קראו ב:
"כמה מוזר," חשב כשעמד על פי הקבר הפתוח, נעליו מעוקמות מרגבי האדמה הלחים. חיים שלמים נארזים בכריכת בד לבנה. כמו משלוח של פריט אמנות יקר שיוצא למסע מעבר לים, אלא שהמטמון שנח פה כבר לא ייצא לשום מסע. כך הסביר לעצמו והתבייש, אולי בגלל שחש הקלה, על סף הריחוף המבושם של אחרי מות.
סביבו ומאחוריו עמדו בני המשפחה הרחוקה, מניפים את מטפחותיהם אל אפם ושבים ומורידים את ידיהם. חלקם הביטו בגבו, כך ידע והרגיש. וגם אילולא הרגיש, היה מנחש. השכל הישר חייב זאת: אביו נטמן באדמה. והוא, ששב מרחוק כדי לחלוק כבוד אחרון, היה בעצם מושא הטקס הזה. בעצם, לא הטמנת הגוף הכבד באדמה היה מרכז העניין כאן, אלא הציפייה של שוחרי הרע, של השיניים הנוקשות והמלחשות אל הלשונות: היבוא או לא יבוא? האם יספיק? האכפת? החשוב לו?
והוא, כמי שרק בידו לגאול את מנוחת המת שעוד נח מחוץ לקברו, הגיע. הוא הרגיש כמי שמוטלת עליו משימה, כמו נוטריון או סוחר סוסים שחתימתו נדרשת כדי להוציא את הסחורה לדרך. ועכשיו, לאחר שהוסדרו העניינים הכספיים והפרוצדורליים, הוא יכול היה לעמוד שם, על פי הקבר. בידו הימנית המזיעה בחום הקיץ הזה זר ציפורנים סגולות בצלופן קמוט שאסף בדרכו משדה התעופה. בידו השמאלית השמוטה דף מחברת ספירלית שנתלש בבית אביו. כשהגיע, החדר הקטן עוד הכיל את בגדיו שעל הכיסא. הוא הסיר אותם בעדינות, קיפל אותם והניח בארון המאובק קלות. ואז נפנה לכתוב הספד ולא מצא נייר. המחברת עם רשימות המכולת ומספרי הטלפון נבחרה בסוף. הדף שתלש ממנה הותיר שובל של תלתלי נייר קונפטיים שלא הלמו את המעמד.
הוא שרבט במהירות את מילות הפרידה. ידו מרפרפת על הנייר כמו מפחדת לחרוט בשולחן העץ את הכתוב. הוא הרגיש שהוא מותיר בו סימני חריטה, או שמא קמטים נוספים בפניו הקרים של אביו, עם כל מילה שהוסיף. ואז, ידע שהוא לא מוכן להיפרד עדיין, למרות שהלוויה תוכננה לבוקר המחרת. יהיה עליו להגיע לבית החולים להיפרד. לראות את פניו בפעם האחרונה, ואולי להתנצל או להתעמת קצרות עם המת. היה עם ועל מה להתעמת.
אלעזר, חברו הטוב, ניהל את הטקס. כשקיבל ממנו את הטלפון יומיים קודם, באמצע הלילה, כמו קלישאה של בשורת איוב בסרטי קולנוע, היה בעיצומה של כתיבה קדחתנית. הוא לא הצליח לישון באותו לילה, על אף שחש ברע. אפו נזל מזה יומיים וכאב עמום היכה בבסיס הגולגולת שלו. סימנים של שפעת מוקדמת. הבית היה ריק. הטלפון צלצל, ובתחילה הוא צקצק בעצבנות לעומתו. אך אז נזכר שמאוחר, השעה הלא רגילה הדליקה בו משהו. הטלפון פעם באור כחלחל, בפניו אל השולחן והרטט זמזם וזמזם. הוא שמר את המסמך וענה. בצד השני שמע מייד את אלעזר אומר "דני," ביגון כזה. "דני," בנשיפת אוויר אחת ארוכה.
אלעזר דאג לכל הסידורים והטלפונים לאנשי הקשר. הוא שלח אליו כרטיס טיסה במהירות, כמה שעות לאחר מכן והתנצל על כך שיצטרך לחזור לביתו בבאר שבע מיד לאחר הלוויה. דני התבונן בעיניים טרוטות בהודעת הדוא"ל שהגיעה וניסה לפענח את מהותה, על אף שאלעזר, כמו אלעזר, היה בהיר וחד. "נוסח למודעת אבל," נכתב בשורת הנושא. ובגוף ההודעה כתב רק את הנוסח היבש, עמוס המידע החיוני. חתום ב"לאישורך עד 8:00 בבוקר זמן בריטניה, כדי שנוכל להכניס לעיתונות בארץ". בארץ. המונח נשמע לו מוזר פתאום. ארץ? איזו ארץ? הארץ התיכונה? כדור הארץ? וזה כמובן הזכיר לו פתאום את אביו, איך שנהג להגיד "ארץ" על כל דבר שהיה נמוך מברכיו של דני הילד. "זרקת את זה על הארץ?" או "לא מניחים אוכל על הארץ, דני" וכיוצא באלה.
האדמה, הקרקע בעלת כוח הכבידה הייתה מגונה בעיני האב, הוא ניסה להתרחק ממנה בכל כוחותיו, לרחף מעט באוויר. כאבא תמיד דחף לכך. המשפחה הקטנה יצאה לטייל בהרים כמעט בכל שבת שניה. הגליל התחתון היה מועדף עליו. אבל גם הרי נפתלי ואיזור אלוני אבא. הם שהו שם שבתות שלמות. לעתים עם חברים ולעתים לבד, הוא וההורים. הוא הרגיש שאביו נושם אחרת על הפסגות הללו. נפתח בו גם משהו רגשי אז. ודני אהב את התרוממות הרוח הזו של האב.
אבל לא רק טיולים שמרו עליו הרחק מן ה"ארץ". היו גם סולמות, למשל. הם שכנו דרך קבע בבית. תמיד. זה היה יוצא דופן כל כך, להחזיק כמה סולמות בבית. היה סולם עשוי אלומיניום בעל ארבעה שלבים והיה סולם נטוי עשוי עץ תמוך לקיר, ועוד אחד, קטן למראה, אבל טלסקופי ששילש את גובהו, והוא היה גאוות האב. הרישום הקפדני במחברת לאחר שנלקח על ידי אחד השכנים היה תמיד כמו טקס קטן ורב רושם. טלפונים בהולים הורמו ודברים בטון רם נאמרו כאשר בושש אחד מהם להחזירו לביתם.
נראה שמרגע שהאב עלה על אחד הסולמות, נשכחה ממנו מטרת התיקון או החפץ שביקש להוריד, ומייד הפך הסולם למשחק, להתגרות בשאר בני הבית. הוא ביקש ארוחת צהריים לסולם, ישב בהתרסה על קצהו המחודד, רגל לפה ורגל לשם. ברכיו כפופות ואצבעותיו החשופות שלוחות קדימה, כמו מנסות לחוש את גלי הצחוק או העצבנות של אשתו. זה בכל זאת היה צחוק, לרוב. עד שהיא עייפה ושלחה אותו "לישון על הסולם" והגישה לו כרית ושמיכה והסתגרה בחדר השינה בסגירת דלת חזקה מעט יותר מדי.
בשנים שלאחר מכן, כשדני כבר היה בתיכון ולאחר מכן בצבא, אביו התמסר לשיעורי הצניחה החופשית, הבאגי המרחף והדאונים. נראה שהוא סלד מהם ואהב אותם בו זמנית. כאילו חש חובה או כורח להתנתק מדי פעם מן ה"ארץ", אך לא נהנה מעצם השהייה באוויר. הוא טיפס עם חבלים בימי גיבוש של העבודה, הוא גרר את בני המשפחה והחברים להליכות על מצוקים תלולים במדבר יהודה, סנפלינג, טיסה בשמי הארץ, רכבות הרים. האוויר היה מרכיב חיוני בהישרדותו.
עכשיו, מול הודעת הדוא"ל הזו, הוא חש את הכדור מועבר אליו. כי הרי ייאלץ בקרוב לעלות על מטוס ולהתנתק מהקרקע ולרחף ולנחות שוב בארץ ההיא, שנולד בה אבל עזבה.
"בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אהובנו יוסף סמינסקי, בעל לבתיה סמינסקי ז"ל ואב אהוב לדני יבדל"א. בן 91 היה במותו. הלווייתו תתקיים ביום ה' כ"ו בתמוז, 712.07.0 בשעה 10:00 בבית העלמין "מנוחת עולמים" שבקרית אתא. לבקשת הבן לא תתקיים שבעה מסודרת."
הוא אישר את המייל מייד. לא הייתה אפשרות אחרת, מפאת קוצר הזמן, והודה לאלעזר על הסיוע. את הלילה העביר בבהייה בתקרת חדר השינה, בשינה-לא שינה ובבכי מפוזר. טרם היה זה בכי ממשי, הוא ידע. עוד לא בכה עליו ממש. לא היה אף אחד לצדו שיכול היה לזרז את הבכי הזה. לא היה מי שידבר בשבח אביו עכשיו, וינחם ויניע את מהלך האבל. זה היה שונה כל כך ממותה של אמו. אולי כי ההלם שבלכתה היכה בו כששהה עדיין ב"ארץ" וקשור היה עדיין אליה מאוד בנימי נפשו וברירים השקופים שקושרים אם לבן. והיה זה גם גילו הצעיר, בוודאי. בן 26 היה אז. ולא הוכן לכך כלל. לא חשב לאבד אותה כבר בשנות העשרים שלו, ובוודאי לא למחלה. היא הייתה חזקה תמיד, וחסונה ולא חולה לעולם. כאילו שמרה את כל המחלות לפעם אחת, חסכה בעקשנות את השפעות וההצטננויות והדלקות וכאבי הגב. פרטה אותם למטבעות כסף ושלשלה אותם לקופת חיסכון מחורסנת. וכשבא הפטיש נפרע החוב.
למחרת בבוקר ירד לקפה השכונתי והזמין טוסט בחמאה, סלט פירות יער שהיה אהוב עליו וקפה "פילטר" כדי לזכור את אמו גם ביום הזה, יום לכתו של אביו. הוא לא מדד את האבל בימים. הכול היה כמו סרט צלולואיד ארוך. סצנה מתמשכת של כאב ותימהון.
הכול סביבו התנהל בעצלתיים של בוקר בריטי, כאילו כולם מנסים להישמע מנומסים קצת יותר היום. ככה הוא חשב. כולם יודעים איכשהו. אפילו קריסטין, בעלת בית-הקפה, לא צחקה היום ולא סנטה בלקוחות, סימן ההיכר שלה. "אבי מת," הוא אמר לה כשהביאה לו את החשבון והביט בעד החלון הגדול. "אוי דארלינג," היא התכופפה וחיבקה אותו. "זה נורא," אמרה. אבל הוא נשאר קפוא על מקומו, לא נתן לה אפילו גרם אחד של חיבה על המחווה שהפגינה לעומתו.
אחר עלה לביתו והתקלח. ארז כמה בגדים במזוודה הקטנה שהייתה לו. הגדולה נראתה לו מיותרת ופרובוקטיבית מדי. כאילו שידרה מסר של חזרה לתמיד או של שהייה ארוכה. שלא יטעו לחשוב שהוא חוזר, גם לא אלעזר. אין בכוונתו, הוא רצה להגיד להם. אין בכוונתו. אבל לא אמר ורק בחר במסר של ביקור קצר וחפוז לסגירת העניינים החיוניים. הטמנה באדמה, בירור ירושה, ביקור קרובים וניחומים מועטים וזהו.
קולות רמים של הטחת אדמה נשמעו סביבו והגברים שאחזו באתים דחקו אותו מעט לאחור בעדינות ובנימוס. אבל דחקו. גם אלעזר עסק במלאכה. עם התגברות קולות הנפילה של הרגבים ואחר הערמתם בתלולית קטנה, הלך ונפער תחת רגליו חלל קטן של אדמה, מצוק תלול שכזה. מישהו תפס במרפקו ומשך אותו מעט לאחור. הוא סבב לרגע והביט בדודתו, אחות אמו. המטפחת שעל ראשה שימחה אותו לרגע. היא הייתה פיסת צבע בתוך האפור הזה. היא הניחה יד בשקע שבין שכמותיו המזיעות.
לאחר שעלתה והתרוממה התלולית וננעץ השלט הקטן בראשה, עברו על פניו ועל פני משפחתו הקרובה מצד אביו אנשים שלא הכיר. מי הם האנשים הללו, חשב לעצמו. מה לי ולהם? כך זה נמשך זמן מה. הוא התחבא מאחורי זגוגיות משקפי השמש ואמר תודה ושוב תודה ותודה שבאתם. וחיבק כשצריך היה לחבק את מי שנזקק לחיבוק יותר ממנו, מבנו של המת.
אחר עלו בשביל העפר שהוביל בחזרה לכביש הראשי. הוא הלך מעט קדימה, עם מחשבותיו בכיסיו. הכול תם לגביו. משפחתו נטמנה. נותרו זיכרונות, עד שגם הם ימוגו. הוא ידע שאלו מחשבות עגומות, פרי הנסיבות, ולא נלחם בהן. הוא ידע שמחשבות במצבים שכאלה נוטות להיות מזוקקות, פחות מודחקות. אולי זו אמת, אפילו. "נדיר לצפות כך באמת, רוטטת מול עיניך," חשב.
הוא ביקש, כאמור, לא להיות לנטל על המשפחה המורחבת ועל המבקרים ולא קיים שבעה מסודרת. חשב שגם ככה יגיעו. אבל פרט לבני דודיו שגרים בחיפה, לא הופיע איש בשעות שלאחר הלווייה. אפילו הקלישאה של הררי אוכל בסירים ובקופסאות פלסטיק לא הייתה שם כדי לנחם אותו. פשוט כי אף אחד לא הביא שום דבר. כולם הבינו פשוטו כמשמעו את סירובו לקיים את השבעה. אולי חשבו שרצה להסתלק מוקדם ככל הניתן, אולי פרשו זאת כעלבון כלפי אביו וכלפי שאר המשפחה. כך או כך, הוא הלך לישון מוקדם. אחרי שעזבו בני הדודים לחיפה, ישב עוד קצת בחוץ, התנדנד בכיסא הנדנדה עשוית הנצרים שעל המרפסת, עישן סיגריה ונכנס למיטה בבגדיו. למיטה של אביו.
כשהגיע האור פקח את עיניו ולא הבין היכן הוא. לקח לו זמן להיזכר. כשנזכר, ירד עליו שוב המסך העמום, היבש של האבל הראשוני. הוא פתח את החלונות והבוקר פרץ פנימה. פטיש אוויר נשמע במרחק והוא ליטף את עורפו, ניסה לחוש את כאב הרפאים של המחלה שכבר עזבה אותו. הרתיח מים בקומקום הפלסטיק ומזג לעצמו כוס תה בתוספת שתי עוגיות חמאה מהקופסה שהחיפאים הביאו עמם.
העליבות הזו, חשב. הכול בארץ תמיד בשקיות פלסטיק שאינן קשורות לעניין. אוכל בשקית של רמי קידוחים. ספרים בשקית של ביטוח לאומי. מסמכי פטירה בתוך שקית צבעונית של רשת צעצועים. הוא התרגל לסגנון האנגלי. למירוק של כל פיסת ברזל, כל גדר שם מנומקת, כל בטון מוחלק וצבוע. ואילו כאן הכול מזדקר, דוקר בעיניים ומסנוור מרוב חוסר מחשבה.
הוא התפשט מהבגדים הנוקשים שבהם ישן ולבש חדשים מתוך המזוודה. הסט היחיד שהביא עמו. חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית ומתחתיה גופיה לבנה חדשה. כמכנסיים לקח את הג'ינס הבהירים הטובים שלו. הם היו משופשפים במידה אבל רגילים למראה. לא זועקים ולא ישנים מדי. קם והסתובב בדירה. שנתיים לא דרך כאן. בפעם שעברה עזב בריב גדול. אביו לא הסכים לבוא אליו, לעירו שלו, לחיות איתו. הוא נצמד לקרקע בצוּמוּד עקשני, וכשהוא ראה את ידיו המגויידות לופתות את כיסא הגלגלים, הבין שאין סיכוי. סטיבן המטפל הביט בו מהצד ועיניו שידרו הבנה והשלמה, ובה בעת הציב את עצמו מן הצד השני של המתרס, בנבחרת של יוסף. זה היה אז הוא, דני, נגד יוסף. ומשקלו של סטיבן היה אבן מכרעת.
הוא פיטר את סטיבן מיד כששב הביתה, ואז הצטער. מה היה לו נגד הבחור הנחמד הזה בכלל? הרי היו לו יותר שעות יוסף מלכל אחד אחר בשנים האחרונות. והוא בוודאי ידע על מצבו בפירוט רב יותר מדני עצמו. הוא אמנם עקב מרחוק אחר התרופות, הבדיקות, השינויים בבדיקות הדם. אבל לא יכול היה לדעת איך והאם אביו ישן בלילה וכמה פעמים התעורר.
ואז, אחרי שסטיבן עזב בעלבון, אפילו לא דיבר איתו, רק שלח לו את ההתחשבנויות הכספיות בדוא"ל, ללא מלל מיותר, הוא התקשר שוב למיכל, ידידתו מבית הספר לרפואה וביקש את עצתה. יחד החליטו על אחות שתגיע לביתו של יוסף פעמיים ביום, בוקר וערב. ואולי תישן בבית מספר לילות בשבוע. רק כדי לראות שהכול מסתדר לו. אביו לא היה מוגבל עד יומו האחרון. הוא ישב בכיסא הגלגלים לטענתו, רק כי לנסוע במקום ללכת זו פרבילגיה של זקנים, והוא לא מתכוון לוותר עליה.
הוא חזר מסיבוב במרכז המסחרי. קנה חומרי ניקוי, מטליות, שקיות פח גדולות, זר פרחים צבעוני כרוך בגיליון נייר חום, אוכל ליומיים וסבון רחצה נוזלי. הוא לא יכול היה לסבול את עיגול הסבון של אביו ששיערות קשות דבקו בו. אבל כשהתפשט ונכנס תחת המים החמים דווקא אחז בו. דווקא רצה להריח אותו. כל הגועל התפוגג. הוא העביר אותו על חזהו ועל ידיו, הסיע אותו על העורף ותחת בתי השחי, מקציף ומלטף. את הרגליים והמפשעה ואיבר המין כבר רחץ בסבון החדש.
הוא עבר בין החדרים והביט-סרק בעיניו את העזובה הגדולה. לא שהבית הוזנח בשנתיים האחרונות. הסדר דווקא הפתיע אותו. ערימות העיתונים בחדר השינה של ההורים אורגנו בקפידה; ידיעות, מעריב, הארץ בערימות נפרדות וחוברות מגזין נשיונל ג'אוגרפיק בערימה נוספת. חדר האורחים דרש מעט סדר וניקיון. הטלוויזיה אירחה שכבה עבה של אבק. כאילו לא הודלקה מאז עזיבתו של סטיבן. תחת הממיר נתחבה ערימת חשבונות לתשלום. הסוללות זלגו והקציפו אשלג לבן-ירקרק דרך המכסה שבגב השלט הרחוק.
הוא עבר לחדרו הישן, גודלו היה לא יותר משנים-עשר מטרים רבועים. כאן בילה את כל ילדותו ונעוריו. שכבות ארכיאולוגיות של מדבקות ילדותיות שהודבקו על הקיר קולפו ובמקומן נתלו פוסטרים של להקות נוער ואחר שגם תקופה זו חלפה, תלה תמונות ממוסגרות של מכוניות פרארי שבחלקן האחורי ניתן היה להסתיר חוברות מין שקנה בשוק בבושה גדולה ובמהירות שיא.
החדר היה ריק ממשמעות. לא עמד בו ריח כלשהו. הזיכרונות לא נטעו בו משמעות חדשה ביחס לקירות הללו, הרצפה הקרה הייתה נכרית, כאילו מעולם לא דרך עליה. השטיח העגול בצבעי סגול-ירוק שאמו סרגה נעלם בשלב מסוים. כשהגיע לכאן בשבתות מהבסיס עדיין היה כאן. אז מתי סולק? הוא לא ידע. אולי אמו רצתה להיפטר ממנו בחשאי? אולי הכאיב לה ריחוקו של הבן? קודם בצבא ואחר בטיולים בארץ, בשינה אצל חברים, בחברות שהיו לו ושבהן התנחם, שהיו לו כמו אחיות יותר מאשר מאהבות.
היא ניקתה ללא סוף. קירצפה ושמרה על הבית סטרילי מאבק ומחיות הבר שפלשו באביב מהגינות הסמוכות. היה צריך לאתר אותן, לרסס, לפזר מלח כדי להרחיק חשופיות בחורף ושאר חייעס. זו הייתה מלחמתה של בתיה סמינסקי. מאבקה בטבע הפורץ היה גם ניסיון ביות פנימי. שכן לא היה לא לה ולא להוריה ולאחיותיה ניסיון בהתמודדות עם הטבע. הן היו חיות עירוניות. ובתחילה, כך סיפר לו אביו לאחר מותה, התעקשה לחיות בקומה שלישית או רביעית. היא לא סבלה את המחשבה על בית צמוד קרקע. הבית הבודד שנבחר לבסוף על ידי יוסף בפסקנות והעשבייה שסביבו הפעיל בדמיונה איומים וצללים. היא חששה. כאילו צללים מן העבר יתרוממו ויקומו עליה יום אחד, בחשכת הלילה או כשהיום עומד להחריש.
הייתה עבודה רבה לעשות. את האריזות החליט להשאיר לחברה המתמחה בחיסולי דירות. הוא רק רצה לרכז בסלון את הדברים החשובים לו. הוא ייקח מזכרות וחפצים אישיים וניירת חשובה. בוודאי את החנוכייה שעל המדף במטבח. וגם את התמונות הממוסגרות ואת האלבומים וכמה מחפצי הילדות שלו. הכול יכול להסתכם בשמונה או עשרה ארגזים. את היתר יתרום.
הוא הציב בפינת האוכל את המזוודה שהביא עמו והחל לנקות. אפילו כששניהם כבר לא פה, הוא חשב לעצמו, עדיין ראוי שלא יראו כך את הבית. גם מקפלי הדירות הם מפה, מהקריה. והם ידברו, השמועה על הבית המאובק של יוסף תעבור מפה לאוזן. לא שאכפת לו עצמו מכך, אבל בשביל זיכרו הטוב של אביו היה מוכן לעשות הרבה.
הוא גרר מהמקלחת דלי ומקל עם סחבת חוטים ישנה והקציף סבון במים חמים. עבר על הרצפות ועל הפינות מתולתלות האבק כמו על בית שחי ומשם המשיך למרפסת ולמרכז הרחבה הגדולה שהובילה לבית. לבסוף שפך את מי הדלי האפורים בפינת הגינון. הגינה הייתה חיונית עדיין, לא ברור לו כיצד. אביו כבר לא טיפל בה במשך שנים, ובכל פעם שדני הגיע לבקר הוא העיף בה מבט מהיר. מצבו של אביו השתקף בה כמו ענף מעל נחל. היא הייתה נייר לקמוס שמעולם לא הכזיב.
התורמוסים הקטנים הכתומים עוד פרחו עכשיו, אבל בקושי. הצטמקו וקמלו מעט ואיפשרו לאפונה ריחנית להשתלט באגרסיביות על חלקה הימני של הערוגה. גם המטפסים שהשתרשו וצימחו אצבעות גרומות על מקלות העץ הישנים שיוסף הציב לפני שנים לאורך הקיר, התמעטו והחזיקו במקלות כמו בקרש הצלה. פעם, הוא זוכר, הם גיחכו על המקלות, לפתו אותם כמעט חזק מדי, הסתירו אותם בירקותם, ייתרו אותם. עשבייה עלתה בגינה, אך גם היא הייתה צהובה במעט. מישהו עוד השקה אותה, מישהו שראה את אביו בסבלו.
הוא שב פנימה ומילא מעט מים באגרטל והציב את הפרחים בפיזור, כמו ערימת דוקים. מאוחר יותר חשב לחזור לבית העלמין ולהניח את הזר. ואולי יחלק אותו לשניים ויניח גם על זה של אמו. השיש הקר הרתיע אותו מאז מותה. חשיפת הקבר בציון יום השלושים למותה היה היום הגרוע בחייו, עד עכשיו, אולי. אולי עכשיו יותר גרוע. אבל אז, כשנחשף הכיתוב על המצבה. כשראה את חריטת שמו שלו לצד זה שלה התפרקו עליו השמיים לרסיסים ובעתה גדולה נפלטה ממנו שם, לפני קרובי המשפחה וחברותיה של אמו מהעבודה. הוא התמוטט ונפל על הקרקע וסירב לקום. ואחר קם וברח ואביו אפילו לא הסתובב לדלוק אחריו. דני שמע אותו אומר, "עזבו אותו, זה קורה, זה בסדר," רגע לפני שדחף את השער הברזל של בית הקברות.
הוא הזיז את הארון הקטן שעליו עמדה הטלוויזיה, ניתק את כבלי החשמל והאנטנה. קיפל את השולחן העגול בפינת האורחים ששימש את סטיבן לאכילה ולטיפול בניירת ובענייניו האישיים. הזיז את הספה ממקומה לראות שאין מאחוריה משהו שנשכח. ובתוך כך העביר יד בין הקפלים ומתחת לריפוד ובתחתיתה. זקנים מחביאים כסף, ידע. הוא כמעט בוש בעצמו, אך צריך היה להזכיר לעצמו בקול רם שאין כאן תאוות בצע, אלא רק רצון שלא לזרוק כסף טוב לפח. הרי מי יודע לאן תתגלגל הספה הזו.
הוא לא מצא כלום, כמובן. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של יוסף מאז מות האם. הוא ידע זאת, ולא השלה את עצמו, גם כשבא לביקורים, שאביו יחזור לעבוד ויכניס עוד כסף. הוא שלח לו צ'ק דו חודשי ועקב אחרי הפקדתו בסניף. זה הספיק למחייתם של האב ושל סטיבן, לקניות בסופר ולמעט מותרות. "קח אותו לקולנוע," כתב לסטיבן מדי פעם. אביו אהב סרטים וחשוב היה לו שיהיה מדי פעם בחושך, בבידוד שמשרה האולם ושבו יוכל להרפות מעט מאימת הבדידות והמוות המתקרב.
כתמי זיעה עלו בחולצתו והוא פשט אותה ונותר בגופייה הלבנה. הזזת הכיסאות גזלה ממנו נוזלים ומלחים וכך גם הסטת הוילונות וקשירתם בקשר עבה לעצמם וגלגול השטיח הפרסי העבה ודחיקתו לקצה הסלון. בחדר השינה ערם הכול על המיטה, מבקש בקול רם סליחה מהוריו. הכול הזדהם עכשיו, הוא הצטמרר. הכול לא חשוב פתאום. אלה גופות של רהיטים. חוץ מהזיכרון שחיבר אליהם במוחו לא נותר כלום. הם כלי ריק עבור מי שלא גדל בבית הזה, עבור מי שלא הדליק נרות בחנוכה בחנוכיה הזו, ומי שהנרות לא הבהבו בעיניו. והיה זה רק הוא עכשיו שהטעין בבית הזה ובכל אשר בו את כובד האבל.
הוא הזיז את ההדום החום המרופד שאביו נהג לשבת עליו, מפנה לו, לדני, את הכורסה. זו הייתה ההקרבה הגדולה בעיניו. שב, שב, הוא היה אומר ומנסה לשווא ליישר שוב ושוב את הגב המכופף. הוא לא רצה להגרר לוויכוח ולכן נענה ונתן לאב לחגוג את הכבוד הצנוע הזה שבמתן כס הכבוד לילד, ליורש העצר היחיד שהעמיד.
ההדום הוזז, ועכשיו היה זה תור הספה להפליג למרכז החדר. היא הייתה כבדה ודרשה את כל כוחותיו בגרירה על צדה האחד והשני, דחיפתה בידיים פשוטות מאחור וגרירה נוספת. כך, כמעשה נדנדה, העביר אותה מעט הלאה מן הקיר ואז העביר את הסמרטוט המתולתל לאורך פאנל הקיר חסר החן. אלה היו מרצפות של ראשית הישוב. וכל הדירה רוצפה בהן. אבן בהירה מנוקדת כתמי אבנים כהות וקטנות בשלל צורות. כשהיה ילד וישב על האסלה נהג לבהות ולאתר בהן צורות כמו שמאוהבים מתפרקדים ומתבוננים בעננים. הייתה שם מכשפה ופנים של צב ואקדח. שנים אחר כך התקשר אצלו צב לחירבון אטי.
דבר מה תפס את דעתו כשהעביר את הסמטרטוט הלח על המרצפות והרטיב מעט את הקיר. זה היה משהו דמוי פתיל, כמו זנב של חזיר. חוט קצר ועבה שקפץ והציץ מן הקיר, כחמישה עשר סנטימטרים מעל פאנל המרצפת. חבל אולי. או חיבור חשמל או גז? אבל מעולם לא ראה זאת ומעולם לא חשב שיש כאן משהו. הייתכן שיש דבר שלא הכיר בדירה הזו, המקום בו נולד?
הוא התכופף מעט והתבונן, מטה את ראשו כמו כלב המנסה לפענח שריקה בקול גבוה. הוא חש שהקצה הזה מדבר אליו. אולי פולט גלים של תקשורת סמויה. הוא היה שחור בבסיסו אבל ניתן היה לראות כי כוסה ונצבע בלבן, כאשר סוייד הקיר לפני כמה שנים. הדירה כולה שופצה מעט, בכסף שיכול היה הבן להרשות לעצמו. אביו העריך זאת, אבל גם קיטר על היעלמותם של הכתמים המוכרים. הוא ניווט בבית כמו עטלף שקולטני הסונאר שלו נכרתו. נתקע שוב ושוב במחיצת הגבס שהוקמה והפרידה את המטבחון משאר החלל. קם בלילה להשתין ולא מצא בחושך את הידית החדשה שהייתה מוגבהת מעט מזו הישנה. לא הצליח להתרגל לחידוש שבברז הכיור בעל הידית האחת במקום שני ברזים.
הקצה הזה דיגדג לו משהו בתודעה, כמו משהו שלא יכול היה להיזכר בו. קצה של אפיזודה אולי, או שם של קרוב שלא יכול היה לדלות ממוחו. דוגמה על תחתונים שהיו לו בגיל ההתבגרות ולא הצליח להיזכר בהם עכשיו. הוא מישש אותו מעט. זה היה בעל מרקם של חבל אך לא כזה של סיבים קלועים בצמה, אלא חבל חלק וישר. הוא משך בו מעט והחוט נענה לו. מעט מהטיח הלבן נשר וירד, משליג את הרצפה. הוא התעצבן מייד. נקיונות חשב. מעט זמן ונקיונות. אין לו פנאי ללכלך עכשיו.
אבל הוא בכל זאת רצה לדעת ומתוך תחושת פיתוי שאין לעמוד בה, משך עוד וחשף שוב מעט מן החוט השחור. כעת חציו השחור וחציו הלבן היו כמעט שווים. הוא התפלא כמה קל היה לחשוף אותו, כאילו הדבר רק חיכה למשיכה קלה כדי להינתק מן הקיר ולבצבץ. כה פריכים היו הקירות הוא הבין, והדבר העביר בו פליאה וצמרמורת קלה.
הוא התרחק מעט מן הקיר והספה והביט בקיר כולו. שום רמז לתשתית לא היה שם. חוץ מזה, בילדותו מעולם לא ראה משפצים או אנשי מקצוע שהגיעו אליהם. הוריו תיקנו הכול בעצמם. עוד כשהייתה אמו בין החיים לא נתנה לאף אחד לעבור בשער. הבנים של אחותה תמיד היו בהישג יד והיא טלפנה אליהם בשבתות ובחגים, בימי השבוע ולעתים בבקרים מוקדם בכל פעם שצץ משהו. גז הבישול נגמר בבלון, תרמוסטט החימום השתגע, מנעול נתקע וכלא את אביו בשירותים, נורה שכיפת הזכוכית שלה נשארה בידה ואילו בסיס האלומיניום נותר בתוך בית המנורה. כל אלה לא הטרידו את יוסף. הוא כלל לא ראה את עצמו אחראי על תחזוקת הבית. הכול יכול היה להיפתר עם בני הדודים והאחיינים. כאילו הצד שלה, "בית בתיה" כפי שנהג לקרוא להם חתם על חוזה כלשהו ובו התחייבות לשיפוץ ותיקון כל מפגע בביתם.
הוא התקרב שוב וליטף מעט את החוט. ואז משך עוד קצת. הקיר נבקע לשניים בפריסה ים-סופית כזו. הטיח חשף את צבעו האפור הפנימי והתפורר על הרצפה. לפתע חש אימה. אימה מפני הלא ידוע שבחשיפה. הוא הסתמרר, אבל התענג על הזעזוע הזה. עצמות השלד שלו, השוקיים והצלעות והבריחים שבצווארו היו חלק מהחבל הזה. כיצד הם הרגישו חלק ממנו, הוא לא ידע. ועכשיו הוא נבעט מעט לאחור. דני, הוא אמר לעצמו, דני, אתה חייב רגע. הוא הלך לאחור והסתובב וניגש למטבח. פתח את הארונות שתחת הכיור ומעליו, גישש וחיפש והסיט את כוסות הזכוכית, אבל לא מצא דבר. הוא ידע מה הוא מחפש. אולי בקבוק. הוא פתח את כולם ולבסוף שלף את הקרוסלה הפנימית שהייתה בפינת המטבח. היה בה בקבוק יין קידוש מתוק. אבל הוא חשש שתוקפו כבר פג. ואז נזכר שהביא עמו שני בקבוקי אלכוהול משדה התעופה. כשהוא עוד חשב שיצטרך לארח קנה שניים – וויסקי ויין לבן.
הוויסקי נבחר ונשלף ונחלץ. הוא מזג לעצמו שליש כוס. ובשעה המוקדמת הזו של היום המשקה תקף את הוושט שלו בעוצמה. הוא חש את חמימות האלכוהול מחלחלת ותאים-תאים מקבלים בברכה את זריחתו של המשקה הזהוב. בעקבות זאת התקרב שוב, ואז נתקף באומץ שיכור שכזה ואחז שוב בחוט שכבר היה בו סיפור וכבר היה לו גוף. ומשך מעט יותר. הסתעפות הופיעה בקצה החוט. כמו וי של רוגטקה. זיכרון תקף אותו לרגע. הוא ואבשלום, בנם של השכנים שהיו להם פעם, שכובים על ערימה שמול מגרש הטניס ורגליהם בוטשות בחול. הוא מתענג על האירוטיות שבבהונות שחופרות בגרגירים העדינים. חמימות הקיץ. פניהם מעט מעל קצה הערימה ובידי אבשלום רוגטקה קטנה מעץ. הוא, דני, החזיק כדורי גומי צבעוניים שמצא בבית ומסר אותם אחד-אחד לאבשלום. הם כיוונו אותם לעבר חתולי השכונה ולכלב אחד שעבר שם וניסו לצלוף בהם, מדמים משחקי קרב של חיילים.
הרוגטקה שבקיר איפשרה לו לאחוז בפיצול שבאמצעה בכף ידו המלאה והוא משך בחוזקה מעט יותר. ליבו דפק מאלכוהול ומפחד והתרגשות. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו אמש בלוויה במצב הזה. הוא לא תיאר לעצמו שהבית העזוב הזה יעורר בו את משא הרגש שהוצף בו עכשיו. החוט המתפצל טיפס עכשיו במעלה הקיר לכיוון התקרה, התפצל לצדדים וחשף שבילים נוספים שהפרו את שלוות הטיח הלבן. הוא רצה להתיישב עכשיו על לולאת החוט הזו שהתגלתה מול עיניו ולהתנדנד עליה ולדמיין שאין קיר ויש רק עץ אלון וחבל שאבא יוסף תלה. עיניו נמלאו דמעות. הוא התיישב, אבל הקיר כמעט התמוטט עליו. מפרצים והסתעפויות הציצו עכשיו מהחיבור שבין הקיר ולתקרה, שורשי ענק שעיטרו חצי מקיר הסלון.
ומבעד לדמעות שמע משקי כנפיים עדינים של ירגזים צהובי בטן ועפרונים קטנטנים חומים וחוחיות סמוקות פנים המגיעות ומתיישבות על ענפי הקיר. הציפורים דיברו ביניהן ועטו ארשת של שמחה לאיד וצחקו בפניו. אמו עכשיו מאחוריו, הוא יכול לחוש זאת. משעינה את המשקפת השחורה הכבדה על כתפו הימנית ומצביעה אליהן. צחוקה פעמון באוזנו ואוויר חם ולח נושב אליו ועוטף את תנוך האוזן. והתנוך מתאבך ונרטב ומזיל דמעות של שמחה ועצב. בעוד רגע הציפורים לא יהיו שם. במבט אחד מטה הוא רואה את גופותיהן מונחות על הארץ, רגליהן מצביעות מעלה באצבעות מעוקלות.
הוא סקרן והוא ילד והוא מטפס על סבכת החוטים אחרי שנעלמו כל הציפורים לכיוון התקרה. אבל כל דריכה שלו מושכת עוד ועוד קורי חוטים מן התקרה. הקיר הלבן מתכהה והופך לאחד עם התקרה. הוא אינו רואה יותר את זווית החיבור שביניהם. חוטי חוטים עולים בו ועליו, הוא מסתבך בהם ונופל. רגלו כמו במלכודת דובים בלב יער. ענפים ושרכים לופתים אותו והוא, בהיסטריה קלה, מסתובב ומנסה לבטוש את דרכו למרכז הסלון, היער. הוא ביערות הכרמל, שוב. שולחן הקפה הוא הסוברו המשפחתית החומה ואין לו מושג איך לחזור לאבא ואמא, הוא רק עשה פיפי ואפילו רכס את הרוכסן לבד והוא הסתובב ולא ראה אותם וקרא להם, והם לא עונים ובחוץ מחשיך. הוא מתיישב על הארץ. בעיניו דמעות של עלבון ופחד והוא חושב שעזבו אותו, והוא פה לבד ולא יראה אותם לעולם. וכשאמא של דני הילד באה אליו בריצה ומרגיעה ומראה לו שהם היו ממש פה, מעבר לשני העצים בשולחן הפיקניק ליד המכונית, אמא של דני הגדול הבוגר לא באה. היא מתה. והמכונית הישנה מתקמטת לכדור מתכת והופכת שוב לשולחן הסלון.
עכשיו הוא כבר לא צריך למשוך. חוטי האימים הולכים ומתגלים מעצמם, הולכים והופכים צפופים ודקים יותר ויותר, ומקורזלים בדמדומים שלפתע אופפים את הדירה. התקרה מרושתת בהם, שחורה ורכה כמו כרית גסה. הוא מביט בהם ורואה את עצמו משתקף כמו משוח בזפת. רק עיניו לבנות מבעד להן. הוא בוש בעירומו. כאן, באמצע בית הוריו, בביתו שלו הוא עירום ומעורטל. הוא מזהה את עירומו שלו על התקרה. שורשי הערווה הפלומתית שהנצה בגיל 11 והתעבתה והלכה ותפחה במכנסיו. היא ייחודית מאוד. יש בה פס שבר בחלקה הימני, ברק קרחתי שחושף את העור הלבן. הוא חושף את הבשר הרך והילדותי שתחתיו. דני מתבונן בתקרה ובמבושיו שלו שוב ושוב ורואה את הקיר הלבן בברק הקרחת במפשעתו ואת הבשר האנושי הרך בברק הקרחת שבתקרה. הוא אינו יכול לומר יותר היכן מתחילה הדירה הזו והיכן נגמר הוא.
הוא מחשב עכשיו את הצעדים שלו. זיעה קרה על מצחו עוזרת לו לחשב ולבדוק היכן בדיוק הוא נמצא כרגע. האם בתוככי פסיכוזה עמוקה, האם תקפה אותו עכשיו המחשבה האמיתית על מות האב, על האימה שבגופו של האב ששוכב מתחת לתלולית? או האם כל זה אמיתי וקיימת סכנה מוחשית, פיזית לבריאותו ולגופו? או שמא כל זה בעצם בסדר. הוא לא משוגע. הוא לא עומד להימחץ. הוא ישב פה, אל מול הזוועה התקרתית הזו, אל מול חוטי היער וקירזולי הערווה והבושה הגדולה מאבא ואמא שכבר לא כאן אבל רוחם כאן.
הוא מחליט לעשות ניסיון. הוא ינסה לשחרר את הרגל לאט-לאט. כי אם הפסיכוזה הזו, אם באמת היא פסיכוזה, תקום ותשתלט עליו, יהיה לו רגע אחד לברוח, אולי חצי שניה. ייתכן שאף שניה וחצי. ואם כל זה אמיתי מאוד, אין ולא תהיה לו את היכולת להימלט. הענן השחור לא יסכים. לולאה שחורה של שערה מקורזלת ומבהיקה עוטפת אותה. הוא מושיט את ידיו בעדינות ולאט…
דפיקה בדלת. שומו שמים. דווקא עכשיו. שתי דפיקות, שוב. צלצול פעמון. אצבע שטן על הפעמון, נוקשה, מחודדת ציפורן. מכה בלחצן כמו רעם. הוא מושיט יד ושוב מנסה להסיר את לולאת השיער. אך התקרה המושחרת שבה ומצמיחה הסתעפויות נוספות. דינג-דונג, דינג-דונג. הוא מביט אל הדלת הלבנה. אין סיכוי שמישהו בא לבקר עכשיו. הוא ביקש בפירוש. ואולי אלה החיפאים ששוב באו לראות מה שלומו? הדודה המטופחת מאירועי אמש עולה בדמיונו שוב. הטחות הרגבים, התייפחות הקהל. ידה על גבו.
מן הסבכים המוערמים המשתלשלים מן התקרה, ושעתה כבר הפכו לבעלי פרקי חיים משלהם, בעלי שורשים וייחורים וניצנים לבנים, עולים ובאים אליו קולות. "דני!" הם קוראים במין עדנה קטיפתית. עדנות של אבל. כמו שאלעזר נשף את שמו בטלפון. אתמול. רק אתמול. זה יכול להיות? או שאולי כבר חיים שלמים נחיו ועתה הוא איש זקן, ששעוות עורו נוזלת מעל פניו. אולי לא ראה את חייו חולפים על פניו מאז שמתו הוריו ועד עכשיו? אולי שקע בתרדמת מעושה והתעורר עכשיו כישיש? כי הקול הזה, הקול יודע שדני איננו רוצה לשמעו. זהו קול שמבשר על הסוף, על סופו של דני כיצור שהיה. מלא תרעומת אבל גם מלא חמלה על עצמו ועל הוריו שלא הספיקו לראות אותו כפי שקיוו.
הקול הזה, דני, דני, מערסל אותו. שורט על ליבו בשיפודי עץ דקים, מרטיטים. הוא מגורה עד הקאה כמעט. כואב ופועם כמו איבר שאינו יכול יותר. רגע עובר ועוד רגע והדינג-דונג נודם. גם קול הקטיפה שוכך. הוא שומע רק את הלמות ליבו אל מול הקיר. הקיר. הקיר המעוור הזה. הוא שוכב כנוע למולו. ואט-אט שבה אליו הנשימה והוא מניח לרגע את ראשו, נותן לשרירי הצוואר לנוח מעט. הוא יכול אולי להישאר כך עד שיחשיך בחוץ. הוא ישן רק כמה רגעים. לולאת השיער שומרת עליו. אין לאן ללכת ואין בשביל מה. אולי רק ללכת, לנוס למטוס, מטוס הביתה. שם.
עיניו נעצמות והוא נרפה. ידיו צונחות ורצפת האבן הקרה מצננת אותן. כך שכב שעות, אולי דקות. מי ידע. הוא הרי היה שם לבד. עיניו התרוצצו תחת העפעפיים הדקים, כאילו תרו אחר מענה גם בשנתו. ישן. ובבת אחת הוא מתעורר, קופץ ולופת את רגלו בבהלה היסטרית, טופח על ירכו ועל הג'ינס ואחר יורד לכיוון העקב ומנסה לבדוק האם השתחררה נפשו ורגלו ממה שהיה שם קודם. אבל אין שם ולא כלום. רגלו מגובסת במכנסיו הצמודים. המגפיים הכהים לרגליו. שוקו מלופפת סביב רגל השולחן. הוא מנער אותה בהיסטריה.
אחר קם, הביט בקיר ובתקרה. ואז סב והלך למטבח, שתה מעט מים והרטיב את פניו. וישב, וישב עוד מעט. ואחר קם והמשיך לנקות ולסדר ולארוז וכשסיים, עוד הביט ולא הכיר עוד. הוא יצא ונעל אחריו. הבית נשאר דומם בחשיכת הערב שירד כבר. ליד הספה, ליד מערום האבק הקטן, בסופן של המרצפות הבהירות שאבנים כהות מנקדות אותן בצב ובמכשפה ובאקדח, שם בקיר היה חוט תקשורת אפור, אולי טלפוני, אולי אחר. משוך מעט מן הקיר. וסדק צר, צר ושחור עלה ממנו והסתעף מעלה. עשרים סנטימטרים של קרח דק שנסדק. אלמוג קטן של היפרדות ימים. ובחשיכת הבית ההוא הכול שב ונטמן, שב ונארז. ולא היה עוד.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.