הכול אמור היה להתחלק בשליש. אני הייתי אמור לקבל שליש על ההדפסה, היא הייתה אמורה לקבל שליש על העריכה, והוא היה אמור לקבל שליש על כתיבת הרומן.

היינו אמורים לחלק גם את שכר הסופרים לשלושה. שלושתנו לחצנו ידיים על העסקה, כל אחד מאיתנו יודע מה הוא אמור לעשות, מהי הדרך לפנינו, מהו היעד.

אני נעשיתי שותף בשליש כי הייתה לי מכונת כתיבה.

גרתי בצריף מצופה קרטון שבניתי בעצמי מול הבית הישן, שלשכת הרווחה שכרה עבורה ועבור פרדי, בנה בן התשע.

הסופר גר בקרוואן במרחק קילומטר משם, ליד בריכה של מנסרה. הוא היה השומר של המנסרה.

אני הייתי כבן שבע עשרה, בודד וזר באותו צפון-מערב של האוקיינוס השקט של לפני שנים כה רבות, אותו אזור אפל, גשום, של 1952. היום אני בן שלושים ואחת, ועדיין אני לא מסוגל להבין איך יכולתי לחיות בתנאים ההם.

היא הייתה אחת מאותן נשים שבריריות לנצח, בשנות השלושים המאוחרות שלה, שהייתה פעם יפה מאוד ונערצת על רבים בצריפים ובמסבאות, ועכשיו הן חיות מקצבת רווחה, וכל חייהן סובבים סביב אותו יום בחודש שבו הן מקבלות את הצ'קים מהלשכה.

המילה "צ'ק" היא המילה הקדושה היחידה בחייהן, כך שהן מצליחות להשתמש בה לפחות שלוש או ארבע פעמים בכל שיחה. ולא משנה על מה אתם מדברים.

הסופר היה בשנות הארבעים המאוחרות שלו, גבוה, ג'ינג'י, ונראה כאילו החיים סיפקו לו זרם בלתי פוסק של חברות ליומיים, התקפי שתייה של חמישה ימים ומכוניות עם בעיות בתיבת ההילוכים.

הוא כתב את הרומן כי הוא רצה לספר סיפור שקרה לו שנים קודם לכן, כשעבד ביערות.

הוא גם רצה להרוויח קצת כסף: 1/3.

וכך אני נכנסתי לעניין: יום אחד עמדתי מול הצריף שלי, אוכל תפוח, ובוהה בשמי הכריש הכהים שעמדו להמטיר גשם.

מה שעשיתי היה כמו עבודה בשבילי. הייתי שקוע בהסתכלות בשמיים ובאכילת התפוח. אפשר היה לחשוב שנשכרתי לעשות את זה בשכר טוב ופנסיה, אם הייתי מסתכל בשמיים מספיק זמן.

"היי, אתה!" שמעתי מישהו צורח.

הסתכלתי אל מעבר לשלולית וזו הייתה האישה. היא לבשה מעיל אמריקאי מצמר ירוק, שלא הסירה אלא כאשר הייתה צריכה לבקר אצל אנשי הרווחה במרכז העיר. אז הייתה לובשת מעיל אפור-ברווז חסר צורה.

גרנו בחלק עני של העיר, שם הרחובות לא היו מרוצפים. הרחוב לא היה יותר משלולית בוץ אחת גדולה שהיית צריך ללכת סביבה. הכביש כבר לא התאים למכוניות. הן נעו על גל אחר שם היה אספלט וחצץ והתנאים היו יותר טובים.

היא נעלה מגפי גומי לבנים, שתמיד נעלה בחורף, זוג מגפיים שהעניקו לה איכשהו מראה ילדותי. היא הייתה כל כך שברירית ואסירת תודה למחלקת הרווחה עד שלעיתים קרובות נראתה כמו ילדה בת שתיים עשרה.

"מה את רוצה?" אמרתי.

"יש לך מכונת כתיבה, לא?" היא אמרה. "עברתי ליד הצריף שלך ושמעתי אותך מדפיס. אתה מדפיס הרבה בלילה."

"כן, יש לי מכונת כתיבה," אמרתי.

"ואתה כתבן טוב?" היא אמרה.

"די טוב."

"אין לנו מכונת כתיבה. מה דעתך שתעבוד איתנו?" צעקה מעבר לשלולית הבוץ. היא נראתה בדיוק כילדה בת שתיים עשרה, עומדת שם במגפיה הלבנים, אהובת כל שלוליות הבוץ ויקירתן.

"למה את מתכוונת?"

"טוב, הוא כותב רומן," היא אמרה. "הוא טוב. אני עורכת אותו. קראתי הרבה ספרי כיס ואת ה'רידר דייג'סט'. אנחנו צריכים מישהו שיש לו מכונת כתיבה כדי להדפיס את זה. אתה תקבל 1/3, אז מה אתה אומר?"

"קודם הייתי רוצה לראות את הרומן," אמרתי. לא ידעתי מה קורה. ידעתי שהיו לה שלושה או ארבעה חברים, שכל הזמן ביקרו אצלה.

"בטח!" צרחה. "אתה חייב לראות את זה כדי להדפיס את זה. אז בוא הנה. נלך אליו עכשיו ותוכל לפגוש אותו ולראות את הרומן. הוא בחור טוב. זה ספר נפלא."

"בסדר," אמרתי והלכתי סביב השלולית למקום שבו עמדה מול בית הרפאים שלה, בת שתיים עשרה, כשלושה קילומטר ממשרד הרווחה.

"בוא נלך," היא אמרה.

***

הלכנו עד הכביש ודילגנו על פני שלוליות הבוץ והלכנו סביב הבריכות של המנסרה והשדות המוצפים מי גשמים, עד שהגענו לדרך שחצתה את פסי הרכבת ועברה על פני חצי תריסר בריכות מנסרה, שהיו מלאות בולי עץ חורפיים שחורים.

דיברנו מעט ובעיקר על הצ'ק שלה שאיחר יומיים והיא כבר התקשרה לרווחה והם אמרו שהם שלחו את הצ'ק בדואר והוא ודאי יגיע מחר, אבל תתקשרי שוב מחר אם זה לא יגיע ונכין פקודת תשלום מיוחדת בשבילך.

"טוב, נקווה שזה יגיע מחר," אמרתי.

ליד בריכת המנסרה האחרונה היה קרוואן ישן, צהוב, מונח על בלוקים של עץ. די היה במבט אחד בקרוואן הזה כדי להבין שהוא לא ייסע עוד לשם מקום, שהכביש מבחינתו הוא הרקיע השביעי, שאפשר רק להתפלל אליו. הוא היה באמת עלוב, עם ארובה בסגנון בית קברות שעשן מת הסתלסל באוויר שמעליה.

משהו כמו חצי כלב, חצי חתול, ישב על מרפסת עץ גסה שהייתה מול הדלת. היצור השמיע חצי יללה וחצי נביחה לעברנו, "ארפו!" וזינק  אל מתחת לקרוואן, מסתכל אלינו מעבר לבלוק עץ.

"זה כאן," אמרה האישה.

דלת הקרוואן נפתחה וגבר יצא אל המרפסת. במרפסת הייתה ערימה של עצי הסקה מכוסה ברזנט שחור.

האיש סוכך בכף ידו על עיניו מפני שמש דמיונית, אף שהכול החשיך בציפייה לגשם.

"שלום לכם," הוא אמר.

"היי," אמרתי.

"שלום חומד," היא אמרה.

הוא לחץ את ידי והזמין אותי להיכנס, ואז הוא נתן לה נשיקה קטנה על השפתיים לפני שכולנו נכנסנו פנימה.

המקום היה קטן ומטונף ונדף ממנו ריח של גשם מעופש והייתה בו מיטה ענקית ולא מסודרת שנראתה כאילו הייתה שותפה למעשה האהבה העצוב ביותר בצד הזה של העולם.

היה חצי שולחן עבות, ירוק, עם שני כסאות דמויי חרקים וכיור קטן ותנור קטן ששימש לבישול ולחימום.

היו כמה כלים מטונפים בכיור הקטן. הכלים נראו כאילו תמיד היו מלוכלכים: נולדו מלוכלכים להחזיק מעמד לעד.

יכולתי לשמוע רדיו שהשמיע מוסיקת מערבונים אי שם בקרוואן, אבל לא הצלחתי לאתר אותו. הסתכלתי סביב ולא ראיתי אותו בשום מקום. הוא בטח היה מתחת לחולצה או משהו.

"הוא הבחור עם מכונת הכתיבה," היא אמרה. "הוא יקבל 1/3  כדי להדפיס את זה."

"נשמע הוגן," הוא אמר. "אנחנו צריכים מישהו שידפיס את זה. בחיים שלי לא עשיתי דבר כזה עד עכשיו."

"למה שלא תראה לו את זה?" היא אמרה. "הוא היה רוצה להעיף בזה מבט."

"בסדר. אבל הכתב יד לא הכי מסודר," הוא אמר לי. "למדתי רק עד כיתה ד', אז היא הולכת לערוך את זה, לטפל בדקדוק ובפסיקים וכל זה."

היתה מחברת על השולחן, ליד מאפרה שהיו בה כנראה 600 בדלי סיגריות. על כריכת המחברת הייתה תמונה צבעונית של הקאובוי הופלונג קסידי.

הופלונג נראה עייף, כאילו כל הלילה הקודם רדף אחר כוכבניות ברחבי הוליווד ובקושי היה לו מספיק כוח לעלות לאוכף.

במחברת היו כעשרים וחמישה או שלושים דפים כתובים. האותיות היו גדולות, כמו שלומדים בבית ספר יסודי: נישואים לא מוצלחים בין אותיות דפוס וכתב.

"זה עדיין לא גמור," הוא אמר.

"אתה תדפיס את זה. אני אערוך את זה. הוא יכתוב את זה," היא אמרה.

זה היה סיפור על חוטב עצים שהתאהב במלצרית. העלילה החלה ב-1935 בבית קפה בנורת' בנד, אורגון.

חוטב העצים היה צעיר שישב ליד שולחן ומלצרית רשמה את ההזמנה שלו. היא הייתה מאוד יפה, עם שיער בלונדיני ולחיים ורודות. חוטב העצים הצעיר הזמין סטייק עגל עם פירה ורוטב כפרי.

"כן, אני אערוך את זה. אתה יכול להדפיס את זה, לא? זה לא יותר מדיי מקושקש, מה?" היא אמרה בקול של ילדה בת שתיים עשרה שאנשי הרווחה מציצים מעבר לכתפה.

"לא," אמרתי. "זה יהיה קל."

פתאום התחיל לרדת בחוץ גשם כבד, ללא כל אזהרה, טיפות גדולות של גשם שכמעט טלטלו את הקרוואן.

אתה מה זה אוהב סטייק אגל מה אמרה מייבל היא החזיקה את העיפרון בפה שהיה יופי ואדום כמו טפוח!

רק כשאת לוקחט את הזמנה של קארל. היא אמרה שהוא חותב עצים ביישן אבל גדול וחזק כמו האבא שלו שהיה הבעל ביט של המנסרה!

אני אדעג שיהיה לך הרבה רותב!

ואז דלת הקפה נפטחה ופנימה נכנס רינס אדמס הוא היה יפה ורשא כל אחד באזור היה פוחד ממנו אבל לא קרל והבא אבא שלו הם לא פחדו ממנו זה בתוח!

מייבל זזה כשראתה אותו אומד במעיל השחור שלו הוא חייך אליה וקארל הרגיש שהדם שלו זורם מה זה חם כמו קפה רותח וממש פרך משגע!

מה קורה אמר רינס מייבל הסמיקה הסמיכה כמו פרח בעוד כולנו יושבים בקרוואן שטוף הגשם, מתדפקים על שערי הספרות האמריקאית.

---

*דימוי דרך i-d vice