(התרגום מוקדש בכבוד ובהוקרה רבה לפרופסור ששון סומך, שתרגם את הסיפור לראשונה בשנת 1977)

"אז תגיד שהיא מתכוונת לצאת מכאן, אדוני," צעק השוטר הישראלי שניצב בחיבוק ידיים בשער מנדלבאום כשהסברתי לו שבאנו עם אימא ושהיא "בדרך להיכנס לשם אחרי שקיבלה אישור",  והצבעתי לעבר הצד הירדני של השער.

הימים היו ימי שלהי החורף, כשהשמש כבר משקיפה על האביב. היכן שנשאר עפר בין ההריסות הוא היה מכוסה ירק, ומימינו ומשמאלו הריסות. ילדים מסולסלי פיאות השתעשעו בינות להריסות ולירק ועוררו את פליאתם של הילדים שבאו אתנו להיפרד מסבתם: "בנים עם צמות? איך אפשר?"

בתווך, רחבה גדולה של אספלט מאובק בלב השכונה ששמה המוכר לנו הוא מוסררה. שני שערים יש לה לרחבה הזאת, שער של "כאן" ושער של "שם", שניהם עשויים מחביות פח מלאות אבנים וצבועות בסיד לבן. כל שער רחב דיו למעבר של מכונית "יוצאת" או מכונית "נכנסת".

השוטר אנפף וסינן מבין שיניו את המילה "יציאה" והתכוון בכך ללמדני שיעור: היציאה, לאמור, היציאה מגן עדן, היא הדבר החשוב ולא הכניסה ל"שם"!  גם שוטר המכס לא רצה  כנראה שנחמיץ את הלקח. שכן כאשר התנשקנו עם אימא לפרידה, אמר: "מי שיוצא מכאן לא חוזר אף פעם"!

אני חושב שהרהורים דומים רדפו גם את אימא בימיה האחרונים עמנו. כאשר התאספו הידידים ובני המשפחה בביתה ערב הנסיעה לירושלים, אמרה: "זכיתי לראות במו עיני, בעודני בחיים, את הבאים לניחום המתאבלים עלי." ובבוקר, כשירדנו במורד הסמטה התלולה אל המכונית, פנתה לאחור והורתה בידה אל עצי הזית והמִשמש היבשים ואל מפתן הבית ותהתה: "עשרים שנה גרתי פה, וכמה פעמים עליתי וירדתי בסמטה הזאת!"

כשעברה המכונית ליד בית הקברות שבפרוור העיר, פנתה וקראה אל קרוביה ואל ידידיה המתים: "מדוע לא התמזל מזלי להיקבר כאן? ומי יניח פרחים על קבר נכדתי?" בשנת 1940, כש"עלתה לרגל" לירושלים, ניבא לה מגיד עתידות שהיא עתידה למות בעיר הקודש. האם תתממש נבואתו בסופו של דבר?

בת שבעים וחמש היא ועדיין לא התנסתה ברגשות האלה שלופתים את הלב ומפוררים אותו. הרגשות האלה שמשאירים ריקנות בנפש ומועקה בחזה, כמו ייסורי מצפון. געגועים למולדת. אבל אילו נשאלה מה המשמעות של המילה הזאת, "מולדת", הייתה מתבלבלת, כמו שהתבלבלה באותיות של המילה הזאת כשנתקלה בה בספר התפילה: האם מולדת היא הבית, גיגית הכביסה ומכתש הקוּבֶּה שירשה מאמהּ (כשרצתה לקחת אתה את גיגית הכביסה צחקו עליה, אבל את מכתש הקוּבֶה אפילו לא העזה לעלות בדעתה לקחת), ואולי מולדת היא הקריאות של החלבנית שמכריזה על מרכולתה בבוקר, או צלצולי הפעמון של מוכר הנפט, או השיעול של בעלה החולה בקצרת ולילות הכלולות של בניה, שיצאו מעל המפתן הזה לגור עם נשותיהם והניחו אותה לבדה!

המפתן הזה, מפתן הבית שעכשיו היא מביטה עליו בפעם האחרונה! שיספר ויעיד! כמה פעמים עמדה עליו להיפרד מבניה החתנים ושרה להם והיא נחנקת בדמעותיה:

"הבאתי אותך מסבך השיחים, גוזל קטן עירום —  לימדתי אותך לשיר, לקנן ולעוף למרום — לשווא טָרחתי, אתה גדלת, נוצות הצמחת – והנה פרשׂת כנף ופרחת.

אילו נאמר לה שכל זה הוא "המולדת", לא היתה מבינה יותר משהבינה קודם לכן. אבל עכשיו, כשהיא משקיפה על "שטח ההפקר" ומחכה שיסמנו לה לצעוד קדימה, היא פונה אל בִּתה ואומרת: "מתחשק לי לשבת עוד פעם אחת אחרונה על המפתן הזה!"

אחיה הזקן, שבא מן הכפר להיפרד ממנה, נד בראשו ללא הרף ופניו מביעות כאב ותמיהה. ה"דבר" המסתורי הזה, שאחותו מקוננת על שהיא משאירה אותו מאחור ואינה יכולה לקחת אותו אתה — דבר זה יקר מאוד גם ללבו.

 אמר לו שכן שלנו:

"אבל בסוף אתה תחתום להם על חוזה המכירה כי החוק לצידם".

הזקן הכפרי פנה אלי ואמר:

"שמע, בן אחותי, פעם אחת שמרנו במִקשה, אני ואבי ואחי הקטן. פתאום נחתה על השדה להקת חוגלות. אחי מיהר לקחת רובה ציד, כאילו הוא גבר. אבי התעלף מצחוק. אתה זוכר איך היה סבא שלך צוחק? 'שמע ילד, ציד חוגלות הוא עיסוק לגברים!' אבל הקטן שלנו היה עקשן. כעבור שעה הוא חזר אלינו ובידו, הפלא ופלא, חוגלה חיה. השתוממנו. והוא, השובב הקטן, רקד והתגאה בשלל שלו. אבי קרא: 'אבל לא שמענו קול ירייה!' הצייד הקטן ענה לו: 'כישפתי את הרובה, אבא!'; ואותי הוא השביע באבי-אבות-אבותי שלא אגלה את הסוד לאבינו: הוא ראה את העוף המסכן בין מלתעותיו של חתול גדול ורץ ורץ אחרי החתול משׂיח אל שׂיח ובין קני התירס, עד שחילץ אותו. זהו, ועכשיו הם מצפים ממני שאחתום על מסמך מכירה של הזיכרונות האלה? כמה חסרי אונים החוקים שלהם!

עצה לי אליך, שלא תבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים. לא מפני שהבתים ההרוסים והנטושים מפתים אותם לחפש בהם את מנורת הקסמים ואת הרפתקאות עלאא' אלדין. ולא מפני שהפאות המסולסלות מעלות על שפתיהם שאלות שעלולות לסבך אותך במצב ביש. לא, אלא מפני שברחוב המוביל אל שער מנדלבאום לא פוסקת, אף לא לרגע, תנועת המכוניות החוצות אותו במהירות אירופית בבואן "משם" או בצאתן "מכאן" – מכוניות אמריקאיות מפוארות שנוסעיהן לבושים בהידור, בחליפות מטופחות ובחולצות צבעוניות, או במדי צבא שנתפרו כדי להתאים שיישפכו עליהן טיפות ויסקי ולא טיפות דם.

המכוניות האלה הן של אנשי שביתת הנשק, ועדות הפיקוח, האו"ם והשגרירים והקונסולים של מדינות המערב, רעיותיהם והטבחים של רעיותיהם, וה"בּרים" והיפהפיות שלהם. הן נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלנו" כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלנו", כדרכם של בני תרבות, ואחר כך חוצות את "שטח ההפקר", נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלהם", כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלהם", כדרכם של בני תרבות, ולכבד זה את זה בחפיסות סיגריות, להתלוצץ זה עם זה וכדומה. נערכת פה תחרות בין ישראל וירדן, וההפך נכון גם כן.  

על האנשים האלה לא חל חוק המוות הקובע: "היוצא אינו חוזר", ואף לא חוק גן עדן: "הנכנס אינו יוצא". כבוד המשקיף יכול לסעוד את ארוחת הצהריים במלון פילדלפיה ואת ארוחת הערב במלון עדן, והחיוך המנומס לא סר מעל פניו לא בבוקר ולא בערב.

כשפנתה אחותי אל החייל העומד ליד "השער שלנו" בבקשה שירשה לה ללוות את אמהּ עד השער הירדני, השיב החייל: "אסור, גבירתי!"

"אבל אני רואה את הזרים האלה נכנסים וגם יוצאים כאילו הם בבית שלהם, ואפילו עוד יותר."

"לכל אחד מותר להיכנס ולצאת דרך השערים האלה חוץ מאשר לבני הארץ, גבירתי הנכבדה."

 והשוטר אמר:  "אבקשכם להתרחק מהכביש. זה כביש ראשי סואן." וקטע את דיבורו כדי להחליף דברים עם נוסעי מכונית שהגיעה (האם זו היתה מכונית "יוצאת" או "נכנסת"?) וכולם צחקו, הם אליו והוא אליהם. אבל אנחנו לא הבנו מה מצחיק כאן.

"יש סוף לכל דבר, אפילו לשעת פרידה!" אמר שוטר המכס.

מן השער "שלנו" יצאה אישה זקנה, נשענת על מקלה, לעבר השער "שלהם", והתחילה לחצות את "שטח ההפקר" כשהיא מפנה מזמן לזמן את ראשה ומנפנפת בידה, ומתקדמת הלאה. למה עכשיו, דווקא עכשיו, היא נזכרת בבנה שמת לפני שלושים שנה כשנפל לה בין הידיים מהאינטרסול? ולמה עכשיו, דווקא עכשיו, היא מרגישה נקיפות מצפון.

מבין ההריסות, בצד שממול, הגיח חייל גבה קומה, לראשו כאפייה ועקאל, וקיבל את פני הזקנה "הנכנסת" ונעמד לדבר אתה. שניהם הביטו לעברנו.

אנחנו עמדנו כאן, עם הילדים שלנו, ונפנפנו בידינו. לפנינו עמד חייל גבה קומה, גלוי ראש, ודיבר אתנו. אנחנו הבטנו לעברם, והוא אמר לנו שאי אפשר להתקדם אפילו צעד אחד נוסף.

למה הוא אמר לנו: "היא כאילו עברה עכשיו את עמק המוות שאין ממנו חזרה. זו מציאות של מלחמה, גבולות ושל שער מנדלבאום. אבקשכם לפנות מקום למעבר מכונית של או"ם!"

פתאום נחלץ מתוכנו גוף קטן מלא חיים, כמו כדור שנבעט מרגלו של כדורגלן מצטיין לעבר שערה של הקבוצה היריבה, והדבר הקטן הזה רץ קדימה, חצה את רחבת "שטח ההפקר", ואנחנו ראינו, נאלמים דום מרוב תדהמה, שבתי הקטנה היא שרצה אל סבתה וקוראת: סבתא, סבתא!" הנה היא עוברת את "שטח ההפקר", הנה היא מגיעה אל סבתה וסבתה מחבקת אותה בזרועותיה.

מרחוק ראינו את החייל בכאפייה ובעקאל משפיל את ראשו ארצה. עיניים חדות לי וראיתי אותו חופר ברגלו באדמה. ואילו השוטר שעמד בחיבוק ידיים בפתח משרדו נכנס אל המשרד, ושוטר המכס פשפש בכיסיו וחיפש משהו שכנראה אבד לו פתאום.

 איזה דבר מופלא קרה פה עכשיו? ילדה קטנה חצתה את "עמק המוות שאין ממנו חזרה" וחזרה ממנו וביטלה את ה"מציאות של מלחמה, גבולות, ושער מנדלבאום".

ילדה בורה שאינה מבינה את ההבדל בין החייל בכאפייה ועקאל ובין החייל גלוי הראש. איזו  תמימונת! כיוון שראתה שהיא לא מפליגה אל מעבר לים לארצות אחרות, דימתה לה שעודנה בארצה. היא ראתה שבצד האחר עומד אביה ובצד האחר עומדת סבתה, אז למה שלא תתרוצץ ביניהם כאוות נפשה כמו שהיתה רגילה לעשות יומיום? בייחוד שלנגד עיניה מכוניות חוצות את "שטח ההפקר" הלוך ושוב , ממש כמו המכוניות ליד ביתה. פה מדברים עברית, ושם ערבית. וגם היא מדברת בשתי השפות: בשפה האחת עם נינה ובאחרת עם סוּסוּ.

שוטר המכס נואש כנראה מלמצוא את "מה שאיבד" (יש סוף לכל דבר, אפילו למצב ביש), שכן כשם שהתחיל במלאכת החיפוש המתישה כך גם חדל ממנה פתאום, ואז כעכע בגרונו ואז אמר לחייל כמשתתף באבלו: "ילדה בורה…"

"אבקשכם, רבותי, להתרחק מהכביש, שלא ייפול אחד הילדים שלכם בין גלגלי המכוניות שנוסעות פה במהירות, כמו שאתם רואים."

והוא התרחק ראשון.

ובכן, אתה מבין למה יעצתי לך לא לבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים? כי ההיגיון שלהם פשוט, לא מסובך. אבל כמה הוא בריא!