"'אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. אבל איש מעולם לא שאל' — עובד 251K, אתה כתבת את זה במחברת שלך?"

"נכון."

"אתה רוצה לספר לנו?"

"לספר לכם מה?"

"מה היית עונה."

"אני לא יודע למה כתבתי את זה."

"כתבתָּ כי נָתַנּוּ לכם מחברת. זו המשימה של הקומה השמונה-עשרה, לפני שאתם הופכים להיות מדריכים. אנחנו מציעים לך שתמשיך לכתוב. יתכן שלא כל מה שתכתוב יהיה מובן לך. את זה אתה תברר בקומה הסופית."

***

חזרתי למחברת, מחקתי את השורה הראשונה: אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. והשארתי את סיומה: "איש מעולם לא שאל". ומשם המשכתי, כמו שהורו לי המדריכים של הקומה התשע-עשרה, לכתוב:

התחלתי בקומה מספר אפס. הייתי אז בן עשר שנים. אני לא זוכר איך ואיפה העברתי אותן, רק קול רך נמוך שוחה בתוכם, כמו קרן אור צהובה שחודרת מלמעלה פורמת את התקרה שמעלי מאורו של הפלורוצנט.

אֶלֶף היה המספר – שלנו העובדים. ומכיוון שלא הזדמן לי למנות בעצמי, הייתי מנסה לאחוז במספר המלבני. לכופף ולבדוק אותו כדי שיתאים לדבר שבא לתאר — אותנו.

אלף שאיפות ונשיפות בכל זמן נתון. מסדרונות ארוכים לבנים.

עשרים קומות, שכבות-שכבות.

כל קומה היא שיכפול של קודמתה.

כל מעבר היה כאילו פסענו פסיעה נוספת לעבר מקור האור.

התאגיד היה בית. מוכר. ידוע. ועם זאת … "תמיד היינו פה", עניתי, פעם כששאל אותי 277K: "אתה יודע איך הגענו לפה?",  ופתאום כשאמרתי את אותן מילים בביטחון, גם לי לא היה ברור איך. פיסת המידע היחידה שעברה בין הקומות, החדרים, המסדרונות הייתה היום שבו נמסור חזרה את אותה נשימה — בשיבה טובה בגיל חמישים. ובעצם מה הייתה המטרה של ידיעה זו? אולי למשוך אותנו קצת מעבר לקומה הנוכחית, שבה ישנו ועבדנו, לעבר הקומות האחרות. אך בדרך כלל, ישבה הידיעה יחד עם האור הלבן המסנוור, לפעמים אף התערבלה בתוכו, מעל לראשנו הרכונים אל שולחן העבודה.

סדר היום היה קבוע: קמים. שוטפים פנים. מסדרים את המיטה. מתְפקדים בכניסה לחדר האוכל. מתפקדים בכניסה לאזור העבודה. מתפקדים לפני השינה. רק סוג העבודה השתנה מקוֹמה לקומה.

בקומה מספר אפס היה עלינו להפריד בין שני סוגי זירעונים. הזירעונים נעו במעגליות על מסוע בקצב שדמה לקצב הנשימה שלנו. המחשבות שלנו התגלגלו נקודות-נקודות על גבי המסוע, רבּוֹת, קטנות, עגולות; אך כאשר התרכזנו עמוק לתוכן, גילינו שלמעשה היו רק מחשבה אחת. מחשבה שהתחילה בקיר לבן, עלתה וטיפסה מעלה עד למקום ממנו מתפזר האור, אז חזרה לבגדי העבודה שצבעם כצבע הקיר, עצרה בכפות-ידנו והרהרה האם התנועה הזו של כף-היד, זו שעכשיו ביצענו, האם לא עשינו אותה כבר קודם?

והזירעונים, הרי כבר מיינו אותם, איך חזרו שוב להתערבב?

מדי פעם עלתה לולאת המסוע על גבשושית ואז הזירעונים קיפצו ועינינו הבוהות-בעקבותם נזכרו למצמץ.

את הזירעונים הכתומים ארזנו בקופסאות לבנות מבריקות ואת השחורים השלכנו למכלי אשפה.

הכפתורים של מעלית הבניין מוּספרו מאפס ועד תשע עשרה, סך הכול עשרים קומות. רק העובדים מהקומה התשע עשרה, שהיו מנהלי העבודה של עובדי הקומות האחרות, הורשו לעבור ביניהן. היינו חמישים עובדים בקומה. הגוף שלנו היה בנוי משתי רגליים כדי ללכת, שתי ידיים כדי למיין, פֶּה לאכול, עיניים לראות, ואיבר קשיח כדי לפתוח דלתות ומעברים בין חדרים ומסדרונות. הוא נקרא הכרטיס. מי שהיה לו כרטיס רחב יותר, הצליח לפתוח יותר דלתות. הכרטיס של כולם הספיק לפתוח את דלת חדר האוכל ואת הכניסה לאזור העבודה.

לפעמים הבטנו אל הפלורוצנט, הדבר הברור שתמיד זרח מעלינו, לפעמים חשבנו שאולי בתוכו מסתתרת נקודת האור ממנה החל הכול, הניצוץ שחיבר פֶּה ויד, כרטיס ורגל לכדי מה שאנחנו — עובד מדבר, מדבר ועובד. לפעמים בין שינה לערות, על כרית פלומת נוצות, הזרועות כרכו את פינת הכרית, הפנים שקעו לתוך מתיקות, מתוך נואשות, צורך פנימי חמקמק להיאחז, והשפתיים מצצו אוויר.

בכל אופן, לא באתי לכתוב עליי, אלא על עובד 246K. הוא נולד ללא כרטיס.

בשבועות הראשונים 246K היה נעלם מיד לאחר ארוחת הבוקר.

שני עובדים מהקומה התשע עשרה היו מגיעים, לוקחים אותו ומחזירים לפני מִפְקָד השינה.

לא ידענו לאן הלך. בעינינו ליווינו את גבו המתרחק, את ידיו השמוטות בצדי גופו וגל של רחש נסחף וסגר אחריו את הדלת. הוא ישן במיטה מרוחקת משאר המיטות, ואף עובד לא העז להתקרב אליו. הוא עורר בנו הרגשה מוזרה. בהתחלה פחד, אחר-כך בחילה, כמו כשאוכלים משהו מקולקל. היה בו משהו לא טבעי. התחושה הציפה אותנו בבת-אחת באופן טבעי ובלתי נשלט — בכל פעם שעמד על יד מישהו מאתנו. היה בו חֶסֶר. אפילו בעלי הכרטיסים הקטנים הרגישו שלמים וגדולים מולו. למרות שמספר הדלתות אותן הצליחו לפתוח לא השתנה.

בשבוע החמישי נתלתה רשימת תורנויות למלווים עבור 246K ובתוך סדר היום הקבוע, נוספה מטלה. בכל שבוע מוּנה אחד מהעובדים להתלוות אל 246K על מנת לפתוח לו את המעברים. זה אולי נשמע פשוט, אך בכל פעם שמלווה פתח דלת ל-246K, הכרטיס שלו היה מתרחב ואורך, לא במציאות, רק מבחינת התחושה והחֶסֶר של 246K היה מתנקב ונפער. לכן ערב אחד, לאחר המקלחת, הציע עובד 277K, שהכרטיס שלו פתח דלתות רבות יותר מכולנו, לבדוק מה יש ומה חסר אצל 246K. שני עובדים החזיקו בידיו של 246K, שניים אחרים ברגליו. היו שם שאריות של שכבות בגופו, אבל אף עובד לא רצה לגעת, כי עברה שמועה שמי שיגע בכרטיס החָסֵר – כרטיסו יעלם, או שיעבור ל-246K. לכן נאלצנו לסגת.

לאחר ארבעים ותשע שבועות — השבועות שחלפו הוקרנו על מסך קטן במסדרון הראשי, ומכך למדנו שהזמן חלף — כאשר תורנות הליווי הסתיימה, שב ונלקח 246K על ידי שני עובדים מהקומה התשע עשרה. כשחזר בערב, כף ידו הימנית מנתה ארבע אצבעות — האצבע והאמה הולחמו לאצבע אחת גדולה ועבה שדמתה לכרטיס.  ואכן, להפתעתנו, לא רק דמתה אלא גם שימשה ככזה. כל עוד 246K נזקק לנו, החֶסֶר שלו היה הגיוני; כעת איברו הכרות שצמח על ידו, גמיש, נראֶה גם על פני משטח העבודה כְּשֶׁשֶּׁלָּנוּ הסתתר מתחתיו, הפך אותנו לחסרים.

שני עובדים אחזו בידיו. שניים ברגליו. להפריד ולברור. להפריד ולברור. שתי פעולות פשוטות, שחיינו אותן יום-יום. ל246K היה כרטיס, והיינו מחויבים למצוא את החֶסֶר שלו, להוציא אותו החוצה, לאור. 277K, שכעת הפך להיות מקום שני במספר הדלתות שפתח, התנדב לבדוק. הוא הרים באצבעותיו את השכבות שכיסו שכבות אחרות והגיע לקרום סגור. הוא לא ידע איך להמשיך מכאן. הוא הסתכל סביבו, חיפש חפץ עמו יוכל לפתוח את הקרום הסגור, ואז נעצר וחייך לעצמו, יש לו כרטיס, שעד לא מזמן פתח את רוב הדלתות. 277K העמיד בטור את כל שאר העובדים לפי דרגת הפתיחוֹת של כל עובד. היה נראה כי הוא לא יוותר על הדלת הזו, שתחזיר אותו למקום הראשון. העובדים ניסו, כל אחד בתורו, ואפשר היה לראות את הפחד בעיניים, שכיווץ להם את הכרטיס. 277K היה האחרון בתור. הוא לקח את הכרטיס שלו ודחף אותו, שוב ושוב. לבסוף כשהוציא את כרטיסו, הדלת לא נסגרה וחור נפער. עכשיו שוב היה הכול במקומו.

אני חושב שמעולם לא הבטתי בפניו של 246K, איני יכול לתאר את המרחק שבין שפתיו לאפו או את הדרך שאישוניו התרחבו והתכווצו; שטו על גלגל העין; את קולו. לא היה לו קול, כלומר בטח שהיה לו, אבל לא כזה שאפשר היה להבחין בו מבעד לקולות האחרים. למעשה, איני יודע מה עֶמְדָּתִי כלפיו, מעולם לא עמדתי מולו לבד.

לאחר שנתיים, כשהיינו בני שתיים-עשרה שנים, עלינו לקומה מספר אחת. שם טָחַנּוּ את הזירעונים הכתומים שהעובדים בקומה אפס בררו. מיטתו של 246K שוב נקבעה בקצה חדר המגורים, מיטה בודדת מורחקת משאר הדו-קומתיים. אחרי המקרה של החור, אף אחד לא התקרב אליו. החור שנמצא בלע את הכרטיס שהופיע על ידו הימנית והעלים אותו מעיני כולנו. עם 246K הרחק מהרדאר שלנו החיים היו די רגילים, עבודת הטחינה גזלה מאתנו כוחות מרובים ובקירות הריקים הייתה נחמה של שקט כמו מים זורמים.

ערב אחד לפני מפקד השינה הבחין 277K ביצור קטן וכהה מטייל על הקיר ליד מיטתו. מעולם לא ראינו משהו חי שקטן מאתנו. מיד קמה מהומה, חשבנו שמישהו מאתנו כוּוץ והפך לגרגר מהלך, עוד לפני שהמדריכים הופיעו, 277K הורה לכולם להסתדר והחל לספור. איש לא היה חסר. נשמנו לרווחה. מבלי לחשוב פעמיים 277K אחז ביצור הכהה והניחו בתוך כף ידו. הייצור מצדו המשיך ללכת במעלה היד של 277K, לא הבנו מתי יפסיק ובעצם לאן הוא רוצה להגיע, ובכלל למה שמישהו ירצה ללכת וללכת בלי סוף. לבסוף היה לנו רעיון: לבדוק מה גורם לו ללכת. הפכנו את היצור על גבו ולתדהמתנו גילינו שש רגליים. לא היה בזה שום הגיון, לנו היו שתיים והן הוליכו אותנו לאן שנתבקשנו. ספרנו שוב והמספר נותר שש. כעת משהבנו למה הגרגר הזה הולך והולך, אפילו למקומות שכבר ביקר בהם, יכולנו להחזירו למקום בו מצאנו אותו, ושוב לנשום לרווחה.

כשהיינו בני ארבע עשרה שנים, עלינו לקומה מספר שתיים. שם ערבבנו את הזירעונים הכתומים, שהעובדים בקומה מספר אחת טחנו, בחומר שקוף-לבנבן ודביק. היה לו ריח כה חריף עד שנאלצנו לחבוש מסיכות לכיסוי האף. על מכלי הנוזל הייתה מדבקה גדולה ובה נרשם באדום "לא לבליעה". ואיש מאתנו גם לא העלה על דעתו לנסות. רק "246K מינוס", זה היה הכינוי שהדבקנו לו מעתה, לא חבש את מסכתו. באופן מוזר הריח כנראה לא הפריע לו. זה גרם לנו לחשוב שהוא יותר מוזר ממה שחשבנו אותו. ומכיוון שזה הפריע לנו, הרגשנו שזה צריך להפריע גם לו. בזמן החלפת המשמרות של המדריכים, שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. "277K הכרטיס", שזה היה שמו כעת, מילא כוס שתייה בנוזל הַדָבִיק, ופתח באצבעותיו את פיו של מינוס.

אחרי שמינוס בלע את הנוזל, גם הוא החל לחבוש מסיכה. כמו כולם.

הרגשנו שעשינו מעשה טוב, והיינו גאים בעצמנו.

בסוף השנה הארבע-עשרה מה שידענו על עצמנו הִשתנה. אנחנו לא השתנינו, עדיין היו לנו רגליים ללכת, ידיים לערבב, עיניים לראות, פה לאכול, כרטיס לפתוח. אבל "מינוס" הִשתנה. שוב השתנה. ובגללו, מה שידענו על עצמנו השתנה גם כן. מעל לְבִטְנוֹ צמחו שתי פינות משולשות של כרית. מיד התפשטה בהלה בין כל עובדי הקומה. היינו בטוחים שזו תוצאה של הנוזל הדביק שנתנו לו לשתות. פחדנו שהמדריכים יגלו את העניין ויענישו את כולנו. התקרבנו ל"מינוס", חשבנו שאולי הוא ישתף עמנו פעולה ולא ילשין. אבל היה לו מבט אחר, עלוב כזה – וידענו שילשין. שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. השכבנו אותו על מיטתו. "277K הכרטיס" התקרב אליו ו"מינוס" מיד הסיט את פניו לכיוון הנגדי. "הכרטיס" שלח את ידיו למשוך את המשולשים הבולטים. אבל הם היו רכים, ונמעכו כמו הפינות של הכרית. "הכרטיס" קֵרֵב את ראשו אל המשולשים ועורנו הפך נקודות מכווצות עד שלא יכולנו לנשום, "הכרטיס" הניח את לחיו על משולש אחד, ואת ידו השמאלית על האחר, ופתאום שפתיו התעגלו וינקו אוויר; הוא החליק את אגודלו לפיו ושקַט.

כל החדר שקַט.

בתוך כל ההמולה לא שמנו לב אל "246K מינוס".

הוא היה הראשון ששבר את השקט. את פניו המוסטות, את אלו שעד כה לא עצרנו להתעכב עליהן, הוא החזיר והפנה אל "277K הכרטיס".

ידיו, ששוחררו מלפיתת העובדים, עטפו את 277K והצמידו אותו אליו בְּרוֹך.

המדריכים לא תחקרו אותנו בנושא הבליטות של 246K. אבל הם העבירו את המיטה של 246K והציבו אותה במרכז החדר. בעזרת 3 קורות מתכת הם בנו מתקן בחדר שקראו לו מדף, ועליו הניחו חפץ שעד אז לא ראינו. יכולנו להתבונן בו, היו בו האותיות והמילים כמו שלמדנו, כתובות על דפים שחוברו ביחד. אבל המילים האלה לא היו דומות להוראות שהופיעו בשלטים, כמו בכניסה לחדר האוכל. הן לא באו להודיע לנו על מה שמותר או אסור. בערב לפני השינה, 246K פתח את הדפים והקריא בקולו:

"היא-מה ברווזה ישבה ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה", משהו בקול של 246K השתנה, ואולי קודם לא באמת שמענו את קולו. התחושה הייתה נעימה. אבל גם מטרידה כי היה בה משהו שעמד על קצה לשוננו, אבל לא ידענו להגיד מה הוא. לפעמים ניסינו למצוא לו מילה, אבל לא הייתה כזו. זה היה דומה לרגע שלפני ששוקעים לשינה, הרגע שהנחנו את ראשנו על הכרית. הזרועות שלנו אחזו את פינת הכרית ופנינו שקעו עמוק לתוכה.

 "לא עבר זמן רב ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של היא-מה ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאוויר העולם, לקבל את ארוחתם הראשונה. ורק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא בקעה. חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם בקעה. שעות אחדות חלפו עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות". "מה זה היא-מה?", 277K שאל, אף פעם לא יכול היה להתאפק. אף אחד מאתנו לא ידע, אבל רצינו לשמוע עוד ועוד את קולו של 246K, למרות שגם אנחנו לא ידענו מה זה אומר "היא-מה", או "דגרה", ומה הם "אפרוחים". 246K הרים את עיניו שהיו רכות כמו מים, הביט ב-277K והמשיך להקריא, ערב ערב. והקול שלו, אני חושב ששמעתי את הקול הזה גם בקומה אפס, ואולי עוד קודם לכן.