"נראה לי שאתם זוג, אבל לא בא לכם להודות בזה." "אנחנו לא זוג," הם עונים בקול אחד, וזאת האמת: מזה חודש הם ישנים יחד, אוכלים, קוראים ועובדים יחד, ולכן מישהו עם נטייה להגזים, מישהו שיתבונן בקפידה בחילופי הדברים ביניהם, באופן שבו גופיהם מתקרבים ומתערבבים זה בזה, מישהו חצוף שעדיין מאמין בכל הדברים האלה, עשוי לומר שהם אוהבים זה את זה באמת, או לפחות שהם חולקים תשוקה מסוכנת וסולידארית שמקרבת ביניהם באופן סולידארי ומסוכן. ואף על פי כן, הם לא זוג, אם יש משהו שהם בטוחים בו הוא שהם לא זוג. היא ארגנטינאית והוא צ'ילני ומוטב, מעתה ואילך, לכנות אותם כך: הארגנטינאית והצ'ילני.

הם חשבו ללכת ברגל, הם דיברו על כמה נעים ללכת ברגל מרחקים ארוכים ואפילו חילקו את האנושות לשתי קבוצות: אלה שלא הולכים מרחקים ארוכים ואלה שכן, ולכן הם, מבחינה מסוימת, אנשים טובים יותר. הם חשבו ללכת ברגל אבל פתאום החליטו לעצור מונית, אפילו שידעו כבר חודשים, עוד בטרם הגיעו למקסיקו הבירה, כשקיבלו תדריך מלא אזהרות, שאסור לקחת מונית ברחוב, אבל הפעם זה בדיוק מה שהם עשו, וכעבור כמה דקות היא התחילה לחשוב שהנהג סוטה מהדרך ואמרה את זה בלחש לצ'ילני והוא הרגיע אותה בקול רם, אבל עוד לפני שסיים את המשפט נעצרה המונית ונכנסו שני גברים והצ'ילני הגיב באומץ, בפזיזות, בבלבול, בילדותיות, בטמטום: הוא הנחית על אפו של אחד השודדים רצף של מהלומות והמשיך להיאבק שניות ארוכות בזמן שהיא צעקה "די, די, די". הצ'ילני הפסיק, השודדים התרגזו והכניסו לו חזק, אולי שברו לו משהו, אבל כל זה קרה מזמן, לפני עשר דקות: מאז לקחו להם את הכסף ואת כרטיסי האשראי והכריחו אותם לפלוט את הקוד הסודי וכעת נותר פרק זמן קצר למדי שנראה להם נצחי ובו הם נוסעים בעיניים עצומות – "תעצמו את העיניים, חארות," מצווים עליהם שני הגברים, ועכשיו הם שלושה כי המכונית נעצרת, נהג המונית יוצא ומול ההגה מתיישב שודד שלישי שעד כה נסע אחריהם בטנדר, והנהג החדש מרביץ לצ'ילני וממשש את הארגנטינאית והם, שסופגים את המכות והלפיתות בהכנעה, היו אסירי תודה אילו ידעו, כפי שאנחנו יודעים, שהחטיפה תסתיים כעבור דקות ספורות, והם ילכו בצעד מהוסס ומאומץ לאורך רחוב כלשהו בשכונת קונדסה, כי השודדים שאלו אותם לאן הם צריכים להגיע והם ענו שלשכונת קונדסה, והשודדים אמרו להם שהם יורידו אותם שם, "אנחנו לא כאלה רעים, אנחנו לא רוצים שתסטו יותר מדי מהדרך," ורגע לפני שהורידו אותם, באופן בל יאמן, נתנו להם מאה פסו למונית, אבל הם, כמובן, לא חזרו במונית, אלא נסעו ברכבת התחתית והיא בכתה לפרקים והוא חיבק אותה ולפעמים הוא זה שעצר את הדמעות, מבולבל, והיא הצמידה את רגליה לרגליו כמו במונית, שכן החוטפים הכריחו אותם לשמור מרחק אבל היא בכל זאת הקפידה להניח את הסנדל הימני שלה על הנעל השמאלית של הצ'ילני.

הרכבת מתעכבת שעה ארוכה, שש או שבע דקות בתחנת ביניים, כפי שקורה לעתים קרובות ברכבת התחתית של מקסיקו הבירה, והעיכוב השגרתי הזה, שהם מכירים היטב, מייגע אותם, נראה להם מכוון ולא נחוץ, עד שהדלתות נסגרות והרכבת יוצאת לדרך וסוף כל סוף הם מגיעים לתחנה וממשיכים ללכת יחד לכיוון הבית שהיא חולקת עם שני חברים, כי הארגנטינאית והצ'ילני לא גרים ביחד, הוא גר עם סופרת אקוודורית, היא עם ספרדי וצ'ילני אחר, למעשה הם לא חברים, או אולי כן אבל זו לא הסיבה שהם גרים יחד, כולם שם לתקופה קצרה, כולם סופרים והם באו למקסיקו לכתוב בזכות מלגה שקיבלו מממשלת מקסיקו, אם כי הדבר שהם עושים הכי מעט הוא לכתוב, ואף על פי כן כשהם מגיעים ופותחים את הדלת, הספרדי, בחור רזה ומנומס שעיניו אולי קצת גדולות מדי, כותב, והצ'ילני השני לא נמצא, אין ברירה אלא לקרוא לו הצ'ילני השני, הסיפור הזה פגום משום שיש בו שני צ'ילנים, צריך היה להיות בו רק אחד, ומוטב אילו היה נטול צ'ילנים לחלוטין, אבל יש בו שניים, אם כי הצ'ילני השני לא נמצא. הצ'ילני הראשון והצ'ילני השני גם הם לא חברים, למעשה הם אויבים, או לפחות בצ'ילה היו אויבים, כי עכשיו שניהם במקסיקו וכל אחד בדרכו יודע שלהמשיך את הריב ביניהם זה מגוחך ומיותר, שכן הריבים הללו היו ריבים שבשתיקה ודבר לא מונע מהם להתפייס, אם כי שניהם יודעים גם שלעולם לא יהיו חברים והמחשבה הזו מבחינה מסוימת מקלה עליהם ומחברת ביניהם, באותו אופן שמחבר ביניהם האלכוהול, כי הם השתיינים הכי רציניים בחבורה.

אבל כשהם מגיעים הביתה אחרי החטיפה הצ'ילני השני לא נמצא, רק הספרדי שם, יושב מול השולחן בסלון, שקוע בכתיבה ולידו בקבוק קוקה-קולה, או יותר נכון הוא חובק בקבוק קוקה-קולה, וכשהם מספרים לו מה קרה הוא מפסיק לעבוד ומפגין חמלה, יושב איתם, מדובב אותם, מפיג את המתח בבדיחה קלילה במקום הנכון, עוזר להם לחפש את מספר הטלפון שאליו הם צריכים להתקשר ולבטל את כרטיסי האשראי, גנבו להם שלושת אלפים פסו, שני כרטיסי אשראי, שני טלפונים ניידים, שני מעילי עור, שרשרת כסף ואפילו מצלמה, שכן הצ'ילני חזר לקחת את המצלמה, הוא רצה לצלם את הארגנטינאית, כי הארגנטינאית יפהפייה, עוד קלישאה, אבל מה אפשר לעשות, היא באמת יפהפייה, ובוודאי עלה בדעתו שאלמלא חזר לקחת את המצלמה הם לא היו עולים על המונית, באותו אופן שבו כל עיכוב או חיפזון היו יכולים להציל אותם מהחטיפה.

הארגנטינאית והצ'ילני מספרים לספרדי את הסיפור וכך חווים אותו מחדש וחולקים אותו בפעם השנייה או השלישית. הצ'ילני תוהה אם המאורע יאחד או יפריד ביניהם וכך גם הארגנטינאית, אבל אף אחד מהם לא אומר את זה. באותו רגע מגיע הצ'ילני השני, הוא חוזר ממסיבה ומתיישב לאכול עוף ומיד מתחיל לדבר בלי לשים לב שמשהו קרה, אבל אחר כך הוא רואה שהצ'ילני הראשון מחזיק על פניו הנפוחות שקית קרח, אולי בהתחלה נראה לו נורמאלי, שעל פניו של הצ'ילני הראשון יש שקית קרח, אולי בעולם המשונה שלו, עולם של משורר, זה נורמאלי שמישהו יעביר לילה שלם עם שקית קרח על הפרצוף, אבל לא, זה לא נורמאלי להעביר לילה שלם עם שקית קרח על הפרצוף, אז הוא שואל מה קרה ואחרי שמספרים לו הוא אומר, "איזה דבר נורא, היום כמעט קרה לי אותו דבר," ומיד מתחיל לדבר על השוד התיאורטי שכמעט נפל קורבן לו וניצל רק משום שהחליט בהחלטה של רגע לרדת מהמונית. בזמן שהם משוחחים הם שותים מסקל בלגימות מהירות והספרדי והארגנטינאית מחסלים ג'וינט.

עכשיו מגיע עוד מישהו, חבר של הספרדי אולי, והם חוזרים לסיפור, בעיקר לחלק האחרון, חצי השעה האחרונה במונית, שמבחינתם היא למעשה סיפור נפרד, משום שהחטיפה נמשכה שעה שלמה ובחצי השעה הראשונה הם חששו לחייהם, ואילו בחצי השעה השנייה לעומת זאת כבר לא חששו לחייהם, הם היו אחוזי חרדה אמנם, אבל הרגישו שתימשך הנסיעה כמה שתימשך, השודדים לא יהרגו אותם, וזאת משום שחילופי הדברים לא היו אלימים עוד, או אולי בעצם כן, אבל זו היתה אלימות מרומזת, מעוותת. "ארגנטינאים כבר שדדנו אבל צ'ילני עדיין לא," אומר זה שיושב ליד הנהג, בסקרנות אמיתית, כך נדמה, ומתחיל לשאול את הצ'ילני על המצב במדינה שלו והצ'ילני עונה לו בנימוס, כאילו היו מלצר ולקוח במסעדה, והטיפוס הזה כל כך רהוט ומתורגל בשיחה מן הסוג הזה, שהצ'ילני חושב שאם אי פעם יספר את הסיפור איש לא יאמין לו, והרושם הזה מתחזק כעבור כמה דקות, כשהבחור שיושב לידם במושב האחורי ומחזיק את האקדח אומר, "נראה לי שאתם זוג אבל לא בא לכם להודות בזה," והם עונים בקול אחד ש"לא, הם לא זוג," והשודד שואל, "למה, למה אתם לא זוג, הוא דווקא לא כזה מכוער, הוא מכוער, אבל לא עד כדי כך, אתה תיראה הרבה יותר טוב בלי כל השיער הזה, רק בשנות השבעים הלכו ככה," הוא אומר לו, "וגם המשקפיים האלה גדולים מדי, בוא אני אעשה לך טובה," ואז הוא מוריד לו את המשקפיים וזורק אותם מהחלון, ולרגע הצ'ילני חושב על סרט של וודי אלן שראה לא מזמן ובו שוברים לגיבור את המשקפיים שוב ושוב, והצ'ילני מחייך קלות, אולי רק לעצמו, חיוך מבוהל, אבל בכל זאת חיוך.

"אני לא יכול לספר אותך, כי אין לנו מספריים, תזכיר לי להביא מחר מספריים כדי לספר את כל הצ'ילנים שנשדוד, כי מעכשיו נשדוד רק צ'ילנים, היינו לא הוגנים, שדדנו מלא ארגנטינאים ורק צ'ילני מזויין אחד, מעכשיו נתמחה בצ'ילנים עם שיער ארוך, יש לי סכין אבל אי אפשר לחתוך שיער עם סכין, הסכין הוא בשביל לחתוך לצ'ילנים מזויינים את הביצים, החבר שלך יש לו ביצים, אבל לפעמים אלה שיש להם ביצים מאבדים אותן, תגידי לו רק שיירגע, כי בגלל הביצים שלו נהיה לי חשק לזיין אותך, ארגנטינאית, ואם אני לא מזיין אותך זה לא כי לא בא לי עליך, את דווקא די כוסית, את הארגנטינאית הכי כוסית שהכרתי, אבל עכשיו אני עובד וכשאני עובד אני לא מזיין, כי אם העבודה שלי היתה לזיין הייתי זונה ואפילו שאת לא יכולה לראות את הפרצוף שלי, את יודעת יפה מאוד שאני לא זונה, והייתי מת להראות לך את הפרצוף שלי שתראי איזה שודד יפה אני, וגם ספר טוב, רק שהיום לא הבאתי מספריים ועם הסכין אני לא יכול לספר אותך, צ'ילני, אני יכול לחתוך לך את הזין אבל אתה צריך אותו כדי לזיין את הארגנטינאית, וגם עם האקדח הזה אני לא יכול לספר אותך או אולי דווקא כן, אבל אני אבזבז את הכדורים ואני צריך אותם למקרה ששוב יהיו לך ביצים ואז אני באמת אזיין את הארגנטינאית, קודם אהרוג אותך, צ'ילני, ואז אזיין את החברה שלך, זה לא שתכננתי להרוג אותך, צ'ילני, אבל אני אהרוג אותך בכל זאת, וגם לא תכננתי לזיין אותה, אבל אני אזיין אותה בכל זאת, כי היא ממש כוסית, היא יכולה לעבוד במועדון חשפנות הכי טוב בעיר, בכיף הייתי לוקח אותך, ארגנטינאית קטנה, בפעם הבאה שאלך לזונה אבחר את זאת שהכי דומה לך, ארגנטינאית פצצה."

הנהג שואל את הארגנטינאית אם היא אוהדת של בוקה ואף על פי שנדמה שעדיף לה לענות שכן, היא מעדיפה להגיד את האמת, שהיא אוהדת של ולס סרספילד. עם הצ'ילני אין שום בעיה, הוא אוהד של קולו-קולו, הקבוצה היחידה מצ'ילה שהשודדים מכירים. אחר כך הם שואלים אותם על מרדונה, והארגנטינאית עונה ואז הנהג פולט שטות גדולה, הוא אומר שצ'יצ'ריטו ארננדס יותר טוב ממסי, ואחרי זה הם שואלים אותם איזו קבוצה הם אוהדים במקסיקו והארגנטינאית עונה שהיא לא מבינה כל כך בכדורגל, אבל זה שקר, היא מבינה לא מעט, הרבה יותר מהשודד האומלל הזה שחושב שצ'יצ'ריטו יותר טוב ממסי, והצ'ילני, במקום להתחבא מאחורי שקר דומה, נלחץ ומתחבט בינו לבינו אם השודדים הם אוהדים של הפומאס, של אמריקה, של קרוס אסול או אולי דווקא של צ'יבאס מגוודלחרה, כי שמע פעם שלצ'יבאס יש הרבה אוהדים גם במקסיקו הבירה, אבל לבסוף הוא מחליט להגיד את האמת ועונה שהוא אוהד של מונטריי כי "צ'ופטה" סואסו משחק שם, והנהג לא אוהב את מונטריי אבל מת על "צ'ופטה" סואסו, אז הוא אומר לשותפים שלו, בואו לא נהרוג אותם, נעשה מחווה ל"צ'ופטה" סואסו ונחוס עליהם.

מי זה "צ'ופטה" סואסו, שואל הצ'ילני השני, שקרוב לוודאי יודע מי הוא אבל מרגיש מחוייב להפגין חוסר עניין בכדורגל. מי שאמור לענות הוא הצ'ילני הראשון, אבל הספרדי מבין הרבה בכדורגל ואומר ש"צ'ופטה" סואסו הוא חלוץ מרכזי צ'ילני שנראה שמן ואיטי אבל הוא בעצם די מהיר, הוא שחקן של מונטריי אבל בילה תקופה מוצלחת כמושאל בסרגוסה. אחר כך חזר למקסיקו כי לספרדים לא היה כסף לקנות את כרטיס השחקן שלו. הצ'ילני השני אומר שאותו דבר קורה גם לו, שהוא בעצם רזה אבל אנשים חושבים שהוא שמן.

הצ'ילני הראשון והארגנטינאית ממשיכים להיצמד זה לזה, אבל בזהירות, כי אף על פי שכולם יודעים או מרגישים שהם ביחד, הם בכל זאת מעמידים פנים ומפתחים אסטרטגיה כדי שלא יגלו אותם, לאו דווקא מתוך בושה אלא יותר מתוך ייאוש, או אולי כי חלף הרגע שבו הכול היה כל כך פשוט, להיות ביחד או לא להיות ביחד, ואולי הכול עדיין פשוט אבל הם לא רוצים להכיר בכך, וזה אבסורדי למדי שהם לא גרים יחד כי הם ישנים יחד, כי הם קוראים ועובדים ואוכלים וישנים יחד, על פי רוב הוא ישן אצלה, אבל לפעמים דווקא הארגנטינאית נשארת לישון בדירה שהצ'ילני חולק עם הבחורה האקוודורית. מה שהצ'ילני והארגנטינאית רוצים הוא להיות לבד, אבל החיפוש אחר פרטים שפרחו מזיכרונם נמשך אל תוך הלילה וההיזכרות בהם מחזקת את תחושת השותפות המחודשת ששוררת ביניהם. לבסוף הוא אומר שהוא הולך לשירותים ומסתגר בחדרה של הארגנטינאית והיא נשארת עוד קצת בסלון ואז מצטרפת אליו.

אחר כך היא עושה מקלחת ארוכה ומכריחה גם אותו להתקלח, "כדי להסיר מעלינו את החטיפה," היא אומרת וחושבת על המישושים שנאלצה לסבול, מישושים קלים, לאמיתו של דבר, ועל כך היא מודה. למעשה, זה בדיוק מה שאמרה לשודדים כשיצאה מהמונית: "תודה." ואף חזרה על כך שוב ושוב באותו לילה: "תודה, תודה לכולם." לספרדי שתמך בהם, לצ'ילני שהתעלם מהם, אבל באופן מסוים גם תמך בהם. ולשודדים כמובן, שוב, אף פעם לא מיותר לחזור על זה פעם נוספת: "תודה שלא הרגתם אותנו והחיים יכולים להימשך."

היא מודה גם לצ'ילני הראשון, בזמן שהם מלטפים זה את זה בידיעה שהלילה לא יעשו אהבה ויעבירו את השעות בשיחה, צמודים זה לזה, צמודים עד סכנה, סולידאריים. לפני שהיא נרדמת היא אומרת לו "תודה," והוא, לאחר השתהות קלה, עונה לה בטון משוכנע: "תודה." הם ישנים רע, אבל ישנים. ולמחרת הם ממשיכים לדבר, כאילו כל החיים לפניהם והם מוכנים למאמץ שתובעת האהבה, ואם מישהו היה מסתכל עליהם מבחוץ – מישהו חצוף, מישהו שעדיין מאמין בסיפורים מהסוג הזה, שאוסף אותם ומנסה לספר אותם כמו שצריך, מישהו שעדיין מאמין באהבה – הוא היה חושב שהם יהיו יחד עוד הרבה מאוד זמן.