בשנת 1998, שתים-עשרה שנה אחרי מותו של בורחס, התפרסם לראשונה סיפור גנוז פרי עטו, 'חדר 211'. הסיפור נמסר לעיתון Página/12 על ידי מריה קוֹדאמה, אלמנתו של בורחס, והופיע בעמוד השער של Radar, המוסף השבועי לתרבות.
בהקדמה הקצרה נכתב שהסיפור נועד להיכלל בקובץ הסיפורים 'ספר החול' מ-1975, אך בורחס משך אותו לפני ההדפסה וגנז אותו, ככל הנראה בשל תכניו הארוטיים, המרומזים למדי אמנם, אך נועזים ומפורשים יחסית לשאר יצירתו. גם בקובץ האחרון שפירסם בורחס בחייו, 'הזיכרון של שקספיר' מ-1983, הכולל ארבעה סיפורים בלבד, לא נכלל הסיפור.
או שמא
בשנת 1998 מסרה מריה קודאמה, אלמנתו של בורחס, לעיתון Página/12 סיפור בשם 'חדר 211', לדבריה סיפור גנוז שבורחס החליט למשוך מ'ספר החול'. קודאמה עצמה, לעדותה, הדפיסה במכונת כתיבה את הסיפור שהכתיב לה בורחס, כפי שנהג לעשות לאחר שעיוורונו המתקדם מנע אותו מקרוא וכתוב.
כצפוי, הפרסום עורר פולמוס. רוב-רובן של התגובות לא התייחסו לאיכותו של הסיפור אלא לשאלת האותנטיוּת. הוויכוח היה סוער במיוחד בשל פרשת הטקסט 'רגעים' ( "אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי / בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר / לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם / הייתי נרגע יותר / הייתי טיפש יותר / הייתי לוקח יותר סיכונים / יוצא ליותר מסעות / מתבונן ביותר שקיעות" וגו') – שהוצג במשך שנים כ"שיר" מעזבונו של בורחס, בעוד שלמעשה היה תרגום מאנגלית של טקסט טיפוסי למסורת העזרה העצמית, שהופיע במקור ב-Reader's Digest. אם הודבק לבורחס בתום לב ואם כהלצה זדונית, העניין יצא משליטה ועד היום רשימת המלצות זו סובבת ברשת – בין השאר כמצגת פאואר פוינט עם תמונות השקיעה הבלתי-נמנעות – בתור שיר של בורחס, כנראה הידוע ביותר בכל יצירתו. קודאמה – כמוה כמומחים אחרים ליצירת בורחס – הכחישה בלי לאוּת כל קשר בין בורחס ל'רגעים' ואף הצליחה להוריד מהמדפים את ספר העיון 'בורחס ומקסיקו' שבאחד מפרקיו (ראיון עם הסופרת אלנה פונייטובסקה) יוחס לו הטקסט. למרבה האירוניה מצאה עצמה כעת מואשמת באותו חטא עצמו.
פרופ' סאול סוסנובסקי מאוניברסיטת מרילנד, אחד הטוענים לאותנטיות של הסיפור, מנה מוטיבים בורחסיים מובהקים המופיעים בו: טכניקת הסיפור-בתוך-סיפור, התיאורים התמציתיים, היסודות האוטוביוגרפיים כגון מיקום הפגישה בבית קפה ברובע בּוֹאֶדוֹ בבואנוס איירס, שם שכנה הספרייה שבורחס עבד בה1, ובעיקר מוטיב המבוך שמופיע בכמה הקשרים, בעוצמה גוברת – מבוך מבשֵׂר מבוך: התעייה בסמטאות ג'נובה, המרחק הקצר בין האוהבים שמסתבך והופך למבוך מייסר, והחידוש שבמבנה המבוכי של העלילה המתפצלת בסיום. לדבריו, פרישׂת המבוך על כל המישורים הללו, מבלי לנקוב בשמו במפורש, אופיינית לבשלות הסיפורת של בורחס בשלב הזה של יצירתו, ואפשר שיש בה גם שמץ אירוניה עצמית.
סוסנובסקי ואחרים הצביעו על הקירבה הסגנונית והתמאטית בין 'חדר 211' לסיפורים מתוך 'ספר החול', ובמיוחד ל'אולריקה'. במוקד שתי היצירות עומד סיפור אהבה בן יום אחד בין שני זרים בעיר זרה, יורק ב'אולריקה', ג'נובה ב'חדר 211'. אך בעוד 'אולריקה' רווי אלוזיות ספרותיות (בעיקר לסיפור אהבתם הטראגית של סיגורד וברינהילד בסאגה האיסלנדית מסוף המאה ה-13, Vöslunga Saga), ונרמז כאילו סיפור האהבה בו לא היה אלא חלום, או השתקפות במראָה, או כאמור הדהוד ספרותי, כלומר שלוש שכבות 'הסוואה' – 'חדר 211' הוא כמין גירסה 'נושמת' ותלת-ממדית של הסיפור, שבורחס מעז לתאר בה רומן ומשיכה גופנית של ממש, בלי לנקוט הסוואות מטא-ספרותיות או 'להסתתר' מאחורי פרשנות המראָה/החלום. בעוד אולריקה מתפרשת כבבואה של דמות ספרותית אחרת, ברינהילד, ליליאנה מ'חדר 211' היא אישה בשר ודם.
עוד חוקרת מרכזית של יצירת בורחס, דוקטור קריסטינה בּוּלאסיוֹ מאוניברסיטת טוּקוּמַן, אמרה – בלי לציין מפורשות את דעתה ביחס לאותנטיות – שאפשר כי בורחס גנז את הסיפור בשל החשש שייקרא כפנטזיה ארוטית של המספר, שהוא בן דמותו. בהקשר הזה ציטטה את המשפט הבא מהסיפור כמשפט מפתח: "תהיתי אם מעמדו … היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה." אולי – תהתה בולאסיו – זו הסיבה, מודעת או לא, למכשולים שהערים בורחס על דרכם של האוהבים זה אל זה ואל הגשמת המפגש 'האסור'.
מכל מקום, הקלף המשמעותי ביותר של הטוענים לאותנטיות היה מסירת הסיפור לעיתון על ידי מריה קודאמה: היא, שנאבקה במשך שנים לשחרר את בורחס מקללת 'רגעים' ("תמצית של כל הנחוּת והדלוח שיש לניו אייג' להציע לאנושות," כמאמר אחד מהם), בוודאי לא היתה מעלה בדעתה לייחס לו סיפור לא-לו.
המפקפקים באותנטיות נדרשו לאותן נקודות עצמן, מזווית שונה. המוטיבים הבורחסיים האופייניים, טענו, מעוררים חשד לזיוף דווקא ("רק המַראָה חסרה," כתבה ביבושת מבקרת הספרות מרסדס פְּרייֶטוֹ, "וכידוע, לא נשארו עוד נמרים בג'נובה."2 . ביסוד המיני ויותר מכך, באינטנסיביות הרגשית שבסיפור, ראו הוכחה ניצחת לזיוף: בורחס לא רק לא היה מעז, גם לא היה מסוגל לכתוב טקסט כזה ("גם קודאמה לא," העיר בסרקאזם מישהו מהמחנה השני, בשלב שהמחלוקת החלה להידרדר למהלומות מילוליות). כנגד זה השיבו אנשי המחנה הראשון שבורחס היה מסוגל גם מסוגל לכך, וכראייה ציטטו משירתו שורות כגון "אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף" מתוך השיר 'המאוּיָם'.
אשר למסירת הסיפור על ידי קודאמה, טענו השוללים שזהו אליבי מושלם מדי, ובכלל, הִקשו, מניִן ומדוע צץ הסיפור דווקא עכשיו?
שני הצדדים דרשו לבסוף להגיש את כתב היד לבדיקת מעבדה, כל אחד מהם משום שראה בכך הליך שיוכיח סופית את צדקתו. כאן נתקלו בהתנגדותה של קודאמה: "בורחס לא היה ולא יהיה חיית מעבדה," פסקה. עם זאת, שבועיים אחרי שפורסם הסיפור והצית את הפולמוס, הסכימה לפרסם ב-Radar ארבעה תצלומי תקריב של תדפיס מכונת-הכתיבה.
כצפוי, שתי התיזות מצאו בתצלומים הוכחה ניצחת.
חדר 211
בימי שלישי הספרייה היתה נסגרת שעתיים מוקדם מהרגיל, ולא פעם לפני שנסעתי הביתה הייתי יושב שעה קלה בקפה דָנטֶה, מאחר שידעתי שלא ידאגו לי בבית.3 ביום ההוא, מיד כשנכנסתי ראיתי את אֶדמוּנדוֹ ריצ'י יושב מול ספל קפה וכוסית קוניאק, ובאותו רגע נשא גם הוא את ראשו וראה אותי, ועיניו אורו בשמחה. ניגשתי לברך אותו לשלום והוא הזמין אותי להצטרף אליו.
"לא אפריע? אולי אתה מחכה למישהו?"
"התבטל לי שיעור והקדמתי לפגישה באופן בלתי-נסלח, ואת העיתון כבר קראתי עד מודעות האבל," צחק ריצ'י. "אלוהים שלח אותך."
אדמוּנדו ריצ'י לימד אנגלית ואיטלקית במחלקה לשפות באוּבֶּה, זה ארבע או חמש שנים."אוּבֶּה"5 הוא היה אחד האנשים הגבוהים שהיכרתי, ביריון בחליפה. את מראהו האימתני עידנו שיער שחור חלק שצנח לו על מצחו והוא היה מסיט אותו הצִדה, שפתיים רכות במפתיע, משקפיים דקי מסגרת ונימוסים חסרי-דופי שנבעו, כמדומה, לאו דווקא מחינוך טוב כמו מחביבות טבעית.
לי הוא רחש חיבה מיוחדת שמקורה בהכרת תודה: פעמיים סייעתי לו לפרסם שירים ב-Sur.6 הוא לא היה משורר גדול אבל שיריו היו לא-רעים כלל: קצרים, תמציתיים ושכלתניים, ויכולת לנחש כי סגפנותם מגוננת על געש רגשי. כשמסר לי אותם יום אחד בתום ביקור קצר בספרייה, שאני ניחשתי את מטרתו, אמרתי לו שבכל מקרה יצטרכו להתקבל על דעתה של אוֹקַמפּוֹ. הוא הבהיר לי שאינו מבקש לעקוף את הדרישות הגבוהות של Sur. אדרבא, אם השירים לא יתקבלו סימן שאינם ראויים לראות אור והוא יכיר לנו טובה על שהצלנו אותם ואותו מן החרפּה. אני זוכר שהופתעתי מן המילה הזו, שנשמעה כה חריפה מפיו. הסיבה שהוא מוסר לי אותם כך, הוסיף, היא שהוא רוצה לפרסם אותם תחת שם בדוי, סנטיאגו טייֶמפּוֹ, ומבקש שהפרט הזה יישאר בינינו.
"מדוע בעצם?" שאלתי. תהיתי אם מעמדו באוניברסיטה היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה.
"רק בזכות חסותו של טייֶמפּוֹ אני מעז לכתוב בכלל," אדמונדו ריצ'י חייך את חיוכו השובה-לב, אבל בעיניו שננעצו בי היה משהו קשה ואולי נואש. "לוּ אני צריך לחתום על השרבוטים האלה בשמי, לא הייתי כותב מילה."
השירים מצאו חן בעיני ויקטוריה. היא אמרה שזו הגִרסה החילונית האינטלקטואלית לשירים של מאסֶטו7 שאף הם התפרסמו בכתב העת. היא ביקשה ממנו באמצעותי (אני שמרתי על סודו) לשלוח נוספים והוא עשה זאת עוד פעם אחת ולא יסף.
לא שאלתי אותו עכשיו על הכתיבה. היטב מדי היכרתי את המכאובים, הפחד ומפח הנפש המכתרים כל שורה. הדברים שסיפר לי לאחר מכן מחו מזכרוני את החלק הראשון של שיחתנו. אני מניח שדיברנו על מכרים משותפים, שהערנו כמה הערות עגמומיות-מבודחות על החדשות במדינה ובאירופה, שהחלפנו כמה אנקדוטות על מקומות עבודתנו. בעניין זה האחרון אני הייתי בעמדת נחיתות מאחר שהספרייה עמדה רוב הזמן בשממונה, אבל ריצ'י הקפיד לא לתת לי תחושה כזאת. חללו של דנטה הלך והתערפל מעשן סיגריות, כהד לעננים שהחלו להיקשר בחוץ, אצבעותיו הארוכות של ריצ'י תופפו בשקט על קצה השולחן, ואני קלטתי משהו פתאום.
"הפסקת לעשן?"
הוא עיווה את פניו במורת-רוח. "לפני שנה ותשעה ימים."
"שנה!" אמרתי לו בעידוד. "אם כך אתה כבר פטור מהעונש."
"לעולם לא אהיה פטור," אמר ריצ'י בלי לחייך.
"אתה עוד מתגעגע לפעמים?"
"אין רגע שאני לא מתגעגע," ענה.
",Past cure I am, now reason is past care" 8 אמרתי בלבי.
מכאן, מהעשן, מהעונש ומהגעגועים, הגענו – איני זוכר באיזה נתיב בדיוק – אל סיפורו.
ריצ'י שהה ימים אחדים בג'נובה בכנס שנערך מטעם המחלקה לתרבויות ולשפות מודרניות ב-UniGe יום לפני תום הכנס, אחרי שנתן את הרצאתו השנייה והאחרונה, יצא בשעת צהריים מהפקולטה למדעי הרוח אל וִיָה בַּלבִּי וירד לעבר העיר העתיקה. מאחר שההרצאה העיקה עליו – רק באותו הבוקר השלים את כתיבתה – הרגיש כעת חסר משקל ושוטט בלי מטרה. הנמל לא נראה מאחורי הבתים הצבעוניים הצפופים, אבל העננה של ריח הים הסתננה ביניהם. נדמָה לו שהעולם מזמזם סביבו כמבשר לו משהו. הוא העמיק לחדור לסמטאות שהלכו ונעשו צרות, מרובות כנסיות קטנות שביניהן עמדו זונות כמעט עירומות לאור היום ועישנו בשיעמום. חלקן קראו לו בנימה מפצירה-לעגנית והוא ניסה להיחלץ משם אבל הסמטאות הסתבכו זו בזו, מתעתעות, והוא פנה ושוב פנה ושב ומצא את עצמו בין הנשים ההן. לבסוף הצליח לצאת אל וִיָה גָריבַּלדי. הוא צעד במהירות בלי לשעות לארמונות לאורך הרחוב, כאילו קריאותיהן עוד רודפות אחריו, והאט רק כשהגיע לרחבה הקטנה של פּיאָצָה מֶרידיאָנָה. היה שם בית קפה שהוציא שולחנות החוצה ומבטו של ריצ'י נתקל באישה שישבה אל אחד מהם לבדה.
"אני לא זוכר אם שאר השולחנות היו ריקים, או שראיתי רק אותה," אמר לי. "מה שלכד את תשומת לבי היה שהיא קראה ספר, בריכוז מוחלט."
היא לבשה שמלת כתפיות תכולה שחשפה זרועות בהירות, ואף שלשולחן היתה שמשייה, חבשה כובע קש לבן שהסתיר ממנו את פניה. גופה היה דק ורגליה ארוכות, היא נאלצה להטות אותן הצִדה תחת השולחן. אפשר שחשה במבטו, שכן הרימה את עיניה, אבל לא ראתה אותו באמת: מבטה חלף עליו, הקיף את הכיכר וחזר אל הספר. ריצ'י ראה את פניה רק להרף עין. הוא המשיך ללכת וכשעבר מאחוריה אזר אומץ להסתובב: שערה החום היה גזור בקו ישר מתחת לכתפיים, ובין שולי הכובע לכתף השמאלית הצליח ללכוד פיסה מהספר. הוא היה בספרדית.
אחר הצהריים ישב בעוד שתי הרצאות ודיון אחד בלי לקלוט מילה, ושיחק בפיזור נפש בכרטיסי הביקור שנתנו לו קולגות אחרי ההרצאה שלו. הדיון התארך הרבה מעבר לזמן שהוקצב וריצ'י הרגיש שעיניו נעצמות. דווקא בלילה, על הכרים הרכים להפליא בחדר המלון, לא הצליח להירדם. כל הדברים היו לקולות. אף שידע שהדלת והברזים במקלחת סגורים, עִינה טפטוף עיקש את מוחו. מאוורר התקרה החרישי ניסר את האוויר במאמץ כאוב באוזניו. מאחורי עפעפיו המהודקים הציץ שוב ושוב בספר מעבר לכתפה הערומה, גם אחרי שנרדם לבסוף לפנות בוקר.
בבוקר כמעט לא הופתע לראות אותה יושבת, שוב לבדה, בחדר האוכל הקטן של המלון, כמו המשך לחלומו. "ידעתי שאם אחשוב על זה אפילו לרגע, לא אעז," אמר לי. הוא ניגש אליה מיד ושאל אם יוכל להצטרף. היא הביטה בו בתדהמה והוא קלט לחרדתו שפנה אליה בספרדית. אבל אם הבחינה במבוכתו ואם לא, אחרי רגע חייכה ואמרה בשלווה: "Por favor,", במבטא פּוֹרטֶניוֹ9.
"סליחה," אמר כשהתיישב, "לפעמים אני שוכח שאני באיטליה."
התברר ששמה ליליאנה ושעזבה את ארגנטינה לפני שנים והיא מתגוררת בבולוניה. התברר גם שעיניה כהות וסמיכות ריסים, עצמות לחייה חדות, אפה נשרי ופיה נדיב. היא האזינה בעניין כשסיפר על הכנס, וכשהסתכלה בו מן הצד ראה שיש לה פזילה קלה שבקלות, ששיוותה לפניה ארשת ילדותית. היא לא סיפרה מה היא עושה בג'נובה, אבל תלבושתה הבוקר, חולצת כפתורים בוורוד בהיר, כמעט לבן, וחצאית כחולה צרה, רימזה על עיסוקים שאינם תיירות. יופיה לא הכריז על עצמו בבת אחת, אבל מרגע שהתחוור, היה לו כמעט ללא נשוא. על כל דבר היה סולח לבעלת הפנים האלה. שרשרת כסף שנחה על עצמות הבריח שלה ריתקה אליהן את מבטו והוא נזקק למאמץ כביר כדי לנתק אותו משם. מלצר עבר בין השולחנות והניח לפני כל אורח כרטיס מודפס באותיות מסולסלות: הזמנה לקוקטייל בגן המלון בשש לפנות ערב.
לבו התכווץ כשהיא הציצה בשעונה, כאילו הפרה איזה הסכם ביניהם. הוא שכח שהוא עצמו אמור להנחות הבוקר שולחן עגול בנושא 'שפה, תרבות וזהות – בין האישי לאוניברסלי'. הוא נחפז לשאול: "תבואי לקוקטייל?"
"אם אספיק," ענתה בעודה הודפת את כיסאה לאחור. "אני לא נוהגת לסרב לשמפניה בחינם."
את ההנחייה צלח בדרך נס. "לא חשבתי שאי-פעם אהיה אסיר תודה על הדברנות של אנשי אקדמיה," אמר לי. בנקודה שבהה בה, בין ראשי הקהל לתקרה, ראה את אצבעותיו חולפות על עצמות לחייה, על אפה האצילי, לאורך לסתה, על עצמות הבריח הנפלאות ההן. מקוקטייל הסיום של הכנס השתמט אבל ידע שאין לו מנוס מארוחת הערב בביתו של הדיקן, שהזמין אותו אישית.
בחמישה לשש יצא לגן המלון והתיישב אל אחד משולחנות הברזל הלבנים בצד. הגן הלך והתמלא באנשים שלא היו היא, והתשוקה לעשֵן עשתה בו שמות. הדקות נקפו והאור החל להתעמעם, וריצ'י חשש שירסק את הגביע הריק שסובב בין ידיו. על האפשרות שלא תבוא סירב לחשוב. ברבע לשבע ראה אותה, דקה וגבוהה משזכר בשמלה בצבע יין ובשיער אסוף, יורדת בשלוש המדרגות מהלובי וסוקרת את הגן. הפזילה הכמעט לא מורגשת, שאיש זולתו לא ראה, היתה גמול נדיב על סבלנותו. הוא נופף לה, כובש את הדחף לזנק על רגליו, ואחרי שהתיישבה הלך להביא להם שתי כוסות שמפניה.
אני מדמֶה לי אותו דולה עבורה רגעים משעשעים מהכנס, עד שירדו דמדומים על הגן ושתיקה על שניהם. הוא נשם עמוק ושאל אותה עד מתי תישאר בג'נובה. היא השיבה שהרכבת שלה יוצאת למחרת בשבע בבוקר. לבו שוב התכווץ.
הוא חישב בקול רם: "בניכוי ארוחת הערב שאני חייב ללכת אליה, זה משאיר לנו בערך שבע שעות."
"זה לא מעט," חייכה.
"לא מעט לְמה?"
"לייצר זיכרון מושלם של מה שלא קרה ולא יכול להתקלקל," אמרה.
"תפסיקי," אמר לה בחדוּת.
היא נפנתה אליו בהפתעה, ואז הבעת פניה התרככה. הושיטה לו את כף ידה על השולחן והוא מיהר לאחוז בה, שברירית ולבנה כל כך בין ידיו שלו, והוצף הקלה. היא התבוננה בו בריכוז.
"אז מה נעשה?" שאלה.
הוא נישק את אצבעותיה אחת-אחת, את ציפורניה, את שתי הטבעות שענדה. אחר כך ענה: "מה שאת תבחרי. הרי את מבינה שאני כבר החלטתי."
היא שתקה רגע לפני שאמרה בשקט: "אני פוחדת להתחרט," וריצ'י קפא. היא הוסיפה: "לפעמים אני עוד חולמת על זוג סנדלים בצבע הזה," טילטלה את כוס השמפניה שלה, "שראיתי פעם ברומא ולא העזתי לקנות," ושתתה את המשקה בנשימה אחת.
הוא נרכן אליה. בגן המחשיך, בין המלצריות שפינו את הכלים האחרונים, התנשקו. סוף-סוף ליטף את לחייה ואת צווארה. הוא לא ידע כיצד יקים את עצמו מהשולחן הזה. הארוחה נקבעה לתשע, וביתו של הדיקן היה מרוחק מהמלון. הוא קילל בלבו.
"עד אחת-עשרה אחזור," אמר. "גם אם אצטרך להרוג את המארח."
הוא אמר לה שהוא שוהה בחדר 211, שאל אותה היכן ייפגשו. "אצלי," ענתה וצחקה: "בדיוק בחדר מעליך. אם היה לי שיער ארוך יותר יכולת לטפס עליו אל החלון שלי."
"אטפס על הקיר אם צריך," אמר ריצ'י ונגע קלות בשערה. שניהם קמו ונפנו זה אל זה. הוא הידק אותה אליו והיא לחשה לו משהו שלא הצליח לשמוע, והלכה.
ברבע לאחת-עשרה הגיע למלון במונית. יציאתו מהאירוע רב המשתתפים לא עלתה יפה. הארוחה התנהלה בעצלתיים ועמדה רק במנה השנייה כשהוא קם ובקושי טרח למלמל תירוץ, כל כך להוט היה להסתלק. אבל מרגע שיצא משם לא הקדיש לכך עוד שום מחשבה. הוא עלה לחדרו והתקלח במהירות, והחליט גם להתגלח, אף שהתגלח כבר אחר הצהריים. אחר כך חשב שעשה טעות, פניו יהיו רגישות עכשיו. לרגע חש בדמיונו את ירכיה מלטפות את לחייו. הוא עלה במדרגות, רוחו קצרה מדי להמתין למעלית. עמד כמה רגעים מול חדר 311 להסדיר את נשימתו, ונקש. לא קרה כלום. נקש חזק יותר. כלום. "מה הרגשתי אני לא זוכר," אמר ריצ'י, "כלומר זה לא משהו שאני יכול לתאר במילים. אמרתי לעצמי שאולי היא עוד לא מוכנה, אולי הקדמתי קצת, שאחזור בעוד כמה דקות והכול יסתדר."
הוא עשה סיבוב בקומה, עבר על פני חדר הסבה עם שתי כורסאות קטיפה צהובות, חזר אל 311 ונקש, שלוש נקישות ברורות ורמות. הוא שמע את דמו הולם באוזניו, וגם – הפעם כן – איזו תזוזה מבפנים, צעדים קרבים. לבו הלם בפראות. הדלת נפתחה והופיע גבר גוץ וקירח, בחלוק המגבת הלבן של המלון, פניו הישנוניות נרגזות. ריצ'י הביט בו המום ומילמל "Mi scusi" רגע לפני שהדלת נסגרה בפניו.
הוא נשאר מול הדלת, רגליו כבדות מאוד והמחשבות גועשות בראשו. יכול להיות שבכוונה שלחה אותו לחדר הלא-נכון? הוא נזכר במה שאמרה על חרטה, בצחוקה כשאמרה "אצלי". לא ייתכן. כנראה שמעה מספר אחר כשאמר 211. הוא כשל אל חדר ההסבה שראה קודם וצנח על אחת הכורסאות.
ריצ'י קם על רגליו פתאום. ליד השולחן שלנו עמדה אישה עגלגלה בתספורת קצרה ובחליפת חצאית חומה. הוא התכופף לנשק לה על לחיה ואמר לי: "מרתה, אשתי, נדמה לי שלא נפגשתם." בהיתי בה רגע ומיד התעשתּי וקמתי ללחוץ את ידה בשעה שריצ'י משך כיסא עבורה. אחרי דקות אחדות של שיחת נימוסין התנצלתי והלכתי, עורי מעקצץ ממבוכה והסיפור הקטוע מפרפר מול עיני כמו דג על החול.
גם אם נניח שבקומה לא נפלה טעות, חשב ריצ'י, עדיין יש פה עשרים או שלושים חדרים. אי-אפשר לדפוק על כל הדלתות. מה הוא יודע עליה. שם פרטי, רכבת בשבע בבוקר, מבט טורד מנוחה. הוא ישב על הכורסה, מרפקיו על הברכיים, מצחו בידיו. בהחלטה פתאומית קם וצעד למעלית, וירד אל הלובי. הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.
היא היתה שם וגל של חיבה והכרת תודה גאה בו. הוא השתדל לדבר כלאחר יד: בת ארצו, ליליאנה… שם משפחתה פרח מזיכרונו, עוזבת מוקדם בבוקר, ביקשה למסור לו מכתב דחוף לקחת איתו לבואנוס איירס אבל הוא איחר להגיע למלון… פניה השחומות מלאו חרדה. "אי-אפשר," אמרה בלחש כאוב, "אסור לי," ותוך כדי כך רשמה מספר על פתק, במהירות, כחוששת שתתחרט, וקיפלה אותו, והוא לקח אותו ואמר גם הוא בלחש, "תודה, תודה."
הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.
הפקיד הוא שהיה שם, ונשא אליו מבט חמצמץ שהלך והתמלא חשדנות ככל שריצ'י דיבר. הוא נמנה עם המעטים החסינים בפני קסמיו.
"Signore," אמר לו בהדרת כבוד נעלבת, שריצ'י זיהה בה גם הנאה מוסתרת, "זה בניגוד גמור לכללי המלון. היא תוכל להשאיר לך פה את המכתב בבוקר אם תרצה."
ריצ'י נסוג ועלה לאט במדרגות. "אטפס על הקיר אם צריך." ואולי בכל זאת ניסה בקומה הלא-נכונה? אולי שמעה 311 במקום 211? הוא עלה לקומה הרביעית וצעד אל חדר 411 ונקש עליו, בלי היסוס. עכשיו היה חדור החלטיות קרה וזועמת: החיים כמעט העניקו לו את הלילה האחד הזה ואז גזלו אותו ממנו בתעלול סר-טעם, והוא היה נחוש לזכות בו. לא היתה תשובה. הוא נקש ביתר תוקף, וכעבור שניות אחדות נשמע מתוך החדר "What is it? Who is there?" בקול אישה דקיק, במבטא בריטי. ידו נשמטה.
הוא תעה בקומה הרביעית עד שהגיע לחדר ההסבה, שבקומה זו רוהט בכורסאות בצבע ירקרק, והתיישב על אחת מהן לאט. מה אם יחזור לחדרו ויטלפן לכל חדר וחדר במלון מהקומה השלישית ומעלה? או מהשנייה? הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו. השעין את ראשו על המסעד ועצם את עיניו ואמר בלבו, "עזרי לי, ליליאנה". מה היא לחשה לו רגע לפני שנפרדו בגן? הוא אימץ את זכרונו, את רוחו, את כל תאי מוחו. משהו מהיר. מספר? הוא התיישב בקפיצה. שלוש-מאות? שלוש-מאות וכמה?
רק במעלית העז לפתוח את הפתק. 312. הוא לטש את עיניו במספר. היא כנראה שמעה 212 כשאמר 211. עלה לקומה השלישית ומול 312 נשם נשימה עמוקה ונקש. הדלת נפתחה מיד, כאילו לחצה הנקישה השלישית על מנגנון נסתר. ליליאנה לבשה כותונת סטן קצרה בצבע שמנת ועיניה נצצו אליו. עוד לפני שנעלה את הדלת הוא כבר צנח על ברכיו ונישק את ירכיה.
הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.
לא היה שם איש. הוא צילצל בפעמון שעל הדלפק ומן המשרד מאחור יצאה אישה כבת חמישים, נעימת סבר, מרכיבה משקפיים רבועי מסגרת ושערה אסוף במהודק. הוא נזכר שראה אותה קודם, מנהלת הקבלה. "ערב טוב," אמרה לו בחביבות נמרצת ותלתה בו מבט שואל. הוא שתק. "במה אוכל לעזור?" לקולה התגנב רמז של קוצר רוח, בלי שתאבד את המקצועיות האדיבה. "אני צריך…", אמר ריצ'י, "איבדתי כנראה את מברשת השיניים." היא פתחה מגירה מתחת לדלפק, הוציאה ממנה מברשת קטנה עטופה בניילון והושיטה לו.
בשש וחצי בבוקר, אחרי שעות על הספה שבלובי, שעות שהוא ידע שלא יהיו לו רעות מהן בחייו, ראה אותה לבסוף יוצאת מהמעלית. השוער מיהר אליה ולקח ממנה את מזוודת העור הקטנה, והלך לפניה אל המונית שכבר המתינה בחוץ. ריצ'י נעמד. מבטה חלף על פניו כשצעדה אל דלפק הקבלה, השאירה עליו את המפתח ויצאה מהמלון.
לפנות בוקר ליליאנה נרדמה, ראשה על כתפו. הוא סירב לישון. רצה לנעוץ את הרגע הזה במוחו על כל פרטיו. שיערה המדגדג את סנטרו, צלעותיה הגואות ויורדות תחת ידו עם הנשימה, חמימות גופה, המילים המתוקות, המנחמות על הכאב העתידי, שנלחשו ביניהם לפני שנרדמה, האור המוקדם המסתנן דרך תריס העץ ומפספּס את עורה, לבן על לבן. ואת כל הרגעים שקדמו לו, בטרם ייטמעו זה בזה ויהפכו לכתם צבע מטושטש פרטים, לאחור, עד הרגע הראשון, כשהדלת נפתחה והוא נכנס וצנח על ברכיו וידע שלא יהיו לו שעות טובות מאלה בחייו.
הוא נשאר עומד ליד הספה והשקיף על המונית המתרחקת. כשנעלמה מעיניו עלה לחדרו, נכנס למיטה בבגדיו ונרדם. מאוחר יותר הצליח לקבל את כתובתה בבולוניה מפקידת הקבלה הצעירה. אחת לחודש הוא שולח לה שירים של סבסטיאן טייֶמפּוֹ. היא מעולם לא ענתה.
אמנם הסיפור מתרחש ככל הנראה לפחות עשרים שנה אחרי שבורחס פוטר ממשרתו בספרייה עם עליית פרון לשלטון ב-1946 (בורחס היה אנטי-פרוניסט מוצהר), אך גם האנכרוניזם המתעתע הזה (ציין סוסנובסקי) אינו בלתי-אופייני.
אלוזיה למשפט האחרון שאומרת אולריקה לקראת סיום הסיפור 'אולריקה', והוא אחד הרמזים לכך שההתרחשות בו היתה חלום: "לא נשארו עוד זאבים באנגליה". נמרים הם עוד מוטיב בורחסי מובהק.
רמז לאמו של בורחס, ליאונור אָסֶוֶדוֹ.
האוניברסיטה של ג'נובה, שנוסדה ב-1481.
(UB): אוניברסיטת בלגרנו שבבואנוס איירס. מאחר שנוסדה ב-1964, הערה זו ממקמת את הסיפור בסוף שנות השישים אם לא בתחילת שנות השבעים, כאמור למעלה מעשרים שנה לאחר שבורחס פוטר ממשרתו בספריית בּוֹאֶדוֹ, בעקבות עליית פרון לשלטון.
Sur ("דרום"): כתב-עת לספרות, מן החשובים בארגנטינה, שנוסד ב-1931 והתקיים עד 1992. העורכת המייסדת היתה הסופרת ויקטוריה אוקמפו, ובורחס נמנה עם חברי המערכת.
