כל מה שיסופר פה קרה בדצמבר 11940, בעיירה גטצ'ינו, הממוקמת כארבעים קילומטרים מסנקט-פטרבורג לשעבר, פטרוגרד לשעבר ולנינגרד לשעבר.
באותם הזמנים הספיקה ברית המועצות, שתמיד צעדה בראש המהפכה העולמית, לנער מעצמה לפני כל הארצות האחרות את נטל האלימות המדממת והמזוויעה של הבורגנות. בהסתערות מאוחדת ואחרונה של החזית הקומוניסטית היא הצליחה להביא לחיסולה המוחלט של הבורגנות הגרגרנית, על ניצניה ושורשיה. אבל בכל הרפובליקה הרוסית הסובייטית העצומה רק מותו של בורגני אחד נחסך, והוא הותר בחיים. ובאופן ספציפי היה זה איזוֹט מַקַרוֹביץ' שישיפְּטוֹרוֹב, בורגני גטצ'יני.
נכדינו הסקרנים עשויים לשאול בתדהמה מוצדקת: כיצד ייתכן שהתרחשה אי-הבנה כה משונה, יוצאת דופן וחסרת היגיון למראית עין? כדי לספק את צמא הידע של המוחות הצעירים, נספר כעובדה מוגמרת:
הבורגני האחרון הנ"ל הובא בפני הוועדה המרכזית והוצג לעיניו של החבר מוטק'ה חמוץ (תהיה מנוחת כד האפר שלו עדן), וכבר חש בפרפורי סופו הבלתי-נמנע בכפוף לכל חומרתו של העונש המרבי. אך החבר חמוץ לא מיהר עם ההחלטה, ואיש מסביבו לא פצה פה. לאחר שתיקת-מה הרים מוטק'ה את קולו ואמר: "לא, אנחנו נשאיר אותו בחיים. בפריז, בגן הזואולוגי, ראיתי פעם שלד של איכתיוזאורוס. בהמה ענקית! לו הייתה נעמדת על רגליה האחוריות, הייתה יכולה ללחך עשב מצמרת של עץ בגובה של מגדל אייפל. הסתכלתי, השתוממתי ואמרתי לעצמי: "לא יכול להיות". ובכל זאת – עובדה. אמת לאמיתה! ובכן, אני מציע באותו האופן להשאיר את הבורגני הזה בחיים ובלא פגע למטרות חינוכיות, למען יראו וייראו, עבור הנוער הקומוניסטי והסגנים מאזור הקוטב הצפוני. שאישיותו תשמש מוזיאון שלם. דעו לכם שאין מהפכה ללא פאתוס, והמהפכה שלנו היא נצחית, הרי מי יכול לקרוא אילו מחשבות מסתודדות בראשי האזרחים, אפילו ברפובליקה הדגולה מכולן? וללא זעקת נקמת העם אין מהפכה, ולכן אם לא יהיה לנו עוד על מי לשפוך את כל הזעם הזה, יגיע סופנו. ובכן: קחו אותו, ורק ודאו שלא יעמיד יורשים. וכשימות, שיעשו ממנו פוחלץ מדבר עם מנגנון מסתובב. מילה שלי לנצח!"
עד כאן על הסיבות לחייו השלווים של שישיפטורוב לאחר מותה הכולל של הבורגנות החצופה. ולפיכך נשאיר בצד את הסגנון הממלכתי של דברי הימים, ונעבור למשלב מפושט של סיפור המסופר בעל פה.
ובאמת, חייו של איזוט מקרוביץ' היו לא רעים בכלל. זיכרו הקדוש של מוטק'ה חמוץ הגן עליו כמו שריון פלדת ונדיום כפולה. השכנים קינאו בו. הוא קיבל הקצבה משולשת עם יין. היה זכאי על פי צו להחזיק בחצר שלוש דוגרות ותרנגול לושנסקי, בבית – איקונות, גרניום, קנרית, חתול מסורס, ובגינה: עץ ליבנה, שתי ערוגות ושיח חזרזר. רצו לקחת ממנו את חפיסת הקלפים הנפוחה והשומנית, אך מקריץ' התעקש, התקצף ו… השאירוּ. ואם לא די בכך: השלטונות ידעו שהבורגני האחרון שמר על הרגלו הישן, לשחק דומינו עם פרוֹחוֹר פַּרְפֶנְטייץ', סנדלר רעב, ועם ניקיפור, שומר בית הקברות. ידעו, אך העלימו עין ולא הפריעו. פעם שישיפטורוב התערב עם הסנדלר (יש לומר את האמת, הדבר ארע לאחר כוסית של שיכר פסקובסקי), שיכתוב למועצה המקומית בקשה להקציב לו חצי בקבוק רום, בשל שיגרון במפרקים, ואם לא יקבלו, הוא, בשל מחלתו, יתפטר מתפקידו לאלתר, וייתן אותו לו. ומה אתם חושבים? שלחו לו. ואפילו בצירוף פתק: פעם אחרונה, שלא תחשוב ואז… נאצות.
ותפקידו הסתכם בזאת. בימים חגיגיים ובמועדים מיוחדים הגיעו לגטצ'ינו ברכבות רבות נציגי הקומסומול, אורחים חשובים מחו"ל ונציגי הרפובליקות האקזוטיות: הקוֹרֵלים, הווֹגוּלים, הטוּנגוּזים, בני הצ'יצ'ימֵקי, בני הקוֹמי, הבוֹטוֹקוּדים, לפלנדים, אסקימואים, תוחבי ידיים, הבַּרְדַדימים, הטוּאַרֵגים ואחרים… בשורות ישרות, לצלילי ה"אינטרנציונל", חלפו כולם על פני בקתתו של הבורגני האחרון, תוך מתן ביטוי לנקמת העם הקדושה בצעקות חודרות: הלאה! הלאה! בושה! בושה! מוות לבורגנים! מוות! לירוק על הבורגני! להרוס את ארמונותיו עד היסוד ולשטח אותם עם האדמה! אך תודות לערנות המשטרה, אם לא הכבוד, אז לפחות חייו ורכושו של איזוט מקריץ' נותרו ללא פגע. פעם אחת, למען האמת, לא הצליחו כורדים חמי מזג להתאפק, ושברו את החלונות. אך כבר ביום המחרת הגיע זגג מטעם המועצה ותיקן את החלונות על חשבון הרפובליקה.
אני שב ושואל: האין אלה חיים? השכנים רטנו מדי פעם: איך זה עוזר: לא מרצע, לא גרזן, אוכל לו דייסה עם חלב.
אך לשישיפטורוב היו, כפי הנראה, מועקות וקשיים נפשיים משלו. במרוצת הזמן החל יותר ויותר להתגעגע ולהרהר רבות, ובסוף שנתו ה-40 נפל לגמרי למרה השחורה.
ובמצב רוח מחורבן כזה הגיע פעם אחת לחברו הסנדלר. היה אמצע דצמבר. הסנדלר שמח.
אח, חביבי, כמה שנים! אז נרביץ משחקון דומינו? אשלח עכשיו ילד לקרוא לניקיפור. הוא יבוא בטיסה. ובכל זאת איזוט מקריץ' סירב. לראשונה בחייו.
לא מתחשק לי דומינו, חבר. ולא מתחשק שום דבר בכלל. יש לי בקשה רצינית ממך. אתה אדם משכיל למדי ופוליטי, וכסנדלר, נוטה לפילוסופיה. תכתוב לי בקשה לוועדה המרכזית ביותר, כזאת שאין מרכזית ממנה. איני רוצה לשרת יותר כבורגני. הנה, עד הגרון זה עלה לי, עד כאן, מאסתי. אני מתפטר!
הסנדלר ניסה לדבר אל לבו: "איזה טיפש אתה, יא מקריץ'! מה עוד אתה צריך, לעזאזל? אתה חי כמו בגן עדן ירוק… אל תשתטה, אבאל'ה.
דבר לא עזר. שישיפטורוב חזר בעקשנות על אותו הדבר: "מתפטר, כן, אני מתפטר."
אמר: "הנה הייתה לידנו, מעבר לשיחים, חלקה עזובה, החברה לציד חופשי שכרה אותה. אך אחר כך הם השמידו את כל הארנבים. נשאר שם ארנב אחד אחרון. אז החליטו לא לחסל אותו, אלא רק להשתעשע, כדי שהציד הנכון לא ייפסק, כך שירו עליו כדורי ציד למקומות הרכים, בעיקר לאחוריו, והוא עדיין חי ועוד איך. אחר כך ילדים כבר תפסו אותו. הארנב לא יכול היה ללכת. נמצאו בתוכו כשבעה קילו רסיסי כדורים… במילה אחת, אני לא רוצה להיות כזה ארנב אחרון. אני מתפטר.
תחשוב, טיפשון…
חשבתי כבר. שנה שלמה הרהרתי. מספיק. מתפטר וזהו! ואם אתה מעריך את הידידות ארוכת השנים בינינו לפחות בגרוש…
בסדר, אל תבכה. אכתוב.
אז תכתוב: ברצוני, כך תכתוב, להצטרף לשורות חסרי מפלגה, או לאוהדים, או אפילו ל"קומסומול", אבל כך איני רוצה עוד. מהו מצבי? אני כמו ליצן, או משהו כמו תליין. או אולי כמו גולם מעץ שמביאים לירידים, שמרביצים לו לשם מדידת הכוח, באגרוף בראשו. רק תבין את העלבון שלי. פרוחור פורפיריץ'. הרי בן אדם אני!
טוב, שיהיה כמו שאתה רוצה.
הם כתבו את המכתב. חזק מאוד. גם על הגולם, ועל הארנב, וגם על הליצן עם התליין. באותו היום שלשלו אותו בתיבת דואר. ללא שהיות.
ידועה היא דרכם התלולה של המכתבים בדגולה שברפובליקות: חודשים ושנים – לאן יש למהר כשחיים ברוחב פלנטרי? ואילו הנייר הזה השפיע כעבור יום, כמו תרופה משלשלת: כה עוצמתית הייתה כתיבתו של הסנדלר הנבון.
בצר לו, לעת ערב, ביקר שישיפטורוב בבית המרחץ, ואילו כשהגיע הביתה, הדליק נר תחת האיקונה והחל לנחם את נפשו בתה עם ריבת חזרזר, כשלפתע פתאום נשמעו רעש ורחש ליד השער. שתי עיניים זהובות נצצו מבעד לאפלה ופעמיים נשמעה צרחת צופר צורמת של אוטומוביל. לאחר מכן דפקו בדלת, ושני אורחים הופיעו.
במבואה הזעירה הם הסירו את המעילים שלהם ונכנסו לתוך הבית. הראשון עטה גלימה אפורה רחבה, היה גבוה וארוך גפיים ושברירי כולו. כשהוא קם או התיישב, נדמה היה שהוא פותח וסוגר סרגל עץ מתקפל. השני דמה מאוד לזמר בריטון פרובינציאלי: שמן, מגולח, בעל עיניים שחורות שמנוניות ושפתיים אדומות גדולות, והוא ענד סרט פפיון כתום.
בבקשה – אמר שישיפטורוב בחוסר ביטחון והצביע על הכיסאות – אולי תרצו תה?
אנחנו רק לדקה – אמר המתקפל וניקה את האדים ממשקפי הקרן שלו. – תאמר לי בבקשה, אדון בורגני, מה זה המהומה הזאת שאתה מקים? אני מודה, כולנו מודאגים.
אני, רחמו עליי, מה אני – גמגם איזוט מקריץ' הנבוך – אבל, באמת, מצבי… ובכלל… בכלל אני מתפטר… איני יכול…
המתקפל התרגז.
לא תתפטר משום דבר. אלה שטויות. אתה כפוי טובה. שכחת את החסד, שעשה איתך ברוחב לב כזה, החבר חמוץ. אינך מעריך את זה שאתה הבורגני היחידי שנותר בחיים, ושמלבד החיים זכית גם למעמד רם ונכבד. אני אומר לך ופותח בכך את הקלפים שלנו: בלעדיך, בעמדת הבורגני האחרון, לא נמצא עוד מקום שבו נוכל לזעוק את זעקת נקמתו של העם. תבין אפוא את חובתך כלפי המהפכה הגדולה ביותר בעולם. או שמא אינך מרוצה מאיתנו אחרי הכול? אני מבקש ממך לדבר בכנות. הנה, תשטח את דרישותיך בפני חברי.
אבל, אני… אני, נמא…
אך מיד התיישב לידו השחקן וחיבק ברוך את גבו.
החבר בורגני היקר! – החל בבריטון מתקתק, עבה ומשובש – ובכן, מה תרצה? אולי תרצה מטעמים, כפי נפשך ומצפונך? בית מרווח יותר? אנחנו, מחמדי, ננקה עכשיו כל בית קיט לבחירתך. הקצבה נוספת נדרשת? העונג כולו שלנו, יקירנו, זאת התמחותנו. יין? בבקשה, אתה יכול להטביע את עצמך, יקיר המרתפים המלכותיים! ואם, משוש לבי, נוטה אתה למין הנשי – עשה לי טובה, נוכל לארגן ברית – אפילו כדת וכדין – עם מי שתרצה, בתוך רבע שנייה. אצלנו, נשמת משמש שלנו, זה בלי בעיות. ואין צורך בפרטים! פשוט תביע משאלה כלשהי, ולו הדמיונית ביותר – ובין רגע! ובכן, מתוקון. נו כבר!
שישיפטורוב ההמום הביט בו בעיניים עכורות, כמו שור שהומם במכה על עורפו. ולפתע, באופן מפתיע גם עבור עצמו, געה: "עץ אשוח … לי… לחג המולד. עץ… כמו פעם אצל הגנרלים".
השחקן קפץ.
זה הכול? אנחנו חשבנו, השד יודע מה תרצה. עץ אשוח? קיבלת! כמו באגדות אלף לילה ולילה. אֵיין, צְוֵויי, דְרֵיי – קיבלת! אַדיוּ, סוכריית קרמל שלי מתוקה. אדיו.
המתקפל יישר בהדרגתיות את כל מפרקיו ונפרד לשלום. שניהם יצאו.
עברו שלושה ימים. ב-24 בדצמבר בערב, כשכבר החלו לרדת הדמדומים, שוב נשמעה ליד השער החריקה הצורמנית של האוטומוביל אחוז הזעם.
נכנסו שני בחורים הגונים למראה, במדים צבאיים אך ללא נשק, ואמרו בנימוס: "הואל נא".
שישיפטורוב עקב אחריהם בשתיקה. הם לקחו אותו למועצה המקומית והשאירוהו שם. שום רע לא ארע לאיזוט מקריץ' במועצה המקומית. האנשים שישבו ושכבו שם על הספסלים – כולם היו טובים ומוכרים, אנשי גטצ'ינו. ללא הרף הם עישנו, ירקו על הרצפה וניהלו שיחות לאות ומשעממות על כל מיני דברים מגונים. בשישיפטורוב הם הביטו בחיוכים לאים, אך מסתוריים. כעבור שעתיים שוב נשמעה שאגתו של האוטומוביל הזועק. נכנסו בחורים מנומסים, ושוב אמרו: "הואל נא". בהתקרבו אל ביתו, ראה שישיפטורוב שמבעד לגזעי עצי הליבנה העטורים בכובעי שלג, דולקים שני חלונותיו באור קסום חם. אך הוא לא חש הפתעה או הנאה. הוא נכנס לחדר. באמצעו נצץ באורות עץ אשוח נהדר. כולו היה עטור קישוטים כסופים וזהובים, שרשראות, אגוזים, גרילנדות, ועל ענפיו התחתונים התנוססו שלטים: "הלאה!", "בושה!", "עד הסוף!", "חזית". ואילו לצמרת העץ חוברו רובי צעצוע מנצנצים, גיליוטינות וגרדומים. שישיפטורוב נעצר ברגליים מפושקות ובראש שמוט מטה בכבדות.
מאחורי הווילונות יצאו האורחים מקודם. המתקפל והשחקן. השחקן רק נופף בידיו, כאילו רצה לחבק את הבורגני האחרון בזרועותיו הרחבות. אך איזוט מקריץ' נסוג אחורה כמו חיה, ולפתע פתאום זרח כולו בחיוך אידיוטי רחב ופצח בשירה חודרת: "גוּלַלַה, טְרוּלַלַה, תר-נ-גול!"
תרצה מטעמים? מה איתך?
הבורגני האחרון געה בצחוק נטול משמעות והפריח בועות מפיו.
1 הסיפור התפרסם לראשונה ב-1919 בגרסה חלקית בעיתון "חיים רוסים חדשים" בערב חג המולד, ובשנית בגרסה הנוכחית, ב-24 בדצמבר בעיתון "רוסיה המאוירת", כסיפור רוחות לחג המולד. מדובר אפוא בסיפור מד"ב עתידני. שנת 40 הייתה העתיד בעת כתיבתו של הסיפור.
