעד לחלון הקדמי, שומר על קשר עין פסיכוטי ומחייך בלעג כאומר שהוא נשאר איתנו לנצח. הוא רץ מהר יותר ויותר, פולט ענני אדים מפיו. אחרי ארבעים מטר, כשהתקרבנו לתמרור עצור שלפני הכביש הראשי, האצתי בתקווה להשתחרר, אבל הצלחתי רק להטיח אותו ישר בתמרור. הראש שלו פגע בו ראשון, והעמוד נשבר כמו גבעול ירוק, והאיש נפל והתמרור עליו. העץ היה רקוב, כנראה. למזלו.

עזבנו אותו מאחור, גבר מתנודד בצומת שפעם עמד בו תמרור עצור. "חשבתי שאני מכיר כל אחד בעיר," אמר טום, "אבל האנשים האלה חדשים לי לגמרי."

"פעם הם היו בדיחה, אבל עכשיו הם בפסגה," אמר ריצ'רד.

"שחקני פוטבול. לא ידעתי שזה יכול לקרות להם." טום הביט לאחור במורד הכביש.

עצרתי את המכונית וכולנו הסתכלנו לאחור. חצי קילומטר מאחורינו עמד סטן בשדה, לאור הכוכבים, בתנוחה של מישהו בהאנגאובר הלום אלכוהול, או של מישהו שמנסה להחזיר את הראש שלו למקומו על הצוואר. אבל זה לא היה רק הראש, כל כולו היה שבור לחתיכות ומפוזר מסביב. אין פלא שהוא לא שומע או מדבר, אין פלא שאין לו שום קשר למילים. כל הערוצים האלה היו שחוקים אצלו לגמרי.

נעצנו בו מבטים כמו רווקות זקנות. הוא, לעומת זאת, היה כלת המוות.

יצאנו לדרך. "מילה אחת לא הוצאנו ממנו."

כל הדרך העירה טום ואני מתחנו עליו ביקורת.

"אתם פשוט לא מבינים. להיות מעודדת, להיות בנבחרת, זה לא מבטיח שום דבר. כל אחד יכול להידרדר פתאום," אמר ריצ'רד, שהיה בעצמו קוורטרבק או משהו כזה בתיכון.

ברגע שהגענו לקצה העיר, למקום שבו מתחילה להימתח שרשרת פנסי הרחוב, חשבתי שוב על קפלן ופחדתי ממנו.

"עדיף לי לחפש אותו במקום לחכות," אמרתי לריצ'רד.

"את מי?"

"את מי אתה חושב?"

"אולי כבר תשכח ממנו? זה נגמר. ברצינות."

"כן, בסדר, בסדר."

נסענו ברחוב ברלינגטון. חלפנו על פני תחנת הדלק שפתוחה כל הלילה בפינת קלינטון. מישהו נתן כסף למתדלק, שניהם עמדו ליד המכונית שלו באור זרחני מוזר – נורות הנתרן האלה עדיין היו חדשות אז בעיר שלנו – והרצפה סביבם היתה זרועה כתמי שמן נוצצים בירוק. לעומתם, הפורד הישנה שלו היתה חסרת צבע. "אתם יודעים מי זה היה?" הודעתי לטום ולריצ'רד, "זה היה תאצ'ר."

עשיתי סיבוב פרסה מהר ככל שיכולתי.

"אז מה?" אמר ריצ'רד.

"אז ככה," אמרתי, והוצאתי את האקדח, שאף פעם לא יריתי בו.

ריצ'רד צחק, אני לא יודע למה. טום הניח את ידיו על ברכיו ונאנח.

תאצ'ר כבר חזר למכונית שלו והתיישב בתוכה. נסעתי למשאבות מצדן הנגדי ופתחתי את החלון. "קניתי אחד מהקילוגרמים המזויפים שמכרת בסביבות ראש השנה בשתי עשיריות. אתה לא מכיר אותי, כי מה-שמו מכר אותם בשבילך." ספק אם הוא שמע אותי. הראיתי לו את האקדח.

הצמיגים של תאצ'ר ייללו כשהוא המריא בפאלקון החלודה שלו. לא חשבתי שאדביק אותו בפולקסוואגן, אבל סובבתי אותה במהירות ויצאתי אחריו. "החומר שהוא מכר לי היה זבל," אמרתי.

"לא ניסית אותו קודם?" אמר ריצ'רד.

"זה היה חומר מוזר."

"כן, אבל אם היית מנסה אותו," הוא אמר.

"הוא נראה בסדר, ואחר כך הוא לא היה בסדר. זה לא רק אני. כולם אמרו את זה."

"הוא בורח לך." תאצ'ר חתך בפתאומיות ונכנס בין שני בניינים.

לא הצלחתי למצוא אותו כשיצאנו מאותה סמטה. אבל בהמשך הרחוב ראיתי חלקת שלג מאדימה באורות בלמים.

"הוא הסתובב בפינה הזאת," אמרתי.

כשהקפנו את הבניין מצאנו את המכונית שלו חונה, ריקה, מאחורי בניין מגורים. אור נדלק באחת הדירות ואחר כך כבה.

"אני שתי שניות ממנו." התחושה שהוא מפחד ממני היתה ממריצה. השארתי את הפולקסוואגן באמצע מגרש החניה, כל ארבע הדלתות פתוחות, המנוע פועל והאורות דלוקים.

טום וריצ'רד היו מאחורי כשעליתי בריצה לקומה הראשונה ודפקתי על הדלת באקדח. ידעתי שאני במקום הנכון. דפקתי שוב. אישה בכותונת לילה לבנה פתחה אותה, נסוגה ואמרה, "לא, לא. בסדר, בסדר, בסדר."

"טאצ'ר אמר לך לענות, אחרת בחיים לא היית פותחת את הדלת," אמרתי.

"ג'ים? הוא מחוץ לעיר." היה לה שיער שחור ארוך אסוף בזנב סוס. העיניים שלה בהחלט רעדו.

"תקראי לו," אמרתי.

"הוא בקליפורניה."

"הוא בחדר השינה." דחפתי אותה פנימה, הולך בעקבותיה מאחורי לוע האקדח.

"יש לי כאן שני ילדים," היא התחננה.

"לא מזיז לי! על הרצפה!"

היא נשכבה. הצמדתי את הלחי שלה לשטיח והדבקתי את האקדח לרקתה.

תאצ'ר יֵצא החוצה או שאני לא יודע מה. "אני מחזיק אותה פה על הרצפה!" קראתי לעבר חדר השינה.

"הילדים שלי ישנים," היא אמרה. דמעות זלגו מעיניה ועל אפה.

פתאום, בשיא הטיפשות, ריצ'רד צעד במסדרון היישר אל חדר השינה. מחווה שערורייתיות של הרס עצמי – הוא היה ידוע בהן.

"אין שם אף אחד, חוץ משני ילדים קטנים."

טום הצטרף אליו. "הוא יצא מהחלון," צעק לעברי.

חציתי את הסלון בשני צעדים והשקפתי מהחלון על מגרש החניה. לא הייתי בטוח בזה, אבל נראה שהמכונית של תאצ'ר נעלמה.

האישה לא זזה. היא רק שכבה על השטיח.

"הוא באמת לא פה," אמרה.

ידעתי שהוא לא שם. "לא אכפת לי. את הולכת להצטער על זה," אמרתי.

*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "הבן של ישו" מאת דניס ג'ונסון. הוצאת בבל, 2013.