קראו ב:
אבא צעק עליי שוב הבוקר.
הוא אמר לי שזה באחריותי, ואני יודעת את זה גם בלי שהוא יצעק. זו האחריות של הבכורה, ככה הוא תמיד אומר. והוא צודק. זה מרגיז אבל אין מה לעשות. הוא זרק עליי את השרשרת עם הרצועה. היא הייתה קרועה. שוב. זו הפעם השנייה החודש. הוא ברח, אבא אמר, ועכשיו הוא מסתובב בחוץ איפשהו, וצריך להחזיר אותו הביתה. אולי הוא יידרס, או שמשהו יקרה לו. ואם הוא יתקוף ויתחיל לנשוך ילדים כמו בפעם שעברה, זה יהיה הכל באשמתי. ואז מישהו יספר. אחד השכנים ידבר על זה עם מישהו, ואנשים מהמועצה יבואו לכפר, לחפש אותנו. אסור שזה יקרה.
אבא הצביע על החגורה העבה שלו סביב המותניים, כאילו להראות לי מה מחכה לי אם לא אעשה כמו שהוא אומר. קמתי בזינוק ויצאתי בריצה. ח'אלד ישב ליד השולחן עם אימא. אימא לא הסתכלה עליי, ממילא אין לה מה להגיד כמעט אף פעם מאז שהוא נולד. חשבתי שאולי אוכל להספיק ולאכול משהו, אבל לא. אבא הצביע על הדלת.
השמש בקושי עלתה וקר ממש. לאן הוא יכול היה ללכת? פעם מצאתי אותו בין הכבשים של משפחת אבו ח'אמד, הוא הפחיד אותן מאוד. נשך אחת ברגל ופצע אותה ואבא היה צריך לשלם על הטיפול. הוא הרביץ לו באותו היום עם מקל ואני בכיתי עד שנרדמתי.
נופפתי לנורה ולמנאל התאומות, שיצאו לבית הספר. הן ראו שהשרשרת ביד שלי, אז הן עשו פרצוף עצוב כי הן הבינו מה קורה. אני מספרת להן הכל, והן לי. אין בינינו סודות. צעקתי אליהן ושאלתי אם הן ראו לאן הוא ברח. הן צעקו שלא ראו אותו, והמשיכו ללכת אל התחנה. אני מקנאת בהן שמותר להן ללכת לבית ספר. אבא לא מרשה לי ללכת כבר שנתיים. יש יותר מדי עבודה בבית, הוא אומר. אמא צריכה עזרה, וממילא בית ספר זה לא מקום לילדות.
כלבים נבחו במזרח הכפר. זה היה סימן. רצתי לשם. רק שלא יסתבך שוב בצרות! רק שלא יפגעו בו! לפני שהגעתי שמעתי את הצעקות, וראיתי ארבעה בנים. הם אף פעם לא היו בבית הספר, הבנים האלה. רק נשארו לעבוד עם המשפחה והחיות במשק. אני לפחות סיימתי כיתה ד', ואני יודעת חשבון ולקרוא ולכתוב, והם לא יודעים כלום. שניים מהם היו יחפים, עם שיער פרוע. הם צחקו וקיללו. אחד מהם הרים מקל גבוה באוויר והאחרים החזיקו אבנים. ראיתי את האימא של הגבוה עומדת לידו. שמה ראנא, נדמה לי. רצתי וצעקתי: תעזבו אותו, אל תפגעו בו, בבקשה! הם צחקו והלכו לאחור כשהוא הסתובב במעגלים ונשך את האוויר בכעס.
רצתי למרכז המעגל, אליו. הוא היה פצוע בכתף וירד לו קצת דם מהמצח, אבל הוא היה בסדר. הוא זיהה אותי וחייך אליי ואני ליטפתי לו את הראש והחזקתי בשרשרת הצוואר של סבא והתחלתי ללכת לכיוון הבית. הילדים צחקו וזרקו אבנים לידינו, כדי להפחיד אותו. סבא נהם עליהם. הוא לבש רק תחתונים, ואי אפשר אף פעם לדעת איפה הבגדים שאימא מנסה להלביש לו. הולכתי אותו מאחורי הבתים, בשקט, שאנשים לא יראו וידברו עלינו שוב. הוא הלך לידי וחייך אליי. הוא שמח שבאתי לקחת אותו. מדי פעם הוא ניסה להתקרב ולחבק אותי, אבל דחפתי אותו כי הוא הריח כמו קקי של גמלים. רק ליטפתי אותו קצת, בשיער המזוהם שלו.
הוא יודע להגיד את השם שלי, בערך. כשהוא אומר את השם שלי זה עושה לי לבכות, כי אני נזכרת בו עוד שהוא היה כמעט בסדר. כשהוא שיחק איתי בבובות בחדר, או באווירון. אז הוא עוד היה כמו ילד, לפני שמה שאוכל לו את המוח לקח לו גם את זה. אבא לא מסכים שייקחו אותו מאיתנו. משפחה נשארת ביחד, בכל מחיר. ככה הוא אומר. סבא החזיק לי את היד. הוא נרגע לבסוף.
כשהגענו לפחון של סבא, הוא לא רצה להיכנס אז אני נכנסתי קודם ושכנעתי אותו לבוא, והוא הסכים. קשרתי אותו והלבשתי אותו בבגדים שיש שם, והוא ישב על המזרן והביט בי. הוא לא רצה שאלך ויילל בקול נמוך. נכנסתי פנימה ולקחתי לנו משהו לאכול, ובדרך הבאתי את הספר שאני הכי אוהבת, על הילדה שגרה בירח. אכלנו יחד והקראתי לו עד שהוא נרדם. כיסיתי אותו בשמיכה ויצאתי כדי לעזור לאימא עם ח'אלד.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.