מה ששימח אותו בנעוריו הפך לעול זִקנָתו. לפני ארבעים שנה, ווֹרמַאלד חשב לעצמו שאין דרך טובה יותר להעביר יום מאשר בציד ספרים. הוא רמס את מדרכות לונדון, אדיש לעייפות שלו ולסוליות נעליו השחוקות, תוך שהוא בוזז ספרים זולים ורק נוגע בקנאה בספרים שלא יכול היה להרשות לעצמו את מחירם. עכשיו, עדיין אסף ספרים, אך לא עבורו; הוא עבד כאספן מקצועי עבור סוחר ספרים גדול. בכל בוקר יצא לדרכו עם רשימת ספרים, שאותם יצטרך להשיג מהמוציא־לאור שלהם או לחפש בחנויות יד־שנייה. עכשיו, המדרכות היו קשות יותר ולא נרמסו כמו פעם. לקראת הצהריים רגליו נעשו רעועות ולעתים רבות קילל את הספרים עבי הכרס שכופפו את גבו.

אם רק יכול היה לזחול לאיזו פינה שקטה ונטולת ספרים שבה יוכל לנוח מבלי שיציקו לו.

לא כך דמיין, לפני ארבעים שנה, את הסיומת של חייו: הוא היה חכם וחשב שהעולם חייב להיכנע לו בסופו של דבר; שהעוני שלו לא יוכל לדכא את זעמו האציל; שעוד יש לו תקווה. היה לו חבר בעל אמצעים, שקרא את שיריו והעריץ אותם, כן־כן, ונשא בעלויות ההוצאה־לאור שלהם. איזה יום זה היה! הספר הכחול הקטן שלו חצה את הזמן לשניים; העולם עמל ויגע במשך עידנים אינספור עד להופעת הספר שלו, שסימן את תחילתו של עידן חדש. המבקרים התעלמו מהספר הכחול הקטן, והקונים לא חיפשו אותו בחנויות. כאילו זה משנה! ומה היתה ההתקבלות של אנדימיון או של מרד האיסלאם?[1]

בימים ההם היו לו שיער שופע, עיניים קורנות, ושפתיים שחייכו בפתיינות או בבוז. וגם כשלא היה לו מה לאכול, לא נתן לרעב להטריד אותו. היה לו מראה אצילי שהרגיש לו טבעי לגמרי בעודו הולך ברחוב "אֵרֶקטוֹס אַד סִידֵרָה טוֹלֵרָה ווּלְטוּס".[2] עכשיו, הכובע העלוב שחבש שימש להסתרת הקרחת; עיניו היו לחות ועמומות; והוא חרש את הרחוב כשמבטו נתון במדרכה. העולם היה חזק ממנו. הוא לא פרסם ספר נוסף, ואפילו לא היה לו עותק־משלו מהספר הכחול הקטן. כל תכונות נעוריו אבדו לו  – נתפזרו כמו זכרונות־חייו באתרי שממה, במעמקים מרוחקים.

בוקר אחד, כשהיה בחנות הספרים שעבד עבורה ורשם את רשימת הספרים היומית שהוכתבה לו בעל פה, קרה משהו מדהים.

"שִירֵי שַחֲרוּת מאת אלפרד וורמאלד, מו"ל: רובינסון, 1852."

ידו עצרה והוא הביט באדם שהכתיב לו.

"מה? כנראה לא שמעתי…"

"איזה משורר נשכח עם שם זהה לשלך, מר וורמאלד. הכותר נקרא שירי שחרות."

המכתיב חזר עבור וורמאלד על הפרטים, והוא רשם אותם באופן אוטומטי. לאחר מכן הוכתבו לו עוד שנים־עשר ספרים והרשימה הושלמה. רק אז הוא פנה אל המכתיב.

"תוכל לומר לי של מי ההזמנה?" קולו של וורמאלד רעד קצת. "אני מתכוון לשירי שחרות."

"רגע, אתה מתכוון לומר ש…?"

"אני כתבתי אותו. כן, הוצאתי ספר."

"איזה מקרה משונה. בוא נראה, מדובר בהזמנה של מר פְרֵשׁווֹטֶר מִרובע צ'יזיק.[3] אני מניח שיש לך עותק שתוכל לוותר עליו?"

וורמאלד הניד בראשו, מלמל כמה הערות לא־ברורות ויצא ליום העבודה שלו. מצב רוחו השתנה עליו. ובמקום ללכת בסבלנות אל היעד הראשון ברשימה שלו, הוא התחיל לשוטט ברחובות כשמחשבתו מפוזרת ומוסחת מרשלנותו המקצועית. הוא התחיל להבין בהדרגה כי מישהו בעולם רצה לרכוש את הספר הכחול הקטן שלו. דבר כזה עדיין לא קרה לו בשמונה השנים בהן עבד כאספן עבור החנות; מעולם לא חשב על האפשרות הזאת. מה המשמעות של זה? מי היה מר פרשווטר מִצ'יזיק?

לאחר זמן רב, שבו שוטט הרחק ממסלולו המתוכנן, הצליח להירגע ובחן את עצמו מול חלון ראווה של חנות. "אתה לא מבין?" אמר לעצמו, "זו האמת הפשוטה. מר פרשווטר מצ'יזיק רוצה את הספר שלך, רוצה אותו עד כדי כך שהזמין אותו במיוחד. הוא ללא ספק סטודנט לספרות, אולי אפילו משורר בעצמו. מישהו סיפר לו על שירי שחרות. מישהו הקריא לו שירים מתוכו. השירים ריגשו והלהיבו אותו, והוא תהה איך מעולם לא שמע את השם אלפרד וורמאלד. הוא כתב, תכף ומיד, לסוחר הספרים שלו."

האיש הזקן הזדקף, ונראה היה שניער מעליו כמה שנים זקנות. היו לו מספר מטבעות בכיסו, לכן החליט ללכת לפָּאבּ ושתה שם משקה חזק. עכשיו היה מוכן!

החיפוש שלו, באותו היום, היה לשווא. המוציא־לאור רובינסון, שפעל ב־1852, נעלם כבר מזמן ונשכח כמו סוחרי הספרים של רומא העתיקה. איש לא שמע על שירי שחרות. למחרת וורמאלד המשיך בחיפושיו חרף הייאוש העמוק שנאבק בו. ביום השלישי הוחלט לפרסם מודעה בביטאון המו"לים, אבל רק לאחר שפרסמו את המודעה פעם נוספת נתקבלה תגובה. גלויה הגיעה מסוחר ספרים מִברמינגהאם, שיכול היה לספק עותק אחד של שירי שחרות במצב "משומש מאוד", ושאחד הדפים הריקים שבסופו נתלש, תמורת מחיר של שילינג אחד. סיפרו על כך לוורמאלד וליבו געש. ההמתנה המתוחה והצעידות הקשות לכל חנות ודוכן שהכיר החלישו אותו באופן ניכר לעין. הוא סבל כעת מרעידות קבועות ביד שלו, ומכאבים משונים ברגל הנגדית ליד.

העותק של הספר הכחול, כפי שוורמאלד וידא (דבר שהפך למעין בדיחה על חשבונו בחנות), נשלח למר פרשווטר ביום שישי. בשבת בצהריים וורמאלד לבש את בגדיו הייצוגיים ביותר ונסע לצ'יזיק. הוא השיג בחשאי את כתובתו של מר פרשווטר מרשימת הלקוחות, כדי שמעסיקיו לא יחשדו בכוונותיו.

בית גדול; גינה ותיקה ומטופחת, שנמצאת כעת בשיא תפארתה הקיצית. וורמאלד ניער את ידיו ורגליו וניגש לדלת הראשית. מר פרשווטר עלול לא להיות בביתו; במקרה שכזה הדבר הנכון יהיה ללכת מבלי להשאיר את שמו ולכתוב לו מכתב. האם לא היה חכם יותר לכתוב מכתב מלכתחילה? אבל הוא כבר עמד מול הדלת והחליט לנסות את מזלו. כן, מר פרשווטר נמצא בבית, ומי מבקש? בפה יבש ולשון חצי־משותקת, קולו המשתנק אמר "אלפרד וורמאלד," ואז הזדרז לתקן, "מר אלפרד וורמאלד."

הוא הוּבל במסדרון אל הספרייה – ספרייה יפה ומפוארת, מהסוג, שלפני ארבעים שנה, היתה גורמת לו להתרגשות אלוהית. מר פרשווטר עמד ליד שולחן הכתיבה שלו; אדם בגיל העמידה עם פנים ממולחות ומגולחות, וגוף שמנמן. הוא קיבל את וורמאלד בנימוס מופתע.

"אדוני, אני אלפרד וורמאלד."

"אני חושש שאני לא זוכר את שמך."

וורמאלד הזקן הצטמרר לרגע ועיניו שוטטו בחדר. "קיבלת מסוחר הספרים שלך עותק של שירי שחרות," אמר בלשון כושלת; ופניו לבשו הבעה מוזרה שגרמה למר פרשווטר להרגיש בחוסר נוחות.        

"שירי שחרות? יכול להיות. אם מדובר בספר שירה אז כנראה שהספרן שלי הזמין אותו. לגבי מה רצית לדבר איתי?"

וורמאלד ציווה על עצמו להתעשת ובמבט מכובד־יותר שאל, "אתה אוסף ספרי שירה, אדוני?"

"כן, אני אספן. אך בנושא זה עליי להפנות אותך לספרן שלי. אני אוסף רק פריטים מסוימים. כרגע למשל, אני אוסף ספרי שירה מהעת הוויקטוריאנית של מו"לים שכבר לא קיימים. אני מבין שאתה במקצוע? אתה יותר ממוזמן לשלוח לי את הקטלוג שלך. אם כי בקרוב אני אעבור לרכוש כתבי עת מהתקופה הוויקטוריאנית המוקדמת. רצית משהו נוסף?"

"תודה אדוני, זה הכול." אמר וורמאלד והלך.

"איזה זקן מוזר." מלמל לעצמו מר פרשווטר. "סוחר ספרים שחוק, ככל הנראה. צריכים לבנות בית אבות בשבילם." הוא התיישב לשולחנו וחזר לקרוא בעותק החדש של מחירון הספרים העדכני.

[1]  אנדימיון היא פואמה של ג'ון קיטס ומרד האיסלאם היא פואמה של פרסי ביש שלי. שתי הפואמות יצאו לאור ב־1818 וזכו להתקבלות פושרת.

[2]  לטינית: כשפניו לכוכבים. חלק מתוך משפט מפורסם של אובידיוס במטמורפוזות, שנמצא בסיפור בריאת האדם על ידי פרומתיאוס. לפי הסיפור פרומתיאוס הבדיל את בני האדם מהחיות לפי מושא המבט שלהם: "ובזמן שחיות אחרות מסתכלות מטה אל האדמה הוא הורה לבני האדם שאת מבטם יכוונו אל השמיים כשפניהם לכוכבים."

[3]  אזור יוקרתי מאוד במערב לונדון.