כמה שמתחשק לי בעל רומני, חשבתי לעצמי כשחזרתי הביתה הבוקר מכל מיני סידורים, שזה השם שבו אני קוראת להאכלת חתולים ולשליחת דואר. מה זה בעל רומני, אתם שואלים? אני אגיד לכם: זה בעל שבא מהעבודה אחרי הצהריים הביתה, נשאר בגופייה ובמכנסיים קצרים בקיץ ובגופייה ובמכנסי טריינינג בחורף, יוצא לגינה, פותח את המנגל ועושה על האש. לא כל יום, נגיד, פעם בשבוע. גג פעמיים. קבב, קצת פרגיות, דברים כאלה. בשש, כשהכול מוכן, אני אזרוק כמה צ'יפסים למחבת, עוד קצת סלט ירקות, סלט חצילים, מלפפונים חמוצים ואנחנו מאורגנים לארוחת ערב. תביא את הסודה ממי, והיין האדום, נעשה קצת שפריץ.

אבל זה לא מסתדר, כי למרות הצעות שקיבלתי בנושא, בסופו של דבר לא התחתנתי עם בעל רומני, אלא עם בעל אחר, וככה אני נכספת בסתר לבעל רומני וממלאה את חובותי כרעיה נאמנה. זה יכול להסביר את זה שהבוקר, כשקופסת סרדינים נצנצה בקצה המגירה פתאום נתקפתי חשק אדיר לסרדינים, וגם שכנעתי את עצמי שזה מלא בוויטמין די, וכדאי שאוכל את זה בגילי. לקחתי שתי פרוסות לחם קל, הנחתי אותן על צלחת, ופתחתי את קופסת הסרדינים כדי לאכול אותם. הם היו ברוטב חריף, ואם לא הייתי רעבה מכמעט שבוע של דיאטה, בטח שלא הייתי אוכלת אותם. מה לי ולסרדינים? אני רוצה קבב. כן, אפילו שבוקר.

פתאום, בתוך הרוטב האדום הפיקנטי היתה איזה תזוזה. קרפ? שאל אותי אחד הסרדינים. כן, אמרתי לו, אבל מנישואים. 32 שנות נישואים, ובכל זאת רק נישואים. בסדר, אמר הדג, אנחנו מכבדים נדרי נישואים גם במקום שממנו אני מגיע, ולפי השם שלך, את מבינה שאנחנו משפחה. אולי משפחה רחוקה, ובכל זאת משפחה. אל תראי אותי שוכב ככה בין הסרדינים. אני דג זהב. רוצה לבקש משהו?

לא, אמרתי לו. לא צריכה כלום, הכול בסדר. זכייה בלוטו? שאל. לא, זה הכי פחות מהכול. אז מה? שמעתי שאת רוצה בעל רומני, אמר. איך אתה יודע? שאלתי אותו, והוא אמר: שמעתי אותך אומרת את זה דרך הפחית שימורים. ואני חשבתי שאמרתי בלב. 

אבל ההצעה שלו עניינה אותי. אבל שתדעי הוא אומר, אני דג זהב אמנם, אבל גם אצלנו יש חוקים: אם מחליפים, אי אפשר אחר כך להתחרט, ומה שיוצא, יוצא. אני יכול לארגן לך בעל רומני בשנייה, אבל אם למשל הוא יריב עם הילדים, יאכל שום לפני השינה או יחמיץ אבטיחים בקיץ, אין חרטות, אין אחריות ואין תיקונים, ואני גם לא מחזיר את הבעל הקודם בשום פנים ואופן.

טוב שאתה אומר לי, אמרתי לו, תן לי לחשוב על זה. 

ומה אני יכול לעשות בינתיים? הוא שואל אותי. בינתיים, אוציא אותך מכאן לאיזה כוס או משהו, שתוכל לשחות, אני אוכל את יתר הסרדינים ונחשוב. אתה צריך להיזהר מהחתולים, הם הביאו לי כבר כמה דגי זהב מהבריכות בגינות של השכנים, והם בוודאי יראו בנוכחותך התגרות מסוג מסוים, שלא לומר ארוחת צהריים. וגם אם לא, שתדע, שאם אני מחליטה שאני לא רוצה כלום, אתה ישר יורד לדרגת סרדין על כל המשתמע מכך. אז תיקח את זה בחשבון. אני מעריך שאין לי הרבה ברירות, אמר. רק, אם אפשר לבקש, לא בכלי עגול. ידוע שדגי זהב משתגעים מזה. אין בעיה, אמרתי לו, ושמתי אותו בתוך צנצנת מרובעת של נס קפה.

התחלתי לחשוב על האזהרה הזאת. חברה שלי הלכה לחוג ריקודי עם, פגשה שם איזה אחד, לא רומני אמנם, אבל גם אוהב בשר, והחליטה שהספיק לה מבעלה. אמרה לו, תשמע, נראה לי שמיצינו, בכל זאת 25 שנה זה חצי יובל, בוא ניפרד. הבעל לא הבין מאיפה זה בא בדיוק, הוא לא ידע שהיא כל כך אוהבת בשר, כי גברים יודעים על נשים פחות ממה שנשים יודעות על גברים, אבל לא היתה לו ברירה והוא הסכים.

נו, ואז נכנס לתמונה הלא בעל הלא רומני, והתברר, שהוא לא סתם אוהב בשר, אלא ממש דורש בשר כל יום. מביא הביתה קילוגרמים על קילוגרמים של פרגיות, לבבות, סטייקים לבנים, קבבים, ומה לא. והחברה שלי שבאמת אוהבת בשר, קצת התעייפה מזה: גם היה כל הזמן ריח של שומן שרוף בבית, גם היא עלתה במשקל, וגם, וחשוב שזה יישאר בינינו, היא גילתה, שהוא אוהב בשר של כל מיני חיות שהיא בכלל לא מכירה ושיש לו המון ניסיון באכילת חיות אקזוטיות. קוץ בודד של דורבן היה הרמז הראשון למה שעמד להתחולל בבית שלה בחודשים שבאו אחר כך. מה זה? שאלה אותו כשראתה את הקוץ. זה? אמר, סתם, לא יודע בדיוק. מה זה נראה לך? זה נראה לי קוץ של דורבן, היא אמרה לו, והוא אמר, נו, באמת, אני אפילו לא בטוח שאני יודע מה זה דורבן. כן, ממש.

זה לא היה הכול. בדיעבד התברר שכל מיני חלקי בשר שהוא הביא הביתה היו של חזיר בר, של חסידה, של ברבור (גם אצל שלמה המלך, ככה הוא הסביר לה, אכלו את העוף הזה), של יען, ואפילו של איגואנה, חמישה סטייקים שהוא הזמין ממקסיקו, והגיעו בתוך ארגז קלקר מלא בקרח. וזה היה לו כל כך טעים, שהוא תכף הכין לעצמו עוד מנה, וגם הכריח אותי לאכול את זה בידיים. אחרי שגמרנו לאכול, הוא ליקק לי את הפה מסביב, כדי לאסוף את השאריות. לא יודעת מאיפה הוא השיג את כל הבשר הזה, לפעמים היה להם ריח של כביש. הבנתי שהחלפתי את בעלי הטוב והשקט בפרא אדם, שלא לומר סוטה, ועכשיו… מה אני עושה עכשיו? זה לא היה פשוט בכלל, ומה זה התחשק לי בורקס. כבר לא יכולתי לראות יותר את כל הבשר הזה מהבוקר עד הערב. זה עשה לי גועל וסתם לי לגמרי את התיאבון. והוא? מיום ליום נהיה יותר גרוע: מעניין איזה טעם יש לבשר כלב, הוא היה אומר, לבשר של במבי, לבשר של חתול, לבשר של אריה… כל דבר הוא רצה לטעום, כאילו אין שום דרך אחרת להתרשם ממשהו, אלא להעביר אותו דרך מערכת העיכול שלך.

זה נגמר בפיצוץ: בוקר אחד, אחרי שהוא יצא מהבית מי יודע לאן, היא ניצלה את ההזדמנות, הזמינה מנעולן, החליפה את כל המנעולים, חיפשה את כל הילדים וגם מצאה אותם, ואפילו הביאה חתול חדש מהפח, שלחה לו מכתב מעורך דין, שזה תמיד טוב, וכמובן, קצת צמחונות, קצת טבעונות, כמה ימים במצפה אלומות, את יודעת, כל מה שעושים במקרה כזה.   

ואז? אז היא התקשרה לבעל הקודם שלה והזמינה אותו לחזור הביתה, לא לפני שניקתה את הבית טוב טוב, אולי אפילו הביאה סיידים, לא זוכרת. ומה הבעל עשה דבר ראשון כשהוא הגיע? ראה את הדג בתוך הצנצנת המרובעת ושאל אותה, מה זה הדג הזה פה? זה? היא אמרה לו, סתם, דג זהב. יפה, נכון? בואי, בואי הוא אמר לה, והשליך אותו חי לשמן הרותח.