תבינו את בְּלוּ פוֹלְס, המפלים הכחולים, כיצד קבלו את שמם, איך בסתיו בשנות בצורת, המים מחליקים על שפת הסלע השטוחה, זורמים ביריעה אנכית, רחבה, מושלמת, שיום בהיר משתקף בה – כחול כמו גליל סאטן נפרש. אבל רוב השנים אינן שנות בצורת ורוב הימים אינם כחולים לגמרי. בטח לא הבוקר, כשפארקר צ'וּנג נשען על מעקה המרפסת האחורית בביתו, משם הוא רואה את המפלים ואת גשר התצפית שחוצה את קו המים. יום ערפילי היום והמפלים רועמים, מלאים במים לאחר שלושה ימים של גשם. ויש אנשים על הגשר. פארקר סופר ארבעה, אחת מהם היא השריף, קייטי בַּאקְל. עוד אחד קפץ משם, הוא אומר לעצמו. הוא לוגם לגימה אחרונה מהתה וחוזר פנימה, נד בראשו.

פארקר סוקר את הסלון החשוך, חוברות "נשיונל ג'אוגרפיק" ו"רידר'ס דייג'סט" נערמות בכל מקום, ספלים גדולים ובהם תה ירוק ברמות שונות של התאדות. המזכירה האלקטרונית מהבהבת מהפינה, הודעה חדשה אחת. יכול להיות שזאת הבת שלו, סוזן, אבל הוא חושש שלבסוף יתברר שזאת לא היא, ולכן הניח לעניין וניסה לא לחשוב על כך במשך כל הבוקר. פארקר מביט החוצה אל הגשר, מחפש שוב את השריף. בקרוב היא תבוא לשאול מה הוא יודע. בהתחלה הוא לא רואה אותה, אבל אז היא עולה שוב על הגשר, עבת בשר בחוּם וחאקי, בהליכה כבדה. אולי עוד יש לי זמן, הוא חושב, פונה לסדר את החדר; עוד לא התרגל לעשות זאת, אף שכבר עברו שנתיים מאז מתה אשתו. זה היה התפקיד שלה בנישואים, לנהל את הבית, לגדל את הבת שלהם. הוא טיפל במשק הביצים, ביצי צ'וּנג, "כולם מקרקרים סביבן!" אבל עכשיו אשתו איננה והוא סגר את העסק, והוא לא דיבר עם הבת שלו כבר תשע שנים. ובכל זאת במזכירה יש הודעה שמישהו השאיר בזמן שהתקלח ויכול להיות שזו סוזן. יכול להיות שהיא זוכרת שהיום אמא שלה היתה חוגגת את יום הולדתה השישים.

פארקר מתחיל מהספלים המלוכלכים, אוסף אותם לכיור המלא. הוא פותח ברז ומים חמים פורצים החוצה. במטבח עומד ריח דגים חזק מהרגיל, והוא נזכר בארוחה שאכל אתמול בערב. הוא מרים את מכסה הסיר הכבד, ראש דג לוטיאן אדום קטן בוהה בו בעין חלבית, מאחוריו נמתח כסילופון של עצמות. הוא משליך את הדג מחלון המטבח ומביט רגע בשלושת החתולים שהוא מתעקש שאינם שייכים לו, נלחמים על האידרה. מאחוריהם נראה הגשר מזווית שונה מעט. כולם עזבו מלבד השריף. היא עומדת בגבה אליו, פניה אל המפלים, שתי ידיה נחות על המעקה. זה לא הצד שממנו קופצים אנשים בדרך כלל, חושב פארקר. הצד הזה קרוב מדי למפלים. המים שם לא רדודים מספיק למוות, ואף אחד לא קופץ מגשר בְּלוּ פוֹלס רק כדי להיפצע קשה.

הראשון שקפץ היה ג'ייסון גלאס. הוא היה בן שש-עשרה. פארקר גם ראה איך. זה קרה בערב, הוא נזכר, אחרי הארוחה. הם אכלו דמפלינג עם סלמון ובּוֹק צ'וֹי. הוא התמלא, לכן טייל על המרפסת בעוד אשתו ובתו מפנות את השולחן. הלילה היה קריר והעובדה שירד גשם למחרת ולא פסק במשך שלושה ימים נראית לו פרט חשוב עכשיו. בדמדומי הערב נראה הגשר כמו תחריט, סדרה של קווים שחורים ועבים. הוא ראה מישהו פוסע, למעשה, לא מישהו, אלא צללית שנעה הלוך ושוב. לבסוף הדמות נעצרה, וקול התנפץ באוויר הדמדומים. היא חצתה את הגשר כחץ שלוח, רצה וצעקה, "אני סופרמן" ואז נעלמה מעבר למעקה.

פארקר סוגר את הברז עד שנותר רק קילוח דק בשביל השטיפה. הוא מתחיל מהסכו"ם כי כך עשתה אשתו תמיד. המים החמימים והרטיבות גורמים לכפות ידיו להיראות צעירות כמעט. ושוב הוא חושב על גלאס הצעיר. מעולם לא שכח את קול פגיעתו של ג'ייסון בסלעים, את החבטה היחידה, כמעט ללא קול. עכשיו, כשהוא נזכר, העיקר בעיניו אינה העובדה שרץ פנימה והבהיל את אנני וסוזן, שבקושי הצליח להוציא מילה, וגם לא שטלפן איכשהו לשריף. אלא קול גופו של ג'ייסון נחבט בקרקע, כיצד הסתיימו חייו כמו לחישה בתחתית ערוץ, כמשב של אבק, כאילו לעולם כלל לא אכפת אם זהו נער או שק קמח. כתב של "הנורת'-ווסט טריידר" ביקש ממנו לתאר כיצד הרגיש כשראה איש צעיר מסיים את חייו. פארקר הביט בידו של הכתב משרבטת הערות בפנקס קטן. כיצד יוכל לתאר חיים של אדם מתפוגגים באוויר הערב, ואת היעדרה המזעזע של כל תהודה? הוא השתתק לרגע, והכתב הפסיק לכתוב, מחזיק את עפרונו מילימטרים ספורים מהנייר. לבסוף פארקר דיבר. "זה כמו לקרוא משפט עד פסיק, שאין אחריו שום דבר."

אחר כך התברר שסוזן הכירה את ג'ייסון. היא למדה מחזור מתחתיו בתיכון. בארבעת הימים שלפני הלוויה שלו היא לא הלכה לבית הספר, נשארה בבית, אכלה בחדרה, שם ישבו היא ואמהּ ודיברו במשך שעות. באחד הימים שמע אותה פארקר בוכה לבדה. הוא עצר ונקש על הדלת, אבל היא לא ענתה. "אני רק רוצה שתדעי," הוא אמר, פונה למשקוף העץ, "לא יכולת לעשות כלום. אומרים שזה בגלל סמים. הוא עשה הרבה צרות להורים שלו." היא התחילה לבכות בקול רם יותר והוא הניח את ידו על הידית, אבל לא נכנס. במקום זאת חיכה שאשתו תחזור הביתה.

ועכשיו יש לו הודעה במזכירה. אין שום סיבה לחשוב שזו סוזן, פרט לעובדה שהיום יום ההולדת של אשתו, ואף אחד אף פעם לא מתקשר אליו. ולמה שהיא תרצה לדבר עכשיו, אחרי כל השנים האלה? פארקר אפילו לא בטוח מה עליו לומר. יש לו רעיונות, משפטי התנצלות מסתננים לראשו כמעט בכל יום, אבל כולם נראים עמומים כמו הסיבה שהוא וסוזן הפסיקו לדבר מלכתחילה.

פארקר שוטף כלים ופוקח עין על השריף. הוא צופה בה פוסעת לאט, כאילו מנסה להבין משהו. אבל אם ישאלו אותו, אין מה להבין. הם פשוט צריכים להרוס את הגשר. לא די בשישה שקפצו ממנו? בנייתו נראתה רעיון טוב בזמנו, אבל עכשיו… פארקר נזכר בפעם הראשונה שעלה הרעיון, וגם קודם לכן, כשהמועצה התכנסה בבית ותיקי המלחמות, זמן רב לפני שבָּנו בסיאטל את מגדל ה"ספֶּייס נִידל". לא היתה סיבה לבקר במדינת וושינגטון באותם ימים, אלא אם היית חוטב עצים חובב, או שהתחשק לך לראות את נהר הקולומביה מכוסה במשט של בולי עץ. הוא נזכר בג'ו ורות קנט שנסעו בקיץ לטיול ארוך במכונית הת'אנדרבירד שלהם וחזרו עם תמונות של פרות בטון ענקיות ששמות ערים מצוירים על צדיהן, ותמיד היו מאחוריהן סיסמאות כמו "האדיר ביותר בעולם" או "הכי גדול מכולם." מקומות שהיו המקור של משהו, או עיר הולדתו של מישהו. הוא נזכר בראש המועצה מעביר בין כולם גלויות או מלחיוֹת שהקנטים הביאו, ועל כל אחת מהן מודפס שם של עיירה אחרת. היתה שם תמונה של מאזניים ועליהם קלח תירס ענקי ששוקל יותר מטנדר. מלאס וגאס הביאו מלחיית פלסטיק בצורת מכונת הימורים. הם אמרו שבְּלוּ פוֹלס צריכה זהות, שתהיה סיבה לאנשים לבוא ולהוציא כסף.

פארקר ממשש את שפתו של ספל סדוק ולרגע הוא שוקל להשליך אותו, כמעט אותו פרק זמן, הוא חושב, נדרש כדי להחליט על בניית הגשר. פארקר נזכר שזו היתה שנה שחוּנה ולנגד עיני כולם עמד המראה הפשוט והיפה של המפלים, השקיפות וההשתקפות. כולם חשבו שאין ספק שאנשים יבואו לראות אותם. למילדרד תומס אפילו היה רעיון מחוכם והיא המליצה לשכור צלם שינציח את המקום לפני שהגשר יוקם, כי זה ייראה יותר טוב בגלויות. משק הביצים היה בבעלותו של פארקר רק שנים ספורות כשכל זה קרה, לאחר שרכש אותו בכסף שהוריש לו אביו, רכישה שפארקר ידע כי אביו לעולם לא היה מסכים לה. אביו מעולם לא רצה שפארקר יעבוד בשום עבודת כפיים.

בשארית כספי הירושה מימן פארקר את מרבית הגשר והוא נזכר איך כולם התחילו לקרוא לו בשמו הפרטי, או לפחות ניסו. באותה תקופה הוא עדיין רצה שישתמשו בשם הסיני שלו, פַּאק. רק אנני קראה לו פַּאק, ואפילו היא העדיפה את השם האמריקני שלה על פני לִינְג. הוא נזכר שגם היא תמכה בגשר, ואפילו הציעה למועצה לכתוב לזמר פֶּט בּוּן, אולי יסכים לחנוך את הגשר לכשיושלם. המבטא שלה עדיין היה כבד כל כך, שהוא נאלץ לתרגם את מה שרצתה לומר.

לאיזו צרות נכנסנו כולנו, פארקר חושב וכמעט צוחק. הוא מחפש פריטי סכו"ם תועים במדיח הכלים. פט בון לא טרח לענות, ואשתו של פארקר הפסיקה להאזין לתקליטיו. אבל המצב נעשה גרוע יותר: אחרי שכל הכסף הושקע בגלויות ושלטים מגזעי אורנים שנוסרו באלכסון, איש לא ידע לומר בוודאות אם הגשר הביא לעיירה אפילו אדם אחד נוסף, אם כי קיץ אחד, שנתיים לאחר שהגשר נפתח, פארקר דיווח שזיהה עליו משפחה. אנשי בְּלוּ פוֹלס הרשו לעצמם להיפטר מרגשות האשם למשך שבוע כמעט.

ועכשיו, אחרי ארבעים שנה, מספר דומה של אנשים מכיר אותו כגשר המתאבדים. פארקר מביט בשריף מתופפת בידה על המעקה. לא יעבור זמן רב והיא תנקוש על דלתו.

פארקר מבחין שקרקעית אחד הספלים שכבר רחץ מוכתמת מאוד, וחוזר לקרצף אותה. הוא מביט בכתמי הגיל על גב זרועו. זקן, הוא חושב, וחוזר להתרכז בספל. הוא בודק מה זכור לו מאמש כדי שיוכל לתת לשריף גרסה מלאה, אף שלא היה שום דבר יוצא דופן. הוא שואל את עצמו מי קפץ הפעם, מה היתה הסיבה. לפעמים מתברר שאתה קשור לאנשים האלה. כמו ג'ייסון גלאס. רק שנים לאחר מכן, חודשים רבים אחרי שסוזן עברה לקולג' בלוס אנג'לס, הסתובבה אליו אנני לילה אחד במיטה, נענעה את ראשה וסיפרה לו את האמת. זה הגיח ככה פתאום. "זוכר את ג'ייסון גלאס?" השיער שלה עדיין היה ארוך ושחור אז, ורק התחילו לצוץ בו קווצות לבנות.

פארקר הנהן, מבוהל מעט. הוא היה באמצע קריאת ספר על תראפיה באמצעות אור ואסף אותו אל חיקו. "בטח, ההוא שסוזן הכירה."

"היא חברה שלו. הם רבים על סמים שלו."

הוא לא ידע מה לחשוב. "למה לא אמרתן כלום?" הוא הביט באשתו. "יכולתי לדבר איתה."

היא התרוממה והתיישבה במיטה, פניה נחתמות. "לא. לא יכולת לדבר. תמיד עסוק יותר מדי עם משק ביצים. זה בעיה שלך. תמיד בעיה שלך."

אשתו המשיכה לכעוס עליו ימים רבים, וזה לא נראה לו הגיוני. סוזן התגברה על ג'ייסון, לא? אחרי הלוויה היא התחילה לעבוד כמה שעות בשבוע במשק בבדיקת שקיפוּת. וכבר בשבוע הראשון, כשבדקה את הביצים שמוארות מאחור ועוברות על המסוע, שאל אותה, "את בסדר?"

סוזן לא הסירה את עיניה מהביצים. "בסדר גמור, אבא."

"יופי." פארקר התרחק משם. עכשיו עולה בדעתו שהיה עליו לדבר יותר. אבל היא באמת נראתה בסדר גמור, עסוקה או לפחות מעסיקה את עצמה. והקריירה שבחרו לה, ללמוד הנדסה, לא היתה בחירה טובה? היא אפילו פגשה בחור סיני נחמד. באותה תקופה, לפחות, הכול נראה בסדר. מה עוד יכלו לעשות למענה, ולא עשו?

כשהוא מייבש את הידיים נשמעת דפיקה בדלת והוא יודע שזו קייטי. פארקר ניגש לפתוח ומעיף מבט בעצמו, במראה המאובקת שבמסדרון. הוא עדיין לבוש בחלוק המגבת שלו, שרווליו עדיין מופשלים בגלל שטיפת הכלים. עטרת שיערו סומרת לכל עבר, לבנה ודלילה.

הוא מברך אותה בחיוך שקט.

"זה קרה שוב, פארקר."

הוא מהנהן אבל לא מזמין אותה להיכנס. "ראיתי אותך שם." הוא וקייטי מכרים ותיקים. כשהיתה בת שש-עשרה היה משק הביצים מקום העבודה הראשון שלה. פארקר הציב גם אותה בבדיקת שקיפות, אבל לאחר יום אחד בלבד התמרמרה על השעמום, לכן העביר אותה ללול ונתן לה עבודה של בחורים כדי שתלמד לקח. בסוף הקיץ היא היתה לעובדת הטובה ביותר שלו. לא חלף זמן רב, והוא נתן לה להשגיח על עובדים אחרים, כולל סוזן. ואף על פי שכעת היא בשנות הארבעים לחייה, כבדה יותר, שיערה הבלונדי נקצץ זה מכבר, הוא לא מתקשה להאמין שהאישה עם האקדח בחגורה היא אותה קייטי.

"ראיתָ משהו?"

"לא הפעם," פארקר אומר, ומביט מאחוריה כדי לראות במה היא מתבוננת. המשק רטוב ונוצץ, העשבים השוטים בערוגת היקינתון הישנה של אשתו כפופים מכובד גשמי הבוקר. "אני באמת צריך לצאת ולטפל קצת בחצר," הוא אומר, אבל לא נשמע משוכנע. הרי פרחים פרחו רק הודות לאנני. הוא נזכר כמה כעסה באחת השנים, משום שביקשה ממנו להביא פקעות יקינתון סגול, לא מאלה שמוכרים בחבילות, אלא בתפזורת, כדי שתוכל לבחור את הטובות מביניהן. בשנה שלאחריה פרחה כל הערוגה בלבן, אף שנשבע כי חזר ובדק את התווית על המכל. מובן שלא בדק. זה מעולם לא היה מספיק חשוב בעיניו.

קייטי מנידה בראשה ובוטשת באחד ממגפיה באדמה הכהה, הרטובה. "החתולים שלך נראים קצת מוזנחים."

"הם לא שלי. הם החליטו שאני שלהם."

"לא ממש חכמים החתולים האלה," קייטי אומרת ומסתובבת. "ולא בסדר שהמקום הזה סגור ככה."

"בן אדם לא יכול לעבוד כל החיים."

קייטי מחייכת ומסירה את כובעה המכוסה בכיסוי גשם מפלסטיק. "לעבוד? אתה?"

פארקר מחניק חיוך ומשלב את זרועותיו, נשען על משקוף הדלת. "אני דווקא זוכר שרוב הזמן ביליתי בלתקן את מה שאת קלקלת."

"תקשיב, טמבל זקן שכמוך. אתה מזמין אותי להיכנס או לא?"

לבסוף פארקר מחייך ומזמין אותה פנימה. "את בטח פועלת מתוקף צו החיפוש הקבוע שאת מדברת עליו תמיד."

היא מתיישבת על הספה, מניחה את כובעה על ערימת חוברות "נשיונל ג'אוגרפיק".

"אלוהים. עכשיו אני מבינה לאן נעלמים כל יערות הגשם."

"קניתי אותן במכירה הביתית של הנדרסון. אני אוהב לקרוא."

"אני זוכרת. אבל פעם היה לך טעם קצת יותר מעודן. ואלוהים. אתה קורא עם משקפי ראיית לילה?" היא רוכנת ומדליקה מנורה.

פארקר יושב בכורסה שלו, משענות היד כל כך שחוקות שאפשר לראות את מסגרת העץ בכמה מקומות. "תרמתי את הספרים שלי לספריה." הוא רואה את המזכירה האלקטרונית, האור האדום מהבהב מאחורי כתפה של קייטי. "אני יכול לפתוח את הווילונות."

כשהוא קם ממקומו, קייטי אומרת, "תודה רבה, ראיתי את הגשר הזה מספיק."

באמת חשוך פה, פארקר חושב, ומדליק מנורת קריאה. היא מטילה על פניה של קייטי אור צהוב עמום שמדגיש את הקמטים סביב עיניה. הוא בוחן את הבעת פניה. היא כבר לא מחייכת. "זה נראה רע?"

"תמיד זה נראה רע. אבל הפעם הגופה צפה בזרם וילדים מצאו אותה." היא עוצרת, רוכנת לפנים. "היה משהו יוצא דופן אתמול בלילה? אולי אורות? קולות?"

פארקר חושב על הלילה הקודם. הוא נכנס למיטה מוקדם, שכב ער במשך זמן רב וחשב על אנני, על כך שמחר חל יום ההולדת שלה, והתבייש מעט בכך שעכשיו, כשהיא איננה, הוא זוכר את התאריך. כשעדיין חיה, נאלצה סוזן להזכיר לו כמעט בכל שנה. הוא זוכר שעדיין היה ער והספיק לראות את אור הירח נע על פני החדר, הספיק להבחין בעננים המתכנסים. הוא נרדם לקולו של הגשם. "שום דבר," הוא אומר, שולח עוד מבט אל המזכירה האלקטרונית.

"הבחור הזה לא השאיר מכונית ולא אופנוע ולא כלום. הוא התאמץ מאוד להגיע לגשר. אנחנו רק רוצים להיות בטוחים שהוא קפץ מרצונו."

"אולי הוא בכלל לא קפץ," אמר פארקר. "סתם בחור בלי מזל שנפל למים."

קייטי החלה לנענע בראשה עוד לפני שסיים את המשפט. "גם אני הייתי רוצה להאמין בזה, אבל הוא די מרוסק ואנחנו יכולים לראות איפה הוא נחת. קפיצת ראש. השאיר שם חצי גולגולת."

"הוא מהסביבה?"

"אין עליו תעודות. אבל הוא לבש אפוד ציִד ונעלי עבודה, סימן שהוא לא מרחוק."

"אני לא מבין מאיפה בא להם הטירוף הזה." אד קיין הלך כמעט באותה צורה, פארקר נזכר. עבד בתור מסגר בסכר בּוֹנוויל ופיטרו אותו שלושה שבועות אחרי שאשתו והילדים עברו לאיידהו. הוא פשוט נסע לגשר, הניח את מכתב הפיטורים ומסמכי הגירושים מתחת לאבן, וקפץ.

היה קיץ וחם, ולכל האזור היה ריח של אורנים שרופים. פארקר נסע להביא זיקוקים לפיקניק של יום העצמאות. כשחזר הביתה יצאה אנני בריצה לקראת הטנדר לספר לו. אחד העובדים ראה את אד קופץ. אמר שהוא עמד על המעקה, משך בכתפיו, וצלל למטה ישר כמו עיפרון נופל.

קייטי בודקת את השעה בשעונה. "יש לך קפה, פארקר?"

"רק נמס." פארקר מתחיל לקום ממקומו אבל קייטי עוצרת בעדו.

"אני אמצא," היא אומרת.

הוא מקשיב כשקייטי ממלאה את הקומקום במים, פותחת ארונות ומגירות, מחפשת קפה, סוכר וכפית. בקלות יכול היה לומר לה היכן לחפש, אבל הוא אוהב לשמוע קול של עוד מישהו במטבח. אנני נהגה לקום חצי שעה לפניו ולעתים היה נשאר במיטה רק כדי להקשיב. גם אחרי שסוזן נולדה לא הפריע לו קול הבכי שלה בשעות הקטנות של הלילה. הדברים האלה הפיחו רוח חיים בבית, קולות מהקומה השנייה או מקצה המסדרון, העידוד ששאב משמיעת בתו מברישה את שיערה, קול הסירוק החוזר ונשנה, ונקישת המחבתות וכלי ארוחת הבוקר, ואיך ידע לנחש רק לפי הקולות, עוד לפני שיצא מהחדר, אם יאכלו ביצים או פנקייק, נקניקיות או בייקון.

אפילו בשנים האחרונות לפני שסוזן יצאה לקולג', כשבקושי דיברו, היה פארקר מקשיב לקולות הבית ואיכשהו זה הספיק. כמה פעמים הוא נכנס מהעבודה ושמע את סוזן משמיעה מוסיקה בקול רם מדי בחדר שלה ולא אמר כלום? עכשיו הוא מתחיל לחשוב שזו היתה טעות, להיות אבא שלא משמיע קול. היום המזכירה האלקטרונית מהבהבת בדממה מולו, קייטי מחטטת במטבח, ופארקר בכל זאת לא מוצא מלים. אם זו בכל זאת סוזן, הוא מקווה שהשאירה מספר. כבר פעמיים שכר אנשים שיאתרו אותה בלוס אנג'לס.

פארקר ממתין עד שהוא סבור שקייטי סיימה. "מצאת כל מה שצריך?"

"הסתדרתי מצוין," היא אומרת מהמטבח. "אולי הם פשוט צריכים קצת תקווה, פארקר."

"זה לא בגלל זה. תקווה אומרת שאתה יודע שאתה מחמיץ משהו." אחרי שאנני התחילה לישון בחדר הישן של סוזן, הוא האמין במשך זמן רב שהיא תימלך בדעתה ותחזור. אבל היא נותרה שם, וגם מתה באותו חדר, בשנתה.

קייטי חוזרת ומתיישבת, אוחזת בקפה שלה בשתי ידיים. "לדעתי, פארקר, במובן מסוים, לך הרבה יותר קשה מאיתנו. אנחנו מצאנו את הבחור הבוקר ואת השניים בלי העדים, אבל אתה ממש ראית את זה קורה. אתה ראית את גלאס הצעיר לפני שהייתי שריף, ואת הבת של סילבה."

"זה היה נורא," פארקר אומר. מותה של רֶבֶּקָה סילבה טרד את השלווה שלו ושל אנני יותר מכל האחרים. היא היתה רק בת עשרים ושלוש, בגיל של סוזן. בשלב ראשון הנפילה נראתה כמו תאונה, אבל אז ההורים שלה מצאו מכתב. אבא שלה היה כומר בפטיסטי בטָאקוֹמָה. בתמונה בעיתון היו לה עור בהיר, שיער אדמוני וחיוך רחב שחשף רק שיניים עליונות. בכתבה דווח שהיתה בחודש השלישי להריונה. פארקר ראה אותה יושבת על המעקה. היא לבשה סוודר לבן וג'ינס. זה היה לפנות ערב, בסתיו. המפלים היו יפים, ואף על פי שהיה מודאג בתחילה, חשב שהיא נראית שלווה, כי נדנדה את רגליה כשהביטה במים. פתאום נטתה לאחור ונעלמה. "אנני היתה עצובה זמן רב בגלל המקרה הזה," פארקר אומר. "היא רצתה שנעבור מפה אחרי שזה קרה."

"אני זוכרת. היא גם הסתובבה וניסתה לשכנע אנשים להרוס את הגשר."

פארקר מביט בקייטי, מופתע. "לא ידעתי את זה."

"אה, בטח. אחרי הבת של סילבה, אנני ניסתה לשכנע כל מי שהיה מוכן לשמוע שצריך לקשור דינמיט לקורות ולפוצץ אותו."

"היה בזה משהו." אף שפארקר תוהה אם הגשר אכן היה הדבר שהטריד אותה. כשהבת של סילבה קפצה, אנני היתה מודאגת כי דברים כבר לא הסתדרו אצל סוזן. היא עזבה את הלימודים. הגיע מכתב, בעצם פתק. פארקר אפילו זוכר את צבע הדיו, ירוק סמיך שנמרח ברווחים בין אותיות כתב ידה. נכתב בו: אמא יקרה, אני עוזבת את הלימודים. אני לא מסוגלת להיות מהנדסת. הדבר היחיד שלמדתי הוא ששום דבר לא מחזיק מעמד. למחרת קפצה רבקה סילבה, ואנני התקשרה לסוזן בוכה, ותכננה לטוס אליה ללוס אנג'לס.

קייטי מניחה את הקפה שלה וניגשת לווילונות הארוכים שמכסים את דלת ההזזה העשויה זכוכית. היא מושכת בחוט והם נפתחים בריקוד מצד לצד, טריז אור אפרפר מפלס את דרכו פנימה עם כל משיכה. היא פוסעת החוצה למרפסת. אד ערפל התיישב בצמרות האורנים. זה גורם לפארקר לחשוב על גבהים, כאילו היו בגובה רב מכפי שהם באמת, כאילו הבית שלו ניצב על צוק נישא.

פארקר יוצא החוצה, מהדק את חלוקו בחוזקה סביב מותניו, וקייטי מציתה סיגריה. מי המפלים ניתחים מטה והשמש, כמו מטבע מאחורי העננים, מכסיפה את הגשר.

"לפעמים יכול להיות כל כך יפה פה."

"והכי מתסכל שזה לא בגלל הגשר." קייטי מועכת את הסיגריה שבקושי עישנה. "פה רק המקום שבו הם החליטו לגמור עם הבדידות. הקפיצה מתחילה הרבה לפני שהם מבצעים אותה כאן."

"אני לא מבין למה הם לא יוצאים מזה ברגע שהם רואים את הסלעים למטה."

ובעוד פארקר אומר זאת, הוא נזכר שג'ייסון גלאס קפץ בלילה ושרה הפילה את עצמה לאחור. הם לא ראו לאן הם נופלים. איזו מין הרגשה זו, הוא תוהה, השניות המעטות במקום אחר, לפני שפוגעים בקרקע? ומה אם עובר זיק של חרטה? ניצוץ של טעות?

"את צריכה עוד משהו?" פארקר אומר, כי הדחף לבדוק את ההודעה מתחזק והולך.

"נראה שלא," קייטי אומרת. "האמת, חשבתי לעשות את זה בטלפון הפעם, אבל לא ענית."

"את התקשרת?"

"הבוקר. השארתי הודעה." קייטי מצביעה פנימה. "רואה, זה מהבהב."

פארקר מהסס. "אני יודע," הוא אומר לבסוף. "חשבתי שאולי זו סוזן. התכוונתי לבדוק אחרי שתלכי."

"אוי, אני מצטערת, פארקר. עוד לא דיברתם?"

"היא לא רוצה לדבר איתי," פארקר אומר. הוא מבחין בחדות שבקולו ושואף את האוויר לאט.

"אלוהים. אל תיתן לשטות הזאת להימשך בלי סוף."

"אני אפילו לא יודע איפה היא. בפעם האחרונה שדיברנו היא אמרה לי לא להתקשר."

"אני רק יודעת שג'ייקוב יצא לקולג' וג'יימי עדיין בבית, ואין לי חיים בלי שניהם." קייטי מחייכת ותוקעת את מרפקה בידידות במותנו של פארקר. "האבא שלהם זה כבר סיפור אחר."

פארקר לא מחזיר חיוך. הוא רוצה לספר לקייטי שהשתיקה הזו באשמתו, שלא רצה לדבר עם סוזן כשעזבה את הלימודים. אנני רצתה שיסעו יחד ללוס אנג'לס, להחזיר את סוזן הביתה, לפחות לוודא שהיא בסדר, אבל הוא סירב לתמוך בה כשהיא משליכה את חייה, סירב לעזוב את משק הביצים ללא השגחה. והוא מעולם לא שוחח עם סוזן, לכל היותר קיבל מאשתו דיווחים מעורפלים על אודותיה, אפילו לא ידע מה מספר הטלפון שלה. אנני חזרה מלוס אנג'לס ועברה לחדר השני ובו נשארה כל השנים. וכשמתה, הוא לא הצליח למצוא את סוזן, היא לא הופיעה בספר הטלפונים בשם צ'וּנג, גם לא באף אחד מכל אותם צ'וּנגים שאליהם התקשר. היתה לוויה, ורדים לבנים על ארון קבורה עשוי עץ מהגוני, כל אנשי העיירה. הוא קיווה שסוזן שמעה על כך איכשהו, שאשתו הכינה תוכנית למצב כזה. אבל לא, הטקס השקט חלף מבלי שהיא תופיע בכנסיית העץ הקטנה שסייע לצבוע מדי חמש-שש שנים. היא טילפנה כמה שבועות לאחר מכן וניתקה כששמעה את החדשות. "לכן אני לא מוכר את המקום," הוא אומר לקייטי. "לכן קניתי מזכירה אלקטרונית."

אבל קייטי שותקת במשך כמה רגעים. "אני רק בורג קטן, אבל אני יכולה להתקשר שוב ללוס אנג'לס בשבילך."

"אני לא חושב. עשית כל מה שיכולת." לפתע היה קולו של פארקר רך ונכנע. "אלה הצרות שלי."

קייטי נדה בראשה בהבנה. "ומה אני הולכת לעשות עם הצרה הזאת? נכון שזה קורה רק כל כמה שנים, אבל לא היה הבדל אם כולם היו קופצים באותו שבוע." שניהם עומדים, דוממים. "טוב," קייטי אומרת, מרימה את חגורתה, "אני צריכה לזוז. אם תחשוב על משהו, יש לך את המספר, אני יודעת."

פארקר מלווה אותה דרך הבית. הוא עומד על המדרגות הקדמיות כשהיא פותחת את דלת המכונית. "אולי זה היה האחרון," הוא אומר.

"גם אני מקווה," קייטי אומרת. "אבל יש יותר משש דרכים לקפוץ מגשר."

פארקר מקשיב לקול הפיצוח שעולה מהחצץ הרטוב כשהיא נוסעת משם. ואז שוב שקט, מלבד כמה דרורים מתקוטטים בין העצים. הוא מביט בשלושת הלולים הגדולים, דוממים וארוכים כמו ספינות עוגנות. משאית השיווק הישנה עם שילוט דוהה וצמיגים מנוקבים יושבת לה סמוך לגדר, שיח אוכמניות שלא נקטפו במשך שתי עונות רצופות כבר משתלט על הפגוש הקדמי.

הכול כל כך שונה עכשיו, כל כך מושתק, אין גרגור תרנגולות כשעובדים בתוך בנייני הפח, אין מי שיסתובב עם תבניות קרטון או יפעיל את אחד ממלקטי הביצים הקטנים, אין אף אחד. פארקר חיסל הכול מיד לאחר שאנני מתה, פיטר אנשים שהכיר יותר זמן מאשר את בתו.

הוא יושב בכורסה שלו ומתמקד באור האדום הקטן שבמזכירה האלקטרונית. מביט בו עד שהאור מתחיל לנוע במעגלים קטנים. בסוף זה מגיע לידי כך הוא חושב. בכלל לא כמו שדמיין לעצמו את השלב הזה בחייו, כשהוא ואנני רק הגיעו לארצות הברית והקימו את העסק.

פארקר נושם נשימה מרגיעה ומסתובב בכורסה כדי לפנות אל דלתות הזכוכית הפתוחות, ומביט אל הגשר. הוא עוצם את עיניו, אבל הוא עדיין שם, רק בראשו הכול נהיה בהיר יותר וקולם של המפלים הכחולים הופך לצלילי הגשם, הופך למשהו רך אף יותר, קול של גוף הצונח באוויר. כמו אלתור של הרוח. והנה פניה של סוזן, ענוגים כמו נימה של משי ואגל מים, מנצנצים, טיפות נופלות ושוב צלילי הגשם, ומשהו נוסף, הריחוק, הוויתור. פארקר חושב שכך נשמעת החלטה, כך נשמע מישהו קופץ כשאף מלה לא נאמרת. זו אינה נטישה. הנטישה התרחשה לפני זמן רב והיתה הדדית, וממילא איש לא הקשיב. איש לא שם לב, אלא אם הצלחנו ליפול עד לתחתית, הוא חושב. איש לא שומע עד שאנחנו דוממים לחלוטין.

עכשיו אנני איננה ואלא אם כן סוזן תתקשר, גם היא איננה. כל הדחפים הפנימיים שהתעלמו מהם, פארקר חושב, המשפחות של האנשים שקפצו פספסו את העניין לגמרי, כל ההצבעה הזו על הנקודה במעקה שממנה קפצו. הם לא הבינו כלום כי הכול קרה הרבה קודם. כשמגיע הרגע המכריע, כבר מאוחר מדי. זה התחיל אצל אד קיין כשהמשפחה שלו עברה לאיידהו, פארקר חושב, וכששקית של חומר בעשרים דולר לא סיפקה הקלה לג'ייסון גלאס. זה התחיל כשרבּקה הבינה שעל העובר הזה היא תשלם כל חייה. אלה הרגעים שאין מהם חזרה ובהם אנחנו לא רואים שאנחנו כבר באוויר, דוחקים את הבת שלנו כל כך רחוק עד שהיא אובדת לנו, ואז האשה שלנו נעלמת ואנחנו לבד. פארקר מדמיין נפילה כחולה, טעויות נקלפות מכתפיו, ולבסוף, בנתיב פשוט אחד, את הקלילות שביקש בתום כל הניווט המגושם, את ההקלה שמפתיעה אפילו אותו. תמיד שאלתי את עצמי, הוא חושב, ופתאום אני יודע מה אתה מרגיש כשאתה נופל.

 

*דימוי: Adrian Samson דרך Booooooom