פקחתי את עיניי לָעולם בעיר שאין בה חיים לַילדוּת. פקחתי את עיניי אל שדה קרב. איש לא אמר לי מי החיילים ומה זה כיבוש.

גדלתי עם המחשבה שהלא-נורמלי הוא הטבעי ושהאנשים שמפחידים אותנו תמיד בכל מקום שהם נמצאים בו אינם משלנו.

כשפקחתי את עיניי לָעולם חשבתי שהנערים והצעירים שנמלטים מהחיילים משחקים במשחקים החביבים עליהם, מחבואים או תופסת.  

טעיתי.

ברבות הימים והשבועות והחודשים, ואולי השנים, הבנתי שהגברים החמושים האלה הם האויב, הכיבוש, ואין להם אלא מטרה אחת: להרוג.

הפעם הראשונה שבה הייתי קרוב אליהם מאוד הייתה כשהלכתי עם אמי ברחוב הראשי בדרכנו אל השוק. הייתי אז בן שלוש.

כלי הרכב באו מרחוק והאנשים התחילו לרוץ.

פתאום משכה אותי אמי אליה, הרימה אותי ואימצה אותי אליה בכוח ועמדה וצפתה בשלושת הג'יפים הצבאיים העוברים על פנינו.

חבוק בין זרועותיה חשתי את פעימות לבה. כשהורידה אותי, הרגשתי זרם של רגיעה שוטף את ידיי ורגליי, ובעקבותיו – בלבול עצום.

באותו רגע תפסתי שמשהו כאן לא בסדר. אחר כך לא לקחה אותי עוד אמי אל השוק אף פעם.

המשחק הראשון ששיחקתי בו עם בני גילי בשכונה נקרא "יהודים וערבים". בפעמים הראשונות לא התנגדתי לרעיון להיות יהודי, כלומר, "אל-גֵ'יש", הצבא (זו הייתה משמעות המילה במשחק).  

יום אחד, הייתי אז בן ארבע, התאספנו לשחק את המשחק הזה. הייתי הכי קטן בחבורה והם החליטו שאני אהיה "אל-גֵ'יש".

"לא! לא!" אמרתי להם. "אני רוצה להיות ערבי."

"לא, אנחנו הערבים, אתה היהודי, ואתה איתם," הורה אחד הילדים הגדולים אל הקבוצה ששיחקה את היהודים.

לא הייתי מרוצה מזה ועניתי:

"אני לא רוצה להיות האיש הרע. לא אהיה חייל."

כעסתי, ופרשתי מהם והתרחקתי. התיישבתי על אחד הבלוקים מבטון שעל יד הגדר של השכנים שלנו, וצפיתי במשחקם. הערבים יידו אבנים והילדים ששיחקו את תפקיד החיילים חיקו יריות בקולות שפלטו מבין השפתיים.

כשהיה המשחק הזה מסתיים עשינו לנו מנהג להקים מחסום מסלעים וענפים של עצים והמכוניות נאלצו להאט בזמן שאנחנו אחזנו בידינו מקלות ששימשו לנו רובים.

 התגובות של הנוסעים לא היו אחידות. היו מי ששיבחו אותנו וקראו לנו "גיבורים" ואפילו התבדחו והראו לנו את תעודות הזהות שלהם. ולפעמים היו חמומי מוח שקיללו אותנו מרחוק והודיעו לנו בזה שהמשחק הסתיים.

כל תנועה, כל מילה, וכל משחק שיקפו את המצוקה ואת הקסם של ילדותנו בעזה. גנבו את ילדותי לנגד עיניי בזמן שאני חשבתי שזה טבעי ככה. 

יום אחד צדו עיניי עיתון שמישהו השליך. תמיד נמשכתי מאוד להסתכל בתצלומים שבעיתונים. התקרבתי אל העיתון לאט, ברגליים יחפות שהיו מכוסות אבק מרוב ריצה והליכה ברחוב, הרמתי אותו ולקחתי אותו אל שפת הרחוב, על יד הכניסה לביתנו. התחלתי להפוך את דפי העיתון, דף אחרי דף, כמו אבי כשהוא קורא עיתון, אבל אני נעצתי את עיניי רק בתצלומים. פתאום התקבעו עיניי בעמוד שהיה מלא תצלומים. תצלומים בְּצבע. תצלומים של נשים בוכות וגופות ודם וילדים הרוגים וחיילים חמושים.

מצאתי את עצמי כורע על הברכיים ומתקרב עוד אל העיתון, מצמצתי בעיניי בניסיון לבחון את הגופות של הילדים. "למה הם לא צעקו?" קרא קול באוזניי. כעבור שנים הבנתי שבטבח גדול אי-אפשר לשמוע את קולם של הילדים, רק את היריות שומעים. התבוננתי בתצלומים יותר מחצי שעה. בכל תצלום לחוד. פתאום נתקפתי זעם, השתלטתי על עצמי, לקחתי את העיתון והלכתי אל אחותי הגדולה.

"זרוק את הזבל הזה," צעקה אמי מרחוק והצביעה על העיתון. "אביך יביא לך מחר עיתון אחר."

לא נשמעתי לה. פתחתי את העמוד שהיו בו התצלומים ושאלתי את אחותי הגדולה: "מי הרג אותם?"

היא הביטה עליי, אחר כך הסתכלה בעיתון והציצה במה שכתוב בו, ואחר כך אמרה לי: "הצבא".

"למה?" שאלתי אותה.

היא שתקה רגע, ואמרה:

"כי הם כמונו, פלסטינים."

"גם אותנו הם יהרגו?"

"לא. זה בלבנון, סברא ושתילא, זה קרה מזמן," אמרה והרימה את ידה אל גובה פניה והניפה אותה לאחור: "מזמאאאן, מזמאאאן", מתוך כוונה להרגיע אותי ולגרש את פחדיי.  אולי היא הרגישה בפחד העמוק שבדבריי.

מאותו רגע לא יכולתי עוד לסלק מראשי את סברא ושתילא ולשכוח את הטבח. כמוני כילד שלא שוכח לעולם את הפעם הראשונה שעלה על סיפונה של אונייה, גם אני לא שכחתי את הפעם הראשונה שלקחתי את העיתון ועם ההתחלה הקשה הזאת התקבלתי.

מאותו יום נהייתי כרוך עוד יותר אחרי עיתונים. יום אחד מצא אותי אבי אוסף עיתונים ברחוב ומנסה להתבונן בתצלומים שבהם.

"זרוק אותם," צעק עליי.

"אני רוצה לראות את התצלומים," אמרתי לו.

"טוב, מחר אביא לך עיתונים חדשים," אמר לי וציווה עליי להיכנס הביתה.

באותו שבוע גיליתי אוצר. מצאתי אותו בחדר של אחי מתחת למזרן של אחת המיטות הגדולות בבית. היו שם עשרה מגזינים צבעוניים. שם המגזין היה "עבּיר" – מגזין לאומי, שהיו בו הרבה צילומי צבע של פדאיון ומבוקשים, כלומר לוחמים של ההתנגדות. 

באותו שבוע גם התחיל אבי להביא אחרי העבודה את העיתון אל קודס. הוא היה קונה אותו יומיום עד שיצא לגמלאות. אני הייתי מחכה לו תמיד בשובו מהעבודה וברגע שהופיע ברחוב הייתי רץ אליו ברגליים יחפות ולוקח ממנו את משאו: פירות, ירקות, והעיתון.

אחת מאחיותיי הגדולות ממני, שכבר ידעו לקרוא, הייתה לוקחת אותו מידי ונותנת לי את מוספי התרבות והספורט, שהיו בהם הרבה תצלומים, בזמן שהיא עצמה הייתה קוראת את השאר. הייתי מרוצה. כשחזר הארגון לשחרור פלסטין אל פלסטין, נוספו ל"אל קודס" עוד שני עיתונים, "אל חיאת" ו- "אל אייאם". ואני ושלוש אחיותיי הגדולות היינו מתחרים בינינו מי יקרא אותם הראשון.

כשגדלתי, ניסיתי לדמות לי את ילדותי בלי העיתונים, בלי המגזינים, בלי התצלומים, בלי המילים וריח הדפים. בלעדיהם, ייתכן שעולמי היה נעשה עוד יותר כאוטי, היה אפילו קורס.  העיתונים והתצלומים נהיו לי העולם שהוציא אותי ממשחק "ערבים ויהודים". הם היו המאבק היומי שלי לחדש לי את עולמי ולנסח את השאלות שנדחו ושאני ממשיך להשיב עליהן עד היום, כשכבר עברתי את שנתי השלושים.