השגתי סַפָּר אחד שמגיע מקַרטֶרוויל ועוזר לי בשבתות, אבל בשאר הזמן אני מסתדר יפה לבד. אתה יכול לראות בעצמך שכאן זה לא ניו יורק; וחוץ מזה, רוב הבחורים עובדים כל היום ואין להם זמן להיכנס פה כדי להתייפות.

אתה חדש פה, לא? ידעתי שאף פעם לא ראיתי אותך בסביבה. אני מקווה שהמקום ימצא חן בעיניך ותישאר. כמו שאמרתי, אנחנו לא ניו יורק או שיקגו, אבל נחמד פה. גם אם לא באותה רמה מאז שג'ים קֶנדל נהרג. כשהוא עוד היה חי, הוא והוֹד מֵיֶירס היו דואגים שיהיה פה שמח בעיירה. אני מוכן להתערב אתך שהיו פה צחוקים יותר מכל עיירה אחרת בגודל הזה באמריקה.

ג'ים היה ליצן, והוד היה ממש לא רחוק ממנו. אבל מאז שג'ים איננו, גם אם הוד משתדל לעשות את החלק שלו כמו פעם, זה קשה כשאין לך מישהו שאתה יכול לעבוד אתו.

בשבתות היינו עושים פה חיים פעם. המקום הזה מלא בשבתות, משעה ארבע והלאה. ג'ים והוד היו מגיעים ישר אחרי ארוחת ערב, בסביבות שש. ג'ים היה מתיישב בכיסא הגדול הזה, הכי קרוב למרקקה הכחולה. מי שישב בכיסא הזה היה קם ברגע שג'ים בא ונתן לו אותו.

יכולת לחשוב שזה כיסא שמור, כמו שיש לפעמים בתיאטרון. הוד בדרך כלל עמד, או הסתובב מפה לשם, או שהיו שבתות שגם הוא, כמובן, התיישב בכיסא הזה להסתפר.

טוב, אז ג'ים היה יושב שם ככה איזה זמן בלי לפתוח את הפה – רק בשביל לירוק – ואז בסוף היה אומר לי, "ויטי" – השם האמיתי שלי, זאת אומרת, השם הפרטי האמיתי שלי הוא דיק, אבל כולם פה קוראים לי ויטי – ג'ים היה אומר, "ויטי, האף שלך נראה כמו שושן פורח הערב. בטח שתית קצת מהאו-דה-קולון שלך."

אז אני הייתי אומר, "לא ג'ים, אבל אתה נראה כמו מישהו ששתה משהו כזה או אפילו יותר גרוע."

ג'ים לא היה יכול שלא לצחוק, אבל אז הוא היה אומר, "לא, לא שתיתי כלום, אבל זה לא אומר שהייתי מתנגד למשקה. לא היה אכפת לי לשתות אפילו ספירט."

אז מֵיֶירס היה אומר, "גם לאשתך לא היה אכפת." וזה היה מדליק את כולם והם היו מתחילים לצחוק, כי הם ידעו שג'ים ואשתו לא ממש מסתדרים. היא רצתה להתגרש, רק שלא היה לה סיכוי לקבל מזונות ולא היה לה איך לדאוג לעצמה ולילדים. היא אף פעם לא הצליחה להבין את ג'ים. הוא היה די מחוספס, אבל בלב הוא היה בחור טוב.

הוא והוד מיירס היו צוחקים על כל דבר עם מילט שֵפַּרד. בטח לא פגשת את מילט. טוב, יש לו גרוגרת שנראית כמו מֵלון בשל. אז כשהייתי מגלח את מילט ומתחיל לרדת עם התער בצוואר, הוד היה צועק, "היי, ויטי, חכה רגע! לפני שאתה חותך, בוא נעשה התערבות ונראה מי הכי קרוב לנחש כמה זרעים יש בפנים."

וג'ים היה אומר, "אם מילט לא היה כזה חזיר, הוא היה מזמין רק חצי מלון ואז לא היה נתקע לו בגרון מלון שלם."

כל החבר'ה היו שואגים מצחוק, ואפילו מילא היה מוכרח לחייך, למרות שהבדיחה על חשבונו. ג'ים היה קלף חזק!

זה ספל הגילוח שלו, שם על המדף, ליד הספל של צ'ארלי וייל. "צ'ארלס מ. וייל". זה הרוקח. הוא מגיע קבוע להתגלח, שלוש פעמים בשבוע. והספל של ג'ים נמצא ליד הספל של צ'ארלי. "גברת ה. קנדל". ג'ים כבר לא צריך ספל  גילוח, אבל אני בכל זאת משאיר אותו שם, בתור מזכרת. ג'ים היה חתיכת טיפוס!

לפני שנים ג'ים היה סוכן נוסע של איזה תאגיד שימורים בקרטרוויל. הם מכרו קופסאות שימורים. ג'ים קיבל את כל החלק הצפוני של המדינה והיה בדרכים חמישה ימים בשבוע. הוא היה מגיע לכאן בשבתות ומספר על החוויות שלו מאותו שבוע. זה היה גדול.

אני מתאר לעצמי שהוא התעסק יותר בבדיחות מאשר במכירות. בסוף הקונצרן שחרר אותו והוא חזר ישר הביתה וסיפר לכולם שפיטרו אותו, במקום להגיד שהוא התפטר כמו שרוב האנשים היו אומרים.

זה היה ביום שבת והמספרה היתה מלאה וג'ים קם מהכיסא הזה ואומר, "רבותי, יש לי הודעה חשובה. פיטרו אותי מהעבודה."

טוב, אז כולם שאלו אותו אם הוא רציני והוא אמר שכן ואף אחד לא ידע מה להגיד עד שג'ים אמר שהמקום שלו שבתאגיד כבר לא משומר. הוא באמת היה קלף חזק!

היה לג'ים מין תרגיל מעולה שהוא עשה כשהיה בנסיעות. למשל, הוא היה נוסע ברכבת והם היו מגיעים לאיזה עיירה קטנה כמו, נו, כמו, נו, כמו, בוא נגיד, כמו בנטון. ג'ים היה מסתכל מהחלון של הרכבת וקורא את השלטים של החנויות.

למשל, נגיד שהיה שלט, "הנרי סמית, מזון יבש". טוב, אז ג'ים היה כותב את השם ואת שם העיירה, וכשהוא הגיע ללא משנה לאן, הוא היה שולח מברק להנרי סמית בבנטון ולא חותם עליו, אבל הוא היה כותב בו נגיד משהו כמו "שאל את אשתך על סוכן הספרים שבילה אצלה אחרי הצהריים לפני שבוע", או "שאל את אשתך מי דאג שהיא לא תהיה בודדה בפעם האחרונה שהיית בקרטרוויל". והיה חותם על הגלויה "ידיד".

ברור שהוא לא ידע מה יצא מכל הבדיחות האלה, אבל הוא היה יכול לדמיין מה יכול לקרות, וזה הספיק.

ג'ים לא בדיוק עבד קבוע אחרי שאיבד את המשרה שלו אצל האנשים בקרטרוויל. כמעט את כל מה שהרוויח בעבודות שונות ומשונות פה בעיירה, הוא הוציא ישר על ג'ין, והמשפחה שלו היתה גוועת ברעב אם החנויות פה לא היו עוזרות להם. אשתו של ג'ים ניסתה קצת להסתדר בתפירת שמלות, אבל אף אחד לא הולך להתעשר משמלות בעיירה הזאת.

כמו שאמרתי, היא רצתה להתגרש מג'ים, רק שהיא הבינה שהיא לא תוכל לפרנס את עצמה ואת הילדים והיא המשיכה לקוות שיום אחד ג'ים יפסיק עם ההרגלים שלו וייתן לה יותר משניים או שלושה דולר בשבוע.

היתה תקופה שהיא היתה הולכת אל מי שלא יהיה שהוא עבד אצלו ומבקשת שייתנו לה את המשכורת שלו, אבל אחרי שעשתה את זה פעם או פעמיים, הוא הקדים אותה ולקח על החשבון את רוב המשכורת מראש. הוא סיפר את זה לכולם בעיר, איך הוא עבד על אשתו. הוא היה ליצן אמיתי!

אבל הוא לא הסתפק רק בזה שעבד עליה. הוא כעס על איך שהיא התנהגה, שניסתה לחטוף לו ככה את המשכורת. אז הוא החליט להתנקם. טוב, הוא חיכה עד שהיתה יום אחד פרסומת ש"קרקס אוונס" עומד לבוא לעיירה. ואז הוא אמר לאשתו ולשני הילדים שלו שהוא מתכוון לקחת אותם לקרקס. ביום של הקרקס הוא אמר להם שיקנה כרטיסים ויחכה להם ליד הכניסה לאוהל.

טוב, לא היו לו שום כוונות להגיע לשם או לקנות כרטיסים או משהו כזה. הוא התמלא בג'ין ושרץ בביליארד של רייט כל היום. אשתו והילדים חיכו וחיכו וכמובן שהוא לא הגיע. לאשתו לא היה גרוש עליה, וגם לא בשום מקום אחר, אני מתאר לעצמי. אז היא אמרה לילדים שהכול מבוטל והם התחילו לבכות נורא כאילו שהם לא יפסיקו בחיים.

טוב, אז יצא ככה שבזמן שהם בכו דוֹק סטֶייר עבר שם ושאל מה קרה, וגברת קנדל היתה עקשנית ולא היתה מוכנה לספר לו, אבל הילדים סיפרו לו והוא התעקש לקחת אותם ואת אמא שלהם למופע. ג'ים גילה את זה אחר כך וזאת אחת הסיבות שהוא לא סבל את דוק סטייר.

דוק סטייר הגיע לכאן לפני שנה וחצי בערך. הוא בחור צעיר ונאה מאוד, והבגדים שלו תמיד נראים כאילו הוזמנו במיוחד. הוא נוסע לדטרויט פעמיים או שלוש בשנה ובזמן שהוא שם אז בטח חייט לוקח ממנו מידות ומכין לו חליפה לפי הזמנה. חליפות כאלה עולות כמעט פי שתיים, אבל הן מתאימות לך הרבה יותר מאלה שסתם קונים ברחוב.

במשך איזה זמן אף אחד לא הבין למה דוקטור צעיר כמו דוק סטייר בא לעיירה כזאת, כשכבר יש לנו את דוק גֶמבֶּל ודוק פוּט ושניהם נמצאים פה כבר שנים והם תמיד התחלקו בכל החולים במקום. ואז התחיל להסתובב פה סיפור שהבחורה של דוק סטייר זרקה אותו, בחורה מחצי האי הצפוני איפשהו בקנדה, והסיבה לזה שהוא בא לפה היא להתחבא ולשכוח מזה. הוא אמר בעצמו שהוא חושב שמקום כמו שלנו ממש מתאים בשביל להיות רופא משפחה טוב. וזאת הסיבה שהוא בא.

בכל מקרה, לא עבר הרבה זמן והוא כבר הרוויח מספיק בשביל להתקיים, אפילו שסיפרו לי שהוא אף פעם לא הציק למישהו בקשר לחוב, ולאנשים פה יש הרגל רציני לרשום על החשבון, אפילו פה בעסק שלי. אם הייתי מקבל את כל מה שמגיע לי רק בשביל גילוחים, הייתי יכול לנסוע לקרטרוויל, לגור במלון מֶרסֶר שבוע וללכת כל יום לראות סרט אחר. הנה, נגיד ג'ורג' פּוּרדי הזקן – אבל לא כדאי שאני אתחיל לרכל.

טוב, אז בשנה שעברה מת חוקר מקרי המוות שלנו, מת משפעת. קֶן בּיטי, ככה קראו לו.. הוא היה חוקר מקרי המוות. אז היו צריכים לבחור מישהו אחר שיהיה חוקר מקרי מוות במקומו, ובחרו בדוק סטייר. בהתחלה הוא צחק ואמר שהוא לא רוצה את התפקיד, אבל לחצו עליו לקבל אותו. זאת עבודה שאף אחד לא יילחם לקבל ומה שמקבלים עליה בשנה מספיק בקושי בשביל זרעים לגינה. אבל דוק הוא מסוג האנשים שלא יכולים להגיד לא לשום דבר אם מתעקשים אתם מספיק.

אבל התכוונתי לספר לך על ילד מסכן שיש לנו פה בעיירה – פּוֹל דיקסוֹן. הוא נפל מעץ כשהיה בן עשר ככה. נחת על הראש וזה עשה לו משהו ומאז משהו לא בסדר אצלו. הוא לא מזיק, רק טיפש. ג'ים קנדל היה קורא לו קוקו; זה השם שג'ים נתן לכל מי שלא בסדר בראש, רק שלראשים של אנשים הוא קרא אפונים. זאת היתה עוד אחת מהבדיחות שלו, לקרוא לראש אפון ולקרוא למשוגעים קוקו. רק שפול המסכן לא היה משוגע, פשוט טיפש.

אתה יכול לתאר לך שג'ים עשה לפול כל מיני תעלולים. הוא היה שולח אותו ל"מוסך החזית הלבנה" לבקש מפתח שוודי לשמאליים. ברור שאין בכלל דבר כזה מפתח שוודי לשמאליים.

ופעם היה לנו פה מין יריד ועשו משחק בייסבול בין השמנים לרזים ולפני שהמשחק התחיל ג'ים קרא לפול ושלח אותו לחנות הכלי בית של שרָדֶר להביא שטיחון בשביל החובט.

אין בדיחה שג'ים לא היה יכול להמציא, כשהוא רק הפעיל את הראש.

פול המסכן היה תמיד די חשדן כלפי אנשים, אולי בגלל ג'ים שעשה ממנו צחוק כל הזמן. לפול כמעט לא היה קשר עם אף אחד, חוץ מאמא שלו ודוק סטייר ועוד ילדה פה בעיירה בשם ג'וּלי גרֶג. זאת אומרת, היא כבר לא ילדה, היא בטח כבר קרובה לשלושים או יותר.

בהתחלה, איך שדוק הגיע לעיירה, פול כנראה הרגיש שהנה יש לו חבר אמיתי והסתובב רוב הזמן סביב המשרד של דוק; הזמן היחיד שהוא לא היה שם זה כשהוא הלך הביתה לאכול או לישון או כשהוא ראה את ג'ולי גרג עושה קניות.

כשהוא היה מסתכל מהחלון של דוק ורואה אותה, הוא רץ למטה והצטרף אליה ונגרר אחריה לכל החנויות שהלכה אליהן. הילד המסכן הזה היה משוגע על ג'ולי, והיא התנהגה אליו מאוד יפה תמיד וקיבלה אותו, למרות שברור שמצדה זה היה רק רחמים.

דוק עשה כל מה שהוא יכול בשביל לשפר את המוח של פול, והוא אמר לי פעם שהוא באמת חושב שהילד משתפר, שיש פעמים שהוא חכם ומבין כמו כל אחד אחר.

אבל התכוננתי לספר לך על ג'ולי גרג. גרג הזקן היה בעסקי העצים, אבל התחיל לשתות והפסיד את רוב הכסף שלו וכשהוא מת, הוא לא השאיר כלום חוץ מהבית ובקושי קצת ביטוח שבזכותו הילדה הסתדרה איכשהו.

אמא שלה היתה מין חצי נכה ואף פעם לא ממש יצאה מהבית. ג'ולי רצתה למכור את הבית ולעבור למקום אחר אחרי שהזקן מת, אבל האמא שלה אמרה שפה היא נולדה ופה היא תמות. זה היה קשה לג'ולי, כי הבחורים הצעירים פה בעיירה – טוב, נו, היא טובה מדי בשבילם.

היא נסעה ללמוד והיתה בשיקגו וניו יורק ועוד כל מיני מקומות ואין נושא שהיא לא יודעת לדבר עליו, אבל אם תיקח את שאר הצעירים פה ותדבר אתם על כל נושא חוץ משחקני קולנוע כמו גלוריה סוונסון או טומי מייגן והם יסתכלו עליך כמו על בנאדם הזוי. ראית את גלוריה משחקת ב"שכר החסד"? הפסדת חתיכת הופעה!

טוב, דוק סטייר לא היה פה יותר משבוע כשהוא בא יום אחד להתגלח ואני זיהיתי מי הוא, כי הצביעו לי עליו, אז סיפרתי לו על אשתי. היה לה משהו כבר שנתיים ועשה רושם שגם דוק גמבל וגם דוק פוט לא מצליחים לעזור לה. אז הוא אמר שיבוא ויבדוק אותה, אבל אם היא יכולה לצאת בכוחות עצמה, עדיף להביא אותה למרפאה שלו, כי שם הוא יכול לעשות בדיקה מקיפה יותר.

אז לקחתי אותה למרפאה שלו ובזמן שחיכיתי לה בחדר הקבלה, נכנסת ג'ולי גרג. כשמישהו נכנס למרפאה של דוק סטייר, יש פעמון שמצלצל אצלו בפנים בתוך המרפאה, ככה שהוא יכול לדעת שמישהו בא אליו.

אז הוא השאיר את אשתי בפנים ויצא לחדר הקדמי וזאת הפעם הראשונה שהוא וג'ולי נפגשו, ונראה לי שזה היה מה שקוראים אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה שווה בשווה. הבחור הצעיר הזה היה הדבר הכי מגונדר שהיא ראתה אי-פעם בעיירה הזאת והיא פשוט השתגעה עליו. בשבילו היא היתה סתם בחורה צעירה שבאה לראות רופא.

היא באה באותו עניין כמוני. אמא שלה היתה שנים אצל דוק גמבל ודוק פוט בלי שום תוצאות. אז היא שמעה שיש רופא חדש בעיירה והחליטה לנסות אותו. הוא הבטיח להגיע ולבדוק את אמא שלה באותו יום.

אמרתי לך לפני רגע שזאת היתה אהבה ממבט ראשון מהצד שלה. ואני לא שופט רק מאיך שהיא התנהגה אחרי זה, אלא מאיך שהיא הסתכלה עליו ביום הראשון ההוא במרפאה שלו. אני לא קורא מחשבות, אבל היה כתוב לה על כל הפנים שהיא אבודה.

עכשיו, ג'ים קנדל, חוץ מזה שהוא היה מומחה בבדיחות ושתיין לא רע בכלל, הוא גם היה גבר של נשים. הוא כנראה השתולל די הרבה בזמנים שהיה בדרכים ועבד אצל האנשים מקרטרוויל, וחוץ מזה היו לו כמה פרשיות אהבה ממש פה בעיירה. כמו שאמרתי, אשתו רצתה להתגרש ממנו, רק שלא יכלה.

אבל ג'ים היה כמו רוב הגברים, וגם הנשים אולי. הוא רצה את מה שהוא לא קיבל. הוא רצה את ג'ולי גרג ושבר את הראש איך הוא הולך להשיג אותה. רק שהוא היה אומר אפון במקום ראש.

טוב, אז ג'ולי לא נמשכה להתנהגות של ג'ים ולבדיחות שלו, וברור שהוא גם היה נשוי, ככה שלא היה לו יותר סיכוי משהיה לנגיד, ארנב. זה ביטוי של ג'ים בעצמו. כשלמישהו לא היה שום סיכוי בבחירות או משהו כזה, ג'ים היה אומר תמיד שאין לו יותר סיכוי מאשר לארנב.

הוא לא הסתיר את הרגשות שלו. ממש פה, יותר מפעם אחת, לפני כולם, הוא אמר שהוא דלוק על ג'ולי וכל מי שיכול להשיג לו אותה מוזמן לקבל את הבית שלו, כולל אשתו והילדים. אבל היא לא רצתה שום עסק אתו; אפילו לא דיברה אתו ברחוב. בסוף הוא ראה שהוא לא מתקדם לשום מקום בשיטות הרגילות שלו אז הוא החליט לנסות דרכים קשוחות יותר. הוא הלך ישר לבית שלה באיזה ערב וכשהיא פתחה את הדלת הוא נכנס בכוח ותפס אותה. אבל היא השתחררה ולפני שהוא הצליח לעצור אותה, היא רצה לחדר השני ונעלה את הדלת וצלצלה לג'ו בַּרנס. ג'ו זה מפקד המשטרה. ג'ים שמע למי היא מטלפנת וברח משם לפני שג'ו הגיע.

ג'ו היה ידיד ותיק של אבא של ג'ולי. ג'ו הלך אל ג'ים למחרת ואמר לו מה יקרה אם הוא ינסה עוד פעם דבר כזה.

לא יודע איך החדשות על המקרה הקטן הזה התפשטו. רוב הסיכויים שג'ו ברנס סיפר לאשתו והיא סיפרה לאשתו של מישהו אחר שסיפרה לבעלה. בכל מקרה, זה התפשט ולהוד מיירס היה אומץ לצחוק עם ג'ים על זה, ממש פה במספרה. ג'ים לא הכחיש שום דבר וצחק על זה קצת ואמר לכולנו שרק נחכה ונראה; הרבה אנשים ניסו לעשות ממנו צחוק, אבל הוא תמיד החזיר להם.

בינתיים כולם פה בעיירה כבר ידעו שג'ולי משוגעת על דוק. אני מתאר לי שלא היה לה מושג איך הפנים שלה השתנו בכל פעם שהם היו ביחד; ברור שהיא לא יכלה לדעת, אחרת היא היתה שומרת מרחק ממנו. והיא לא ידעה שכולנו שמים לב לכל הפעמים שהיא המציאה תירוצים ללכת למרפאה שלו או לעבור ברחוב ממול ולהסתכל אל החלון שלו בשביל לראות אם הוא שם. ריחמתי עליה וככה גם רוב האנשים פה.

הוד מיירס כל הזמן חימם את ג'ים על איך הדוק דפק אותו. ג'ים לא התרגש מהילדון הזה, ויכולת לראות שהוא מתכנן את אחת הבדיחות שלו.

אחד מהתעלולים של ג'ים היה הכישרון שלו לשנות את הקול. הוא היה יכול לגרום לך לחשוב שהוא ילדה שמדברת והוא ידע לחקות כל אחד. בשביל להראות לך כמה טוב הוא היה בזה, אני אספר לך את הבדיחה שהוא עשה פעם על חשבוני.

אתה יודע שבכל הערים, לא משנה באיזה גודל, כשמישהו מת וצריך גילוח אז הספר שמגלח אותו לוקח ממנו חמישה דולר על העבודה; זאת אומרת, הוא לא לוקח ממנו אלא ממי שמזמין את הגילוח. אני לוקח רק שלושה דולרים, כי אישית לא ממש מפריע לי לגלח מתים. הם שוכבים הרבה יותר בשקט מאשר לקוחות חיים. ההבדל היחיד הוא שלא מתחשק לך לדבר אתם, ואתה מרגיש קצת בודד.

טוב, אז ביום הכי קר בערך שהיה לנו פה, בחורף שעבר לפני שנתיים, הטלפון אצלי בבית צלצל כשישבתי לארוחת הערב ואני עונה לטלפון וזה היה קול של אישה והיא אמרה שהיא גברת ג'ון סקוט ושבעלה מת ושאלה אם אני מוכן לבוא ולגלח אותו.

ג'ון הזקן היה תמיד לקוח טוב שלי. אבל הם גרים אחד-עשר קילומטרים מחוץ לעיר, בדרך עפר. ובכל זאת, לא חשבתי שאפשר לסרב.

אז אמרתי שאני אגיע, אבל אצטרך לבוא במונית וזה יכול לעלות שלושה או ארבעה דולרים בנוסף למחיר הגילוח. אז היא, או יותר נכון הקול, אמר שזה בסדר, אז ביקשתי מפרנק אָבּוֹט שיסיע אותי למקום וכשהגעתי לשם מי פותח לי את הדלת אם לא ג'ון הזקן בכבודו ובעצמו! הוא לא היה יותר מת מאשר, נו, מאשר ארנב.

לא הייתי צריך לשכור בלש פרטי בשביל לגלות מי עבד עלי ככה. אף אחד לא ימציא דבר כזה חוץ מג'ים קנדל. הוא היה קלף חזק, זה בטוח!

סיפרתי לך את הסיפור הזה רק בשביל להראות לך איך הוא ידע לשנות את הקול שלו שתחשוב שמישהו אחר מדבר. יכולתי להישבע שזאת גברת סקוט שהתקשרה אלי. או איזה אישה, בכל מקרה.

טוב, אז ג'ים חיכה עד שהוא למד לדבר כמו דוק סטייר; ואז יצא לנקום.

הוא התקשר לג'ולי לילה אחד, כשידע שדוק נמצא בקרטרוויל. היא לא חשדה לרגע שזה לא הקול של דוק. ג'ים אמר שהוא מוכרח לפגוש אותה הלילה; הוא כבר לא יכול להתאפק וחייב להגיד לה משהו. היא היתה נרגשת כולה ואמרה לו לבוא אליה הביתה. אבל הוא אמרה לה שהוא מחכה לשיחת חוץ חשובה, ואם היא מוכנה בבקשה פעם אחת לשכוח מכללי הנימוס ולבוא אליו למרפאה. הוא אמר שאין בזה שום דבר רע ושאף אחד לא יראה אותה ושהוא חייב לדבר אתה רק קצת. טוב, ג'ולי המסכנה נפלה בפח.

דוק משאיר תמיד את האורות במרפאה דלוקים כל הלילה, ככה שזה נראה לג'ולי כאילו יש שם מישהו.

בינתיים ג'ים קנדל הלך לביליארד של רייט, ששמה בילתה כל הכנופיה. רובם כבר שתו הרבה ג'ין והם גם ככה היו חבורה גסה, אז כשהוא בא ואמר להם לבוא אתו ושיהיה כיף, הם עזבו את משחקי הקלפים והביליארד והלכו אתו.

המרפאה של דוק נמצאה בקומה השנייה. ממש ליד הדלת יש מדרגות לקומה למעלה. ג'ים והחבורה שלו התחבאו בחושך מאחורי המדרגות האלה.

טוב, אז ג'ולי באה למרפאה של דוק וצלצלה בפעמון ושום דבר לא קרה. היא צלצלה שוב והמשיכה לצלצל איזה שבע או שמונה פעמים. ואז היא ניסתה את הדלת וגילתה שהיא נעולה. ואז ג'ים השמיע איזה קול והיא שמעה אותו, חיכתה רגע ושאלה, "זה אתה ראלף?" ראלף זה השם הפרטי של דוק.

לא הגיעה שום תשובה והיא בטח הבינה בבת אחת שעבדו עליה. היא פחות או יותר התגלגלה במדרגות וכל החבורה בעקבותיה. הם רדפו אחריה כל הדרך הביתה וצעקו, "זה אתה ראלף?" ו"הו, ראלף יקירי, זה אתה?" ג'ים אומר שהוא לא צעק בעצמו, כי הוא לא הצליח להפסיק לצחוק.

ג'ולי המסכנה! לא ראו אותה פה ברחוב הראשי הרבה-הרבה זמן אחר כך.

וכמובן שג'ים והחבורה שלו סיפרו לכולם בעיירה, לכולם חוץ מלדוק סטייר. הם פחדו מדי לספר לו, ויכול להיות שהוא אף פעם לא היה יודע אם לא פול דיקסון. הקוקו המסכן, כמו שג'ים קרא לו, היה פה במספרה לילה אחד כשג'ים עדיין המשיך להתלהב ממה שעשה לג'ולי. ופול הבין מזה כמה שהצליח להבין ורץ עם הסיפור לדוק סטייר.

ברור שדוק התרתח ונשבע שיגרום לג'ים סבל. אבל זה עניין קצת מורכב, כי אם יתגלה שהוא הרביץ לג'ים, אז ג'ולי בטח תגלה שהוא שמע על זה, ואז היא תדע שדוק יודע, ומובן שהידיעה שהוא יודע תעשה את הכול להרבה יותר גרוע מבחינתה. הוא התכוון לעשות משהו, אבל היה צריך לתכנן את זה טוב-טוב.

טוב, עברו כמה ימים וג'ים שוב היה פה במספרה, וגם הקוקו היה כאן. ג'ים התכוון לצאת לציד ברווזים למחרת ובא לחפש את הדוד מיירס שיבוא אתו. במקרה ידעתי שהוד נמצא בקרטרוויל ולא יחזור הביתה עד סוף השבוע. אז ג'ים אמר שממש לא מתחשק לו לצאת לציד לבד וכנראה הוא יבטל הכול. ואז פול המסכן פתח את הפה ואמר שאם ג'ים מסכים לקחת אותו הוא יצטרף אליו. ג'ים חשב קצת ובסוף אמר, טוב, אולי גם טמבל עדיף מאשר אף אחד.

אני חושב שהוא תכנן לקחת את פול בסירה לאמצע האגם ואז לעשות לו איזה תעלול, לדחוף אותו למים או משהו. בכל מקרה, הוא אמר שפול יכול להצטרף. הוא שאל אותו אם הוא ירה פעם בברווז ופול אמר שלא, הוא אפילו לא החזיק רובה ביד. אז ג'ים אמר שהוא יכול לשוט בסירה ולהסתכל עליו ואם הוא יתנהג יפה, אולי הוא ייתן לו לירות כמה פעמים ברובה שלו. הם קבעו להיפגש בבוקר, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'ים בחיים.

למחרת בבוקר, אפילו לא עשר דקות מרגע שפתחתי, דוק סטייר נכנס. הוא נראה די מתוח. הוא שאל אותי אם ראיתי את פול דיקסון. אמרתי שלא, אבל אני יודע איפה הוא נמצא, הוא יצא לצוד ברווזים עם ג'ים קנדל. אז דוק אמר שזה מה שהוא שמע, אבל הוא לא מצליח להבין את זה, כי פול אמר לו שבחיים הוא לא רוצה יותר שום עסק עם ג'ים קנדל.

הוא אמר שפול סיפר לו איך ג'ים עשה צחוק מג'ולי. הוא אמר שפול שאל אותו מה הוא חושב על הבדיחה הזאת, ודוק אמר לו שצריך להרוג את מי שעושה דברים כאלה. אמרתי שזה היה גס, אבל ג'ים לא יכול לעמוד בפני בדיחות, לא משנה כמה הן גסות. אמרתי שאני חושב שבלב הוא בסדר, אבל הוא פשוט מלא תעלולים. דוק הסתובב ויצא.

בצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מג'ון סקוט הזקן. האגם שבו ג'ים ופול יצאו לצוד נמצא בשטח של ג'ון. פול הגיע לבית שלו בריצה לפני כמה דקות ואמר שקרתה תאונה. ג'ים ירה בכמה ברווזים ואז נתן את הרובה לפול ואמר לו לנסות את מזלו. פול בחיים לא החזיק רובה והיה לחוץ. הוא כל כך רעד שלא הצליח להשתלט על הרובה. הוא לחץ על ההדק וג'ים נפל לאחור בסירה, מת.

דוק סטייר, שהיה חוקר מקרי המוות, קפץ למונית של פרנק אבוט ומיהר לחווה של סקוט. פול וג'ון הזקן היו למטה על חוף האגם. פול חתר בסירה לחוף, אבל הם השאירו את הגופה בתוכה וחיכו שדוק יגיע.

דוק בחן את הגופה ואמר שכדאי שיחזירו אותה לעיירה. אין טעם להשאיר אותה שם או לקרוא למשטרה, כי זה מקרה ברור של תאונת ירי.

אני אישית בחיים לא הייתי נותן למישהו שנמצא אתי באותה סירה לירות ברובה, רק אם הייתי בטוח שיש לו מושג ברובים. ג'ים עשה שטות שנתן לטירון את הרובה שלו, ועוד לטמבל. זה כנראה הגיע לג'ים, מה שהוא קיבל. אבל אנחנו בכל זאת מתגעגעים אליו פה. הוא היה קלף חזק, זה בטוח! לסרק רטוב או יבש?

---

*הסיפור לקוח מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.