הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. “ישיבות סודיות” מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון בעניינים חשובים ביותר. רוב הזמן חדר הילדים היה פתוח אל הסלון, אפילו במפגשי הקפה ותה הבבונג. נשות השכונה והמשפחה היו מנשקות אותנו בזו אחר זו עם כניסתנו לחדר ועם יציאתנו ממנו, ותמיד אותו משפט בפיהן:

“אללה ישמור אתכם.”

נראה היה שאחותי בת השתים־עשרה הבינה את מה שקורה בסלון טוב יותר ממני, אולי בשל האינטואיציה הנשית שלה שהחלה להיפתח כלפי מציאות החיים מסביבנו. היא הייתה מקשיבה בסקרנות דרך חור המנעול, ובכל פעם שגברה ההמולה היה פחד ניכר בפניה, או־אז הייתה ממהרת לשוב לתוך החדר, להתיישב אל שולחן הכתיבה הקטן ולגעור בי בתקיפות:

“כבר הכנת את שיעורי הבית שלך?”

מדי פעם עלו מתוך ההתלחשויות מילים כגון “שערורייה”, “ביזיון”… קולות ההמולה גברו כל אימת שחזרה ונשאלה אותה שאלה עצמה בזעם נורא שהפיל אימה על ילדותי החרֵדה:

“היא הייתה מוכרחה לדבר? אללה יחשוף את קלונה!”

שמע ה”שערורייה” התפשט בשכונה, וכל תשומת הלב הייתה נתונה לה. כשלא הצלחתי לבלום את הכדור שנבעט אל השער שלי במגרש השכונתי, לא נזף בי איש מ”הגדולים” ולא נדרשתי להתפטר מתפקיד השוער כפי שהיה נהוג לעשות. הדיבורים עליה הכריעו את המשחק. לבסוף אף ויתר ראש הקבוצה על המשחק היומי כדי לשבת עם “הגדולים” ולשוחח איתם על מה שקרה, לא לפני שהדליק סיגריה ונשף את העשן ממרומי שש־עשרה שנותיו, ואילו אנו, הקטנים, התקבצנו סביבם, מנסים ככל יכולתנו לקלוט כמה שיותר פרטים על אודות ה”שערורייה” הזאת — איך היא נראית, מה משמעותה.

רוב הסובבים אותי הביעו תדהמה לשמע המשפט שהפטיר בלחישה “הגדול” שבחבורה: “הוא היה מניח את ידו…” ואני, כמותם, גם הבעתי את תדהמתי, אף שלא הבנתי את משמעות המשפט. אחר כך, בעודו נושף את עשן הסיגריה, הוסיף ואמר ראש הקבוצה: “מתחת לתחתונים!” וכולם צעקו יחד: “לא!!”

בלילה ההוא איחר אבי לשוב הביתה. אמי עמדה ועישנה במרפסת המשקיפה אל הכפר וחיכתה לו אחוזת דאגה. באותה שעה התלחשו ביניהן אחותי ובת דודי, שהעדיפה לישון אצלנו באותו הלילה, מה שהיווה סימן נוסף בעבורי לכך שקרה אסון נורא, שהרי אנו ישנּו אצלם והם אצלנו רק כאשר נפטר מי מבני המשפחה.

מישהו מת? אם כך איפה שאר בני דודי ובנותיו? מדוע אחותי ודודניתי מתלחשות מתחת לשמיכה? ואיפה אבי?

כאשר שמעתי את קול המשאית נרגעתי מעט. אחרי פחות מדקה נשמעו צעדיו המוכרים על המדרגות, הולכים וקרבים. אחר כך שמעתי את צעדי אמי שחזרה מהמטבח אל המרפסת, והרחתי את ניחוח הקפה הערבי החמים שליווה אותה. אחותי ודודניתי השתתקו, וללא כל תיאום מוקדם עצרנו שלושתנו את נשימתנו, מנסים לקלוט מהנאמר במרפסת, אך ללא הצלחה.

אינני יודע מה קרה וכיצד האווירה השתנתה, באחת השתנתה. למחרת הבית שקק חיים. הוא התמלא בריחות חריכת בשר העוף והאורז המבושל, בריחות הפוקעיה (בשר מבושל בלבן עזים) והקובה, ובצהלות של ילדים רבים, שסביבם התגודדו גברים ונשים לרוב. האוכל וכמו כן ערמה ענקית של אקדחי פיקות, כדורים ורובים מסוגים שונים השכיחו ממני כל מחשבה על ה”שערורייה” שהטרידה אותי קודם לכן, והצטרפתי לריצת הרצים, למִשחקי המְשחקים ולנפגעי הירי.

כאשר קם ראש המשפחה ממקומו היסוּ אותנו מיד כל הנשים בתקיפות חסרת תקדים, ודודתי העצבנית אף סטרה לבנה על לחיו להשתיקו. הבנּו שהמעמד רציני, ובעל כורחנו הקשבנו לדבריו. ראש המשפחה דיבר, ואני לא הבנתי כלום, אם כי הצלחתי לזהות ביטויים בודדים כמו “משפחה אחת”, “לא קרה כלום…” הגברים הנהנו בהסכמה. כאשר סיים ראש המשפחה את נאומו הוא התקרב אל אחד מהם, שבאותה העת כיניתי אותו “דודי”, כפי שנהגתי לכנות את כל הגברים, או־אז הוא חיבק ונישק אותו, ובעקבותיו מיהרו כל הגברים האחרים לחבק ולנשק אותו. לפתע נשמעו צהלולים, ואחריהם הדהדו קריאות שמחה מהוססות.

ואז בבת אחת השתררה דממה. אחת מנשות המשפחה צעדה קדימה, גוררת אחריה ילדה שנראתה לי כבת גילי, אולי גדולה ממני במקצת. שתיהן נעמדו לפני ה”דוד”, חתן השמחה, בוכות ורועדות מפחד.

“תני נשיקה לדוד שלך!” האם ציוותה על בתה בנחרצות.

בלילה, כאשר אמי כיסתה אותי בשמיכה, שאלה אותה אחותי: “זהו זה, זה נגמר?” אמי הביטה בה ואמרה בתקיפות: “שתלך לעזאזל! מה, היא הראשונה? היא רוצה להרוס את המשפחה? ואת, בחיים אל תעשי לנו בושות כאלה, ושלא תעזי לדבר על זה בכלל, הבנת?” אחותי מלמלה כמה מילים. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא מביעה בדבריה כניעה מוחלטת לבקשתה של אמי. אמי כיבתה את האור בחדר, נתנה בנו מבט מלא אהבה ובעיניים דומעות לחשה: “אללה ישמור אתכם.”