קראו ב:
תרגום: אביבה ברק-הומי
סיפור פילוסופי
"כלום יכול אתה לדבר על מה שאינך מרגיש כלל?"
שקספיר, "רומיאו ויוליה", מערכה חמישית, תמונה 3
1
היא כבר ראתה אותו, אני חושב, פעמיים: הפעם הראשונה – בנשף ריקודים אצל השר; השנייה – בתיאטרון, ואף כי לא היה אדם רם מעלה ולא גבר יפה תואר, היא חשבה עליו לעתים קרובות, כאשר לעת ערב, אחרי שכיבתה את המנורה, נותרה תכופות חולמנית במשך רגעים אחדים, שׂערה מפוזר על שדיה העירומים, ראשה פונה אל החלון שהלילה הטיל עליו אור חיווריין, זרועותיה מחוץ לשמיכה ונפשה מרחפת בינות לרגשות מהוססים ומעורפלים, כאותם צלילים עמומים העולים מן השדות בערבי הסתיו.
רחוק מלהיות אחת מאותן נפשות מיוחדות, כמו אלה שבספרים ובמחזות, היה לִבּו יבש, רוחו נכוחה ומעל כול זה, הוא היה כימאי. אך הוא ידע על בוריה את תיאוריית הפיתוי, את העקרונות, את החוקים, בקיצור את ה"שִׁיק", אם להשתמש במילה הנכונה וההמונית, שאיתם גבר מיומן משיג את מטרותיו.
זו איננה עוד השיטה הפסטורלית בסגנון לואי ה-15 שהשיעור הראשון שלה פוֹתח באנחות, השני במכתבי אהבה, ונמשך כך עד לסיום המעשה, טכניקה שהוצגה היטב כל כך ב"פוֹבּלַה" בקומדיות מדרגה שנייה וב"מעשיות המוּסר" של מַרְמוֹנטֵל אך כיום, גבר קרֵב אל אישה, הוא לוטש בה את עיניו, מוצא שהיא יפה ויאה, מתערב עליה עם ידידיו. אם היא נשואה, המהתלה תהיה בשל כך מוצלחת יותר. אזי הוא נכנס לביתה, משאיל לה רומנים, לוקח אותה לתיאטרון, הוא משתדל בעיקר לעשות דבר מה מדהים, מגוחך, ובקיצור מוזר. ואז, יום אחר יום הוא בא לביתה ביתר חופשיות, הוא נעשה ידיד של המשפחה, של הבעל, של הילדים, של המשרתים. לבסוף, האישה המסכנה מבחינה במלכודת, היא רוצה לגרשו כגרש משרת, אך הוא נעלב בתורו, מאיים להפיץ ברבים איזה מכתב קצר למדי, שהוא יפרשו באופן מביש, בלי קשר לנמען שלו; והוא יחזור ויאמר באוזני בעלה איזו מילה שחולצה אולי ברגע של זחיחות הדעת, של חנחון או של תשוקה. זו אכזריות של מנתח, אבל חלה התקדמות במדעים ויש אנשים המנתחים לב כמו שמנתחים גווייה.
אזי האישה המסכנה אובדת עצות, בוכה ומתחננת; אין רחמים, אין סליחה לה, לילדיה, לבעלה, לאמה. קְשה לב, כי הוא גבר, הוא יכול לנהוג בכוח ובאלימות, הוא יכול לומר בכל מקום שהיא פילגשו, לפרסם זאת בעיתונים, לכתוב באריכות במאמר, ואפילו להוכיח זאת אם צריך. היא מתמסרת לו אפוא מתה למחצה; הוא יכול אז אפילו להעבירה לפני משרתיו המגחכים בלחש מתחת למדיהם בראותם אותה באה לבית אדונם מוקדם כל כך בבוקר. אחר כך, כאשר הוא מותירהּ שבורה ומושפלת, לבדה עם חרטותיה, עם מחשבותיה על העבר, עם אכזבותיה מן האהבה, הוא זונח אותה, כמעט אינו מזהה אותה, נוטש אותה לגורלה המר; הוא אף שונא אותה מדי פעם. הוא ניצח בהתערבות; והוא אדם שמזלו משחק לו.
זה אם כן לא "לאבלֵייס", כמו שהיו אומרים לפני שישים שנה, אלא בהחלט "דון ז'ואן", מה שיפה יותר. גבר היודע מדע זה על בוריו, המכיר את נפתוליו ואת נבכיו החבויים, אינו נדיר בימינו. כל כך קל למעשה לפתות אישה האוהבת אותך ואחר כך לנטוש אותה לאנחות עם כל הנשים האחרות, כאשר אין לך בלבך לא נשמה ולא רחמים! ויש דרכים כה רבות לגרום שיאהבוך, אם באמצעות קנאה, הוקרה עצמית, סגולות כלשהן, כישרונות, גאווה, מיאוס, אפילו פחד; ואם באמצעות זחיחות במנהגיך, רישול בקשירת עניבתך, העמדת פני מיואש, ולפעמים לפי גזרת בגדך או מגפיך המעודנים! כי כה רבים הם האנשים החבים את כיבושיהם אך ורק למיומנותם של החייט או של הסנדלר שלהם!
ארנסט שם לב שמַאזַה מחייכת למראה מבטיו. הוא הלך אחריה לכל מקום. בנשפים, למשל, היא השתעממה אם הוא לא היה שם. ואל לכם לחשוב שהוא היה בלתי מנוסה עד כדי לשבח את לובן ידיה או את יפי טבעותיה, כמו שהיה עושה תלמיד ברטוריקה. אבל בנוכחותה הוא הטיל דופי בכל הנשים האחרות שרקדו, היו לו על כל אחת מהן סיפורי הרפתקאות בלתי נודעות ומוזרות מכל שאפשר לשער; וכל זה הביא אותה לידי צחוק והחמיא לה בסתר, כאשר חשבה שעל אודותיה אין מה לספר.
היא גמרה בלִבּה לארחו בביתה, ולא הזמינה אותו אלא כאשר לא הייתה שום אישה, בעיקר לא צעירה. היא הפתיעה אותו לא פעם, כשהסבה ראשה במהירות, נועץ את עיניו בצווארה, בשולי שכמייתה או בחיטובי חגורתה.
ארנסט גם הוא ראה שהיא משוחחת עמו ברצון, מסֵבה על הספה, בעוד הוא רובץ על שרפרף לרגליה וכי שאר אנשי החברה מכונסים במעגל סביב האח ומשוחחים על פוליטיקה או על התעשייה. הוא גם ראה בהנאה ובגאווה שהיא לבושה בבגד עם מחשוף עמוק בהמתינה לו וכי לעתים קרובות הסמיקה למראה מבטיו והסבה את ראשה כמו באורח מוכני.
מיום ליום חשה מאזה שהיא נגררת במסדרון של מחשבות בלתי ידועות לה, לעבר מטרה מעורפלת, לא מוגדרת. היא הצטמררה לפעמים ורצתה לעצור את עצמה במורד התהום. היא החליטה החלטות נאות לעזוב אותו, לא להתראות עמו עוד לעולם, אך המוסריות מתנדפת קל מהרה למראה חיוכו של פה אהוב. הוא גם נוכח לדעת שהיא אוהבת שירה, ים, תיאטרון, את ביירון, ובסכּמו את כל ההבחנות האלה לכדי אחת, הוא אמר: "היא שוטה, היא תהיה שלי", וגם היא אמרה מפעם לפעם בראותה אותו הולך לדרכו ואת דלת הסלון סבה במהירות אחריו: "הו! אני אוהבת אותך!" הוסיפו לכך, שארנסט הביאה לידי אמונה בפְרֵנולוגיָה ובמגנטיזם ושמאזה הייתה בת שלושים ונותרה תמיד טהורה ונאמנה לבעלה, דוחה את כל התשוקות שנולדו מדי יום בנפשה וגוועו למחרת; שהיא הייתה נשואה לבנקאי והתשוקה בין זרועותיו של הגבר הזה הייתה לה חובה, ותו לא, כמו להשגיח על משרתיה ולהלביש את ילדיה.
2
זמן רב מצאה סיפור במצב זה של הזיית אהבים מיסטית למחצה. החידוש שבתענוג נשא חן בעיניה וזמן רב השתעשעה באהבה זו, זמן רב יותר מאשר באהבות האחרות, וסופה שנלכדה בה בעוצמה, תחילה מתוך הרגל, אחר כך מתוך צורך.
מסוכן הוא ללעוג ללב ולשחק עמו, כי התשוקה היא כלי נשק היורה והורג אותך כאשר אתה חושב שאין בה סכנה.
באחד הימים, הקדים ארנסט לבוא אל מדאם וילֵר; בעלה עבד בבורסה, ילדיה יצאו, היא הייתה לבדה עמו. כל היום כולו הוא נשאר אצלה, ובערב, לקראת השעה חמש, כאשר יצא משם, הייתה מאזה עצובה, חולמנית, וכל הלילה לא עצמה עין.
הם ישבו זמן רב, שעות ארוכות, ושוחחו, אומרים זה לזה שהם אוהבים איש את רעותו, דיברו על שירה, סיפרו על אהבות רחבות אופקים וחזקות כגון אלה שמוצאים אצל ביירון, ואחר כך התלוננו על הדרישות החברתיות הקושרות אותם זה לזה והמפרידות ביניהם לכל ימי חייהם. ועוד דיברו על כאבי הלב, על החיים ועל המוות, על הטבע, על האוקיינוס הרועם בלילות; בקיצור, הם הבינו את העולם ואת תשוקתם; ומבטיהם דיברו אפילו יותר משפתותיהם שנגעו אלה באלה תכופות כל כך.
היה זה יום בחודש מרס, אחד מאותם ימים ארוכים קודרים ועגומים הנוסכים בנשמה מרירות מעורפלת. דבריהם היו נוגים, על דבריה של מאזה בעיקר שרתה מלנכוליה הרמונית.
כל פעם שארנסט עמד לומר שהוא אוהב אותה לנצח, כל פעם שחמק ממנו חיוך, מבט, קריאת אהבה, לא השיבה מאזה, היא הביטה בו שותקת, בשתי עיניה השחורות הגדולות, מצחה חיוור, פיה פעור.
כל היום כולו הייתה מאזה מדוכאת, כאילו יד עופרת מכבידה על חזה; היא חששה, אך לא ידעה מה הדבר שעורר את חששותיה, ובכל זאת התענגה על חשש זה המהול בתחושה מוזרה של אהבה, של חלום, של מיסטיות. פעם אחת הסיעה לאחור את כורסתה, מבוהלת מחיוכו של ארנסט, שהיה חייתי ופראי להחריד: אך הוא קרב אליה מיד, נטל את שתי ידיה וקירבן אל שפתיו; היא הסמיקה ואמרה לו בנימה של שלווה מעושה:
"האם תרצה לחזר אחרי?"
"לחזר אחרייך? מאזה! אחרייך…!"
ותשובה זו אמרה הכול.
"האם תאהב אותי?"
הוא הביט בה וחייך.
"ארנסט, זו תהיה טעות."
"מדוע?"
"בעלי! חשבת עליו?"
"כן! בעלך, מה כוונתך?"
"אני צריכה לאהוב אותו."
"קל לומר, קשה לעשות, כלומר, אם החוק אומר לך: 'אהבי אותי', לבך ייכנע לזאת כמו גדוד חיילים שמאמנים אותו או כמו מוט פלדה שמכופפים אותו בשתי ידיים, אבל אם אני הוא שאוהב אותך…"
"שתוק, ארנסט! חשוֹב מה אתה חייב לאישה המקבלת אותך כמוני, עם בוקר, כשבעלה אינה נמצא, לבדה, עזובה אל מול עינוגיך."
"כן, אם גם אני אוהב אותך, צריך שלא אוהב אותך עוד משום שכך צריך, ולא שום דבר אחר; אבל האם זה הגיוני ונכון?"
"אה! אתה טוען להפליא, ידידי היקר," אמרה מאזה והרכינה ראשה אל כתפה השמאלית, מגוללת בין אצבעותיה נרתיק עשוי שנהב.
קווצה משערה השתחררה וצנחה על לְחייהָ. היא הניפה אותה לאחור במחווה מלאה חן וחטופה. ארנסט קם ממקומו מספר פעמים, נטל את כובעו כמי שעומד לצאת; ואז חזר לשבת והמשיך בשיחה.
תכופות נאלמו שניהם והביטו זה בזה זמן רב בדומייה, נושמים בקושי, שיכורים ושמחים במבטיהם ובאנחותיהם, ואז חייכו. באחד הרגעים, כאשר מאזה ראתה את ארנסט לרגליה, רובץ על השטיח בחדרה, כאשר ראתה את ראשו מונח על ברכיה, שערו משוך לאחור, עיניו קרובות לחזה, ומצחו הלבן ללא קמט מונח שם קרוב לפיה, חשבה שתתעלף מרוב אושר ואהבה, היא חשבה שהיא עומדת לקחת את הראש הזה בשתי זרועותיה, לאמצו אל לבה ולכסותו בנשיקות.
"מחר אכתוב לך," אמר ארנסט.
"היה שלום!"
והוא יצא.
מאזה נותרה בנפש חצויה, מרחפת כולה בין מועקות מוזרות, נבואות לב מעורפלות, הזיות שלא יתוארו. בלילה התעוררה, מנורתה דלקה והטילה על התקרה עיגול אור שרעד והבליח, כמו עין של נידון למוות המביטה בך. היא נותרה כך זמן רב, עד אור הבוקר, מקשיבה לשעות המצלצלות בכל הפעמונים, שומעת את כל רעשי הלילה, את הגשם היורד ומכה בקירות, ואת הרוחות המנשבות ומתערבלות במחשכים, את הזגוגיות הרועדות, את עץ המיטה הזועק עם כל תנועה מתנועותיה בשעה שהתהפכה על מזרוניה, נסערת מן המחשבות המטרידות ומן התמונות המחרידות שאפפו את כל כולה וגִלגלוה בין הסדינים.
מי לא חש, בשעות של קדחת ושל הזיה, בתנועות אינטימיות אלה של הלב, בפִרפוריה של נפש נסערת ומתפתלת בלי הרף בהשפעת מחשבות בלתי מוגדרות, כדי כך הן גדושות גם בייסורים וגם בתשוקות? מעורפלת תחילה ומהוססת כמו רוח רפאים, מחשבה זו מתייצבת עד מהרה ונעצרת, לובשת צורה וגוף: היא נעשית תמונה, ותמונה זו מביאה אותך לידי בכי ואנקות. מי אם כן לא ראה מעודו, בלילות חמים ולוהטים, כאשר העור בוער ונדודי השינה מכרסמים בך, מי לא ראה יושבת לרגלי מיטתך דמות חיוורת וחולמנית המביטה בך בעצב? או שהיא מופיעה בבגדי חג, אם ראית אותה רוקדת בנשף, או מוקפת בצעיפים שחורים, בוכייה. ואתה נזכר בדבריה, בצליל קולה, בערגה שבעיניה.
מאזה המסכנה! זו הפעם הראשונה שהיא חשה שהיא אוהבת, שזה עתיד להיהפך לצורך, ואחר כך להשתלהבות של הלב, לשיגעון. אבל בתמימותה ובבורותה היא תיארה לעצמה מהר מאוד עתיד מאושר, קיום של שלווה שהתשוקה תעניק לה בו שמחה, וההנאה החושנית אושר. ואמנם, כלום לא תוכל לחיות בשמחה בזרועותיו של האיש שהיא אוהבת ולבגוד בבעלה? "מה כל זה לעומת האהבה?" אמרה בלבה. אך היא סבלה בכל זאת מהזיית לב זו ושקעה בה יותר ויותר, כמו מי שמשתכרים בהנאה והמשקים שורפים אותם. או! מה נוקבים ומרים הם, באמת, פרפורי הלב הללו, חרדותיה של הנפש, בין עולם של מוסר ההולך ונעלם לבין עתיד של אהבה קרב ובא.
למחרת היום, קיבלה מאזה מכתב; הוא היה כתוב על נייר רך ומבריק, מדיף כולו ריח ורדים ומוּשְק. האות א' הייתה חתומה עליו, מוקפת בקו מסולסל. איני יודע מה היה כתוב בו, אבל מאזה קראה אותו פעמים מספר; היא הפכה את שני הדפים ובחנה את קפליהם, היא השתכרה מניחוחם המבושם, ואז גִלגלה את המכתב לכדור והשליכה אותו לאש; הנייר השרוף התעופף זמן מה, ושב לבסוף ברוך על בסיס האח, כמו מלמלה לבנה ומקופללת.
ארנסט אוהב אותה! הוא אמר לה זאת! או! היא מאושרת, הצעד הראשון נעשה, הצעדים הבאים לא יעלו לה במאמץ רב. היא תוכל עכשיו להביט בו בלי להסמיק, לא יהיה לה עוד צורך בזהירות רבה כל כך, בהבעות הפנים הזעירות של נשים המבקשות שיאהבון; הוא בא מעצמו, הוא מתמסר לה. תומתה נשמרת, ותומה זו היא הנותרת תמיד לנשים, היא הדבר שהן שומרות עליו גם מעמקי אהבותיהן הבוערות ביותר, מתשוקותיהן הלוהטות ביותר, כמקדש קודש אחרון של אהבה ושל תשוקה, שם הן מחביאות, כמו מתחת לצעיף, את כל שיש בהן מן הפראי והפרוע.
ימים אחדים לאחר מכן, חצתה אישה מצועפת, כמעט בריצה, את גשר האמנויות. השעה הייתה שבע בבוקר.
לאחר שצעדה זמן רב, נעצרה ליד שער אחד הבתים וביקשה לראות את מר ארנסט; הוא לא יצא את ביתו, היא עלתה. גרם המדרגות נראה לה ארוך עד בלי די וכאשר הגיעה לקומה השנייה, נשענה על המעקה וחשה שהיא עומדת להתעלף. היא חשבה אז שהכול סביבה מסתחרר וכי קולות נמוכים לוחשים באוזניה בשריקה; לבסוף, הניחה יד רועדת על הפעמון. כששמעה את צלילו הנוקב החוזר ונשנה, עלה באוזניה הד שהצטלצל בלבה כרתיעה מפני זרם חשמל.
לבסוף נפתחה הדלת. ארנסט עצמו פתח אותה.
"אה! זו את, מאזה?"
היא לא השיבה; היא הייתה חיוורת ומכוסה כולה זיעה. ארנסט הביט בה בקרירות, מגלגל באוויר את חבל המשי של חלוק הבית שלו; הוא חשש לסכן את שמו הטוב.
"היכנסי," אמר לבסוף.
הוא אחז בזרועה והושיבה בכוח על כורסה. ולאחר רגע של דומייה:
"באתי, ארנסט," אמרה לו, "לומר לך דבר מה: זו הפעם האחרונה שאני מדברת איתך, אתה צריך לעזוב אותי, שלא אראה אותך עוד."
"מפני ש..?"
"מפני שאתה מכביד עליי, אתה מדכדך אותי, אתה תמית אותי!"
"אני? איך זה, מאזה?"
הוא קם ממקומו, משך את הווילונות וסגר את הדלת.
"מה אתה עושה?" קראה היא בבהלה.
"מה אני עושה?"
"כן."
"את כאן, מאזה, באת אל ביתי. אה! אל תכחישי; אני מכיר את הנשים," אמר בחיוך.
"המשך," הוסיפה היא במורת רוח.
"די, מאזה… זה מספיק."
"יש בך די חוצפה לומר לי זאת בפני, לאישה שאתה טוען שאתה אוהב?"
"סליחה! או, סליחה!"
הוא כרע על ברכיו והביט בה ארוכות.
"כן, ארנסט, גם אני אוהבת אותך, אוהבת אותך יותר מחיי. הנה, אני מתמסרת לך."
אזי, שם, בין ארבע כנפות הקיר, מאחורי וילונות המשי, על הכורסה, היו אהבה, נשיקות, ליטופים משכרים, תענוגות אהבים בוערים, יותר משנחו לשגע אדם או להמיתו. וכאשר מעך אותה היטב, שָׁחק אותה, ריפט אותה בחיבוקיו, כאשר עִייף אותה, שבר אותה, הותירה קצרת נשימה, כאשר אימץ פעמים רבות את חזה אל חזהו וראה אותה גוועת בזרועותיו, הניחה לבדה ויצא את החדר.
בערב, אצל וֶפוּר1, סעד ארוחה מצוינת, שמפניה על קרח סבבה שם בשפע, שמעו אותו אומר בקול, לפני הקינוח: "ידידי היקרים, כבשתי עוד אחת!…"
ואילו היא שבה לביתה, נפשה נוגה, עיניה בוכיות, לא על כבודה שחוּלל, כי מחשבה זו לא ייסרה אותה כלל; תחילה שאלה עצמה מה זה כבוד ולא ראתה בזה בעצם אלא מילה, היא עברה הלאה. אך היא חשבה על התחושות שחוותה ולא מצאה, משחשבה על כך היטב, אלא אכזבה ומרירה. "או! זה לא הדבר שחלמתי עליו!" אמרה.
כי נדמה לה, לאחר שהשתחררה מזרועות אהובה, שיש בה דבר מה מקומט כמו בגדיה, דבר מה עייף ומוכה כמו מבטה, וכי נפלה מגובה רב מאוד, והאהבה אינה מתמצה בזה; ולבסוף תהתה בלִבה אם מאחורי גיפופי התאווה אין תאווה גדולה יותר ואם אחרי התענוג אין התענגות רחבה יותר, כי היה בה צמא בלתי נדלה לאהבות אינסופיות, לתשוקות ללא גבול. אך כאשר נוכחה לדעת שהאהבה אינה אלא נשיקה, ליטוף, רגע של טירוף שמתגוללים בו חבוקים, וקוראים קריאות שמחה, המאהב ופילגשו, וכשהכול מסתיים כך, שהגבר קם, שהאישה הולכת ושתשוקתם זקוקה למעט בשר ופרכוסי אברים כדי לספק את עצמה ולהשתכר, לפת השעמום את נפשה, כאותם רעבים שאינם יכולים למצוא.
אך עד מהרה נטשה תהייה זו על העבר וחשבה רק על ההווה שחִיֵיך, היא עצמה את עיניה לנוכח מה שלא היה עוד, ניערה כמו מחלום את חלומותיה הישנים שאין להם גבול, את חיבוטיה המעורפלים והמהוססים כדי להתמסר כל כולה לנחשול האדיר שסחף אותה, ועד מהרה הגיעה למצב של כיליון נפש ושל חולשת דעת, למצב של שינה למחצה שם חשים שנרדמים, שמשתכרים, שהעולם מתרחק ממך בעוד אתה נותר בדד על הדוגית, שם מערסל אותך הגל שהאוקיינוס גורר אותו. היא שוב לא חשבה לא על בעלה ולא על ילדיה, ועוד פחות מכול על שמה הטוב שהנשים האחרות יטרפו בכל פה בסלונים, ושגברים צעירים, ידידיו של ארנסט, יבוססו וישמיצו להנאתם בבתי קפה ובמסבאות. אך לפתע פתאום עלתה באוזניה נעימה לא מוכרת עד לאותה שעה בטבע ובנפשה, והיא גילתה באחד ובאחרת עולמות חדשים, מרחבים עצומים, אופקים לאין גבול. נדמה היה לה שהכול נולד בשביל האהבה, שהגברים הם בריות ממעמד עליון, מוכשרים לתשוקות ולרגשות, שהם אינם טובים אלא לזאת ואינם צריכים לחיות אלא בשביל הלב. באשר לבעלה, היא עדיין אהבה והעריכה אותו כפל כפליים; ילדיה נראו לה רבי חן אך היא אהבה אותם כמו שאוהבים את ילדיהם של אחרים.
עם זאת, כל יום חשב שהיא אוהבת יותר מאשר אמש, שהדבר הפך להיות צורך של קיומה, שלא הייתה מסוגלת לחיות בלעדי זאת; אך תשוקה זו שתחילה שיחקה בה אגב צחוק, סופה שנעשתה רצינית ונוראה, משחדרה אל לבה, היא נהפכה לאהבה אלימה, ואחר כך לבולמוס, לשיגעון. היו בה להט וחום רבים כל כך, תשוקות אדירות כל כך, צמא רב כל כך להנאות ולתענוגות חושים, שזרמו בדמה, בעורקיה, מתחת לעורה, עד לקצות ציפורניה, שהיא נעשתה משוגעת, שיכורה, בהולה, והייתה רוצה להוציא את אהבתה אל מחוץ לגבולות הטבע; ונדמָה לה שאם תרעיף שפע של ליטופים ורגשות אהבה, בהבעירה את חייה בלילות גדושי ריגושים ולהט, בהתפלשה בכל מה שהאהבה יש בה מן המשולהב ביותר, מן הנשגב ביותר, אזי תיפתח בפניה שורה מתמשכת של תענוגות חושים, של הנאות.
תכופות, בהתפרצויות טירוף הדעת הצטעקה שהחיים אינם אלא אהבה עזה, שהאהבה היא לה הכול מכול כול; ואז, בשֵׂער סתור, בעיניים בוערות, בחזה נושם ונושף מבכי, שאלה את מאהבהּ אם אינו מייחל כמוה לחיות שנות דור בחברתה, שניהם לבד בראש הר גבוה, בראש סלע חד שלמרגלותיו ישתברו הגלים, להתמזג שניהם יחדיו עם הטבע ועם השמים, ולערבב את אנחותיהם בשאון הסערה; אז הייתה מביטה בו ארוכות, מבקשת ממנו עוד נשיקות, עוד חיבוקים, נופלת אל בין זרועותיו אילמת ומעולפת.
וכאשר לעת ערב שב בעלה לביתו, בנפש שוקטת, במצח נטול דאגה, אומר לה שהרוויח היום, שעשה בבוקר מהלך עסקי מוצלח, קנה חווה, מכר אגרות חוב, וכי יוכל להוסיף עוד משרת לצוות המשרתים, לקנות עוד שני סוסים לאורוותיו, ובמילים ובמחשבות אלה ניגש לחבקה, לכנות אותה אהבתי וחיי, או! אזי היה לופת את לבה הזעם; היא הייתה מקללת אותו, דוחה בחלחלה את ליטופיו ואת נשיקותיו, שהיו צוננים ומבעיתים כמו אלה של קוף. היו אפוא באהבתה כאב ומרירות, כמשקע של יין העושה אותו עוקצני וצורב יותר.
וכאשר, לאחר שעזבה את ביתה, את משפחתה, את משרתיה, ומצאה עצמה עם ארנסט, לבדה, יושבת לצדו, סיפרה לו שהייתה רוצה למות מידיו, לחוש שזרועותיו חונקות אותה, והייתה מוסיפה ואומרת שאינה אוהבת עוד דבר, שהיא בזה לכול, שהיא אוהבת רק אותו; למענו נטשה את אלוהים והקריבה אותו כל מזבח אהבתה, למענו עזבה את בעלה ונתנה אותו טרף לאירוניה, למענו נטשה את ילדיה; היא ירקה על כל אלה בהנאה; דת, מוסר, את כל אלה רמסה ברגליה, מכרה את שמה הטוב תמורת ליטופיו, בשמחה ובתענוג זָבְחָה את כל אלה כדי לשאת חן בעיניו, ניתצה את כל אמונותיה, את כל אשליותיה, את כל מוסריותה, במילה אחת את כל שאהבה רק כדי לקבל ממנו מבט או נשיקה. ונדמה היה לה שהיא תהיה יפה יותר בצאתה מבין זרועותיו, לאחר שנחה על שפתיו, כמו סיגליות נבולות המפיצות ניחוח מתוק יותר.
אה! מי יֵדע כמה הנאות וכמה טירוף יש לפעמים מתחת לשני שדיה הרוטטים של אישה!
ואילו ארנסט החל לאהוב אותה מעט יותר משאוהבים נפקנית או ניצבת בתיאטרון. הוא אף החל לחבר לה שירים והגיש לה אותם. יתרה מזאת, יום אחד ראיתי שעיניו אדומות, ואפשר היה להסיק מהן שבכה – או שלא ישן טוב.
3
בוקר אחד, בהרהרו במאזה, יושב בכורסה קפיצית גדולה, רגליו מונחות על שני חישוקיה, אפו טמון מתחת לחלוק הבית שלו, בעודו מביט בלהבה הבוערת באח, שריצדה וטיפסה על לוח השיש בלשונות של אש, צצה במוחו מחשבה שהפתיעה אותו: באורח מוזר הוא נתקף פחד.
בזוכרו שהוא נאהב על ידי אישה כמאזה, שמקריבה לו ברוב שפעה והתפעלות את יופייה ואת אהבתה, נבהל ונרעד אל מול תשוקתה של אישה זו, כאותם ילדים הנסים הרחק מן הים באומרם שהוא גדול מדי. ומחשבה מוסרית עלתה בדעתו, שכן היה זה הרגל שאף זה קנה לעצמו מאז שנהפך להיות עמית-שותף ב"עיתון הידיעות המועילות" וב"מוזיאון המשפחות". הוא חשב, אני אומר, שאין זה מוסרי לפתות כך אישה נשואה, להרחיקה מחובותיה כאשת איש, ומאהבת ילדיה, וכי הוא עושה מעשה עוון בקבלו את כל המנחות שהיא מבעירה למרגלותיו כקורבן עולָה. לבסוף, הוא היה נרגז ועייף מאישה זו שהתייחסה בכובד ראש לתענוג, שלא העלתה בדעתה אלא אהבה כוללת וללא חלוקה, אישה שאיתה לא היה אפשר לדבר לא על רומנים ולא על אופנה ולא על אופרה.
תחילה רצה להיפרד ממנה, להניחה לנפשה ולהשליכה אל לב החברה עם יתר הנשים המוקעות כמוה. מאזה חשה באדישותו ובצינתו; היא ייחסה זאת לעדינותו ואהבה אותו בשל כך שבעתיים.
תכופות חמק ממנה, נמנע מלפגוש אותה; אך היא ידעה למצוא אותו בכל מקום, בנשף, בטיילת, בגנים הציבוריים, במוזיאונים; היא ידעה להגיע אליו בקרב ההמון, לומר לו שתי מילים ולהעלות סומק על מצחו מול כל האנשים שהביטו בהם. פעמים היה זה הוא שבא לביתה; הוא היה נכנס במצח מרצין ובארשת חמורה; האישה הצעירה, תמימה ומאוהבת, הייתה מזנקת על צווארו ומרעיפה עליו נשיקות, אך הוא היה הודף אותה בקור, ואומר לה שהם אינם צריכים עוד לאהוב זה את זה, שרגע הטירוף והשיגעון חלף, והכול צריך להיגמר ביניהם, שצריך לכבד את בעלה, להוקיר את ילדיה ולדאוג למשק ביתה, והוסיף ואמר כי ראה ובחן רבות וכי ההשגחה העליונה צודקת, שהטבע הוא מלאכת מחשבת והחברה מעשה בריאה מופלא, וכי הפילנתרופיה, הנדבנות, בעצם, היא דבר יפה כי צריך לאהוב את בני האדם.
והיא הייתה אז בוכה מרוב זעם, גאווה ואהבה; היא הייתה שואלת אותו, צחוק על שפתיה ומרירות בלִבּה, אם אין היא עוד יפה ומה היא צריכה לעשות כדי לשאת חן בעיניו, ואז הייתה מחייכת אליו, פורשת לעיניו את מצחה החיוור, את שערה השחור, את חזה, את כתפיה, את שדיה העירומים. ארנסט נותר אדיש לפיתויים הרבים כל כך, שכן הוא כבר לא אהב אותה עוד, ואם היה יוצא מביתה ורגש כלשהו בלִבּו, היה זה כמו אותם אנשים המבקרים אצל משוגעים, ואם איזה זכר של תשוקה, איזה זיק של אהבה היו ניצתים בקרבו, הם היו כבים במהירות מסיבה או טיעון כזה או אחר. אשרי האנשים המסוגלים להיאבק עם לִבּם במילים ולהרוס את התשוקה לאהבה, המושרשת בנפש, בעזרת הטפת המוסר המרוחה על גבי הספרים בדומה לברק של המוכר ולתמונת העטיפה מעשה ידיו של האמן.
יום אחד, בפרץ של זעם ושל טירוף, נשכה אותו מאזה בחזהו ונעצה את ציפורניה בגרונו. בראותו שדם זב באהבותיהם, הבין ארנסט שאהבתה העזה של אישה זו אכזרית היא ונוראה, ששורה על סביבה אווירה מורעלת שתחנוק אותו לבסוף, ותמיתו, שאהבה זו היא הר געש שצריך תמיד להשליך לו דבר מה לגרוס ולרסק בהתפרצויותיו, וכי תאוותה היא לַבָּה בוערת השורפת את הלב. צריך אפוא להסתלק, לעזוב אותה אחת ולתמיד, או להיזרק ביחד עמה אל המערבולת הגוררת אותך כסחרחורת אל הדרך רחבת הידיים של האהבה, המתחילה בחיוך ומסתיימת רק על גבי קבר.
הוא בחר להסתלק. ערב אחד, בשעה עשר, קיבלה מאזה מכתב וקראה בו מילים אלה:
היי שלום, מאזה! שוב לא אראה אותך. שר הפנים גייס אותי לשליחות מדעית שנועדה לנתח את תוצרי הקרקע ואת החול במקסיקו. היי שלום! אני מפליג מלֶה הַבְר. אם את רוצה להיות מאושרת, אל תאהבי אותי עוד; לעומת זאת אהבי את המוסר ואת חובותייך; זו עצתי האחרונה. שוב, היי שלום! נשיקות.
ארנסט
שוב ושוב קראה את המכתב, מדוכאת מהמילים "היי שלום", ונותרה בעיניים נעוצות בלי ניד במכתב שהכיל את כל אסונה וייאושה, שראתה בו את כל אושרה וחייה נשטפים ונעלמים. היא לא הזילה דמעה, לא השמיעה צעקה, אך צלצלה למשרת והורתה לו להביא סוסי דואר ולהכין את מושבה. בעלה היה בגרמניה, איש לא יכול היה אפוא לעצור בעד רצונה.
היא יצאה בחצות; היא מיהרה, מאיצה במלוא המהירות את סוסיה. באחת העיירות נעצרה לבקש כוס מים ושוב יצאה לדרך, מייחלת, אחרי כל צלע הר, כל גבעה, כל עיקול דרך, לראות את הים, תכלית תשוקותיה וקנאתה, כיוון שהים עמד לקחת ממנה אדם יקר ללִבּה. לבסוף, בשעה שלוש אחר הצהריים לערך, הגיעה ללה הַבְר.
היא אך ירדה וכבר רצה אל קצה המזח והביטה בים… מפרש לבן נבלע מתחת לאופק.
4
הוא הלך, הלך לתמיד! וכאשר נשאה את פניה המכוסים בדמעות, לא ראתה עוד מאומה… מלבד אינסופיותו של האוקיינוס.
היה זה אחד מאותם ימי קיץ לוהטים, שעה שהאדמה פולטת אדים חמים כמו האוויר הבוער של כבשן. כאשר הגיעה מאזה אל המזח, רעננותם המלוחה של המים השיבה מעט את נפשה, כיוון שרוח הדרום הקלה התפיחה את הגלים שקרבו ברוך אל החוף וגוועו, מתחככים בחול.
העננים השחורים והמעובים הצטברו לשמאלה לעבר השמש והשוקעת שהייתה אדומה וזוהרת על פני הים; אפשר היה לחשוב שעוד מעט קט הם יפרצו בבכי מר. הים, בלי להיות שוצף וגועש, הסתחרר סביב עצמו וזימר בתוגה בבואו להשתבר על אבני המזח, הגלים דילגו באוויר ושבו וצנחו כאבקה כסופה.
הייתה בכל זה הרמוניה פראית. מאזה הקשיבה לה ארוכות, מוקסמת מעוצמתה; סאון הגלים האלה טמן בחובו שפה בעבורה, קול; כמוה היה הים עצוב ומלא וגדוש חרדות; כמוה באו גליו לגווע בהשתברם על האבנים ולא הותירו על החול הרטוב אלא את זכרם מעברם שם. עשב שהחל לצמוח בין שני סדקיה של אבן הרכין ראשו המלא וגדוש בטל; כל מהלומת גל כמעט עקרה אותו משורשו, ובכל פעם הוא ניתָק יותר ויותר; לבסוף נעלם מתחת לנחשול. שוב לא ראוהו, אבל הוא היה צעיר ונשא פרחים. מאזה חייכה במרירות, הפרח, כמוה, נישא על הגל ברעננות האביב.
היו שם מלחים ששבו הביתה, שכובים בסירתם וגוררים מאחוריהם את החבל של רשתותיהם; קולותיהם הדהדו במרחקים, בד בבד עם קריאות ציפורי הלילה שריחפו מעל, מניעים את כנפיהם השחורות מעל ראשה של מאזה, וצנחו על החוף, מתנפלים על השיירים שסחפה הגאות. היא שמעה אז קול שקרא לה מתחתיות התהום ובראש רכון אל המעמקים חישבה כמה רגעים וכמה שניות נחוצות לה כדי להיאנק ולמות. הכול בטבע היה נוגה כמוה, ונדמָה לה כי הגלים נאנחים והים בוכה.
איני יודע איזו תחושת קיום אומללה אמרה לה לחיות, וכי יש עדיין אושר ואהבה על פני האדמה, שאין לה אלא להמתין ולקוות, וכי היא תראה אותו מאוחר יותר. אך כאשר ירד הלילה והירח הופיע בין בנות הלוויה שלו, כמו שולטנית בהרמון בין נשותיה, ושוב לא ראו אלא את הקצף המנצנץ על הגלים כקצף בפיו של סוס אביר, בשעה שסאון העיר החל להימוג בערפל אם האורות ההולכים וכבים, עזבה מאזה את המקום.
בלילה – השעה הייתה שתיים לערך – פתחה את זגוגיות החלון והביטה בנעשה בחוץ. היה זה מישור והדרך הייתה עטורה אילנות. אורות הלילה חדרו מבעד לענפיהם ודימו אותם לרוחות רפאים בעלות צורות ענקיות, הרצות כולן לפני מאזה ומתנועעות כאוות הרוח הנושבת, השורקת בינות לעלוותם, בלוריתם פרועה.
פעם אחת נעצרה המרכבה בלב השדות. מוֹסֵרָהּ נשברה; היה חשוך, לא נשמעו אלא רחש העצים, נשימתם של הסוסים המתנשפים מרוב זיעה, ובכיה של אישה המתייפחת לבדה.
לקראת בוקר, ראתה אנשים הולכים אל העיר השכנה, נושאים אל השוק פירות מכוסים כולם בטחב ובעלים ירוקים. הם שרו. לפיכך, כיוון שהדרך עלתה מעלה והסוסים פסעו לאיטם, היא הקשיבה להם זמן רב. "או! יש אנשים מאושרים!" אמרה בלבה.
היום עלה במלוא הדרו. היה זה יום א' בשבוע, בכפר השוכן מהלך כמה פרסאות מפריז, ברחבת הכנסייה, בשעה שהכול יוצאים ממנה. שמש גדולה זרחה ובהקה על התרנגול שבראש הכנסייה, והאירה את שושן הזכוכית הצנוע שלה. הדלתות, שהיו פתוחות, איפשרו למאזה לראות מעומק הכרכרה שלה את אולם התווך ואת הנרות שזהרו בצִלו על המזבח; היא הביטה בכיפת העץ הצבועה בצבע כחול, ובעמודי האבן הישנים, חשופים ומסוידים בלבן, ואחר כך בכל שורת הספסלים שישבה עליהם אוכלוסייה שלמה, ססגונית בבגדים בשלל צבעים; היא שמעה את העוגב המזמר, ואז גאה כעין נחשול גדול בהמון והכול יצאו החוצה. רבים אחזו בידיהם זרי פרחים מלאכותיים ולרגליהם גרביים לבנות; היא הבינה שהייתה זו חתונה. יריות רובה נורו על הרחבה והחתן והכלה יצאו החוצה.
הכלה חבשה צניף לבן לראשה וחייכה, מביטה בקצה הלשוניות של חגורתה, העשויות תחרה רקומה. החתן פסע קדימה לצִדה, הביט בהמון בארשת של אושר, ולחץ ידיים לרבים מהם. היה זה ראש העיר של הכפר, שהיה בעל הפונדק, והשיא את בתו לסגנו, מורה בית הספר.
קבוצה של ילדים ושל נשים נעצרה לפני מאזה כדי להביט בכרכרה היפה ובמעיל האדום שהשתלשל מן הדלתות; כל האנשים הללו חייכו ודיברו בקול. כאשר נעצרה להחליף סוסים, פגשה בקצה הכפר את השיירה הנכנסת אל בית העירייה, וחיוך הצטייר בפיה בראותה את קצף סוסיה נושר על הזוג הצעיר ואת אבק רגליהם המזהם את בגדיהם הלבנים; היא קירבה את ראשה, ונתנה בהם מבט של רחמים ושל קנאה. כי מרוב אומללות היא נעשתה רשעה ומקנאה. אזי ההמון, משנאת העשירים, השיב לה בקללות ובעלבונות, משליך אבנים על שלטי האצולה של מרכבתה. בדרך, במשך זמן רב, רדומה למחצה בשל ניעת הקפיצים, צליל הזוֹגים והאבק הצונח על סוסיה השחורים, הרהרה בחתונה הכפרית. וקול הכינור שהלך לפני השיירה, צלילי העוגב, קולות הילדים שדיברו סביבה, כל אלה הצטלצלו באוזניה כדבורה מזמזמת או כנחש לוחש.
היא הייתה עייפה, החום העיק עליה מתחת לעורות הכרכרה. השמש קפחה מלפנים. היא הרכינה את ראשה על כרי הבד הכחול ונרדמה. היא התעוררה בשערי פריז.
כאשר עוזבים את מרחבי הכפר ואת השדות ונמצאים ברחובות, דומה כי היום קודר ועמום, כמו התיאטראות ביריד, הנוגים ואינם מוארים היטב. מאזה צללה בהנאה ברחובות הפתלתולים ביותר; היא השתכרה מן הרעש ומהמולת ההמון שבאו למשוך אותה מתוך עצמה ולהשיבה אל העולם. היא ראתה במהירות וכצלליות סיניות את כל הראשים שחלפו לפני דלתית מרכבתה; כולם נראו לה קרים, אדישים וחיוורים. בפעם הראשונה הביטה בתימהון בדלות הפוסעת ברגליים יחפות על הרציפים, בשנאה בלב ובחיוכים בפה, כמו כדי להסתיר את החורים שבבלואי הסחבות שלה; היא הביטה בהמון הנבלע במופעים ובבתי הקפה, ובהמון זה של משרתים ושל אדונים הנפרש כמו מעיל צבעוני ביום של תהלוכה. כל אלה נראו לה כמחזה ענק, תיאטרון רחב ידיים, על ארמונות האבן שלו, חנויותיו המוארות, בגדי הראווה שלו, התפלויות החביבות עליו, כתרי הקרטון שלו ומלכיו הקיקיוניים. כאן, מרכבתה של הרקדנית מתיזה בוץ על המוני העם, וכאן, גבר גווע ברעב בראותו את ערֵמות הזהב מאחורי הזגוגיות; בכול שררו צחוק ודמע, בכול עושר ודלות, בכול פשע העולב ביושר ויורק בפניו, כמו צעיפה הבלוי של נערת שעשועים המתחכך בעוברו בשׂלמתו השחורה של כומר. או! יש בערים הגדולות אווירה מסואבת ומורעלת המסחררת ומשכרת אותך, משהו כבד וחולני, כאותם ערפילי הערב הכהים המרחפים על פני הגגות.
מאזה שאפה את האוויר המסואב במלוא ריאותיה, היא הריחה אותו כמו בושם ובפעם הראשונה; אזי הבינה את כל מה שרחב ועצום ברשע, וחושני בפשע.
משהגיעה לביתה, נדמה לה שזמן רב עבר משעה שיצאה לדרך, כדי כך סבלה וחוותה בשעות מעטות. הלילה עבר עליה במחשבות, בבכי, נזכרת שוב ושוב ביציאתה למסע, ובחזרתה ממנו; היא ראתה משם את הכפרים שעברה בהם, את כל הדרך שעשתה; נדמה לה שהיא עדיין על המזח מביטה בין ובמפרש המתרחק; היא נזכרה גם בחתונה, על בגדי החג וחיוכי האושר שלה; היא שמעה משם את רעש מרכבתה על אבני הכבישים, שמעה גם את הגלים השואגים ומדלגים תחתיה; ואז נבהלה מאורכו של הזמן, חשבה שחייתה שנות דור ונעשתה זקנה ששערה הלבין. כדי כך מתיש אותך הכאב, כדי כך מכרסם כך הצער, כי יש ימים המזקינים אותך כמו שנים, מחשבות החורטות בך קמטים רבים.
ועוד נזכרה, בחיוך ובצער, בימי האושר שלה, בחופשותיה השלוות על גדות הנהר לוּאַר, שם הייתה רצה בשדרות העצים, שיחקה עם הפרחים, ובכתה בראותה קבצנים עוברים בדרך; היא נזכרה בנשפי הריקודים הראשונים שלה, שכה היטיבה לרקוד בהם, שכה אהבה בהם את החיוכים הנלבבים ואת הדיבורים האדיבים; ועוד נזכרה בשעות הקדחת וההזיה שבילתה בזרועות אוהב, ברגעי ההתעלות והטירוף שלה, שעה שרצתה שכל מבט יימשך דורות ושהנצח יהיה נשיקה. היא שאלה אז את עצמה אם כל זה חלף ונמחה לתמיד, כמו אבק הדרכים ושובל הספינה על גלי הים.
5
סוף סוף היא ישבה, אך לבדה! אין עוד איש שיתמוך בה, אין עוד דבר לאהוב! מה לעשות? איך לנהוג? או! המוות, הקבר, אלף פעם, אילו, חרף סלידתה וצערה, היה לה בלבה שמץ של תקווה.
למה קיוותה? היא עצמה לא ידעה. רק הייתה לה עוד אמונה בחיים; היא עוד האמינה שארנסט אוהב אותה, כאשר קיבלה יום אחד מכתב ממכתביו. אך היה זה מפח נפש נוסף. המכתב היה ארוך, כתוב היטב, גדוש במטפורות עתירות ובמילים גדולות; ארנסט אמר לה כי אל לה לאהוב אותו עוד, עליה לחשוב על חובותיה ועל אלוהים, ועוד הוסיף לה עצות מצוינות על המשפחה, על אהבה אימהית; וסיים במעט רגש, כמו מר דה בּוּאּי או מדאם קוֹטֵן.
מאזה המסכנה! כל כך הרבה אהבה, לב וחיבה תמורת אדישות כה צוננת, שלווה כה מחושבת! היא שקעה בתשישות ובסלידה. "חשבתי," אמרה יום אחד, "שאפשר למות מצער!" את הסלידה החליפו מרירות וקנאה.
או אז רעשי העולם נדמו לה כמוזיקה צורמת ושטנית, והטבע – לגלוג של אלוהים. היא לא אהבה מאומה והגתה שנאה לכול; עם כל רגש שיצא מלִבּה, חדרה אליו השנאה, עד כי לא אהבה עוד דבר בעולם, מלבד גבר אחד. תכופות, כשראתה בגנים הציבוריים אימהות עם ילדיהן, משחקות איתם ומחייכות למגע ליטופיהם, וכן נשים עם בעליהן, אוהבים עם אהובותיהם, ושכל האנשים האלה מאושרים, מחייכים, אוהבים את החיים, קינאה בהם וקיללה אותם בעת ובעונה אחת; היא הייתה רוצה להיות מסוגלת לרמוס אותם ברגליה, ושפתיה האירוניות שיגרו אליהם בעוברה כמה מילות זלזול, וחיוך מתנשא.
פעמים אחרות, כשאמרו לה שהיא צריכה להיות מאושרת בחייה, עם עושרה, מעמדה, בריאותה הטובה, לחייה הרעננות וכי רואים שהיא מאושרת, שאינה חסרה דבר, חייכה וזעם בלִבּה. "אה! המטומטמים," אמרה, "שאינם רואים אלא את האושר על מצח רוגע ואינם יודעים שהייסורים מחלצים צחוקים." החיים נראו לה מאז כצעקת כאב מתמשכת, ואם ראתה נשים המתהדרות במוסריותן, ואחרות באהבתן, לעגה למוסריותן ולאהבותיהן; כאשר ראתה אנשים מאושרים ובטוחים באלוהים, חירפה אותם בצחוק או בהערה ארסית; הכמרים, היא העלתה סומק על פניהם כשעברה לידם, שולחת אליהם מבטים חושקים וצוחקת באוזניהם; נערות צעירות ובתולות, היא גרמה להן להחוויר בסיפורי האהבה ובמעשיות החשק שלה. והבריות תהו מי היא האישה החיוורת והכחושה, רוח הרפאים הנודדת הזו, עם עיניה הבוערות כאש וראשה ראש נידונה למוות; ואם ביקשו להכירה, לא מצאו בעומק הווייתה אלא כאב ובהתנהגותה רק דמעות.
אה! הנשים, הנשים! היא שנאה אותן בנבכי נפשה, בעיקר את הצעירות והיפות, וכאשר ראתה אותן בהצגה או בנשף ריקודים, לאור הנברשות והנרות, חושפות את שדיהן העולים ויורדים, מעוטרים בתחרה וביהלומים, בעוד הגברים המכרכרים סביבן משיבים חיוכים לחיוכיהן, מחמיאים להן ומהללים אותן, עלה בה הרצון לקמט את הבגדים ואת המלמלות הרקומות, לירוק על דמויות נחשקות אלה ולהכפיש בבוץ מצחים כה רגועים אלה, כה גאים בצינתם. היא לא האמינה עוד במאומה, מלבד באסון ובמוות. המוסר היה בעיניה רק מילה, הדת – תעתוע בלהות, השם הטוב – מסֵכה גונבת דעת כמו צעיף המסתיר את הקמטים. היא מצאה אז שמחות בגאווה, תענוגות בבוז, וירקה בעוברה על סף הכנסיות.
בזוכרה את ארנסט, את קולו, את דבריו, את זרועותיו שחיבקוה זמן כה רב נפעמת ונסערת מרוב אהבה, ומשמצאה עצמה תחת נשיקותיו של בעלה, אה! היא התפתלה מרוב כאב ומצוקה והתפתלה סביב עצמה כמו אדם המחרחר וגוסס בקוראו איזה שם, בבכותו בשל זיכרון. היו לה ילדים מהגבר הזה, ילדים אלה דמו לאביהם, ילדה בת שלוש וילד בן חמש, ולעתים כששיחקו, הגיע עדיה צחוקם; בבוקר באו לחבקה צוחקים, בעוד היא, אמם, הייתה ערה כל הלילה כולו בייסורים שלא יתוארו ולחייה עוד היו רטובות מדמעות. תכופות, כשחשבה עליו נודד על פני הים, מיטלטל אולי על ידי הסערה, הוא שאולי אבד בין הגלים, לבדו ומבקש לשוב ולהיקשר לחיים, ובראותה מכאן גווייה מעורסלת על הגלים, ועיט עט עליה, אזי שמעה צעקות שמחה, קולות ילדים הממהרים אליה להראות לה אילן פורח, או את השמש המתנוצצת בטל שעל העשב. היה זה לא כמו כאבו של אדם הצונח על המדרכה ורואה את ההמון צוחק ומוחא כפיים.
ומה חשב אז ארנסט הרחוק ממנה? לפעמים, אמנם, כאשר לא היה לו דבר לעשותו, ברגעים של בטלה וחוסר מעש, בחשבו עליה, על חיבוקיה הלוהטים, על אחוריה הדשנים, על שדיה הלבנים, על שערה השחור הארוך, התגעגע אליה אך מיהר ללכת לכבות בזרועותיה של שיפחה את האש שניצתה, באהבה חזקה וקדושה יותר. הוא התנחם על האובדן הזה בנקל, בחשבו שעשה מעשה טוב. שפעל כאזרח, שפרנקלין או לפאייט לא היו מיטיבים לעשות, כי הוא היה אז על אדמת הלאום של אהבת המולדת, של העבדות, של הקפה ושל ההסתפקות במועט, כוונתי לאמריקה. היה זה אחד מאותם אנשים שכושר השיפוט וההיגיון תופסים בהם מקום כה גדול עד שטרפו את הלב כמו היה זה שכן טורדני.
עולם שלם הפריד ביניהם, כי מאזה, לעומת זאת, הייתה שקועה בטירוף ובמצוקה, ובעוד מאהבה מתענג להנאתו בזרועותיהן של נשים כושיות ובנות תערובת, היא הלכה ודעכה משעמום, חושבת שגם ארנסט אינו חי אלא למענה וכי הוא חש כאב שלגלג עליו בצחוקו החייתי והפראי; הוא נתן עצמו לאחרת. בעוד אישה אומללה זו בוכייה ומקללת את אלוהים, קוראת לגיהינום לבוא לעזרתה ומתפלשת בתהייה אם השטן יבוא סופסוף, ארנסט, בו ברגע שהיא נושקת בטירוף למדליון עם שערותיו, ברגע זה אולי, מטייל בפנים מרצינות בכיכר המרכזית של עיר בארצות הברית, במקטורן ובמכנסיים לבנים, כבעל מטעים, הולך לשוק לקנות תמורת זהב איזו שִפחה שחורה שזרועותיה חזקות ושריריות, שדיה משתלשלים וחיבוקיה חושניים.
מלבד זאת, הוא ערך מחקרים בכימיה; היו לו שני ארגזי קרטון גדולים מאוד, גדושים רשימות על שכבות הסילֵקְס ועל סקירות של מינרלים; ומלבד זאת, האקלים התאים לו מאוד, הוא הרגיש טוב להפליא באווירה זו, רוויית ניחוחות של אקדמיות מלומדות, של מסילות ברזל, של ספינות קיטור, של קני סוכר ושל שמים כחולים-כהים.
באיזו אווירה חיה מאזה? חוג חייה לא היה רחב כל כך, אך היה זה עולם נפרד שסובב לו בדמעות ובייאוש ואשר אבד לבסוף בתהומות הפשע.
6
אריג שחור היה מתוח על שער הכניסה לבית. הוא היה מורם במרכזו ויצר מעין קשת שבורה, שדרכה נראו קבר ושני לפידים שאורם ריטט, כקולו של אדם גוסס, ברוח החורפית הקרה שחלפה על הבדים השחורים, שכוכבים בדמות דמעות של כסף היו פרושים עליהם. מעת לעת, שני הקברנים, שהיו אמונים על הטקס, פרשו הצידה כדי לפנות מקום למוזמנים הבאים בזה אחר זה, לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, עם עניבות לבנות, לבוּביות מקופללות ושֵׂער מסולסל; הם הסירו את כובעיהם בעוברם ליד המת וטבלו במי הקודש את קצות כפפתם הקדושה.
היה חורף, שלג ירד. לאחר צאת השיירה, אישה צעירה מכורבלת בשכמייה שחורה ירדה אל החצר, פסעה על קצות אצבעותיה על פני שכבת השלג שכיסתה את המדרכות, קֵרבה את פניה החיוורים מבין צעיפיה השחורים כדי להביט בעגלת המתים המתרחקת. אזי כיבתה את שני הנרות שדלקו עדיין, עלתה, הסירה את מעילה, חיממה את נעליה הלבנות באש האח, הסבה ראשה עוד פעם אחת, אך לא ראתה עוד אלא את גבו השחור של אחרון המלווים שנפנה בקרן הרחוב.
כאשר לא שמעה עוד את הקרקוש המונוטוני של גלגלי העגלה על הכביש, וכאשר הכול חלף ונעלם, זִמרת הכמרים ושיירת המת, השליכה עצמה על מיטת המת, התגוללה בה להנאתה, צועקת בפרצי שמחה עוויתיים: "בוא עכשיו! לך, לך כל זה! אני מחכה לך! בוא כבר! לך, אהוב נפשי, מיטת הכלולות ועינוגיה! לך, לך בלבד, לשנינו עולם של אהבה ושל תענוגות! בוא לכאן, אני אשתרע מתחת לחיבוקיך, אתפלש מתחת לנשיקותיך."
היא ראתה על השידה קופסה קטנה מעץ סיסם שנתן לה ארנסט. היה זה אז, כמו היום, יום חורף; הוא בא עטוף במעילו ושלג על כובעו; וכאשר נשק לה היה עורו רענן והדיף ניחוח של נעורים שעשו את נשיקותיו מתוקות כמו שאיפת ריחו של ורד. במרכז הקופסה היו אותיות שמם כרוכות זו בזו, האות מ. והאות א.; העץ, שהייתה עשויה ממנו, הדיף ריח נעים, והיא קירבה את נחיריה אל הקופסה ונותרה כך זמן רב, מהורהרת וחולמנית.
עד מהרה הביאו לה את ילדיה, הם בכו וביקשו את אביהם. הם רצו לחבק את מאזה ולהתנחם בחיקה; אך היא שילחה אותם עם החדרנית שלה, בלי מילה, בלי חיוך.
היא חשבה עליו… הוא, שהיה כה רחוק ולא שב.
7
כך חיה כמה חודשים, לבדה עם העתיד שלה שהלך וקרב, חשה מדי יום מאושרת וחופשייה יותר, ככל שנעלם מה שהיה בלבה ופינה מקום לאהבה. כל התשוקות, כל הרגשות, כל מה שמוצא מקום בנפש נעלם כמו נפתולי הילדות: תחילה הבושה, אחר כך האמונה בדת ובמוסר ולבסוף מה שנותר מכל אלה, כל מה שהשליכה כמו שמשליכים רסיסים של זכוכית שבורה.
לא היה בה עוד דבר משל אישה, מלבד אהבה, אך אהבה שלמה ונוראה שייסרה את עצמה ושרפה את האחרים, כמו הר הוֵוזוב הקורע את עצמו בהתפרצויותיו ומפזר את הלבה הרותחת שלו על פרחי העמק.
היו לה ילדים; ילדיה מתו כמו אביהם. יום אחר יום הם הלכו והחווירו, הלכו וכחשו, ובלילה התעוררו בהזיותיהם, התפתלו במיטותיהם בפרפורי גסיסה, אומרים שנחש נוגס בחזותיהם, כיוון שהיה כאן דבר מה שקרע אותם לגזרים ושרף אותם בלי הרף, ומאזה הביטה בגסיסתם וחיוך על שפתיה, כי הייתה חדורה כעס ותאוות נקמה.
שניהם מתו ביום אחד. בראותה את ארונותיהם ממוסמרים, לא היו דמעות בעיניה ולבה לא השמיע אנחה. בעיניים יבשות וצוננות הביטה בהם, עטופים בתכריכיהם, וכאשר נותרה סופסוף לבדה, בילתה את הלילה מאושרת ובוטחת, נפשה שלווה ושִמחה בלבה. אף לא חרטה ולא זעקת כאב, כי היא עמדה לצאת למחרת היום, לעזוב את צרפת לאחר שנקמה את נקמתה בגין האהבה המחוללת, בגין כל שהיה הרה אסון ונורא בגודלה, לאחר שלעגה לאלוהים, לבני האדם, לחיים, לגורל ששיחק בה לרגע, לאחר שהשתעשע גם הוא בחיים ובמוות, בדמעות ובצער, והשיב לשמים פשעים תמורת כאביה.
היי שלום, אדמת אירופה, המלאה ערפילים וקרחונים, שהלבבות בך פושרים כמו מזג האוויר, והאהבות גם הן רפוסות, רכרוכיות כעננייך האפורים; לי אמריקה ואדמת ארץ האש שלה, שמשה המלהטת, שמיה הצחורים, לילותיה היפים בחורשות של דקלים ועצי דולב! היה שלום עולם, תודה לך עליך, אני הולכת, אני משליכה עצמי על ספינה. הפליגי, ספינתי היפה. אוצי, מהרי! לו יתפחו מפרשייך עם משב הרוח וחרטומך ישבֵּר את הגלים! דלגי עם הסערה, קפצי על הגלים ולוואי תישברי לבסוף, השליכי אותי עם שברייך על האדמה שהוא נושם עליה.
הלילה הזה חלף בהזיות ובהתרגשות, אך בטירוף של שמחה ושל תקווה. כאשר חשבה עליו, שהיא עומדת לחבקו ולחיות עמו לעד חייכה ובכתה מרוב אושר.
אדמת ביתה קברות, שילדיה נחו בה, עדיין הייתה רעננה וספוגה מֵי קודש.
8
בבוקר הביאו לה מכתב; הוא נשלח שבעה חודשים קודם לכן; מארנסט. היא שברה ברעדה את החותמת, קראה אותו בלהיטות; משסיימה לקוראו, שבה לקרוא מן ההתחלה, חיוורת מרוב בהלה ומסוגלת לקרוא אך בקושי. הנה מה שהיה כתוב בו:
מדוע גבירתי, מכתבייך תמיד הגונים אך מעט, בעיקר האחרון שבהם? שרפתי אותו. התביישתי שמא ייתן בו אי-מי את עיניו. האם לא תוכלי סופסוף להציב גבולות לתשוקותייך? מדוע את באה בלי הרף עם זיכרונותייך להפריע לי בעבודתי, לעקור אותי מעיסוקַי? מה עשיתי לך כדי שתאהביני כל כך?
אני אומר לך פעם נוספת, גבִרתי, רוצה אני שאהבה תהיה מתונה. עזבתי את צרפת, שכחי אותי אם כן כמו שאני שכחתי אותך, אהבי את בעלך; האושר נמצא בדרכים החבוטות על ידי ההמון; שבילי ההרים זרועים קוצים ואבנים, הם קורעים אותך לגזרים ושוחקים אותך מהר מאוד.
אני חי עכשיו מאושר, יש לי בית קטן מקסים על גדת נהר, ובמישור שהוא עובר בו אני צד חרקים, אני אוסף צמחים, וכאשר אני שב לביתי, הכושי שלי מברך אותי בקידה עד לרצפה, ונושק לנעלי כאשר הוא רוצה להשיג איזו טובה. בניתי לעצמי קיום מאושר, שקט ורגוע בלב הטבע והמדע; מדוע אין את עושה כמוני? מי מפריע לך לעשות כן? אפשר לעשות מה שרוצים.
למענך, אפילו למען אושרך, אני מייעץ לך לא לחשוב עליי עוד, לא לכתוב לי עוד. מה התועלת בתכתובת זו? לאן זה יקדם אותך, גם אם תאמרי אלף פעם שאת אוהבת אותי ותוסיפי לכתוב בשולי המכתבים כמספר הזה פעמים "אני אוהבת אותך"? עלייך לשכוח הכול, גברתי, ולא לחשוב עוד על מה שהיינו זה לזה: כלום לא היה לכל אחד מאיתנו מה שביקשנו?
מעמדי איתן, קבוע פחות או יותר, אני מנהל ראשי של הוועדה לניסויים במכרות; בתו של המנהל הממונה היא נערה מקסימה בת שבע עשרה, לאביה יש הכנסה של שישים אלף לירות, היא בת יחידה, היא נעימה וטובה, יש לה כושר שיפוט מעולה והיא תדע להפליא לנהל משק בית, לקיים משפחה. בעוד חודש אני מתחתן, אם את אוהבת אותי כמו שאת אומרת תמיד, זה צריך לשמח אותך, כיוון שאני עושה זאת למען אושרי.
היי שלום, מדאם ווילד! חדלי לך מלחשוב על גבר שיש לו ההגינות שלא לאהוב אותך עוד, ואם את רוצה לעשות עמי טובה אחרונה, שלחי לי במהרה חצי ליטר של חומצה ציאן, שייתן לך בחפץ לב, לפי המלצתי, מזכיר האקדמיה למדעים; הוא כימאי מוכשר מאוד.
היי שלום, אני סומך עלייך; אל תשכחי את החומצה שלי.
ארנסט ווֹמוֹן
לאחר שקראה מאזה את המכתב, השמיעה צעקה ללא מילים, כאילו צרבו אותה בצבתות לוהטות.
היא נותרה זמן רב מדוכדכת ומופתעת. "אה! מוג הלב!" אמרה לבסוף, "הוא פיתה אותי וזונח אותי למען אחרת! נתתי לו הכול ואין לי עוד דבר! זרקתי הכול לים ואני נאחזת בקרש, והקרש חומק מבין ידי ואני חשה שאני שוקעת מתחת לגלים!"
היא כה אהבה אותו, האישה המסכנה! היא נתנה לו את תומתה, היא השפיעה עליו את אהבתה, היא כפרה באלוהים וגם — או! רע מזה! — את בעלה, את ילדיה שראתה אותם מחרחרים, גוועים וחיוך על שפתיה כי חשבה עליו. מה לעשות? מה להיעשות? אישה אחרת שיאמר לה: "אני אוהב אותך!" שינשק לעיניה, לשדיה, יקרא לה חייו ואהבתו! אישה אחרת! ומה איתה? האם היו לה אחרים על פניו? האם לא למענו דחתה את בעלה ממיטת הכלולות? כלום לא בגדה בו בשפתיה הנואפות? כלום לא הרעילה אותו בעודה מזילה דמעות של שמחה?
הוא היה האלוהים שלה וחייה, הוא נוטש אותה. לאחר שהשתמש בה, לאחר שהתענג עליה דיו; הנה הוא מרחיק אותה ומשליך אותה. אה! תהום ללא קרקעית היא תהום הפשע והייאוש!
פעמים אחרות, לא יכלה להאמין למראה עיניה; היא שבה וקראה את המכתב הממיט אסון וכיסתה אותו בדמעותיה. "או! איך אפשר!" אמרה לאחר שהדכדוך פינה את מוקמו לזעם, לחֵמָה, "או! הכיצד, אתה עוזב אותי? אבל אני נמצאת בעולם, לבד, בלי משפחה, בלי קרובים, כי נתתי לך גם משפחה וגם קרובים; לבד, בלי כבוד, שכן הקרבתי אותו למענך; לבד, בלי שמי הטוב, כיוון שהקרבתי אותו מתחת לנשיקותיך לעיני העולם כולו שכינה אותי הפילגש שלך. הפילגש שלך! ואתה מסמיק עכשיו לשמע שמח, מוג לב!
"והמתים, היכן הם?
"מה לעשות? מה יהיה עליי? הייתה לי מחשבה אחת בלבד, דבר אחד ויחיד בלבי, והוא חסר לי עכשיו. כלום אצא לפגוש אותך? אתה הרי תגרשני כגרש שִפחה; אם אשליך עצמי בין יתר הנשים, הן יעזבוני אגב צחוק, יצביעו עליי בגאווה, כי הן, הן לא אהבו איש; הן אינן יודעות מהן דמעות. או! ראה! כיוון שאני עוד רוצה אהבה, תשוקה וחיים, יאמרו לי מן הסתם ללכת להציג עצמי במקום שמוכרים תמורת מחיר קבוע מראש תענוגות בשרים וחיבוקים, ובערב, במחיצת חברותי לעגבים אקרא לעוברים ושבים מבעד לחלונות, וכאשר יבואו אצטרך לענג אותם בעוצמה, לתת תמורה לכספם, שיֵלכו משם מרוצים ושאני לא אוסיף להתלונן, שארגיש מאושרת, שאצחק לכל הנקרה לי, כי אני ראויה לגורלי!
"ומה עשיתי? אהבתי אותך יותר מכל אדם אחר. או! רחמים, ארנסט! אילו שמעת את זעקותיי היית אולי מרחם עליי, אני שלא ריחמתי עליהם. כי אני מקללת עצמי עכשיו, אני מתגוללת כאן בדאבה, ובגדי רטובים מדמעותיי."
והיא רצה אובדת עצות ונפלה, מתגוללת על הרצפה, מקללת את אלוהים, את בני האדם, את החיים עצמם, את כל מה שחי, את כל מה שחושב בעולם; היא תלשה מראשה מלוא חופניים קווצות שֵׂער שחור, וציפורניה האדימו מדם.
"או! לא להיות מסוגל לשאת את החיים! להגיע לידי רצון להשליך את עצמה אל בין זרועות המוות כמו אל בין זרועותיה של אם! אבל להוסיף עוד ברגע האחרון אם הקבר אין לו ייסורים ולאַיִן אין כאבים! לתעב את הכול! לא להאמין עוד במאומה, אפילו לא באהבה, אמנותו הראשונה של הלב, ולא להיות מסוגל להיפטר ממועקה מתמשכת זו, כמו שיכור שמכריחים אותו להוסיף לשתות!
"מדוע אם כן באת אל בדידותי לעקור אותי מאושר? הייתי כה בוטחת וכה טהורה, ואתה באת כדי לאהוב אותי, ואני אהבתי אותך! הגברים, כה יפים הם כאשר הם מביטים בך! נתת לי אהבה, ועכשיו אתה מסרב לתת לי אותה, ואני הזנתי אותה בפשעים; ועכשיו היא הורגת גם אותי! הייתי טובה אז כשראית אותי, ועכשיו אני מרושעת ואכזרית; הייתי רוצה שיהיה תחת ידי משהו לכתוש, לקרוע, להשחית, ואחר כך לזרוק למרחקים כמו שזרקת אותי. או! אני שונאת את הכול, את בני האדם, את אלוהים; ואתה, גם אותך אני שונאת ועם זאת אני חושבת עדיין שאתן את חיי למענך!
"ככל שאהבתיך, אהבתיך יותר, כמו מי שמרווים את צימאונם במי הים המלוחים והצמא שורף עדיין. ועכשיו אמות! המוות! דבר לא עוד? מחשכים, קבר ו… אינסופיותו של הריק. או! אני חשה שאני רוצה עדיין בכל זאת לחיות ולגרום סבל כמו שסבלתי אני. או! האושר! איה הוא? הוא אינו אלא חלום; מוסר? מילה; אהבה? אכזבה; הקבר? איני יודעת.
"אבל אני אדע."
9
היא קמה, מחתה את דמעותיה, ניסתה לשכך את יִפְחותיה שכתשו את חזהּ וחנקו אותה; היא הביטה בראי, לראות אם עיניה עדיין אדומות מאוד מבכי, התקינה את שׂערה ויצאה למלא את רצונו האחרון של ארנסט.
מאזה הגיעה אל הכימאי; הוא עמד לבוא. אמרו לה להמתין בחדר קטן בקומה הראשונה, שהרהיטים בו היו מכוסים בבד אדום ובבד ירוק; שולחן עגול מעץ מהגוני במרכז, ליטוגרפיות המציגות את קרבות נפוליאון על הסְפינים המחופים עץ, ועל האח העשויה שיש אפור, אורלוגין מזהב שלוח הספרות שלו משמש משענת לפסל של אָמוֹר שידו האחרת מונחת על אשפת חִציו. הדלת נפתחה כשהאורלוגין צלצל והורה על השעה שתיים, הכימאי נכנס. היה זה גבר קטן קומה ורזה, ארשת פניו יבשושית וגינוניו אדיבים; הוא חבש משקפיים, שפתיו היו דקות, ועיניו קטנות ומודגשות. כאשר הסבירה לו מאזה לשם מה באה, הוא החל לשבח את מר ארנסט ווֹמוֹן, את אופיו, את טוב לִבּו, את כישוריו; לבסוף, נתן לה את צנצנת החומצה, הוביל אותה בידה אל מורד המדרגות; רגליו אף נרטבו בחצר בלוותו אותה עד לשער הרחוב.
מאזה לא הייתה מסוגלת ללכת ברחובות, כדי כך בער ראשה; לחייה היו סמוקות; נדמה היה לה פעמים רבות שהדם עומד לצאת מגופה מבעד לנקבוביות עורה. היא חלפה ברחובות שהדלות ניבטה בם מן הבתים, כמו פתילים צבעוניים הנושרים מן הקירות המסוידים לבן; ובראותה את הדלות אמרה לעצמה: "אני ארפא את עצמי מאסונכם." היא חלפה לפני ארמון המלכים ואמרה, מאמצת את הרעל בשתי ידיה: "היו שלום חיים, אני ארפא את עצמי מדאגותיכם." משנכנסה לביתה, לפני שסגרה את הדלת, שיגרה מבט על העולם שהיא נוטשת, ועל העיר המלאה רעשים, רחשים וצעקות: "היו שלום, כולכם!" אמרה.
10
היא פתחה את המכתבה, הסירה את הפקק מצנצנת החומצה, כתבה עליה את הכתובת וכתבה פתק נוסף; הוא היה ממוען לפקד המשטרה המרכזית. היא צלצלה ונתנה אותו לאחד המשרתים. על דף שלישי כתבה את המילים האלה:
אהבתי גבר; למענו הרגתי את בעלי, למענו הרגתי את ילדיי. אני מתה בלי חרטה, בלי תקווה, אבל בצער.
והניחה את הדף על האח.
"עוד חצי שעה," אמרה בלבה, "עוד מעט הוא יבוא וייקח אותי אל בית הקברות."
היא הסירה את בגדיה וכמה רגעים הביטה בגופה היפה שדבר לא כיסהו, חושבת על כל התענוגות שהוא העניק לה, על העינוגים העצומים שהרעיפה היא על אהובה.
איזה אוצר הוא אהבתה של אישה כמוה!
לבסוף, לאחר שבכתה, חושבת על הימים שחלפו לבלי שוב, על אושרה, על חלומותיה, על שיגיונות הנעורים שלה, ושוב עליו, זמן רב, תוהה מהו המוות, ולאחר שצנחה אל התהום ללא קרקעית של המחשבה המכרסמת את עצמה וקורעת עצמה לגזרים מרוב זעם ואין אונות, קמה באחת כמו מחלום, נטלה כמה טיפות מהרעל שמזגה בספל מוזהב, גמעה בתאווה והשתרעה בפעם האחרונה על הספה שלעתים כה קרובות התפלשה בה בזרועותיו של ארנסט, שיכורה מאהבה.
11
כאשר נכנס פקד המשטרה, מאזה עדיין חרחרה; היא ניתרה מספר פעמים על הרצפה, התעוותה כמה פעמים, כל אבריה התקשו בבת אחת, היא השמיעה צעקה קורעת לב.
כאשר קרב אליה הפקד, היא הייתה מתה.
10 בדצמבר 1837
*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "להריח בושם", הוצאת נהר ספרים, 2016.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.