מזה יומיים היא מבקשת לראות שקיעה, שקיעה בעת טיסה או שקיעה של ארץ זרה, ומזה יומיים שלא בא לידה לראות. את השקיעה במטוס פספסה, כי נרדמה, על אף שניסתה בכל כוחה להישאר ערה. זו הפעם הרביעית בחייה שהיא טסה, והפעם הראשונה שהיא טסה אל מחוץ לגבולות המדינה, טסה שלא על מנת לחזור. את טיסתה הראשונה לא זכרה, אך מכיוון שהטיסה ההיא, הקשה, הפכה להיות עם הזמן למשל משפחתי המסופר שוב ושוב, הרגישה כאילו אלה הזכרונות שלה עצמה, ולא כאלה שנשתלו בה בעקבות הסיפורים הנשנים. היא הייתה אז בת כשנה וטסה עם הוריה, שבימים ההם עוד היו ביחד, למולדובה, לבקר את הורי אביה, לשהות שבועיים-שלושה בעיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר ולאכול מפירות הקיץ הטובים בהם התברכה הארץ הדרומית. הפרשי לחצים בעת ההמראה והנחיתה עוררו אצלה דלקת אזניים חריפה. אמא נהגה להמחיז את זעקות השבר של התינוקת שטלטלו את יושבי המטוס הרעוע, טופולב-124, את הריצה הבהולה למרפאת הילדים המקומית, עלובה וחסרת אמצעים, על החשש לטוס איתה בדרך חזרה, חשש שאילץ את הוריה למכור את כרטיסי הטיסה הכה קשים להשגה, ולהמציא, שוב בקושי רב, כרטיסים לרכבת, לקרון המשודרג, ולהטלטל עמה שלושה ימים על גבי הפסים. את הכרטיסים, הן לטיסה והן לרכבת, השיג הסב, אבי אביה, סוחר מכובד ועסקן מקומי: נוקשה, שתקן, מקושר ואמיד. "הטיסה השנייה הייתה מסבסטופול חזרה הביתה", סיפרה לעצמה ללא קול, בעודה מנסה למצוא הן רגיעה והן מנח נוח בתוך מושב המטוס, בלי להעיר את אמה, "הייתי בת תשע וטסנו יחד, אמא ואני. אמא קנתה לי סוכריות מציצה חמוצות, והורתה למצוץ אותן ולבלוע רוק בלי להפסיק, כשהמטוס המריא וגם כשנחת, כדי לשחרר את הלחץ באזניים." הטיסה השלישית אף היא הייתה למולדובה, לאותה העיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר. הפעם טסה בגפה, ובתיקה שקית סוכריות חמוצות. "מי שמע שילדה בת שלוש עשרה טסה לבד?!", זעמה סבתא. "ילדה! היא כבר לא ילדה! חוץ מזה, אבקש שישגיחו עליה, ושם הוא כבר יפגוש אותה", קטעה אמא בחדות. הוא זה אביה. היא לא ראתה אותו מזה תשע שנים ועתה כנראה לא תראה יותר לעולם. הוחלט אז שעליה לטוס להיפרד ממנו יפה ובנועם, כי אמא והיא עומדות לעזוב לישראל, והוא, שעודנו מבקש להיות במאי תאטרון הרוסי בעל שם, מה לו ולישראל? "בדיוק", הוסיפה סבתא, כאילו קראה את מחשבותיה, "ועוד עם הגויקה הזו שלו!". היא ידעה שגויקה זו מילת גנאי למישהי שאינה יהודייה. אך רק האישה הזו, אשת אביה האחרת, זכתה להיקרא ככה בפי סבתא. היא האמינה בסתר, כי זכתה לשם הגנאי לאו דוקא בשל מוצאה, אלא כי היא זו שגרמה לאביה לנטוש אותן כשהייתה בת שנתיים. כעת זו טיסתה הרביעית. לנינגרד-בודפשט. הפעם לא היו ברשותה סוכריות, על כן, כאשר המטוס ההונגרי ניתק את גלגליו מן האספלט הרטוב ונעץ את חוטמו בשמי אוקטובר, רצף עננים מטפטפים בגון פלדה, היא הזדרזה למצוץ את לשונה ולבלוע רוק. כך עשתה גם עכשיו, עת המטוס נשאב לתוך כיס אוויר ואיבד מגובהו, וכאב חד פילח את אזנה הימנית. טעמו של הרוק היה חמוץ ושומי בשל נקניק בתפוחי אדמה שחלקו הדיילות הרכוסות בכחול כהה בתוך מגשי פלסטיק קטנים שכמותם לא ראתה בטיסותיה הקודמות. אחרי שאכלה, ניסתה בכל כוחה להישאר ערה, לראות את השמש הקרובה יותר מאי-פעם מאדימה, משחירה ונעלמת. אך בטרם הספיקה, שקעה בשנת שכחה, שחורה ועמוקה, שהסירה מעליה לשעה קלה את מאורעות יום העזיבה.
את השקיעה בבודפשט לא יכלה לראות מחדר ההמתנה נטול החלונות, שם שִׁכְּנוּ את הנשים, הילדם והזקנים. הגברים הושמו בחדר אחר, על פי השמועות, פחות נוח מזה שהוקצה להן. על אף השוני שבין החדרים, בשניהם הצטופפו אנשים תלושים, נטולי מדינה, שעד אמש היו אזרחי ברית המועצות ועתה המתינו להישלח, לכאן או לכאן. מחוץ לחדר הוצבו שומרים הונגריים, על מנת למנוע מהם לצאת, על אף שאיש לא ניסה. בחדר שלהן היו כעשרים כיסאות וחמש מיטות, ואף תא שירותים וברז מים. היא איבדה את מניין השעות. לא היה ברשותן שעון יד, בחדר ההמתנה לא נמצא שעון קיר, ומשום מה התקשתה לשאול מה השעה, כאילו השקיעות האבודות גרמו לזמן כולו להיות חסר משמעות. אמא שוכבת על המיטה בפינת החדר, אחת מתוך חמש. השוהים האחרים הפרישו בעבורה את המיטה ללא אומר. כרסה ההרה, העצומה של תחילת חודש תשיעי נמה יחד איתה על המזרן הדק, מחוסר הסדין, נושמת ונעה מעלה-מטה, נחשול טרום-אדם שעלה והתרומם עד נקודת השבירה, המסומנת בטבור זקור, ועודנו מסרב להישבר. "אל תישבר, בבקשה. רק אל תישבר", מתחננת היא, בלחישה חמה, יבשת-לשון, בעודה מתכווצת בכיסא עץ, הצמוד למיטת אמה. היא מנסה לדמיין את העיר בודפשט, אך כלום לא עולה בראשה. תמיד הייתה מתבלבלת בין בודפשט לבוקרשט. "את ערי הבירה של מדינות האויב הבת שלך מכירה בעל פה, אבל עם הבירות של מדינות הגוש מפשלת", העיר פעם בצחוק מכר אמה, ספק ידיד משפחה, ספק מאהב. "בודפשט-בוקרשט. בוקרשט-בודפשט. לנינגרד-תלאביב", כל הערים הפכו בלתי קיימות, רק שמותיהן המתחברים זה לזה הטלטלו במוחה ונקשו על פנים גולוגלתה, מבלי להזכיר עוד דבר. כעבור כמה זמן השומרים הביאו להם מגשיות אוכל ופירות, תפוזים גדולים ורכים, צבעם כתום חשמלי וקליפתם משוקעת כפני ירח. באוכל הן לא נגעו, אך את התפוזים קלפו, קרעו לפלחים רטובים, ומצצו ברעבתנות, את התאית ירקו. נתז כתום הכתים את סנטר אמה, ואגלי זעה עכורים הבשילו על מצחה. היא הרטיבה ממחטת בד בכיור, ניגבה את סנטרה, הספיגה את מצחה, והשכיבה אותה לישון. ריח הפירות, רענן וטוב תחילה, תסס במהרה והחמיץ, וחדר ההמתנה נמלא צחנת עסיס מת, נוסף על ריח הפרשות אדם. אחר כך באו הדיילות. הפעם היו אלה נשים לבושות מדים לבנים-כחולים, שערן אסוף לגבעות מוקפדות ובפיהן אנגלית מזרזת. הן הקימו את השוהים ממקומם, מהרצפה, מהכיסאות, מהמיטות, והובילו אותם בתוך מעברים שוממים של שדה התעופה ההונגרי. עתה הבחינה באור בוקר חיוור מציף את הטרמינל. בסך הכל הן חיכו לילה אחד, והיה נדמה שחיכו נצח ועוד קצת. הדיילות העלו את התלושים על מטוס גדול יותר, חדיש יותר, אף הוא צבוע לבן וכחול. "מטוס ישראלי. מטוס ישראלי", גל של פליאה עלה ונכבש. היא לא התרגשה. יש להן עוד טיסה אחת לשרוד, להן ולנחשול טרום-אדם שבבטן אמה. הפעם הייתה זו טיסה קצרה, ללא כיסי אוויר. כאשר גלגלי המטוס ניתרו על פני הקרקע, אחת-שתיים-בום, בהפרש של שבריר שניה, התלושים עצרו את נשמתם ואז פרצו במחיאות כפיים רמות ובקריאות התפעלות, כאילו זה עתה צפו בפעלול קרקס מסוכן שהסתיים בהצלחה. היא לא מחאה כף ולא הוציאה הגה. היא תמיד הייתה מתמקדת בפנים הלבנות של הפעלולן, בגופו המגוידו השביר, הלחוץ כנגד המוחאים בבגד גוף צבעוני ונוצץ, קטן מפי מידותיו. עקב כך הייתה נמנעת מלמחוא. היא ידעה שהוא אך במקרה ניצל מן המוות שבריסוק ומחיאת כף שלא במקום עלולה להכשיל אותו בפעם הבאה.
הן הובלו אל מחוץ למטוס (מסוע מדרגות, מלפנים גב אדם במעיל חורף מרשרש מניילון צהוב, בעורף הבל פה שומי ומתנשף, חוץ, הדף חום), ושוב המתינו. הפעם לא היה זה חדר אלא אולם, עמוס והומה. התלושים הרבו לדבר זה עם זה, שלא כמו בחדר ההונגרי. קולותיהם עלו מכל עבר, נכרכו אלה באלה, ובין לבין יפחת תינוק, גבוהה ונצרדת, פילחה את מעטה הזמזום. "כל חדרי ההמתנה דומים זה לזה, אין בהם אוויר, אין בהם חלונות. אך הפעם יש די כיסאות לכולם", חשבה. נשים וגברים ישראליים ("ישראליים! ישראליים!", גל של פליאה עלה ומאן להיכבש) חילקו להם שקיות קטנות ושקופות, ובהן שפע סוכריות צבעוניות. לפעוטות העניקו דגלונים מפלסטיק: לבן, וכחול, כוכב משושה. הפעוטות נפנפו בצייתנות. לרגע אחד עשרות פרפרי פלסטיק (לבן, כחול, כוכב משושה) השיקו כנף (אח, אח, אח). היא רצתה לפתוח את השקית שלה תכף ומיד, למצוץ את הצהובה, ואז את הכתומה, ואז את הכחולה, ובסוף את האדומה. אולי ערבוביית הצבעים תשקיט ולו במעט את אזנה הימנית המעקצצת, אך השמות שלהן נקראו ברמקול, תחילה השם המלא של אמה, אחר כך השם המלא שלה. לשתיהן שמות משפחה שונים ועתה הכרזתם ברמקול כמו הפרידה ביניהן, כאילו לא היו עוד אם ובתה, אלא שתי נשים זרות זו לזו, שתי תלושות שוות אין-ערך, שאך במקרה נקראו יחד, לקבל זהות חדשה. הן קמו ועברו לחדר נוסף, משרד קבלה, עם פקיד מאחורי שולחן, ומתורגמנית מלפני השולחן, ותיקי קרטון הנערמים מכאן ומכאן. הפקיד שאל שאלות, המתורגמנית תרגמה, ואמה זכתה בתעודה בכריכת תכלת (צילום דרכון בשחור-לבן משם: אמה בבגדי המורה המהודרים, תלתליה תפוחים וגבוהים, היא במדי בית ספר ובצמה קלועה, ראשיהן נוגעים). היא לא קיבלה דבר מהפקיד על אף שעזרה לתרגם, כי האנגלית שבפיה הייתה טובה בהרבה מזו של המתורגמנית. שמה אך הודפס על גבי רצועת נייר אפרפרה, המקופלת לשלוש, באותיות חיוורות, כי הדיו במכונה התמעט. בזאת נגדע השיוויון. משם הזכרון נתעמעם ונקטע לסרוגין, אולי מפאת העייפות, ואולי כי לא יכלה להוסיף ולאחסן שום פרט בתאיה, שהתמלאו עד תום, ובלא הפרטים הזכרון ומתפשט מתאדה – ענן קיץ במדבר.
בחוץ, באולם קבלה גדול, מחכה להן גבר. כאשר הגבר משגיח בהן, הוא מנפנף לעברן ביד ארוכה. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. הוא גבוה, רזה, שערו שחור, מעט מקורזל. בתווי פניו אינה מצליחה להבחין מרחוק. היא קצרת רואי וזגוגיות משקפיה התלכלכו. הוא מתקרב, חובק ביד ארוכה את כתפי אמה. הוא מזיע. שני חצאי סהר כהים ולחים מכתרים את פנים שרוולי חלצתו המכופתרת. ראש אמה הקטנה נח על אחד הירחים השחורים. אמה נעלמת מאחורי דוק זעתו, נעטפת בריחו כבד. עליה הוא לא מביט. "איפה המזוודות שלכן?", פונה לאמה. היא מושכת בכתפיה, היא לא יודעת. הוא מזדעף, ממלמל דבר מה בשפה זרה, מכייחת, והולך לחפש את המזוודות שלהן, שתי המזוודות הכבדות שלהן, כל רכושן עליי אדמות. הן נשמטות על ספסל, קופאות, מחכות. חם, חם כל כך. ריק, ריק כך כך. חוּם, חוּם כל כך. חם, וריק, וחוּם. חוּם, וחם, וריק. ריק, ו… הוא חוזר וצועק שמצא את המזוודות. "תגידי לה שתבוא לעזור לי לסחוב", מצווה על אמה ומסמן בתנועת סנטר קצרה (סוס מגרש זבוב) לכיוונה. שוב נהיה לה בור בזכרון. היא חוזרת לזכור רק כאשר הן המזוודות והן האנשים הועמסו על מין אוטובוס קטן. המזוודות מאחור, מחליקות אחת על גב השנייה, כמעט נופלות, אך שבות ומתישרות בבהלה. האנשים מונחים איש-איש בכיסאו. האוטובוס נע ומתקדם בטרטור מנוע עולה-יורד. זו הפעם הראשונה מזה שלושה ימים שהיא נפרדת. היא זוכה למושב קדמי נפרד, מבוצר מצדו האחד בידית עור ומצדו השני בחלון גדול, מאובק. "החללית נחתה בהצלחה", היא מדווחת ללא קול. "במקום חם, ריק, בגוני חום-אוכרה, עם עצי דקל בודדים, פזורים באקראי." נדמה לה שאין עוד רכבים על הכביש שמשני עבריו משתרעת שממה צחיחה, מצובעת אדום. היא ביקשה לראות שקיעה ועתה בקשתה נענית בשלמות: היא צופה בשקיעה בעוד היא עצמה על כוכב לכת נטול שם. היא לא משגיחה ברצועת ים שמבצבצת לרגע דרך החלונות ממול, שקועה כולה בשקיעתה. הר ועיר קמים באופק, מקדמים את האוטובוס. האוטובוס האמיץ מטפס על ההר, כובש פיתולים ומדרונות, מקדם רחוב אחד, מותיר מאחוריו רחוב אחר. הרחובות זולגים במדרונות מטה, נחלי בניינים מדורגים. המזוודות חורקות שן ומנעול, האנשים משתתקים כולם. העליה התלולה משלחת דקירה חדה באזנה הימנית, אך שקיות הסוכריות נתחבה בתיק הצד של הגבר, והיא לא רוצה לפנות אליו. הבניינים האלה מזרי אימה, בניינים ללא חלונות, חלונות שעשויים זכוכית. אמנם שורות של פתחים על צדי הבניינים, אך אלה חסומים במעין מכסים אפורים וחומים. השמש מאחוריה הופכת להיות גדולה יותר, כתומה יותר, כדור אש עז וקשה, שמתגלגל במהירות אל מעבר להר. האוטובוס מזדקר ובולע עוד שני רחובות. עתה רק קצה הקודקוד הכתום מבצבץ מתוך ים בלתי נראה מצדו השני של הרכס. האוטובוס משתעל ונעצר בבלימה חורקת. פאף! בניין רב קומות נברא פתע מתוך האוויר המכחיל. חלון זכוכית יחיד בקומתו העליונה לוכד קרן שמש אחרונה ומסוונר את עיניה בכתום בין-כוכבי. דלתות האוטובוס נפערות. טאח! המזוודות נשפכות על המדרכה בזו אחר זו. האנשים נשפכים על המדרכה לצד המזוודות. על הספסל למרגלות הבניין יושבת אישה מבוגרת ועבת גוף, לראשה מהודקת מטפחת לבנה. לצדה חצי-ישוב, חצי-שכוב קופא נער, שאלמלא עווית קבועה שמשסעת ומזקינה את פניו, היה נראה בן גילה. מסביב לספסל רובצים חתולים. היא לא מצליחה למנות אותם, אך מימיה לא ראתה כל כך הרבה חתולים יחדיו בבת אחת. האישה מחזיקה ביד אחת זנב-נקניק וביד שניה סכין מטבח קצרה עם ידית עץ. היא פורסת שביבים מהנקניק וזורקת לחתולים. החתולים זעים אך בקושי, פוערים לועות אדומים, חוטפים באוויר ובולעים. היא רעבה. היא רוצה להתקפל לצד החתולים, לפעור לוע, לחטוף ולבלוע. הנער ניעור מקפאונו, קם ונע לעבר העולים החדשים בהליכה משונה, ספק מנתר, ספק פיסח. הוא ניגש לאמה, תופס את ידה וצועק בקול חזק ומקרקר, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה, מדדה לעבר אישה צעירה בשמלה וסוודר שמנסה לשווא להתחמק מהלפיתה וצועק, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה ומדדה לעבר גבר נמוך קומה, מלא ומתנשם. "MANISHMADOD!". הוא עובר אחד-אחת. מהנשמע, דודה! מהנשמע, דוד! מהנשמע! מהנשמע! החתולים עוקבים אחר מסכת ברכות בעין צהובה, נטולת עניין. חושך טרי פושט על המדרכה, מעלים את המזוודות, את האנשים, את הבניינים על חלונותיהם העיוורים. הנער שב לספסל. בטרם קופא שנית, הוא מזדקף ושר, "ANU BANU ARTZA, ANU BANU ARTZA". קולו שמזדקף יחד אתו ועקב כך הופך להיות רך ונעים, מלווה אותה כל הדרך לקומה השלוש העשרה, הקומה העליונה בעלת חלון הזכוכית היחידי, שעתה לא משתקף בו דבר מלבד החושך.
הדירה חשוכה וריקה. היא נראית כמו איור של דירה, כאילו מישהו התחיל לצייר דירה בטושים שחורים על גבי נייר אפור והפסיק באמצע. "פה זה המטבח. יש מקרר. ישן מאד ומרעיש, אבל מקרר מצוין", הגבר הזר עושה לאמה סיור. היא שומעת את קולו מתגאה מרחוק. שמץ ההתרברבות נוסך בקולו רוך מפתיע. את קול אמה היא לא שומעת, אולי כי אינה עונה, אלא רק מסתכלת במבט מזוגג על האיור הלא גמור של הדירה. היא בשירותים. האסלה כאן לא לבנה. היא צהובה מבחוץ, חומה בפנים, והמושב שלה אפור. היא יוצאת מהשירותים ונכנסת לחדרון הצמוד, שם יש כיור עם ברז ואמבטיה. בחדרון היא פוגשת את אמה. הגבר הזר איננו. "ירד להביא את המזוודות", אמה מציינת חלושות. "אז, ריטוציקה, מה את אומרת? מחר נלך לקנות חומרי ניקוי? זאת אמבטיה ממש טובה. פשוט, קצת מלוכלכת. אנחנו ננקה אותה טוב-טוב. בינתיים אל תשבי בה וגם תשתדלי שלא לגעת בדפנות." היא מסתכלת על האמבט. צבעו שחור. שניים-שלושה כתמי אמייל מבצבצים מתוך הסחי, אולי אחד הדיירים הקודמים הפיל דבר מה בטעות וקרום הזהמה נסדק בשל המכה. פקעת שיער חוסמת את פתח הניקוז. אמה מתיישבת על דופן האמבט. כנראה שעם בגדים מותר לגעת בדפנות. היא חוזרת לשירותים, קורעת פיסה ארוכה מגליל נייר הטואלט, חוזרת לחדר האמבטיה וגורפת עם הנייר את פקעת השיער. "בואי, אמא. נלך לחדר שלך ואז תלכי להתקלח", היא מנסה למשוך את אמה בעדינות בזרועה, אך זו עודנה ממשיכה, "מחר ננקה. מחר ננקה הכל. מחר. ננקה. הכל."
*דימוי: זויה צ'רקסקי, "קורבנות חדשים", 2016, שמן על פשתן
