את זוכרת, בצורה מאוד חדה וברורה את זוכרת, איך כרכת את הרגליים שלך סביב הראש של הגבר הזה ואיך התיישבת עמוק בתוך הפה שלו. עוד את זוכרת איך רגע אחרי, הנשמה שלך כבר התנתקה מהגוף וריחפה לה בקלילות מעבר למרחב והזמן. ואיך ראית את האור, את זוכרת. זה היה אור אמיתי וחזק ובהיר שחדר מבעד לחלון חדר השינה שלכם והשאיר צללים עדינים על שולי הווילון. אבל זה היה גם אור אחר. את משוכנעת שראית הכול נורא בהיר וצלול, שגילית את דלת הסתרים המובילה לחכמה הגדולה, שבראת את האהבה.

אמא שלך מתקשרת אלייך. היא בוכה לך בתוך הטלפון. את שואלת אותה מה קרה והיא עונה שכלום. שזה רק הגיל וההורמונים. בהמשך היא מוסיפה (כבדרך אגב) שלא היית צריכה לעזוב אותו. שלא משנה מה קרה, יכולתם לפתור את זה. שהוא איש טוב ואבי ביתך ואין קדוש מזה. ובכלל מה את חושבת שיקרה? את כבר מזמן לא בת עשרים ויש לך תינוקת, ובנות הריי גוזלות מאימן את כל היופי. זה ידוע. היא מבקשת שתאמיני לה שאת כל היופי את לקחת לה.

את מקשיבה לקול של אמא שלך בתוך הטלפון ואת רוצה להתנצל – על היופי שלקחת לה, ועל הסימנים שהשארת לה בבטן. את רוצה להתנצל על אינספור המטלות הדחופות – קילוף התפוחים וניגוב הדמעות ואפיית העוגות, שהרחיקו אותה מכל מה שהיא יכלה, אפילו נועדה להיות. אבל את רק מרגיעה אותה ואומרת שאת בטוחה שהכול יהיה בסדר. שיסתדר לך. היא לא צריכה לדאוג כל כך, כי כל העניין הזה אצלך, של אהבה, בסוף יהיה בסדר.

שישים וחמש שנים אימך חיה על פני הכדור הזה; את לא יודעת מתוך כמה מהן הייתה אומללה, אבל את מרגישה היטב שבשנה האחרונה האומללות חרגה ממנה ועברה להתיישב לך חזק על הכתפיים. כל דבר קטן שהסב לה אושר היה עלוב בעינייך. רצית שהאהבה אליה תבוא לך בקלות. כל כך ניסית. את מסתכלת על תמונות הילדות שלך. צמה עבה ושחורה קלועה לראשך. את מנסה להיזכר במגע של האצבעות שקלעו אותה; גם היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, הזיכרון החי של המגע הקר והקשה ההוא מעביר צמרמורת בעורפך.

את בת שלושים ושש עכשיו, הבת שלך בת שלוש. היא נולדה ביום שבת ב-31 באוקטובר שנת אלפיים ועשרים, בשעה 21:35, בליל ירח מלא, והביאה איתה את הגשם. רק רגע לפני כן עוד הייתה בתוכך, דחקה איברים בתוך בטנך; הפכה אותך לבית. חלל נפער בתוכך, משהו צמח וגדל והתקדש בתוכו ואז הוחסר ממנו לנצח. שם, בחדר הקטן ההוא, בקומה השלישית של מחלקת היולדות באיכילוב, שבו היא נשמה את נשימתה הראשונה, נפרדתן את והיא לראשונה. פעורה שכבת על הסדינים הלבנים במיטת בית החולים, כובד גופה על החזה שלך ופיה מחובר לפטמתך.

האהבה אליה קלה לך. פרפר שמתיישב על פרח כדי למצוץ מהצוף המתוק. את לא מרבה לכתוב עליה. השפה מגבילה את האהבה שלכן – תוחמת אותה בתוך גבולותיה הברורים. את כבר יודעת, גילית את האמת המכאיבה הזו: שעדיין לא מצאת את אוצר המילים שיצליח לחבר אותך אליה שוב, באותה הטבעיות שבה חבל הטבור חיבר בינכן.

נולדת ביום שבת ב-12 במאי 1987, בשעה 07:35, במחלקת היולדות של בית החולים סורוקה בבאר שבע. הגעת לעולם בלידה קלה, מהירה ונטולת סיבוכים. בדרך לחניון, כשאימך כאובה מצירים, היא הבחינה באיש מבוגר בגלביה בהירה וזקן לבן וארוך, יושב על שפת המדרכה ומביט בה. הוא זהר בעלטת הלילה. דקות ספורות לפני שהגיעה למכונית, הוא נעמד באיטיות על רגליו, הרים את זרועותיו מעלה ונופף לה לשלום. היא קפאה במקומה ובהתה בו עד שנעלם, התפוגג כלא היה. מאותו רגע היא הפסיקה לפחד מהכאב וידעה בלב שלם שהכול יהיה בסדר. היא תהיה בסדר, את תהיי בסדר.

העובדה שאת והוא כבר לא ביחד היא האמת המייסרת ביותר בחייך. מייסרת כמו זיכרון אצבעותיה הקשות של אימך הקולעות צמה לראשך. אבל זוהי גם האמת המוחלטת של חייך. מוחלטת כמו הרגע שבו הוא חייך אלייך חיוך רחב כזה, עם כל הפנים והעיניים, והידיים שלו נגעו בך כמו שתמיד רצית שיגעו בך. כמו ידע קדום שהוא נשא איתו; רק חיכה לפגוש בגוף שלך. את זוכרת איך זרמי החשמל העדינים שעברו בין העור שלך לעור שלו היו מהסוג שמצליח לחבר דברים. ומהאריג העדין שיצרו החוטים שנמתחו בינו לבינך הבנת שלהיות קשורה משמעו לכאוב.

את הבית שלכם עזבת בעשרה באוגוסט שנת אלפיים עשרים ואחת. לא לבד עזבת, הייתן את ותינוקת בת עשרה חודשים, וחמישה ארגזים. רק עשרה ימים, וכבר הספקת לכרוע תחת כובד משקלו של אוגוסט. נחרטה לך היטב בזיכרון, ההליכה הארוכה בשמש השורפת מהבית החדש שלכן לבית הקפה, כששברי זכוכיות נצנצו על האספלט החם; הסתחרר לך הראש מכל הנצנוצים האלה ומהאור הצהוב, בשעה שגופה של ביתך מוטל על כתפייך, ובקושי רב טיפסת חזרה במדרגות שהובילו לבית שלכן, החדש, בקומה השלישית של בניין ישן ומוזנח בלי מעלית.

רגע לפני כן ראית שני גברים ואישה יושבים על ספסל. ניכר שהם בילו את הלילה על הספסל הזה. האישה הייתה בדמדומי התעוררות היישר לתוך האוויר הדחוס של הבוקר והתקשתה לפקוח את עיניה. כף היד הכחושה שלה, הייתה מונחת ברכות על הברך של הבחור שישב לצידה; כף היד המוגלדת שלו הייתה מונחת על אותה הברך. היא ליטפה את כף ידו בעדינות.

בימים הבאים ניהלת מלחמה נגד החום; תלית בדים בהירים על החלונות הרחבים, הגפת את התריסים, הפעלת את כל אמצעי הקירור שעמדו לרשותך וחיכית שהזמן יחלוף. כמה ימים עברו ואזעקה נשמעה, חזית חדשה נפתחה. יצאתן לחדר המדרגות יחד עם השכנה שגוררת רגל מהקומה מעל, וחשבת לעצמך שאם היא עולה ארבע קומות ברגל אז לך אין כל זכות להתלונן. והצטופפתן יחד בחדר המדרגות הלח, עם השכנה והרגל שלה הכאובה, ולחשת לביתך בתוך האוזן: ״הכול בסדר, אנחנו נהיה בסדר״.

אמא שלך מתקשרת אלייך. היא בוכה לך בתוך הטלפון. היא מספרת לך על יסמין הבת של נעמי. שואלת אם את זוכרת אותה, ואת עונה שכן. כבר שנתיים הם מנסים להביא ילד ולא מצליחים. ״תארי לך״, אימך אומרת – ״שנתיים שלמות, חודש אחרי חודש לצפות ובסוף להתאכזב. מה זה עושה לבן אדם. אבל כמה היא חזקה יסמין, וגם הוא, הבן זוג שלה. לא קל להם. זה משפיע להם על הזוגיות, אבל הם נלחמים. לא בקלות אנשים מוותרים על האהבה. מוכרחים להילחם עליה. איזו ברירה אחרת יש להם״. דקות ארוכות את מקשיבה לה בדממה עד שלבסוף את שואלת: ״אבל אמא, למה את בוכה?״ ״אני לא יודעת גבריאלי״, היא עונה לך, מנסה להחריש את הבכי. ״ההורמונים והגיל. הכול משתגע אצלי כבר״. במשך כמה רגעים ארוכים דממה שוררת בינכן. את מרגישה את הכאב של אימך עובר דרך קו הטלפון, חוצב את כל הדרך מדרום הארץ עד למרכז תל אביב ודוקר אותך עמוק בבטן. עד שצליל חלש בוקע מגרונך: ״את לא צריכה לדאוג לי אמא, אני בסדר. הכול בסדר״. את לוחשת לה לתוך הטלפון ומנתקת.