מוזס הכין אותי לדרך הארוכה שתוביל אותי לעיר שספרו לי עליה שהיא לבנה ואני ישר נזכרתי בטירה הכלואה בכדור השלג של דודה טוני. היו לי תכניות חשבתי לרחף והיה לי רק את מוזס שכינה אותי דרייפוס הקטנה מאז שהורי בחרו בשבילי מקצוע שיעמיד אותם על הרגליים. יקרה לך נס הבטיח מוזס ונס לא אירע והפכתי מילדה לסתם נמלה מצויה. זיכרונות מרעילים תכתבי תשכחי יאמר לי מוזס ברבות הימים.

בת שלוש עשרה נשלחתי ללמוד מקצוע בתל אביב. לקחתי שקית בתוכה שמתי מסרק ומספריים גלגלי שיער וסיכות בגדלים שונים ועליתי לאוטובוס . כשהגעתי לאלנבי נתקפתי בהלה ומיהרתי להיכנס לחדר המדרגות וישר נבלעתי ב"בית הספר למקצוע הַסַּפָּרוּת". לא הכרתי איש כולם היו מבוגרים ממני ברחתי למרפסת ובהיתי ברחוב וכשבאה הלקוחה הראשונה שהצטרכתי לחפוף לה רציתי לגלגל אותה בשטיח ולברוח אבל התרגלתי וכשלא חלמתי בהקיץ התאהבתי בקינג ג'ורג' רחוב ההליכה והשקמים ושתי הקונדיטוריות הצמודות זו ליד זו מול רחוב מרכז בעלי מלאכה. אחרי פרק זמן העזתי לצאת ולטייל והגעתי עד חוף הים ועד אליו למדתי שיש בית קולנוע בשם סטודיו ובתי קפה וחנויות יפות וגם חנויות אפלות  שרק הצצתי לעברן וכבר הרחתי מהן מזימות ועשיתי תנועות קטנות כדי לא לבלוט ופעם אפילו התקרבתי כדי נגיעה לבניין האופרה שניהלה אדיס דה פיליפ. גם לי היה קול יפה וחלמתי להיות זמרת ולא ידעתי איך לעשות שזה יקרה ומוזס אמר שֶׁסַפָּר באופרה אפשר להיות רק אם נולדים בסביליה.

יום אחד קראו הורי בעיתון שהשרשור עלול להרוג אם הוא מגיע למוח של מי שהתולעת  תפסה תחת בבטן שלו.  בכל מובן השורה הזו מדויקת. אותי שעשע לראות את הורי מאפירים מדאגה. לא היה לי מה להגיד. לא הבנתי איך הגוף עובד ולא החזקתי מהורי חכמים יותר ממני ואם אני לא אשמה ולא מכים אותי מה אכפת שהתולעת עולה למוח.

נחשבתי לילדה טובה כל זמן שנזהרתי מפני כל מה שעלול היה להביך את הורי. תשמרי בבטן, היו מזהירים אותי. אבי ואמי חשבו שהשרשור עלול לשגע אותי אבל לדעתי אם זה מה שיקרה הם יהיו הסיבה. מעולם לא שיתפתי איש בשרשור. הוא היה שלי. עליו שתקתי ועליו רציתי לכתוב. מוזס אמר שכל אחד שרוצה להתחיל לכתוב חושב שהוא חצי קפקא ומילא לי את הראש בסיפור מעשה שנקרא "הגלגול". דרעק המוזס הזה. הבנתי שאין סיכוי אם אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק. הייתי רק ילדה ועל מה כבר היה לי לכתוב.

אין דבר שהפחיד את הורי יותר מאנשים שהשתגעו. הם עשו לפחד עליה מאירופה והשרישו אותו בארץ ואחרי שקראו ב"לעצטא נייס" כתבה שהגיעה מתורגמת לאידיש במברק מניו יורק הם התחילו לחפש בית חולים שימשוך לי את השרשור מהגוף ומצאו בתל אביב בקרן הרחובות גרוזנבג ומוהליבר בית חולים פרטי בשם דנציגר.

אל הדנציגר הזה אגיע עם אמי בערב אחרי יום עבודה ונסיעה של שעה באוטובוס. על המדרגות הרחבות שנוצקו במרכז הבניין המפואר תקביל את פני קטנה וזריזה אחות ויטה. לא ממש קראו לה ויטה אבל אותם ימים כל אחות הייתה בעיני אחות ויטה כמו זו שהמליצה לאמי להיניק גורי כלבים כדי לנקות את הזיהום שהכילו שדיה אחרי לידת אחותי ואני רק מלשמוע את זה רציתי למות כי ידעתי כמה אמי פחדה מכלבים בגלל המלחמה והגרמנים אבל עם מה שאחות ויטה אמרה לעשות השלימו כולם. 

בבית החולים יועד לי בקומה העליונה חדר עם מרפסת שם אשב מול חלונות גדולים עזובה לנפשי על "הכיסא הגבוה" עם החור שמותאם לסיר ואחרבן בפרטיות ואמי תשלם על העונג בכסף שעבדנו עליו קשה ומהחלון שיהיה שלי אראה את הרחוב ויאמרו לי שמי שמקבל את החדר האחורי רואה עץ ואת הסטודיו של הבן של הרופא שרק בעוד עשרים שנה אדע שהבן הזה הוא הפסל יצחק דנציגר איש יפה תואר שייהרג בתאונה וכשאשמע אבכה.

מעולם לא טיילתי בגן ההוא. או שמא כן. לא הייתה לי שליטה על דמיונות וכשהציצו בי הכחשתי אותם. אמי הלכה. לבית חולים לא היה ריח. אחות ויטה הייתה מתוקה. עליתי לקומה העליונה. מעלית האוכל העלתה עבורי צלחת ושתי צלוחיות. כדורים מלח אנגלי ודג מלוח. לבלוע הכול וללעוס הדג מלוח אמרה אחות ויטה. עשיתי כדבריה ונרדמתי בשלווה. בשש בבוקר שוב עלתה מעלית עם צלחת וצלוחיות ובעשר שוב ואחר כך התיישבתי על "הכיסא הגבוה" והתחלתי לעבוד בשביל אחות ויטה שתהיה מרוצה. צהריים יפים תל אביב נחהעל הגב ואני מטר משפת הים מקללת את משטר הצנע שהנהיג דב יוסף בראשית שנות החמישים ושהביא עלי את הצרה הזו בקונסרבים מאמריקה והלוואי הייתי עכשיו תלמידה שמהתלת בבנים מתאכזרת לבנות ומתאהבת במורה למתמטיקה ולא יושבת על סיר ומחרבנת עצמי עד עילפון לבד על מרפסת שמש בתל אביב הקטנה לשמחת אחות ויטה שעוד מעט תעלה ותבוא ותנבור בסיר הלכה למעשה עד שתצווח בחדווה "הראש יצא" והמעלית תעלה עבורי ארוחת צהריים צלחת מרק עם אטריות כמעט כמו אלה שצמחו אצלי בבטן ושרק לפני שעה קלה נפטרתי מהן  ואחות ויטה תאמר שככה צריך וזה מקובל ותאכלי ילדה ותתקלחי ותשני צהריים את עכשיו בריאה והכל טוּב לך.

ובאמת הרגשתי טוב "הבראתי" ומעכשיו וודאי אוכל פחות כי תמיד אמרו עלי "זאת אוכלת כמו שתיים כי התולעת אוכלת אותה" וזה לא היה הדבר הכי גרוע ששמעתי ומוזס צודק כשהוא אומר שאני ברת מזל כי מאיפה שבאתי ולאן שאני הולכת הולכים בעקבותי דיבורים משונים.

כשהשמש שקעה ראיתי את אמי עולה במדרגות ולבי נמלא צער כי הייתי בנעימים ובקשתי לעצמי עוד לילה בחדר משלי תחת ידה הרחומה של אחות ויטה שגם היא כבר חיבבה אותי וכמוני הופתעה כשבאו לאסוף אותי ואמרה שלא מקובל לשחרר חולים לעת ערב והתביישתי באמי שבקשה לחסוך כמה לירות ויצאנו בחיפזון.

הדרך מדנציגר לתחנת האוטובוס שיחזיר אותנו הביתה העיקה על שתינו. הנחתי לאמי ללכת ולהתקדם ועצרתי בקינג ג'ורג' ארבע מול חלון ראווה של חנות תכשיטים שלימים אדע שהיא שייכת לאישה בשם שרה ובעוד שנתיים הבן שלה יהיה חבר שלי. 

כשרווח לי האצתי והשגתי את אמי והלכנו זו ליד זו  בשתיקה. ועל זה סבתי לו חייתה הייתה וודאי אומרת לאמי שדבר לא היה נגרע מכבודה אם הייתה פונה בדברים לילדה שהולכת לצידה.