מי לא צופה בסדרות טלוויזיה בימינו? מי לא מתמכר לסדרה כלשהי וממתין בקוצר רוח לפרק הבא, כמו גיבור הסיפור הזה? מי לא צולל לצפייה מרתונית בפרקי סדרה בזה אחר זה? הסיפור של תיירי הורגלן מתאר מצב מוכר לכולנו, חוצה גבולות ומשותף לרבים – הבריחה אל העולם הטלוויזיוני של הסדרה מפני המציאות המלחיצה, ולפעמים סתם משעמום. בסיפור המשעשע והחמוד של הורגלן מוצא לו הגיבור שותף מסתורי לצרה בתוך המסך – האיש במעיל הרוח הצהוב. אילו סימנים שולחת דמותו החידתית לגיבור, שמעביר את לילותיו בבהייה במסך ומייחל לאות שיעניק משמעות כלשהי לחייו? מי משניהם הוא הכלוא – זה שיושב מול המסך או זה שמופיע עליו? בסופו של חשבון המציאות משיבה את הגיבור אל חיקה, ואת החידה שרדפה אותו הוא פותר בדרך שבה פותרים בני אדם את חידותיהם מאז ומעולם – באמצעות הסיפור.
אחרי כמה פרקים הבחנתי בו. הוא ניסה לפרוץ דלת של בית ישן, שעמד בפינת רחוב שומם והרוס. הוא היה רחוק מכדי שאזהה את פניו, אבל מעיל הרוח הצהוב שלו היה כתם ברקע. בקדמת התמונה שוחחו מריון והמפקח ברנס על החקירה ולא הקדישו לו כל תשומת לב. אדים חמקו מפיותיהם. החורפים בקליבלנד קרים.
אני שוכח מהר מאוד עלילות של סרטים, אבל יש לי זיכרון טוב לפרטים חזותיים. אל תבקשו ממני לסכם לכם את "ההפחדה" או את "מחוץ ללילה". אבל אני יודע שבסרט הראשון יש קטע מעבר שבו קלייב אואן חולף ברחוב על פניה של ברונטית יפה בתספורת קצרה, שנעצרת לרגע ברקע, ומגרדת את כתפה במין פיזור נפש מקסים (ואני מוכן להמר על חיי שהבמאי שמר את הטייק הזה בזכות גרעין האמת הקטן שחבוי בתנועתה). וב"מחוץ ללילה", על קיר הדיינר העלוב שבו מסתתרים זוג הפושעים הנמלטים, תלוי פוסטר בסגנון הופר – שמהדהד, ככל הנראה, את בדידותם של צמד הנאהבים. בקיצור, הייתי משוכנע שהבחנתי באיש במעיל הרוח בפרק הקודם של "שוטרים פשוטים".
נתקלתי בסדרה במקרה, בתקופת נדודי השינה שלי. התרופות שלקחתי באותם ימים עשו אותי מטושטש בבקרים ומשולהב בלילות, עד שעה מאוחרת. כך שהייתי עייף מכדי לקרוא, אבל מתוח מכדי להירדם. נהגתי להשתרע מול המרקע ולהיסחף למשולש הברמודה, בית הקברות לחורבות טלוויזיוניות, שהוא השעות הקטנות. הייתי שוכב נים לא נים מול סרט דוקומנטרי על חיות, מנקר מול אופרת סבון אוסטרלית משנות ה-80 ומתעורר באמצע עוד שידור חוזר של "דריק" או "מציאות בעליית הגג". סלט התמונות הזה הפך לקווי מתאר של חלום, ובסופו של דבר הייתי שוקע בשינה על הספה ומגיח ממנה רק עם שחר, בראש כבד וגב שבור, כשעל המרקע שדרנית מזג אוויר תוססת, מבשרת בחיוך קורן שיירד גשם כל היום.
לילה אחד שלף אותי קולו של המפקח ברנס מהשינה-לא-שינה. ניכר שהוא לא מרוצה. פקחתי עין, המכ"ם נכנס לפעולה. שוטרים. תחנת משטרה שכונתית. אנחנו במשרדו מוקף הזגוגיות של המפקד. הווילונות הורדו כדי שהשיחה תתנהל ללא עדים. זו סצנת מריבה קלאסית בין המפקח המנוסה אני-איש-שטח, לבין מפקדו תקנות-הן-תקנות. בהתפרצות כעס אחרונה, פותח המפקח את הדלת ומתחיל לצאת. אני מתערב שהמפקד יקרא לו כדי להטיח בו משפט אחרון. "ברנס?" ניצחון. ברנס, מתברר שזה שמו, מסתובב ומרים גבה. השני רומז בנימה רכה יותר שיגבה אותו, אבל מבקש ממנו לפעול בזהירות. פייד אאוט. ממשיכים ברצף של עיר. שני שוטרים, שהוזעקו על ידי השכנים, מגלים גופת קשישה שמתה לפני כמה ימים, בעודה יושבת בכורסה. אני כבר ער לגמרי ועוקב בעניין מסוים אחרי המשך הפרק. זה עשוי לא רע. אפילו ראוי לצפייה. לשם שינוי.
במדריך הטלוויזיה שקניתי למחרת גיליתי את שמה של הסדרה, וביום שלישי שלאחר מכן, בשתיים וחצי לפנות בוקר הופתעתי לגלות שאני מצפה לפרק הבא – כאילו ברנס השמן ועמיתיו נופפו לי מצדו השני של המסך. הייתי בודד ומדוכא עד כדי כך שלפעמים העברתי את הזמן במחיקת שמות כל הסרטים שראיתי בחיי במדריך הסרטים של מלטין. חיפשתי הסחת דעת, גלגל הצלה שאוכל להיאחז בו, לא משנה מה. "שוטרים פשוטים" היתה יכולה לעשות את העבודה.
ניחשתי שזו סדרה מתחילת שנות ה- 90. במידה מסוימת היא היתה "בלוז לכחולי המדים" או NYPD לעניים. סדרת משטרה סבירה, לא גאונית ולא עלובה. כך או כך חשדתי ביוצריה שניסו לרכב על הצלחת הסדרות של סטיבן בוצ'קו, שלא מכבר חידש את הז'אנר לעומקו. "שוטרים פשוטים" (אלוהים, איזה שם גרוע) ביקשה להציג את חיי היומיום בתחנת משטרה. כעשרה שוטרים הופיעו בסדרה, וביחד הם היו מעין מדגם מייצג של כור ההיתוך האמריקאי. עבודתם התנגשה ללא הרף עם חייהם הפרטיים ובעיותיהם האישיות – אלכוהוליזם של אחד, זוגיות כושלת של אחר – שהיו מקור לאינספור עלילות משנה. כל פרק הוקדש ליום והוצגו בו שתיים ולפעמים שלוש חקירות שהתנהלו במקביל, ולעיתים קרובות התגלה שהן קשורות זו לזו. רק פשעים מעטים היו יוצאי דופן. הסדרה התיימרה להיות ריאליסטית, והציגה פסיפס שחלקיו השונים הרכיבו דיוקן של אלימות עירונית רגילה, בדגש על שגרה משטרתית ועל עימותים פנימיים בין השוטרים הפשוטים, מפקדיהם, התובעים ועורכי הדין. התסריטאים אמנם לא הפגינו מקוריות רבה, אבל במסגרת המצבים הדרמטיים באמת הם גילו מידה מסוימת של כשרון. תחושת הדז'ה-וו המרגיעה היתה נעימה כשלעצמה, ותרמה לקסמה של התוכנית, ואחרי כמה פרקים קרה, כפי שקורה לא פעם, שנקשרת לדמויות, או ליתר דיוק למאמציהם החביבים של השחקנים להקנות אמינות לדמויות – כולם בעלי מלאכה טלוויזיוניים מצוינים, שחסרה להם עוד טיפת כריזמה כדי שהקריירה שלהם תמריא.
הדבר המקורי היחיד בסדרה היה התפאורה. היא לא התרחשה בניו-יורק או בסן פרנסיסקו, לא במיאמי ולא בלוס-אנג'לס, אלא בעיר שרק לעיתים נדירות נראתה על המסך. קליבלנד, כפי שהתגלתה, היתה עיר רפאים משונה, כולה כבישים אינסופיים וככרות עצומות, שהיו, למרבה הפלא, שוממים. בחירת הלוקיישנים המיומנת ניצלה את הפארקים, הטיילות, השכונות המוזנחות והנמל שלגדת ימת אירי, ליצירת תפאורה מגוונת, שדלותה הניכרת של ההפקה שיוותה לה מראה כמעט דוקומנטרי. העיר שברקע היתה הדמות הראשית בסדרה. הסיור בה, במהלך החקירות, חצה את כל שכבות החברה וכמו ברבות מהסדרות המשטרתיות שימש צילום רנטגן של הבעיות החברתיות באמריקה: מתח בין קהילתי, ירידה בתיעוש, אבטלה המונית ועוני רב – המשפט "העיר הכי ענייה בארצות הברית" חזר בדיאלוגים בתור מוטיב מרכזי, לפעמים בנימה של קבלת דין ולפעמים בלעג עצמי מכוון, כמו בדיחה שהחבר'ה מספרים בפינת רחוב.
ופתאום הופיע האיש במעיל הרוח הצהוב.
העובדה שאותו ניצב, לבוש באותו מעיל בולט מסתובב בשני פרקים של הסדרה היתה עניין מיוחד כשלעצמו. עד כדי כך היתה ההפקה מרוששת? כשראיתי אותו שוב בשבוע שלאחר מכן, לא האמנתי למראה עיניי. אבל הוא בהחלט היה שם, יושב על ספסל בקצה גינה ציבורית קטנה, מקרב לשפתיו בקבוק מוסתר בשקית נייר חומה. מה זה אומר?
התמונה נמשכה רק שניות אחדות, הזמן שנדרש לאפיין את התפאורה. ואז – קלוז אפ – נקודת המבט התמקדה במפקח אטקינסון, שהיה עסוק בשיחה דיסקרטית עם מודיע. למען האמת, כבר איבדתי כל עניין בשיחה שלהם, ואת המשך הפרק ראיתי בהיסח הדעת, מחשבותיי נתונות לאיש במעיל הרוח. מה ההסבר להופעתו החטופה? דומה ששום דבר אינו מצדיק זאת. הוא לא לקח שום חלק באירועים, ונדמה שגיבורי הסדרה כלל לא מבחינים בו. בשבוע שעבר ברנס אפילו לא העיף בו מבט, וכמוהו גם אטקינסון ברגע זה. האם הוא דמות משנית שהתסריטאים מכינים בחשאי את כניסתה, חייל חשאי על לוח השח העלילתי? למה לא. אלא שהופעותיו היו כה תת-הכרתיות שנדמה שזה בלתי סביר. ואולי היתה נוכחותו בדיחה פרטית של הבימאים – כמו בסרטי שברול, בתור הזהב שלו, כשהיית בטוח שנתקלת באטאל או בזרדי בתפקידים קטנים, או שראית דמות חסרת חשיבות מהמהמת את נעימת Fascination? או אולי – אם כי זה באמת בלתי סביר – היה זה אילוץ שכפה מפיק שמעריץ את אוליפו? האם אפשר להניח שהאיש במעיל הרוח הופיע בכל פרקי "שוטרים פשוטים"?
בזמן שחיכיתי לפרק הבא, פתחתי במחקר קטן בספרים שלי ובאינטרנט. נוכחתי לדעת שמ"שוטרים פשוטים" לא נשאר דבר, אף לא רמז, בזכרונם של המכורים לטלוויזיה. מרטין וינקלר וכריסטוף פטי לא הזכירו אותה במילון הסדרות המכובד שלהם. ב- IMDB היתה תגובה פושרת אחת ויחידה של צופה, שגינה את הסדרה על כך שהיתה חיקוי חדגוני למדי של NYPD – היה בזה משהו. האתרים האמריקאים המתמחים בנושא, למשל, tvshows.com, הזכירו אותה לצד מאה סדרות אחרות, עם רשימת קרדיטים מלאה ותקציר עלילה – שהועתקו פחות או יותר מאתר לאתר, בשינויים קלים בלבד. השדות "אנקדוטות", "טריוויה" או "סודות מאחורי הקלעים" שהיו עשויים להצביע על הימצאו של האיש במעיל הרוח הצהוב היו ריקים. זה היה דל. בכל זאת נודע לי שהסדרה שודרה זמן קצר. היא הופסקה באמצע העונה השנייה, מן הסתם בגלל רייטינג נמוך. מאותה סיבה גם לא יצאה בדי.וי.די – אחרת הייתי מזדרז להזמין אותו. החלטתי להתחקות אחרי כמה דפים שמנועי החיפוש התעלמו מהם, שלא בצדק, ובאתר אוסטרלי מצאתי לבסוף דף עשיר יותר, שכלל מדריך פרקים כולל תקצירים. המדריך התגלה עד מהרה ככלי שימושי שעזר לי בהתמצאות, כיוון שהסדרה, ששובצה בלוח התוכניות הלילי של ערוץ נחות, שודרה כמובן בערבוביה גמורה.
מאותו רגע ואילך הקלטתי בקביעות את הפרקים, ויחד עם זה המשכתי לצפות בהם כששודרו – שכן אהבתי את המפגש הזה בדממה של לילות שלישי. אהבתי להרגיש איך העיר הרדומה סביבי מחזקת את קשריי המיוחדים עם שוטרי קליבלנד. התחלתי להשתמש בפנקס רשימות שהחזקתי בהישג יד. צפיתי בסדרה בעין אחת, בלי לנסות לעקוב אחרי החקירות, שבסך הכל די חזרו על עצמן, ובלי לדעת אם ברנס יתפייס עם בנו העבריין, אם אטקינסון יינשא למריון סנדרס החמודה, שהיתה מושא לחיזוריו המסורבלים והנוגעים ללב, אם מורלס יכניע את הסרטן ואם רזניק יתגרש מאשתו שבגדה בו בכל הזדמנות – אבל בחנתי בתשומת לב את הפינות בכל תמונה, ארבתי להופעה נוספת של הניצב המסתורי. למרבה התדהמה, התברר כי השערתי המטורפת ביותר היתה נכונה. האיש במעיל הרוח הצהוב אכן הופיע בכל פרק – ולפחות בעשרת הפרקים שראיתי אני, כיוון שהתחלתי לצפות בסדרה מהאמצע. הוא מעולם לא עזב את הרקע, לא גילם שום תפקיד בתעלומות. יחד עם זה, כשחיברתי את חלקי הפאזל לפי הסדר, התגלתה בהופעותיו מעין המשכיות. הן כאילו שרטטו בנקודות סיפור מקביל, מסלול של בחור מסכן שהלך והפך לחסר בית.
– בפרק 1.3 (הישן ביותר מבין אלה שצפיתי בהם), הוא חצה את הרחוב בהליכה מהוססת והסתכל סביב במבט מודאג.
– בפרק 1.6 הוא עבר בדלת המסתובבת של בית המשפט בזמן שבאואר עמד על המדרגות הרחבות שבקדמת התמונה וחטף צעקות מתובע.
– פרק 1.7 הוא הפרק שבו הבחנתי בו לראשונה, כשניסה להיכנס לבית נטוש.
– בפרק 1.9 הוא האכיל יונים בפארק.
– בפרק 1.10 הוא הגיח מקצה מסדרון בתחנת המשטרה והתנפל בטלטולים אלימים על דלת ארון נעול (נראה שהאיש כפייתי בקשר לדלתות).
– פרק 1.12 הוא הפרק שבו שתה אלכוהול בקצה הגינה הציבורית שבה נפגש אטקינסון עם המודיע שלו.
– עניין יוצא דופן, בפרק 1.13 הוא הופיע פעמיים. ראשית, ראו אותו יושב על המדרכה ופושט יד, בזמן שבקדמת התמונה קולסון וטדאוש עצרו סוחר סמים. כעבור זמן קצר, הוא החליק דרך שני לוחות שבורים בגדר של אתר בנייה.
– בפרק 2.1 הוא נשא ונתן עם גימלאי שלבסוף טרק לו את הדלת בפרצוף.
– כמעט פספסתי אותו בפרק 2.2. למרות שהוא בהחלט היה שם, שוכב לצד חסרי בית אחרים, במפעל נטוש שפלשו אליו, בשעה שברנס ומורלס ביקרו שם בחיפוש אחרי עֵד נמלט.
– פרק 2.5 הוא הפרק שבו רואים אותו הכי טוב. באואר ורזניק אורבים בלילה בטנדר מתחת למחלף. חסרי בית מתחממים מסביב לחבית בוערת. אחד מהם היה האיש במעיל הרוח הצהוב (שכבר לא היה צהוב כל כך, ליתר דיוק אפור מלוכלך), לא מגולח, לחייו שקועות, מבטו אבוד.
משונה לצפות בסרט או בסדרה כשמתמקדים ברקע ובשולי התמונה. מתפתחת מעין פזילה של תשומת הלב ופתאום אתה שם לב לכך שרוב הזמן, אתה לא ממש רואה את הסרטים. מצד אחד, אתה ממשיך לעקוב בעל כורחך אחרי השתלשלות העלילה. קולט את השמות, את העובדות, חש מתי מתקרב מהפך, מנחש מי האשם. מצד שני, אתה מגלה שאפילו הסיפור השגרתי ביותר מלא פרטים משונים, מפתיעים, בלתי הולמים או פשוט מרגשים, שלפעמים הוצבו בכוונה על ידי הבמאי – ללא סיבה ברורה בהכרח – ולפעמים נתפסו בבלי דעת בעדשת המצלמה, כמו הבחורה בשיער הקצר ב"הפחדה": רגעים חמקמקים ושברירים, מחוות שטבען הלא רצוני העניק להן ערך, שנכלאו לנצח בתמונה… האין זו בסופו של דבר הסיבה החשאית לכך שאנו אוהבים את הקולנוע? הבחנתי בפרטים מרובים מסוג זה ב"שוטרים פשוטים": למוניקה, פקידת הקבלה היפה של תחנת המשטרה, היה אוסף בלתי נדלה של סוודרים. היא החליפה סוודר בכל פרק. טדאוש, באואר ומנטל היו שלושתם שמאליים – שלושה שמאליים בסדרה אחת? ומה בקשר להופעתם התכופה של שעונים בסדרה? שעוני מחוגים ושעוני רדיו, שלפעמים צולמו בקלוז אפ כדי לשרת את המתח, אבל לעיתים קרובות יותר נכחו ברקע או בצדי התמונה, כמעין אובססיה חשאית שהופיעה רק בקווי מתאר? ומה באשר לכתובות הגרפיטי של קריאות לעזרה – "הצילו!" "תוציאו אותי מפה!"– שהופיעו בקביעות בצילומי החוץ, צבועות בתרסיס על קירות או משורבטות בחיפזון בתא טלפון?
משחק סימני הדרך נמשך שלושה חודשים. יום שלישי אחד התרווחתי בספה, שלט הטלוויזיה ביד, מוכן להתחיל בהקלטה. בשתיים וחצי, אחרי הפרסומות, במקום שיופיע הפתיח המוכר, הופיעו שני זרים במדים, אישה גבוהה ובלונדינית וגבר שחור חסון שיצאו ממכונית משטרה בניו-יורק. אלוהים אדירים! הקרנת "שוטרים פשוטים" הופסקה ללא התראה. החליפו אותה בממלאת מקום ישנה אחרת. התמלאתי זעם.
בימים שלאחר מכן, נכונה לי אכזבה נוספת. כשרציתי לצפות שוב בפרקים, גיליתי שהווידאו הישן שלי התחיל להחזיר את נשמתו לבורא ללא ידיעתי (כמו רבים הקלטתי הרבה, ולא פעם צפיתי בהקלטות רק כעבור חודשים). התמונה היתה מעוותת, מושלגת, בלתי ניתנת לצפייה. לא יכולתי לראות שום דבר בתנאים הללו. הקלטתי הרבה סרטים אחרים באותה תקופה, וגם הם נדפקו. חשבתי על חברי הוותיק ברנאר, חובב קולנוע כפייתי שתמיד בדק שהסרט שהוקלט בערב שלפני כן אכן הוקלט כהלכה. הוא צדק בהחלט. יכולתי להרביץ לעצמי.
"שוטרים פשוטים" תפסה כזה מקום בחיי חסרי המעש, שהייתי עלול לשקוע במרה שחורה של ממש, אלא שיומיים לאחר מכן קיבלתי טלפון בקשר למשרה במשלחת התרבות לגרמניה, שהגשתי לה מועמדות בלי לתלות בכך יותר מדי תקוות. הייתי בין ארבעת המועמדים שעברו. כעבור ימים אחדים נערך הריאיון, והוא התנהל טוב מהמצופה, אולי מפני שלא היו לי אשליות. הגרמנית שלי חזרה מעצמה בקלות שהדהימה אותי. כעבור שבוע התקשרו שוב כדי לומר שחרף העניין הרב שמצאו במועמדות שלי – בלה בלה בלה – החליטו להעסיק מישהו אחר. אבל בברלין התפנתה במפתיע משרה שצריך לאייש בדחיפות, והשם שלי עלה. מובן שהסמכויות מעטות יותר והשכר בהתאם. אולי אחשוב שכישורי גבוהים מדי לתפקיד. הרגשתי שהאיש שבצדו האחר של הקו מתנצל. לרגע העמדתי פנים שאני חושב על כך ולאחר מכן הסכמתי – בלי להודות בפני הצד השני שמבחינתי אין טוב מזה. מעולם לא אהבתי "סמכויות", אם להשתמש במילים שלו. הייתי צריך לארוז, למלא טפסים, למצוא דייר משנה. הימים שלי נעשו פתאום מלאים מאוד.
בברלין הרגשתי טוב מהרגע הראשון. כאילו התעוררתי משנת חורף ארוכה. היתה עבודה מרובה, שעות המשרד גלשו לעיתים קרובות לערבים ולסופי השבוע. זה לא הפריע לי. מדי פעם נזכרתי באיש במעיל הרוח הצהוב. קרה שסיפרתי עליו לחברי הקרובים לעבודה, אבל אף אחד מהם לא הכיר את הסדרה והם הגיבו לדיבורים שלי בדממה ספקנית ומנומסת. זה היה קצת לפני פריחת הסדרות, רוב האנשים שעבדו בתחום התרבות לא התעניינו ביצירות מהסוג הזה, והתייחסו אליהן בהתנשאות כתוצרי לוואי של תרבות ההמונים. כיוון שבעבודה כבר יצא לי שם של איש מוזר, לא התעקשתי והפניתי את השיחה לעבר ספר או תערוכה.
ששת החודשים הראשונים עברו כמו חלום. בוקר סתווי אחד, כשבדקתי בעיתון אלו סרטים מוקרנים, ראיתי הודעה על יציאת סרט אמריקאי חדש, "האולטימטום של קליבלנד". לא הכרתי את הבמאי, אבל לזכר כל השעות שהעברתי בעיר בחברת הבלש ברנס ועמיתיו, הלכתי לראות את הסרט בשבת שלאחר מכן, אחרי הצהריים. זה היה סרט מתח חסר עידון, מסורבל למדי, עם יריות בלתי פוסקות. גיבור הסרט היה כמובן בכיר בשירות החשאי, והעריכה, כמקובל היום, היתה בלתי נסבלת – שינוי שוט כל שלוש שניות כדי להעמיד פנים שהסרט קצבי ולהסוות את העובדה שהבמאי לא יודע איפה להציב את המצלמה. אילו הסרט לא היה מתרחש בקליבלנד, הייתי יוצא אחרי עשרים דקות. אבל שמחתי לראות שוב, ולו בחטף, את מגדל הטרמינל, את הנמל של ימת אירי ואת הקשתות של גשר דטרויט התלוי.
הצילום עבר מהר כל כך שחשבתי שדמיינתי, אבל הכתם הצהוב הקטן ברקע התמונה, האם לא היה זה האיש במעיל הרוח? נשאתי בגבורה את שטף ההרפתקאות האוויליות עד לסוף הסרט ונשארתי להקרנה הבאה. כשחזר הרצף המדובר לא נותר בי שום ספק, חרף השנים שחלפו בין צילומי "שוטרים פשוטים" ו"האולטימטום של קליבלנד". זקנו האפיר. שיערו נשר. אבל זה היה האיש, במעיל הרוח הצהוב הישן שלו, שהופיע בפינת רחוב, לצד שני אבודים אחרים. הייתי המום.
ביציאה מבית הקולנוע הסעירו אותי מחשבות שונות. אל חשש, כולן נדושות להפליא. חשבתי על זה שבזמן שבחיים שלי היה מפנה, חיים אחרים נותרו תקועים, ללא רחמים, בדרך ללא מוצא. זה כמו לחזור לשכונת ילדותך ולגלות שהמוכרת במאפייה עדיין מוכרת במאפייה. האיש במעיל הרוח היה כמו המוכרת במאפייה. בכל השנים האלה העולם סבב, אך הוא המשיך בחיי שוטטות, ולא הצליח להיחלץ מקליבלנד. ואולי – המשפט נוצר מעצמו במחשבותיי, מהר כל כך שהיכה בי בתדהמה – מבלי שהצליח להיחלץ מהדימוי של קליבלנד.
לפעמים יד המקרה מאיצה דברים באופן משונה. בשבוע שלאחר מכן נשלחתי למשימה בקלן. בסוף הערב חזרתי תשוש למלון, צנחתי על המיטה, שמטתי את נעליי, הן נפלו ברעש אל הרצפה, הדלקתי את הטלוויזיה והתחלתי להעביר ערוצים. נעצרתי ביורוספורט שם שודר משחק סנוקר, ראיתי אותו עד הסוף, בניסיון להיזכר בכללים, כדור אדום, כדור צבעוני – זה משחק שתמיד ריתק אותי. אחר כך המשכתי להעביר ערוצים, העברתי בזריזות חמישה או שישה ערוצים וחזרתי אחורה: זיהיתי לפתע את ברנס השמן. זה היה פרק של "שוטרים פשוטים", פרק שמעולם לא ראיתי. הגברתי את הקול. מובן שהסדרה היתה מדובבת לגרמנית, והדבר רק הדגיש כמה מוזר לחזור ולהיתקל בה במקרה, כאן, בחדר המלון הזה, גם אם שוב בשעת לילה מאוחרת. גם העלילה התקדמה בקצב אחר, בסרבול מסוים, כאילו התסריטאים עדיין לא מצאו את הסגנון שלהם. זה היה כמו תערוכה ענקית שבה הוצגו כל הדמויות לפי הסדר ושורטטו כמה קווי עלילה שאת המשכן הכרתי. כעבור רבע שעה הבנתי שאני צופה בפיילוט של הסדרה.
לפיכך חיכיתי, בתקווה שלא איחרתי, להופעתו הראשונה של האיש במעיל הרוח. ואכן עד מהרה ראיתי אותו, שוכב על ספסל ציבורי בפארק שהתהלכו בו מטיילים שונים, ביניהם זוג מאוהב, אימהות עם עגלות ולבסוף גם ברנס ואטקינסון שחצו את התמונה והתיישבו מעט יותר רחוק. שני השוטרים לא היו בתפקיד ולא שוחחו על חקירה עכשווית, אלא על בעיות אישיות. הרצף הסתיים כפי שנפתח, בצילום ארוך של הפארק. האיש במעיל הרוח המשיך לישון על הספסל שלו.
כשהפרק המשיך וירדה עלי תנומה הבנתי בבת אחת מה קרה באותו יום, בצילומי "שוטרים פשוטים". זו היתה סצנה רבת ניצבים והעמדתם הושלמה רק אחרי כמה חזרות, שהסדירו את מחול המטיילים שצעדו זה מול זה בשבילי הפארק. עוזר הבמאי השני ביקש מהניצב במעיל הרוח הצהוב רק לשכב על ספסל ולהעמיד פני חסר בית ישן. חזרו על כך בתיקונים קלים – הגברת עם העגלה לכי יותר מהר, נאהבים, יותר לאט – וצילמו חמישה או שישה טייקים. האיש במעיל הרוח ששכב בשמש נרדם לבסוף באמת. כשהבמאי בא על סיפוקו שיחרר העוזר את הניצבים והצוות ארז את הציוד. אף אחד לא הבחין באיש בצהוב השרוע על הספסל שלו. כשהוא התעורר כעבור שעה, הפארק היה נטוש.
איך הבין שגלש לממד אחר של המציאות? מן הסתם, ודאי רצה לחזור הביתה, אל אשתו וילדיו, אבל זה היה בלתי אפשרי, כיוון שביתו לא צולם. הוא הסתובב אפוא ימים ושבועות בקליבלנד וירטואלית שהתרחבה בכל פעם שהפקת "שוטרים פשוטים" השקיעה באתרי צילום חדשים. כשלא נותר לו כסף בכיסים, הוא פשט יד כדי לשרוד, ישן איפה שאפשר, התיידד עם חסרי בית אחרים. אולי לפעמים הרשה לעצמו לספר את סיפורו לחבריו לצרה. החבר'ה צחקו בלי רוע, התייחסו אליו כאל משוגע בלתי מזיק והעבירו לו את הבקבוק. ובכל הזמן הזה הוא חיפש נואשות מעבר אל הצד שני, אל הצד הנכון של התפאורה. בגלל זה הוא נכנס לכל מקום, ניסה את כל הדלתות, אבל לשווא. במחסן שאליו פלש הוא מצא תרסיסי צבע ישנים, והשתמש בהם לקריאות ה- SOS שלו על הקירות – מי יודע, אולי יום אחד יבחין מישהו בנוכחותו? אבל כעבור עשר שנים, בצילומי ""האולטימטום של קליבלנד" הוא עדיין היה כלוא בין שני העולמות, נראה רק לעין המצלמה. ייתכן שברגע זה ממש הוא ממשיך לשוטט מרחוב לרחוב, מדלת לדלת, ללא שום תקווה שיום אחד ימצא את היציאה מהמסך.
