קראו ב:
ככל שהקיץ הולך ומתהדק המחשבות נוטות להתרופף. הבטחתי שאשיב מהר, ומאז לא כתבתי. חלף שבוע: ביום א' חשבתי שאני עלול לצאת מדעתי. ביום ב' עוד לא נאספתי. ביום ג' התיישבתי לכתוב, אבל נרדמתי פרקדן. ביום ד' הבטחתי לעצמי: זהו זה, היום אני כותב, ויהי מה. לחצתי "מכתב חדש" ויצאתי לנשום אוויר. חזרתי רק למחרת. עשיתי סדר בקופסאות. הקשבתי לשכנים מחליפים מהלומות, מתפייסים וחוזר חלילה. למה התקשיתי לכתוב: כי נשבעתם שאתם מחכים לי, מצפים לי נורא, אבל בתמונות נראיתם שלווים. כי אני שקוע בבחינות עד לחגורת הכתפיים. כי לימודי הרפואה הם בדיוק, אבל בדיוק, מה שהבטיחו שיהיו: סדין ענק, בגוון ירקרק-הדסה, שנפרש מעל חיי. בשמש חזקה מספיק חודר מעט אור. אולי אפשר לכתוב בחובו שיר. אבל זהו אור דהוי, אתם מבינים. השיר ייצא חולה. ועוד היססתי לכתוב, כי הצעתם שאכתוב סיפור בהמשכים. אמרתם: זו תרפיה יעילה. רעיון לא רע, השתכנעתי לבסוף, בתום שעות ארוכות של מירקור מאמרים. איזה נזק סיפור יכול לעשות.
***
אי שם בארץ, בפאתי הכרך, ישנו בית חולים. ובבית החולים יושב עובד קבלן, שמועסק על ידי חברת שמירה, שנשכרת על ידי בית החולים. שעות על גבי שעות הוא יושב בחדר צדדי ומתבונן במצלמות האבטחה. לעתים הוא יוצא לחלץ רגליים. הוא עובד שם שלוש שנים, תכף ארבע, והוא נמצא בתקופה יציבה יחסית. כך הוא, לפחות, מרבה לציין. במסגרת אחד מהפטרולים הקבועים, עיניו נחות על פקידת הקבלה של המרכז האוטואימוני. הוא בן שלושים והיא בת עשרים ושש, אבל כשהם רואים זה את זו, שניהם מרגישים לכל היותר בני עשרים. חודש אל תוך היכרותם המאבטח מניח את הקסדה על הדלפק הכחול, מכחכח פעמיים בגרונו ושואל בהיסוס: אז מה זה בעצם אוטו-אימ-יוני? הבחורה משיבה כפי שלמדה לשנן: זה כשהגוף תוקף את עצמו. חסר ריכוז, בגלל עיניה היפות, בגלל הלק המוקפד, בגלל איך שהיא זזה, הוא מאלתר: אבל למה שגוף יפה כל כך יפגע בעצמו? הפקידה מגחכת במבוכה (הפציינטים שומעים הכול, רואים הכול ומתבוננים במתרחש בסקרנות מהולה ברוגז) – ומפטירה: דביל, אני רק עובדת פה. היא מתפתה להגיד: תשאל אותם, את כל החולים האלה, תוך שהיא מצביעה על יושבי אולם הקבלה, אך ברגע האחרון היא מתעשתת. תשאל את הרופא.
הבחור בוהה בה בחיוך כבוש, היא בוהה בו בעיניים מיתממות, מישהו צועק משהו כמו, נו, מה נסגר, ואז היא אומרת בקול רם (רם יותר משתכננה): בקיצור, אתה הולך להזמין אותי לצאת או מה? המאבטח מתרצה: אני אוסף אותך היום בשש, חכי לי ביציאה ליד הפיקוס. איפה שהפירות נושרים ונמרחים על הרצפה. הוא אוסף את הקסדה תחת זרועו ומסתלק בשריקה. הסדר שב אל אולם הקבלה. אישה מבוגרת בעלת שיער כתום זרחני, כצבעה של פטוניה מדושנת כימיקלים, מדדה אל הדלפק באיטיות עם ניילונית גדושה במסמכים. בעוד הפקידה מטפלת בענייניה, הגברת חוככת בדעתה, עד שאיזה קול פנימי מכריע את מעצוריה. בקול דק היא אומרת: מתוקה, תרשי לי לתת לך עצה קטנה? גם לי היה ניסיון עם בחורים כאלה. בהתחלה הם נחמדים.
***
בירושלים קל יותר מאשר בתל-אביב. אני מדבר כמובן על החום. הימים נסבלים, אך עדיף לשהות בצל. בעיר העתיקה מנשבות רוחות קרירות בין הסמטאות, כאילו האבנים פיתחו סגולה לשמור על מזגן האדיש. אני, בכל אופן, ממעט לצאת מהבית. בבחינות הראשונות הלך לא רע. בבחינות הבאות הלך מעט פחות טוב. נראה לי שקל לנחש ממה אני חושש: מהמשך המגמה. אם אצטרך לגשת למועדי ב', איאלץ לבטל חלק מהתכניות לחופשה. לא להיות איתכם שם – זו המחשבה שמדכדכת אותי יותר מכל. אני מדפדף בתמונות שהעברתם. הן מזכירות לי עד כמה איני שם. תראו אותי: כמה אני כאן, רחוק מחלומותיי. אולי כל התכנית הזו הייתה יומרנית מיסודה: הרפואה אינה מותירה מקום רב למחול. ואם הייתי יכול להצטרף אליכם, הייתי מצליח לרקוד?
***
אחרי שישה חודשים, אולי שבעה, משהו משתנה. רוב פגישותיהם מתרחשות כעת מחוץ לכותלי המוסד הרפואי. יש להם כבר שמות חיבה. יש גם נוחות של גוף נסמך לגוף, כשגופו שוקע בגופה. הוא מאוהב בה עד מעל הראש, וגם היא. הוא חושב עליה השכם בבוקר, עוד טרם פקיחת עיניו, וגם היא. הוא חולם למסד את המתח הנרקם ביניהם קבל עם ועדה, להנפיק לו תעודה – וגם היא. בערב נאה אחד הוא מביט בירח העולה אצלה במרפסת, ובמקום לשלוף סיגריה הוא מוציא טבעת. היא אומרת: מאמי שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני הכי רוצה, אבל אפילו לא פגשנו את ההורים. אני דואגת שאנחנו לא ממש מכירים. אולי כדאי שנעשה קודם שבוע ביוון? בן זוגה מיידה את הטבעת אל מרכז החדר, והולך להסתגר בבית השימוש. הוא מצליח לכבוש שם את כעסו, אך לא את כבודו. כשהוא יוצא, הוא מוצא אותה יושבת על קצה המיטה, משחקת בטבעת, מייבבת בדומיה. הוא נכנס למיטה, ונשכב לצדה. אחרי כמה דקות מתוחות, שנערמות ביניהם כמו מחיצה, הוא מורה לה, בואי לכאן. היא מניחה את ראשה על חזהו, ואומרת לו, סליחה, אתה יודע שאני רוצה.
הוא עונה לה: ביום שבת ניסע להורים שלך. בחורף נתחתן. היא לא אומרת דבר, אלא מנשקת את לחיו בשפתיה המלוחות, והוא הולך לישון בתנוחה עקומה. היא אינה מבינה האם הוא מפנה לה את הגב, או נרדם כך בשל נטייה סמויה של הגוף. מתוך העלטה צף קולו העמוק: תביני, בּאבּי, את כל מה שיש לי. היא מביטה בתקרה והחושך צובע את עיניה בשחור. הוא לוחש לה: את יודעת כמה הטבעת הזו עלתה לי? המחויבות בינינו יקרה יותר מכל מקום שאפשר להצטלם בו. בעזרת השם, נחסוך ונסע.
***
השבוע היה לי חלום משונה: אני יוצא מהבית מוקדם בבוקר והרחוב ריק. אני תוהה: שבת היום? יכול להיות שהגיע כיפור? אני מתחיל לצעוד על קינג ג'ורג' לכיוון עמק רפאים. אני לובש חולצת שרוולים קצרה. במקום שלעברו אני צועד השמיים כהים. אבל מאחורי, המקום שממנו אני בא, מרחפים ענני נוצה. בכל זאת, עליי להמשיך ללכת. סוף כל סוף אני רואה צללית של אדם: איש שעומד בגבו אליי. קלסתרון של חרדי. אני רואה שהוא מסתיר דבר מה בין ידיו. הוא ממלמל בשפה שאיני מבין. אני מתקרב, ומגלה שהוא מנסה להדליק סיגריה, אך בכל פעם שהוא מצית גפרור, הוא מאפשר לו לבעור עד שהוא כמעט נכווה באצבעותיו, ואז נותן לו לצנוח. אני מציע לסייע לו, אך גם אני איני מצליח להדליק את הסיגריה: גם אני שורף את הגפרור. האיש מחייך אליי במבט מלא צער. אני שואל אותו: תגיד, איפה כולם? הוא משיב לי ביידיש. אחר כך הוא פוצח במונולוג קצר, שאיני מבין ממנו מילה. אני מנסה שוב, הפעם באנגלית: וור אר דה פיפל? וור אר דה צ'ילדרן אוף גאד? האיש משיב לי: מציון תצא הבשורה! הוא מצביע באותו כיוון שבו אני צועד, החשוך, הקר. לפתע עוברת בי צמרמורת. האיש מוריד את המקטורן, ומלביש אותו על כתפיי. הוא מסיר את הכובע מעל ראשו ומניח אותו על קודקודי. אני שואל אותו: ומה איתך, לא יהיה לך קר? הוא פוטר אותי בתנועת יד, מסתובב על צירו ושב להתעסק בקופסת הגפרורים והסיגריה, במה שנדמה לי עכשיו כתפילה. כשאני מגיע לטחנת הרוח של מונטיפיורי, אני מבחין באסיפה גדולה. ההמון עומד סביב המגדל במעגל צפוף. אני נכנס בין האנשים, ומתברר לי שעליי לאחוז בשרווליהם – גם הם נאחזים בי – על מנת שלא נעוף ברוח האימתנית. השמיים סוערים במעין טורנדו. פתאום אני מבחין שגם אתם שם. אני צועק אליכם: אני כאן, אני כאן. אתם מנופפים לי לשלום ומסמנים לי לבוא בעקבותיכם. אתם צועקים משהו בגרמנית ומתחילים להתרחק. אני מנסה לבוא אחריכם, אבל האנשים נאחזים בי ואיני מצליח להתנתק. אני שואל מישהו שעומד לידי: למה אנחנו מחכים? הוא מצביע למעלה, אל עבר ענן נמוך, שבוקעים ממנו ברקים. אני מבין: אנחנו מחכים שהברק יפגע בטחנה.
***
הסכם זה הסכם: בשבת הם נוסעים לבקר אצל ההורים שלה. הבחור מתלבש היטב. היא מבקשת שיתחוב את החולצה בתוך מכנסיו. מיד היא מתחרטת: תוציא את החולצה, תפשיל שרוולים. אתה הולך לפגוש את ההורים שלי, לא לבקש העלאת שכר. הפגישה מתרחשת בדיוק כפי שקיוותה. אמא שלה אינה מתאפקת, ושואלת מעל התבשיל: אז אתם הולכים להתחתן? הוא מביט בעיני האב ומשיב, למרבה ההפתעה: כן, חשבנו להתחתן עוד החורף. אחרי המתוקים הם עולים על האופנוע ושבים אל העיר. בדרך הוא בולם ליד גן ציבורי קטן, במקום שהיא אינה מזהה (אולי זו גבעתיים, אולי רמת גן). הוא אומר לה, בואי. היא שואלת, קצת מודאגת, קרה משהו? הוא חוזר על עצמו, בואי שנייה לספסל. היא מגששת: באבי, מה קרה? אתה מלחיץ אותי. מאיפה הבאת את הגן הזה פתאום? והוא אומר: מי שמתנהג בסדר אין לו מה להילחץ, נכון? היא בוהה בו: מה?
הוא מסביר: אני עובד בבית-חולים כבר ארבע שנים. תכלס, מה אני עושה שם? היא מחייכת בתמיהה ואומרת לו: אתה מאבטח. הוא עונה לה: כן, אבל בתכלס, מה אני עושה שם? נניח עכשיו אני מגיע לעבודה. מה אני עושה? היא מדברת מהבנתה: אתה מסתובב במסדרון, אתה בודק אנשים, אתה עושה כל מיני דברים — הוא קוטע אותה: לא. אני בקושי מסתובב. מה שאני עושה בתכלס זה לשבת ולהסתכל על מצלמות. ככה כל היום. כמו תצפיתנית מזדיינת. אני רואה את הלובי, אני רואה את הקרדיולגיה, אני רואה את הנפרולוגיה, אני רואה את המרכז האקדמי ואני רואה גם אותך. זה מה שרציתי להגיד לך: שאני שומר עלייך מרחוק. שאין לך מה לדאוג. שעכשיו אנחנו הולכים להתחתן, ואני רוצה שתדעי שתמיד תהיי בטוחה, כי אני שומר עלייך עשרים וארבע שעות ביממה. הבחורה המבולבלת מרכינה את ראשה, ואומרת בגמגום: אני לא מבינה מה אתה אומר. נראה לי שאולי שכחתי משהו אצל ההורים.
הארוס חובש את הקסדה וצועק: שטויות! מה שכחת? אני אסע להביא לך. היא אומרת: לא, לא חשוב, אני אסתדר. הוא מלטף את שיערה (היא אינה רואה את פניו כשהקסדה עליו) ואומר לה: את יודעת שאת הדבר הכי יקר לי, נכון? היא מהנהנת. יופי, הוא אומר. אז בואי נעוף מפה על טיל, כי הריח של הפיקוסים משגע אותי.
***
הדברים נעשים ברורים: לא אוכל להגיע לברלין, אפספס את הפסטיבל בשטוטגרט, אבל אולי אוכל להצטרף אליכם בהמבורג, אחרי שישככו הריקודים. זה בסדר, אני אומר לעצמי, אין טעם לכעוס. בחרתי במה שבחרתי. זו השקעה לטווח ארוך. רק שאז אני שוב מדמיין אתכם רוקדים. אני מתאר לעצמי את המזרקות הקטנות של שטוטגרט, אם ישנן כאלה, ומתמלא מרירות. התכוונתי לכתוב: חימה. לא עליכם, כמובן, אלא על עצמי. תמיד רק על עצמי. אתם בסך הכול יצאתם לרקוד. מה אשמתכם שיש או אין שם מזרקות קטנות.
***
אז היא כותבת לו: באבי, אולי עדיף שלא נתראה איזה שבוע שבועיים, טוב? אני צריכה קצת לחשוב. והוא עונה לה: מה יש לחשוב? אנחנו מתחתנים. והיא אומרת לו: נכון, אבל אני צריכה לחשוב עם עצמי רגע, טוב? והוא כותב לה: לא, לא טוב. תחשבי כמה שאת רוצה היום, אבל מחר הולכים לסרט. את לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?
פתאום היא מרגישה איזו חולשה מתפשטת מהחזה לידיים ולרגליים, ובחזרה לחזה. כאילו רק הראש עומד בפני עצמו, וגם הוא סחרחר בדרכו. חברתה מאחורי הדלפק שואלת: מה קורה מותק, את נראית לי חיוורת. לא יודעת, היא אומרת ברפיון, קשה לי פתאום לנשום. החברה אומרת: תסתכלי עליי רגע. את יודעת מה זה התקף חרדה? והיא משיבה בבהלה: לא. בהפסקה הן מפטפטות במטבחון, ובתום ההפסקה הפקידה הוותיקה דוחפת לכיסה של הארוסה שטר של מאה ש"ח. היא אומרת לה, אני רוצה שתעלי על מונית – עכשיו. קחי מהבית שלך מה שאת צריכה, וסעי להורים. מחר אל תבואי לכאן, תגידי שאת חולה. אנחנו נסתדר פה. נחשוב מה עושים. אז הבחורה אומרת: כן, אוקיי, אבל תקשיבי – אני חייבת להגיד לך משהו – בינתיים הוא לא עשה לי כלום. חברתה עונה לה: את קולטת בכלל מה שיוצא לך מהפה?
למחרת בבוקר המאבטח מגיע לעבודתו מוקדם מהרגיל, ולא מוצא את אהובתו במצלמות. הוא רץ אל המרכז האוטואימוני. כשהוא מבין שאינה שם הוא מעיף במכת זרוע את הקלסרים ואת הטלפון מהדלפק. איפה היא, איפה היא, הוא צועק. הפציינטים מצקצקים נוכח העיכוב. הפקידה ממלאת-המקום צווחת: שמישהו יקרא לאבטחה! הפקידה הוותיקה, שהגתה את תכנית המילוט (ושידעה טוב מאוד שכל זה הולך לקרות) גוערת בה: אין מה לקרוא לאבטחה. את לא רואה שהוא בעצמו האבטחה? היא הולכת מעבר לדלפק ונוזפת בבחור המשתולל: מה יש לך! נדפקת? היא בסך הכול מרגישה לא טוב. היא חולה! לך לבקר אותה בבית כמו בן אדם במקום לצרוח פה כמו היפופוטם, ועדיף שתביא לה בונבוניירה. המאבטח רץ להביא את הקסדה שלו מחדר הפיקוח, ומשם קופץ על האופנוע. בינתיים הפקידה מסמסת לחברתה: הוא בדרך לבית שלך. משם הוא ייסע להורים שלך. תתכוננו.
הפקידה ממלאת המקום מעלה לפתע תובנה: התקרית תועדה במלואה במצלמות האבטחה. הפקידה הוותיקה אצה לפגוש את הקב"ט הראשי של בית החולים במשרדו, ומשם נחפזת איתו לחדר הפיקוח. יחד הם צופים בתיעוד. היא מציינת בפניו: מדובר בבן אדם חמוש. הקב"ט מרגיע: אל תדאגי, אף אחד כאן לא מקל ראש. כשהארוס הצעיר מגיע לבית הוריה של כלתו המיועדת, השוטרים כבר מחכים לו בחוץ, ומקפלים אותו בכוח אל תוך הניידת. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא שואל את עצמו בקול: למה בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מאוהב במישהי היא חייבת להרוס הכול. הוא נוגח בחלון, והשוטרים מעירים לו. הוא אומר להם: הלכתי ומצאתי והבאתי לה טבעת. היא יכולה להפסיק לאהוב אותי, אבל היא לא יכולה לעצור את האירוסין. עכשיו, משהצליח לשכנע את עצמו, הוא נרגע מעט.
***
הגעתי לבחינה מוכן בהחלט: סחבתי איתי ערימות של סיכומים ושני ספרים. זה היה מבחן עם חומר פתוח. סרקתי בעיניי את הטופס, אוסף של מאה שאלות אמריקאיות. על העשר הראשונות עניתי בקלות. נחתי לרגע, והשלמתי עוד עשרים. אחר כך פתרתי עוד עשר שאלות, בעצלתיים, והמחשבות החלו לנדוד. אחריהן החלו לתעות גם העיניים. השלמתי חמישים. הסתכלתי בשעון הקיר. הבטתי בנבחנים האחרים. ובבוחנים, שתמיד נראים כועסים-מראש, כאילו הם מוכנים לעימות מבעוד מועד. יצאתי לשירותים כדי להתאוורר. אחר כך הסברתי לבוחן שאני מעוניין לנשום אוויר, והוא אמר לי: אין אפשרות כזו, אתה חייב לחזור איתי. הוא הזהיר: אם תלך, הטופס שלך עלול להיפסל. נפרדתי ממנו לשלום.
אבל במקום לצאת אל החצר, רגליי נעו משום מה אל חדר הגופות. הדלת הייתה נעולה. התיישבתי על הרצפה ונשענתי בגבי על הדלת. עצמתי את עיניי ודמיינתי את המתים. שיוויתי אותם רוקדים, בהתחלה כמו בציורים המקסיקניים, ואחר כך כל אחד עם עצמו, כמו במופע של בת שבע. היה לי חשק אדיר להיכנס לשם, ולהישטף באור השחור. בשלב כלשהו המתמחה התורנית הגיעה ושאלה האם אני צריך איזו עזרה. רק לבדוק רגע משהו, אמרתי, ונכנסתי יחד איתה. הצחנה שצפה את נחיריי בין רגע. הסטאז'רית התעניינה: אתם לא אמורים להיות כרגע במבחן? כן, השבתי לה, אבל אני חושב שאעשה אותו כבר במועד אחר. היא המשיכה: ומכל המקומות בעולם, בא לך לבלות דווקא בחדר המתים? לא יודע, אמרתי. משום מה הוספתי: אני חושב שאטוס בקיץ לשטוטגרט או לברלין, אני אמור לפגוש שם חברים. היא הדליקה את האור העמום ואמרה תוך אנחה: תדע שגם אני הייתי במצבך, לקראת סוף השנה השלישית. אמרתי לה: כן? אז מה עושים? כלום, היא אמרה לי. מקללים ומקללים ובסוף זה איכשהו עובר.
***
הארוס שוכב במיטה בחדר נעוריו אצל ההורים ומעשן. מיד עם שחרורו ניסה להתחבר אל מערך האבטחה דרך המחשב הנייד שלו, והצליח. איש לא טרח לחסום לו את הגישה. הוא מתבונן בה יום אחר יום, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. חולפים חודשיים. הוא אוכל מול המסך, הוא צופה בטלוויזיה הגדולה כשהמסך מונח על ברכיו, וכשהוא יוצא לסידורים, הוא לוקח את המחשב עמו. הוא מתבונן בה בדומיה, בצבעים עכורים. בשפת הגוף העדינה שלה, בעודו יושב בתור לבנק. בתנועות הידיים. בחיוכה המאופק. עם הזמן הוא מתחיל לתעב את החולים, שמסתירים לו את עיניה. בכל יום הוא מוודא שעל אצבעה עדיין מושחלת הטבעת. עד שבוקר אחד נופל דבר: הוא מבחין שאצבעה עירומה. הוא מסיים לאכול את הכריך, טוען את האקדח שלו ועולה על האופנוע.
***
המתמחה אמרה לי: שמע, אני חייבת לצאת לרגע. אתה נשאר פה או מה? אמרתי לה: אני צריך רק עוד כמה רגעים. טוב, היא אמרה. תשתדל לא ללכת עד שאחזור. אסור להשאיר את המתים ללא השגחה. אין בעיה, אמרתי. אחרי שיצאה, נעלתי אחריה את הדלת. הסתובבתי קצת בחדר, והתאמנתי על צעדי ריקוד שהצלחתי למשות מזיכרוני. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. ניסיתי לחשוב עליכם, על המזרקות, אבל הסירחון העז לא הותיר לי שום פתח. גם השקט נקווה בעיניי.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.