הקרב ניטש בכל עוזו.

את התיאור הזה הוא היה קורא תמיד בספרי ההיסטוריה והיה משמיע אותו לחבריו לכיתה כשהיה קורא באוזניהם את השיעור. אבל הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא עתיד להשתמש בו, כמו שהוא עושה עכשיו בשעה שהוא משוחח עם חברו ומתאר לו את הלילה ההוא. הוא אפילו לא יודע מה פירוש “ניטש בכל עוזו”, אבל הוא חש שהביטוי הולם את סערת הנפש שהמורה להיסטוריה היה מדבר בה בשעתו.

“הפלישה הקרקעית התחילה בצד המערבי של שכונת תל אלהווא. כמו שאתה יודע, השכונה מחולקת לשני חלקים: החלק המערבי ובו מגדלי מגורים שצמודים זה לזה ברצף של צבעים ושמות והוא נחשב לרובע בורגני במידת-מה, בעיקר מפני שרוב תושביו עובדים ברשות הלאומית הפלסטינית שקמה אחרי הסכם אוסלו, ובתור עובדיה הם נהיו בני המעמד הבורגני. אבל המעמד הזה לא מייצר שום סוג של עושר. המוניטין הבורגני שהוציאו לחלק  הזה של השכונה אפילו חוטא לאמת, ואולי עצם השימוש במושג “בורגנות” הוא בעייתי. רבים סבורים שהבורגני הוא אדם עשיר, אחד שגר בדירה או בבית ששייכים לו ואוכל אוכל טוב. מן הבחינה הזאת ייתכן שאפשר לחשוב את תושבי השכונה הזאת לבורגנים. אבל הבורגנות האמיתית היא המעמד היוצר את העושר הלא-גדול של סוחרים ושל בעלי מפעלים. הם גם נמנים עם האנשים העובדים והם אלה שמחוללים את המהפכות.”

“אני לא מבין בשביל מה אתה צריך להגיד לי את כל הפרטים האלה, כאילו אני לא חי פה. ולמה אתה מסביר לי את מה שברור כדי לספר לי על הקרב ההוא. ואולי אתה רוצה לתת לי שיעור בקומוניזם שלך, שמזמן כבר נקבר באדמה. ספר לי את הסיפור ושחרר אותי. אני בן המקום, כמוני כמוך. אבל אני בורגני אמיתי ואתה מתיימר שאתה בורגני.”

“חה חה חה. בדיוק. זה מה שאני מתכוון. מה שחשוב הוא שהחלק האחר של השכונה הוא החלק המזרחי והפלישה לא התחילה בו, אף על פי שהוא קרוב יותר לגבול ורוב האזור הוא אזור חקלאי. צבא הכיבוש התחיל בפלישה לאזור החלש יותר, ששם הוא לא צפה שום התנגדות. נראה היה שהוא משאיר את הצד המזרחי של השכונה לסוף, זה הצד שהבורגנות האמיתית חיה בו, בעלי קרקעות ומפעלים, אם כי רוב המפעלים כבר נסגרו בגלל המצור. והאנשים האלה הם גם אנשי המהפכה, שהרי רבים הגרים שם הם מנהיגי המהפכה. ליל הקרב ההוא היה במלחמה של 2008 ו 2009.

 האם יש בעולם עוד מלחמה שכשאתה רוצה להזכיר אותה אתה צריך לציין שתי שנים, או שכשאתה כותב את השנה שלה נדמה שאתה מתכוון לשנה האקדמאית ואתה צריך לשים מקף בין שני המספרים? והעיקר, האם יש מלחמה שהתחילה בסוף שנה והסתיימה בתחילה השנה הבאה חוץ מהמלחמה הזאת?”

הרצפים של השאלות והמספרים והשנים השתלטו עליו, כאילו הוא רוצה להגיע אל האלגוריתמים שמנבאים את אירועי המלחמה, ושוכח שבמקרה שלו היא עוברת בירושה. הוא מזיז את האש במִתקן הגחלים ומרכז את הגחלים תחת קומקום התה כדי לחמם אותו בפעם השלישית. בדמדומי מחשבותיו הוא רואה את חברו אבו אחמד מסתכל בו, מחכה שיתעורר מפיזור הדעת שלו, כשם שלפני זמן קצר חיכה שיסיים את המבואות המהפכניים שלו. וזה מה שהוא אוהב בישיבתם יחד, שלעתים רחוקות אבו אחמד קוטע אותו כשהוא מפליג בדיבורים הדמיוניים שלו.

הוא מוזג תה וממשיך:

“הצבא פלש לשכונת תל אלהווא וכבש את מגדלי המגורים, שכולם הניחו שהם לא יתקרבו אליהם בכלל. אנשי הרשות שבאו מתוניס ולבנון הרגישו שהם מתעמתים ישירות עם הצבא, מה שלא קרה מאז שנות השמונים. אבל לא האזור הזה היה המטרה של צבא הכיבוש כי אם חלקה השני של תל אלהווא, החלק המהפכני שאנחנו חיים בו. באותו יום עמדתי מאחורי החלון הזה וצפיתי בטילים והקשבתי למטחי האש ולצעקות. היו מי שיצאו מהשכונה בכל המהירות במכוניות, בעיקר מי שגרו בשוליה, והיו מי שלא זזו ונשארו באמצע, כמוני. לא יכולתי לפתוח את החלון אפילו לא עוד סנטימטר אחד. היתה חשכה מוחלטת ולא היה חשמל. לפעמים שמעתי את נשיפותיהם של הנלחמים בפולשים, הם רצו. האמת היא שלא יכולתי להבחין בין הרצים, מי החיילים ומי הנלחמים בהם. אבל לריצה של הנלחמים בהם לא היתה אותה המשמעות שהיתה לריצה באינתיפאדה הראשונה, למשל. זה היה משהו דומה להימור, כמו מין משחק שאו שאתה יוצא ממנו חי או שאתה מת בו. וכן, נהנים פה לבלף את המוות, לרמות אותו. אתה עומד מול המוות אבל אתה גורם לו לפספס אותך, משהו שדומה למשחק רולטה רוסית, אתה שׂם קליע אחד באקדח, אחר כך אתה מסובב פעמים אחדות את התוף, שיש בו מקום לשישה קליעים, ואז אתה לוחץ על ההדק, בלי לדעת אם הקליע האחד יפגע בך או לא. כזה היה המרדף, כזה היה העימות באותו יום.”

“מה שמשונה הוא שכבר עברו עשר שנים מאז המלחמה הזאת וזו הפעם הראשונה שאתה מספר לי את הפרטים האלה עליה.”

“עשר שנים, כן, בדיוק, אותם הימים, אותו הקור כמו עכשיו. אז לא יכולת להדליק אש לחימום, אור אחד ויחיד, בגודל של זבוב, היה גוזר עליך מוות וודאי. מה שחשוב, ידידי, הוא שנשארתי בבית, טובל בשמן ובזעתר, אחרי שהבנות שלי ואשתי ואמי ברחו שבוע קודם לכן אל בית דודי, בזמן הפסקת האש. ידעתי שהם רוצים לנקום בחלק המזרחי הזה, וזה מה שקרה. אבל נשארתי כדי לשמור על הבית. אתה יודע כמה אני אוהב היסטוריה, אולי רציתי להיות חלק מהקרב, וגם זה קרה. בהתחלה שמעתי צעירים קוראים זה לזה, לא זיהיתי שום קול מן הקולות, וראיתי רוחות רפאים שחורים רצות באפלה. הכרתי את צעירי השכונה, אבל לא היו בינינו קשרי קרבה כאלה שהייתי יכול לזהות מישהו מהם על פי קולו. אני אחד שמעשן, לא מתפלל במסגד ביום שישי, מה שהופך אותי לאיש מנודה באופן זה או  אחר. הייתי יוצא לעבודה וחוזר לצפות בְּמשחק או לקרוא ספר. רציתי להיות מורה להיסטוריה, אבל לצערי, בגלל הממוצע הטוב שלי במגמה המדעית, הורי לחצו עלי שארשם ללימודים באחד המקצועות הקרובים לרפואה. והתחלתי ללמוד רוקחות.”

“אתה מדבר כאילו אתה עומד על במת תיאטרון ומציג את עצמך לציבור. יותר מאלף פעמים כבר סיפרת לי את הסיפור של ההיסטוריה והלימודים בתיכון והרוקחות. כנראה שהזדקנת ונהיית סנילי. לך להתפלל ביום שישי כדי שאלוהים ירחם עליך ותפסיק לשכוח.”

“רק תקשיב, אבו אחמד, אספר לך עוד מה קרה. פתאום… ראיתי משהו נוצץ כמו שרשרת של פנסים, אבל אלה לא היו פנסים, זה היה כמו נצנוצים של זכוכית, ותיכף ידעתי שזו יחידה מיוחדת של צבא הכיבוש, ולא ידעתי אם מה שנוצץ הוא הנשק או הקסדות שלהם. הלב שלי דפק כאילו הוא עומד להתפוצץ. הרגשתי שקליע חדר כרגע לראש שלי, עד כדי כך שזיעה נזלה לי מאחורי הברכיים וירדה אל השוקיים. למוות יש טעם כשהוא מתקרב. פחדתי שאעשה איזו תנועה, בטוח שהם היו שומעים אותי. לא היו סביבי הרבה בתים, כי לא כל האזור מיושב. זה היה אזור ריק, וזה מה שעשה אותו בטוח ללוחמים וקשה לצבא הכיבוש, בגלל זה ליווה אותם הליקופטר. בחיים לא ראיתי סרט קולנוע, אבל פה, מן הפתח הזה, ראיתי משהו שחשבתי שהוא מותח יותר מסרט קולנוע, כי זה היה הקולנוע של המציאות. הם ידעו בדיוק מה המטרה שלהם, ההליקופטר הפציץ את אחד הבתים ואז היו חילופי אש, הם נמשכו כמה דקות עד שהתחדשה ההפצצה של הבית, ואז נעצר הכול, לא שמעתי יותר את הלחימה, היה נראה שהם הסתלקו או עלו על ההליקופטר, אני לא יודע. עברו כמה רגעים לפני ששמעתי את קולו של אחד הצעירים שנלחמו בפולשים קורא לעזרה. הוא נפצע. נראה היה שכל חבריו נהרגו כי רק הקול שלו נשמע ובדרך כלל הלוחמים לא נוהגים לנוע בשטח לבדם. אף אחד מהתושבים של בתי  השכונה שנשארו לא התקרב, הפחד כמעט עוקר את הלבבות ממקומם, וכמובן, גם אני עצמי לא התקרבתי, שמעתי אותו קורא:  עזרו לי!”

“אנחנו, כמו שאתה יודע, עזבנו באותו יום את הבית, ברחנו לבית של דודי בצפון.”

“שמעתי אותו מתנועע על הקרקע. היה נדמה שהוא מתהפך על החול כמו חתולה שמכונית דרסה אותה. ראית פעם איך חתולה דרוסה נלחמת על חייה? זה מחזה שמטלטל לך את האיברים. ככה השתעשע הדמיון בראש שלי כששמעתי את הקול ולא ראיתי את הבחור. כעבור זמן קצר הוא קרא שוב בקול חלש יותר, ‘איפה אתם, יא ערבים.’ הבחור דימם. התפלאתי: איזה מין רעיון זה? בן אדם נלחם על חייו ברגעים האחרונים שלו והוא חושב שייתכן שהערבים ישמעו את הקריאה שלו ויבואו. ואולי הייאוש של מי שנושם את נשמתו האחרונה הוא שמעולל את מעלליו במוחו ובשפה שהוא משתמש בה ומחזיר אותו אל הסיסמאות הישנות. איך זה שבן אדם שנלחם על חייו קורא לאנשים שהוא לא מכיר ולא יודע אם הם בכלל מסוגלים להיענות לו. אתה ידע כמו מה זה? אמחיש לך את הרעיון. פושע פותח עליך באש בשוודיה בלילה ששורר בו קור מקפיא, ואתה גוסס לבדך בשלג וצועק: איפה אתם, יא אירופאים?  האם אתה מכיר אבסורד גדול מן הקריאה הזאת שכל כולה קלישאה שחוקה? ובכל זאת היא מעוררת בי רצון לפרוץ בבכי. בתוך שניות תפסתי שהידיעה הסופית והמוחלטת שלו שהוא עומד למות איננה שיעור בהיסטוריה. זה שיעור בחוסר הישע של האדם ובאהבתו לחיים, אני מתכוון: האהבה שלי לחיים. למחרת, כשנוכחנו שהאזור בטוח, עברנו בזהירות את המפתן של בתינו וראינו שהחול מצץ את כל הדם שלו, היתה לו מסיכה על הפנים והוא לבש ז’קט שחור.”

“אוּף, מה זה הסיפור הזה, כל הגוף שלי רועד בגללך. אלוהים, אתה חוטא חטא נורא, יא סלאם. זה הגורל שלו, פשוט הגיעה שעתו.”

“מה גורל, איזה גורל? אילו הבחור חי הוא היה עכשיו בן שלושים, והיה נשוי ואולי היה אב לילדים. ההתמסרות למוות לא צודק חונקת אותי. אני מרגיש שזה חוסר ישע ולא אמונה. איפה השכנים ותושבי השכונה, והשיח’ של המסגד. איפה הערבים, אחי? כבר עשר שנים, כל יום כשאני עובר את המפתן של ביתי אני רואה אותו שרוע שם. תאר לעצמך כמה פעמים עברתי את מפתן הבית. מאז הלילה ההוא אני חי עם המתים. כל העיר הזאת חיה עם המתים.”

“שלוש המלחמות האלה זה לא משהו קל.”

“מתי המלחמה היא משהו קל? כל מה שקראת על המלחמות בעולם, ובייחוד על אלה שחיסלה מיליונים, הכול שקר. כי על המלחמות יכולים לכתוב רק מי שעברו אותן.”

“לך בדרכי האל. קום בבוקר ואמור את תפילת השחר. מספיק דיבורים להיום. בלעדי האמונה לא היה העם שלנו עומד בכל הסבל והפשעים האלה.”

“לא האמונה אלא החיים עם המתים הם הכוח שלנו. לילה טוב. אני מתפלל את תפילה השחר בבית.”

“אה, שכחתי שאתה בורגני מקטיפה. המסגד בא אליך למיטה. בקש מחילה מאלוהים. הוא לא רוצה שהאנשים ידברו דברי כפירה. האל הוא מחסי ואני שב אליו. אתך יש רק ויכוחים שניטשים בכל עוזם.

“הכפירה האמיתית היא מה שקורה לנו.

אבו אחמד פנה ללכת אל המסגד של השכונה. סלאם סידר את ספלי הקפה ושפך חול על האש כדי לכבות אותה. כל זמן הישיבה הוא חש שיש מישהו מאחוריו. הוא הביט אל הכתם ההוא, שום דבר לא השתנה, רק חבית המלט היבש שההרוג היה שרוע לצדה זזה. והוא לחש: “עשר שנים שאנחנו שכנים, חבר שלי, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך בוקר טוב.”